הבריון של ארצ'ר/ דיאנה ווין ג'ונס

יש בריון במטבח. הבריון, עצום ממדים עם רגליים שחוסמות את המטבח כולו וסכין שמנקה ציפורניים, נקרא 'ביריון'. וארצ'ר שלח אותו.
זה מה שהווארד, ילד בן 13 ואח גדול ועייף, מגלה יום אחד כשהוא חוזר מבית הספר שלו, ומכאן הסיפור רק מדרדר להפליא.

כי מסתבר שאבא שלו, הסופר קוונטין, התחייב לכתוב 2,000 מילים כל שלושה חודשים למישהו, והמישהו הזה לא קיבל אותם בחודשים האחרונים, והוא כועס. אז הווארד יוצא עם בריון ועם אחותו איומה (זה אמנם כינוי, אבל היא באמת איומה ונוראה) בחיפוש אחרי שבעת האחים שמנהלים את העיר, ובניסיון להבין מי מהם דרש את המילים מאביו ואיך המילים הללו הצליחו ללכוד את שבעת האחים בעיר אחת. בדרך הם ייפגשו עם האחים שכל אחד מהם נורא מקודמו, עם כנופייה ומנהיגה הג'ינג'י ובעיקר עם מגוון הצרות שאחים זועמים ששולטים בעיר יכולים להמיט על משפחה אחת שמתנגדת להם.

דיאנה יצרה לנו בספר הקצר יחסית הזה (304 עמודים שמרגישים הרבה פחות. סיימתי אותו בשעתיים) הזה עולם באמת נפלא ומשוגע להפליא, שלא טורח אפילו לרגע להתנצל או להסביר את עצמו באיזו דרך. אין בניית עולם, אבל לא בגלל עצלנות, אלא כי הספר פשוט משליך אותך לעולם בריטי להפליא שנראה כביכול רגיל וגם הרגעים הפנטזיים שבו מוגשים כמציאות ברורה והגיונית ללא כל פקפוק.
הדמויות לא מאוד מורכבות, אבל בסופו של דבר מדובר הרי על ספר ילדים. מצד שני, גם איומה וגם הווארד עוברים מסע רציני מתחילת הספר ועד סופו המפתיע למדי.
העלילה נפלאה, והספר הזה חמים וחמוד ופשוט ממתק שממש כיף לחזור אליו שוב ושוב.

ממליץ בחום על הספר, ולדעתי זה אחד מן הספרים הטובים ביותר של דיאנה ווין ג'ונס.

תורגם על ידי יעל אכמון | הוצאת גרף | 2009 | 304 עמודים

"הבריון של ארצ'ר" הוא ספר יפה, עם הרבה הפתעות.

בספר מסופר על בריון אחד ענק שמגיע לבית משפחת סיקס.

הוא רוצה מילים שמר סיקס כותב והוא רוצה אותן בשביל ארצ'ר (אחד משבעה אחים השולטים על העיר).

למשפחת סיקס צצות בעיות עם כל אח ואח משבעת האחים (ארצ'ר, דילן, שיין, האת'וואי, טורקיל, ארסקין וונטורוס).

מכאן יהיו ספוילרים:

אהבתי מאוד את זה שמתגלה בסוף שהווארד סיקס (גיבור הסיפור) הוא ונטורוס (האח השביעי במשפחה השולטת על העיר), ואת זה שהבריון הוא ארסקין (עוד אחד מהמשפחה השולטת על העיר).

אני אוהב הפתעות לא צפויות בספרים.

מומלץ למי שאוהב ספרים עם דימיון.

אוף אני כתבתי ביקורת שלמה והיא נמחקה לי ):
אנסה לשחזר:

בסך הכל אחלה קריאה לשבת, חמודה ועם רעיונות מגניבים כמו שדיאנה אוהבת להפתיע בהם

אבל
ויש אבל

הרעיונות, העלילה לפעמים לא מוסברים מספיק לדעתי
ניקח לדוגמא את הרעיון של בריון (לא נראלי שזה ספוילר)- אז יש בריון שאנחנו פוגשים בעמוד הראשון בערך, אומרים לנו כמה דברים על בריונים (נראלי, אם כי היחידים שאני זוכרת זה שהראש קטן והרגליים ענקיות כמו שמתואר בכריכה ושהם פשוט נטמעים ברקע או משהו כזה), וזהו. מאז פשוט יש את הבריון האחד הזה וזהו, למרות שמתואר שזה משהו קיים- אנחנו רואים רק אחד, כך שקצת קשה להבין מה הם בעצם..

ויש עוד נקודה- הסוף. לגבי הסוף רוב הדברים דווקא כן מוסברים, גם אם מעט קשים להבנה, אבל יש את הפתרון האחרון לבעיות
ספוילר
המכונת כתיבה- הוא פשוט כותב וגורם כך לדברים לקרות, ואני פשוט לא הבנתי מאיפה זה צץ- למה פתאום כל מה שהוא כותב קורה? זה לא מה שהיה עד עכשיו, נכון?
לגבי זה, בכל מקרה, אחי הסביר לי שזה בגלל שמה שמו (אוריאל?) נתן לו מכונה חדשה בה הוא אמר שעשה את מה שעשו לקודמת (כלומר מה שחשב שעשו) ומסתבר שזה היה זה. אז נכון, היה אפשר להבין את זה לבד אבל אני הייתי שמה שם איזה רמז יותר עבה.
עוד לגבי הסוף- למה לעזאזל אתם שולחים את האחים הגדולים לחלל בלי דרך לחזור לכדור הארץ? למה אתם לא מזהירים אותם קודם לפחות? כאילו קצת קשה לכם אז אתם כזה 'היי אתם מעצבנים, ביי ביי!' אני לא מבינה את זה...
וחוץ מזה- הו, רחומים שאתם- אתם שולחים עם (אוריאל?) את פיפי, כאילו, נרחם עליו קצת.. אבל חשבתם על פיפי?? מה היא אשמה? למה היא צריכה להישלח מכדור הארץ- כל מה שהיא מכירה- בלי שאפילו יישאלו אותה מה היא רוצה??

בכל מקרה, אז כן- אולי הספר הזה מיועד לילדים צעירים ממני שלא כלכך יפריעו להם החורים האלה, למרות שיש דברים שאני לא מבינה איך הם יצליחו להבין...

בקיצור- אחלה ספר, שווה קריאה- רעיונות מיוחדים ומעניינים והרבה דברים לא מובנים (;

"אייייייייייימממממממממא"
"כן מותק."
"מה את עושה?"
"כותבת ספר חדש."
"מתי התחלת?"
"הבוקר."
"אני רוצה שוקו. מתי תגמרי?"
"כמה דקות. אני בעמודים האחרונים. אשלח אותו להוצאה לאור ואכין לך שוקו."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

זאת דיאנה וויין ג'ונס במיטבה: שולפת סיפורים הזויים מהשרוול, מתבלת בדמויות מתוקות כרגיל, וכורכת הכל ביציאות שגורמות לך לרצות לחבק אותה בהזדמנות. וכל זה במין נונשלאנט לא מתאמץ. כאילו היא לא עבדה על הספר הזה יותר משעה שעתיים.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"עכשיו תספר לי איך אימצתם אותי." אמרה איומה.
"אני לא יכול." אמר קוונטין. "כי לא אימצנו אותך. את נולדת בדרך רגילה. אני לא יודע על מה נענשנו שקיבלנו אותך."
"זה לא הוגן! גם אני רוצה להיות מאומצת! לא מישהי רגילה ומשעממת."
"אני אמסור אותך ברצון. בעיקר אם את מתכוונת להישאר במצב רוח רע."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

מותק של ספר. מומלץ.

זה הספר הכי טוב בעולם כולו!
ברצינות.
חמש כוכבים *****
קראתי אותו מלא פעמים. ואני גם אמשיך ואקרא ואתו שוב ושוב ושוב.
זה פשוט ספר מדהים!
בחיים לא פגשתי בספר דומה לו.
הוא פשוט מיוחד. מאוד מיוחד.
למה חמש כוכבים?! מה? בגלל שאין יותר?? זאת סיבה?! נו באמת!! זה לא הוגן!
צריך להיות בצד כוכב חירום בצבע מיוחד ומנצנץ שאפשר להשתמש בו רק למקרי חירום נדירים במיוחד,
כשפוגשים בספר הכי נפלא ומדהים בעולם וצריך להביא לו ניקוד בהתאם.. נכון? נכון?? נכון!! ^^
אז זה ממש לא בסדר שאין כזה כוכב.. עדיין.
הרי יש עוד תקווה שיום יבוא והאנשים יבינו שחייבים כזה כוכב מיוחד. ;)
הלו. יש ספרים שצריכים הבלטה והבדלה מהיתר! ברצינות!
אז הנה: ******
כי זה הספר! הספר הכי מדהים!!

טוב אנשים אני יודעת שזה לא טוב לדרג אחד מעל כולם.
ואני יודעת שהחוק הכי חשוב של אוהבי הספרים זה אף פעם לא להתחייב להעדפה או דירוג או פירמידה או מה שזה לא יהיה של ספר אחד על פני ספר אחר. (אם הבנתם על מה אני מדברת מה שיהיה מוזר ומפליא בעצמו כי ניסחתי את זה בצורה די גרועה בלשון המעטה ואולי כבר התייאשתם בכלל לקרוא את הביקורת המוזרה הזאת שזה בכלל לא ברור מה רוצים מכם בה...
אז מה שהתכוונתי זה לכל אלה שכותבים רשימת ספרים ואומרים שזה הספרים האהובים עליהם אבל לא לפי הסדר שהם כתבו או לפי איזשהו סדר אחר. וזה בגלל שהם מפחדים להעדיף ספר אחד על פני השני [אולי הם רואים את זה כמו בגידה {?}]... זה היה יותר ברור אני מקווה..)
אבל, (כן, אני יודעת שאתם צריכים ללכת אחורה ולבדוק על מה דיברנו קודם לפני הסוגריים המתישים האלה..)
זה באמת הספר הכי טוב.
ובאמת. אתם יכולים להגיד לי שאני לא אוהבת ספרים באמת ותולעת ספרים נאמנה וכל זה..
אבל זה לא ישנה את העובדה שזה הספר הכי טוב.
ואני בהחלט אוהבת לקרוא וגם מדרגת ספרים. יש לי מועדפים.
ובניגוד לרוב - אני גם מודה בזה.

אממ.. נראה לי סטינו מהנושא..? על מה דיברנו? אוף.. עשיתי לעצמי חור במוח עם הנאומים החופרים שלי.. אבל הכוונה הייתה טובה. והעיקר הכוונה! לא?
שאלה טובה... אבל אל תצפי לתשובה.. טוב, אם ככה בואו נחזור לשיחתנו החשובה לנו מאוד.

בקשר לספר עצמו-
הוא משלב בתוכו בדיוק את הדברים שספר טוב באמת צריך שיהיה לו.
אתם מכירים את הדברים האלו? הנחוצים עד מאוד?
אם לא, אתם חייבים לקרוא את הספר הזה. אחריו בטוח תכירו אותם :)
זה ספר יחסית קצר ובין אלו ש"רב הנסתר על הגלוי", בהתאם לספרים של דיאנה ווין ג'ונס.
היא נותנת לנו את התענוג החזק של קריאת הספרים.
אני לא צריכה להסביר לכם את זה, נכון?
היא נותנת לנו את הדמיון.
היא בונה לנו את כל היסודות הנחוצים ומעניקה לנו את הזכות ויופי להשתמש גם בדימיוננו.





אז בערך כמו זה רק שדיאנה ווין ג'ונס מקשטת וצובעת יותר את התמונה ומגדילה את קווי הגבול...
בקיצור זה פשוט שהספר הקטן הזה. היחיד. בלי ספרי המשך. לא עבה מידי או בכלל.
ספר יחיד, אחד, בודד. ומכיל בתוכו עולם שלם. אבל לא סתם עולם. זה עולם מופלא. בלי גבולות לדמיון. עולם עם אינסוף אפשרויות נרמזות. עולם שכולו תעלומה. אבל לא תעלומה כמו בספרים שבקטגוריית "בלשות" או "מתח" או משהו כזה.. זאת תעלומה אחרת. פחות אפלה. פחות אכזרית. (וזה לא שאני שוללת את הספרים מהקטגוריות ההם.. אני פשוט מסבירה שיש תעלומות מרתקות ומעניינות ויפות גם בלי הצורך להיות אפלות..)

לסיום - הספר מאוד מומלץ.
גם לאלה שכבר קראו אותו. (אני למשל..) בגלל שבספר כזה, כמה שלא קוראים אותו תמיד מתגלות תעלומות חדשות וצדדים חדשים ומרתקים.
תאמינו לי כי אני מדברת מניסיון.
בקיצור - סיכום של כל הביקורת הארוכה הזאת, בשביל אנשים שהצליחו להגיע עד הסוף -
ספר באמת יפה ומומלץ.

ספר מצחיק בצורה שאי אפשר לתאר, מעניין ובאופייניות לדיאנה ויין ג'ונס- סוף מבולבל במקצת, פתוח אך מעולה.
אהבתי את נקודת המבט של הווארד, את החיפוש אחרי האחים המוזרים (שלבנות שבהם יש שמות מוזרים), את איומה (למרות שמה), את פיפי, הבריון וההורים של הווארד.
לא הבנתי מה הקטע עם ה-2000 מילה, אבל שיהיה. הספר מספיק טוב בשביל שלא יהיה לי אכפת.
מומלץ לאנשים שלא אכפת להם שמצחיקים אותם, אח"כ מרתקים אותם ובסוף עושים להם סלט במוח.

הבריון של ארצ'ר / דיאנה ויין ג'ונס

הוצאת גרף צעיר
שנת הוצאה 2009
מתרגמת מאנגלית יעל אכמון
304 עמודים


את הספר הזה אחותי התחילה לקרוא והכריזה שהוא כולו שעמום מוחץ. על דיאנה ויין ג'ונס שמעתי כבר מזמן, שהרי היא כתבה את הטירה הנעה וחיי קסם, אבל לא הזדמן לי לקרוא שום דבר פרי עטה. הסקרנות והביקורת הנוקבת של אחותי דחפו אותי לקרוא את הספר הזה.

" "הצרות התחילו ביום שבו חזר הווארד מבית-הספר ומצא את הבריון יושב במטבח."

כך נפתח אחד הספרים המקוריים והמשעשעים שתקראו השנה. הווארד ואחותו, איומה (זה רק שם חיבה), לא יודעים מה טיב ההסכם שחתם אביהם עם דמות מסתורית בשם ארצ'ר, וכיצד הצליח אביהם להרגיז את ארצ'ר ואת אחיו החמקמקים. הם יודעים רק שמרגע שארצ'ר לא קיבל את מבוקשו, חייהם הפכו למסכת של הטרדות והתשה, מצד כל רשויות העיר: ממחלקת הבינוי בעירייה ועד לתזמורת המצעדים המקומית.

הייתכן שאחיו של ארצ'ר שולטים בכל אלה? הווארד רוצה לשים לזה סוף, אך ככול שהוא ממשיך לחקור, כך מתעמקים שורשי התעלומה, עד שנדמה שאין אדם או ארוע בחייו שאינם מתקשרים למקור הבעיות של המשפחה – בעבר וגם בעתיד. " (מתוך גב הספר)

אתחיל בזה שאומר, שהספר ממש לא משעמם. ההפך הוא הנכון. למעשה, הוא היה כל כך מעניין, שבלעתי אותו ביום אחד (תוך חשש לבריאות העיניים שלי). כבר בעמודים הראשונים הקורא מזהה שדיאנה היא כישרון כתיבה אמיתי; השפה, בהתאם לספרי נוער, לא עשירה במיוחד, אבל היא סוחפת ומהנה. העלילה היא עלילת פנטסיה, אך ג'ונס לא מספקת הסברים; זה העולם שבראה, ואיתו הקוראים יסתדרו. וזה כל הקסם שבספר; בהתחלה זה מעיק, העלילה מוזרה מדי, אבל לאחר מכן נכנסים לתוכה ואי אפשר לעזוב עד שמסיימים.

הווארד, נער מתבגר, נכנס יום אחד לביתו ומגלה שם בריון, הבריון של ארצ'ר, עם גוף ענקי וראש קטן, שמסרב להתפנות מהבית עד שאביו יביא לו את אלפיים המילים שהוא חייב לו. ומכאן מתחילה העלילה להתפתל ולהפתיע בהתרחשויות הכי לא צפויות שהצליחה הסופרת להעלות על דעתה, ובכל זאת מצליחה לגרום לדבר להיראות לא מאולץ. זהו ספר נוער שאי אפשר להניח מהיד, אבל גם מבוגר ימצא בו את ההנאה שרבים מפיקים מספריהם של דן בראון והרלן קובן, וגם פן נסתר נוסף – על עוצמתן של המילים.

הספר מתובל בהומור ( שמופיע לראשונה בהקדמת המחברת, שהיא עשר עובדות משעשעות שהן רמזים להמשך העלילה, לקרואים נבונים במיוחד) ומזכיר אפילו סאגה משפחתית, אבל יותר מזאת לא אגלה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה. הוא מכיל הרבה שמות, מה שלפני שמתרגלים אליו נראה די מעיק אך בסוף הופך להיות אפילו קצת משעשע, אבל ביכולתו של הקורא בכל זאת לא ללכת לאיבוד בין הדפים.

שורה תחתונה : ספר שחובה לדחוף לכל נער סרבן קריאה ליד, ולא לתת לו להתייאש מהפרקים הראשונים (שאני דווקא מצאתי אותם די מעניינים) בהכרזה שהספר משעמם ולוותר על הספר, אלא לחכות עד שהוא יישאב לתוכו. וגם מבוגרים יבינו שלפעמים לא צריך יותר מדי בשביל ליהנות מספר, יותר מעלילה מותחת, בלתי צפויה ומצחיקה, כתובה ביד אמן. מומלץ בחום לכל הגילאים.


(על הסופרת, מתוך גב הספר: )
"קרול דיאנה ווין ג'ונס היא מהסופרות המוערכות בעולם בתחום הפנטזיה. היא ידועה בשנינותה העוקצנית, במורכבות הרגשית של דמויותיה ובעלילות רבות דמיון, אשר קוראות תיגר על התבניות השגורות של ספרות הנוער. ביותר משלושים שנות פעילותה זכתה ג'ונס בשלל פרסים על ספריה ועל מכלול יצירתה, ובין חסידיה המושבעים נמנים מבקרים וסופרים רבים. ספריה מענגים ילדים ומבוגרים כאחד. לטענתה כתיבתה מלאה בהתרחשויות מוזרות, מופלאות ומטרידות כי בהיותה בת חמש "העולם כולו השתגע פתאום", עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. היא מתגוררת עם בעלה בבריסטול שבאנגליה, ויש לה שלושה בנים מבוגרים."

דור

1.10

קניתי את הספר הזה לבן שלי כתוספת לספר אחר שרצה. היה במבצע והמליצו לי עליו. הוא לא רצה לקרוא אותו במשך שנים. הוא מאוד סלקטיבי ומתעקש רק על הסדרות שהוא רוצה. אבל אחרי כמה ספרי פנטזיה שקראתי לאחרונה ועוד כמה ספרים של מאיה ערד שסיימתי פתאום התחשק לי לנסות אותו ומצאתי לשמחתי ספר משעשע ומרתק, נעים לקריאה , לא כבד אבל חכם עם דמויות שנעים ללוות אותן.

הספר ברשימת הקריאה שלי כנראה עשור, קראתי את מרבית ספריה של דיאנה ווין ג'ונס (מלבד זה והמהלכים בקצוות) למעשה אף היתה לי תקופת 'דיאנה ווין ג'ונס', אך הסיבה שלא קראתי את הספר אז, היתה בגלל הכריכה. נכון שאומרים don't judge a book by its cover , ובכל זאת קשה להמנע מזה לחלוטין.
לא מזמן החלטתי לחזור לקרוא את הטירה הנעה באנגלית ואז פתאום נכנסו לרשימה העדכנית עוד כמה ספרים שלא שלא תורגמו וגם הספר הזה.
כמובן שהספר מיועד לנוער, אבל עם דיאנה ווין ג'ונס הגבולות מטושטשים- הספרים שלה יכולים להנעים את זמנם של המבוגרים גם כן (למרות שרצוי לאותם מבוגרים להיות צעירים ברוחם)
הספר כמובן היה מקסים! מלא בהפעות: החל משיין ודילן (הפתעות קטנות) לארסקין ו-ונטורוס (חייבת להודות שההפתעה הכי גדולה היתה ארסקין, מי היה חושב?! אחרי שהסופרת עשתה את התרגיל הזה קלטתי את הכיוון שלה)
אולי הדבר היחיד שהפריע לי, זהירות- ספוילר קטן------ למה להעיף את פיפי לחלל? מה המסכנה עשתה שגוזרים עליה גלות שכזו?!
עכשיו אני פנויה להתחיל לקרוא את המהלכים בקצוות, נראה מקסים גם כן.