אם אצטרך להמשיל את הקריאה ב"הפסנתרנית" לחוויה דומה זה יהיה בערך משול למשהו בסגנון הזה:
דמיינו שמישהו מכניס לכם אגרוף בבטן, אבל המכה ניתכת בקיבה שלכם בslow motion וכל הכאב שהיה צריך להיות מזוקק לכדי 5 שניות נמתח בכבדות לאה לאורך כמה וכמה שעות. במקביל לכאב העמום שמתפשט בכם, מתחילה תחושת קבס ובחילה לעלות לכם בגרון. מתחשק לכם להקיא כל מה שאכלתם לארוחת הצהריים, אבל האמת היא שמה שאכלתם הייתה ארוחת פאר, למשל פסטה ברוטב רוזה או קינוח של פרפה שוקולד. במילים אחרות, הרבה דברים (שהיו לימים) טעימים וטובים, הם עכשיו עצבנות מציקה שתוקפת לכם את הגרון מבפנים. מחוץ לתחושות הפיזיות הזה לא קיים עולם רב, ברקע יוכל להיות מוקרן איזה שהוא סרט פורנוגרפי או כל דבר אלים ומזוויע אחר, מה שאומר שאפילו חדשות פריים טיים של ערוץ ישראלי יתאימו. רק לפעמים מתרומם פתאום איזה שהוא קול, איזה אקורד, שנושא דברים על אהבה, או סתם לוחש באופן עקבי את שם האדם שאתם מאוהבים בו בסתר.

השורה התחתונה היא שזה ספר די קשה, עם הרבה קטעים של גועל ואלימות מזעזעת. הוא לא מספק נחמה ואני גם לא יודעת עד כמה הוא מספיק סוחף על מנת לכפר על כך.
בתחילה כן נסחפתי בו, אבל אחרי מעט עמודים, בערך באזור עמוד 60, הפך הדבר לקשה מאוד וקראתי בו באופן קצבי ומהיר רק כדי לגלות שאולי אולי יש בו עוד איזו שהיא רכות, אבל לא ממש.
מעט הרוך שעוד יכול היה להיות בו בדמותה של וינה עיר התרבות, בה הוא מתרחש, או של סונטות הפסנתר, עמן מתעסקת הגיבורה במהלך עבודתה, הופכות גם הן מהר מאוד למה שלפי ילניק הוא המין האנושי כולו- פיסת בשר.
אריקה, וולטר קלמר, שומאן ומוצרט שוחים כולם, ללא הבדל דת, גזע ומין בסחי של המין האנושי. השוויון של הגועל. שהאצילות היחידה שיכולה להיות מופגנת דרכו, היא כאשר בסופו של דבר הגיבורה בוחרת לקבור את הגועל הזה פנימה אצלה עמוק, כדרכן של נשים במערכת משעבדת ואלימה, מה שהופך את האמנות שלה לבן כלאיים מעורער עם טעם לוואי חזק של כל מה שהוא ההפך מהנשגב, היפה, התרבותי.

זה כן ספר מעניין, גם אם ברמת הstudy case של אישה בעולם הדפוק הזה. הייתי אומרת ומזהירה שצריך לקרוא עם תרופה נגד בחילה בהשיג יד, אבל בסופו של דבר הספר הוא רק צל קלוש של מה שקורה בעולם, לכן זה העולם שמחייב תרופה ולאו דווקא הספרות.

ספר דוחה ביותר ומחליא. הוא מתאר מערכת יחסית סימביוטית, מעוותת, חולנית ואלימה בין אם לביתה בת ה- 36 (מכונה לעיתים קרובות "ילדה"), ומערכת יחסים לא פחות מעוותת ואלימה בין הבת לבחור צעיר.
סגנון הכתיבה של הספר משונה ומעצבן. במקום תיאורים של דברים פשוטים ושיגרתיים, יש בו דימויים אלימים לחלוטין .
הספר ספוג בתיאורים של מזוכיזם, סאדיזם, קנאה, תלותיות, רכושנות, אלימות,מין קשה וכו'. אין בו טיפת חמלה ולכן גם לא ניתן להזדהות או לרחם על אף אחת מהדמויות. דילגתי על קטעים רבים בספר, כי ציפיתי שאולי יהיה סוף מפתיע. אך גם בסוף הספר לא מצאתי נחמה. זהו סיפור שלא מעניק לקורא שום מוסר השכל, תובנה או ידע.
מי שבבכל זאת רוצה לקרוא אותו- שידאג לבלוע לפני קריאתו כמה שיותר כדורי פראמין.

כותבים שם, בתיאור הספר - "תיאור הזוי". לטעמי, אין בתיאור משום ההזייה.
כן, קשה לעכל, קשה לקרוא, קשה לשנוא, קשה לא לרחם, קשה בלי אמפטיה. בגלל הקושי הזה, ילינק מספקת חווית קריאה יוצאת דופן. ב"פסנתרנית" יותר מאשר ב"המאהבות", ילינק אכזרית כלפי הדמויות [לטעמי הספר הזה טוב יותר].
חלומות ושברם. התקוות הגדולות שאנשים יוצקים לתוך ילידהם, ניסיונות או רצונות לתיקון מתוך תקווה למימוש עצמי, סימביוטיות פתולוגית, דרכי בריחה, מזוכיזם שהוא נחלת הכלל, סאדיזם שהוא נחלת הכלל. ילינק מתארת זרמים תת קרקעיים, אוספת שברי חיים לכדי מקשה אחת קשה ומתסכלת. עם זאת, אני לא מכירה צורת כתיבה כזו, כתיבה שלא מוותרת ולא בורחת למקומות שיכולים היו להיות נוחים יותר. המתח נשמר לאורך כל הקריאה.
לטעמי - אחת הסופרות החשובות. אחד הספרים החשובים.. לא לבעלי לב חלש או לרומנטיקנים/ות בנשמתם/ן.

הגעתי לספר בעקבות צפייתי בסרט ("המורה לפסנתר"), כל כך התאהבתי בסרט, כל כך הוטרדתי מהדמויות, עד שהרגשתי שאני חייבת להכיר את עולמה הפנימי של הגיבורה, אריקה.
הספר לא נתן את ההצצה לה ציפיתי לעולמה הפנימי אך אכן הוסיף תיאורים ופרטים על עברה ועל מה באמת התרחש בחייה.
אולי באתי עם ציפיות גבוהות מידי, ואולי זה כי ראיתי את הסרט ראשון - אהבתי את הסרט יותר מהספר.
בסך הכל, הסיפור עצמו פשוט מצוין. אהבתי מאוד.

ספר עם מנטליות גרמנית. ההדחקה של הבת (הפסנתרנית) כלפי אימה, מקבלת ביטוי חולני שמקיף את הפסנתרנית במעגל של חולי שחונק אותה לאט לאט. קשה לקריאה אבל שווה את המאמץ.