כשקראתי את "בלאק סוואן גרין" התאהבתי בדייויד מיטצ'ל (עדיין לא קראתם? מהרו וקראו!) בגלל היכולת הנדירה שלו לחדור לתודעה של נער מתבגר ולראות את העולם דרך עיניו, עם כל הניואנסים האישיים והתקופתיים.
אחר כך, "חלום מספר 9" הפעים אותי בתנופה העלילתית, בעושר הדמויות, במתח.
"כתב צללים" נכתב לפני שני אלה. מיטצ'ל כתב אותו בגיל 30, כשחי בהירושימה ועבד שם כמורה לאנגלית. לקח לי הרבה זמן להגיע לספר הזה. לקרוא ספר ביכורים אחרי שכבר קראתי רומנים בשלים יותר? איזה דבר טוב יצא מזה?
ואז, לבושתי, נתקלתי בספר בארגז ה"מוזלים" בצומת ספרים, וקניתי.
ואו. זיקוקים ופיצוצים. צלצולים ורעשים. העלילה מתנחשלת דרך ערים ויבשות, מסופרת מפיהן של דמויות רבות, כל אחת בשפתה, מתוך התודעה ועולם הדימויים שלה. אני יכולה רק לדמיין את התחקיר שנדרש כדי לכתוב על מונגוליה, על סן פטרסבורג, על כפר קטן בסין ועל אי בדרום אירלנד - ברמת היכרות כל כך מעמיקה. אבל תעזבו את הפרטים והעובדות - היכולת המדהימה של מיטצ'ל היא בעיצוב הדמויות והתודעה שלהן, כל אחת מתוך המקום שלה בעולם, התקופה בה חיה והחוויות שעברה.
התחושה המרכזית שלי לאורך הקריאה היתה של התפעלות צרופה מהכשרון הזה שלו.
וכאן גם החסרון של הספר. באיזשהו שלב קצת התעייפתי מלהתפעל. לקראת סוף הספר עצמת הזיקוקים כבר איימה להשאיר אותי אדישה. נראה שמיטצ'ל התחיל לעוף על עצמו. היצירתיות השאירה את האותנטיות מאחור.
אבל אל תתבלבלו. דייויד מיטצ'ל סופר מעולה. הספר הוא אחד הטובים שקראתי. לא לפספס.


















