מבלי לפגוע בקהל הקוראים, לדעתי הספר הזה מיועד לקהל הקוראות.
את הספר הנוכחי כל אישה צריכה לקרוא, משום שרק אישה תוכל לחוש אותו.
כבר מהתמונה שעל הכריכה ניתן להבין שמדובר בסיפור נשים. על הכריכה כרוכות שלוש דמויות ושלושתן נשים? למה שלוש? למה נשים?
רוצים תשובות? תצטרכו לקרוא את הספר בעצמכם. לדעתי לא יכולה להיות תמונה יותר מתאימה מזו לכריכה היפיפייה הזו. אחרי שתקראו את הספר תסכימו איתי, לפחות חלקכן שללא ספק זו "תמונה מדברת".
הסיפור נכתב בגוף ראשון על ידי ליהיא-הדמות הראשית.
ליהיא ש"כלואה" בתוך עצמה מצמידה אליה את הקורא למסע בנבכי נפשה, לעולמות ערטילאים, לא מציאותיים, לעבר, לתת מודע... למקום שלא מדברים שם, לא מדברים עליו ולעיתים גם לא רוצים לדעת מה יש שם...
המסע הזה נעשה עם תרמיל גב גדול וכבד מאוד, ללא מפה, ללא ציוני דרך, ללא שילוט וללא תחנות הפסקה. במסע הזה צועדים עקב בצד אגודל לאן שהרגליים מוליכות.
מי זו ליהיא?
ליהיא משתתפת במפגשים על הבודהיזם, חיה בתוך "כלא רגשי" ומחפשת תשובות והיכן היא מוצאת אותן? בחוכמת המזרח...
מה הטריד את ליהיא הגרושה + 2 ילדים? ציטוט עמוד 18: "אני חושבת שאני פגומה!" זו היתה האמירה שלה לעצמה תוך כדי נשיפה חרישית.
באותו מסע ליהיא מפגישה אותנו עם כמה דמויות מעולם הגברים: מנחם, יובל, תמיר – אבל הם התפאורה. הדמויות האמיתיות בסיפור הזה הן: נחמה – האישה הזקנה שפגשה בתחנת הרכבת, האם של ליהיא וליהיא.
תוך כדי המסע המתעתע עם ליהיא, אנחנו חושפים עד כמה היא אישה של מילים, דיאלוגים שלמים היא שוחחה עם עצמה, כדי להתיר את "הקשר" בו היא "כלואה".
יחסיה עם האם היו כעוסים, וספוגים במרדנות מצידה של ליהיא, עד כדי כך שהן כמעט ולא שוחחו ביניהן. יחסיה עם האב, היו הרבה יותר חמים ומבינים. (אביה קרא לה בשם חיבה: "המזינקלה שלי"). אחיה עזב את בית ההורים, אחרי השירות הצבאי והתרחק מהמשפחה, וליהיא המשיכה את חייה בבית הוריה עד לנישואיה לבחיר ליבה.
ליהיא מכירה בחור מרשים שנראה כמו פסל מעוצב. כזוג הם היו שונים מאוד אחד מהשני. הוא למד כלכלה, חנוט בבגדים מגוהצים ומוקפדים והיא לעומתו, למדה תיאטרון באווירה משוחררת. השוני ביניהם היה של שמים וארץ ולא רק בבגדיהם, אלא גם בדרך המחשבה וסגנון דיבורם. המיוחד בכל הסיפור הזה שדוקא הוא רצה לשאת אותה לאישה, כשהיא עצמה גררה כמה קילוגרמים מיותרים והתהלכה כלחמנייה, נמוכת קומה אבל עם עיניים מדהימות. זה לא הסתדר טוב אצל האימא... אבל ליהיא עשתה מה שהיא רוצה.
באחת מנסיעותיה ברכבת התיישבה דווקא בסמוך אליה, אישה זקנה לאחר שדשדשה בין כל המושבים הריקים. אישה קטנת קומה, צנומה עם בושם מתקתק של זקנים (ציטוט מעמוד 27). מכאן והלאה מתחיל המסע האמיתי...לאחר המפגש ברכבת, הזקנה וליהיא ממשיכות להיפגש בבית הזקנה.
במפגשים, הזקנה (נחמה) מתחילה לספר לה את סיפור חייה, דרך חוה (האם של הזקנה) ובת הזקונים להוריה ... חוה-זו האישה הכי חשובה... אגב, הזקנה מסבירה לליהיא שאת השם חוה הרבנים העניקו לה, עוד בבית החולים כשנולדה, כיון שנולדה פגה ואילמת, אבל היא ראתה הכל...
הזקנה מספרת לליהיא היכן גדלה ומי היו אחיותיה ועוד. תוך כדי הסיפור מתגלים הסודות האפלים ששומרים בבטן ויחד איתם נחשפים הכתמים המכוערים, המבחילים והמתועבים...שתיהן צוללות יחדיו לאוקיינוס של זיכרונות ואט אט מתקלף העבר הכואב.
כעובדת סוצאלית בבית הכלא היתה מוערכת, ליהיא הצליחה בגדול בניקוי מטופליה המסוממים, אך לנפשה שלה היתה עיוורת.
בד בבד עם גלגול העיניים על גבי המשפטים המוקפדים מצאתי את עצמי שואלת: האם המודע שלנו מקבע את החויות הטראומטיות בתוך התת מודע תמיד? האם הגוף תמיד זוכר? איך אפשר למחוק צלקת אם בכלל? איך לומדים לחיות עם צלקת כזו? האם צריך להסתיר אותה? לחשוף אותה? ומה הזקנה שלנו אומרת לליהיא? ציטוט מעמוד 90: "ילדתי, אני יודעת שחווית את מה שקרה שם. הגוף זוכר הכול, גם הנשמה". אמרה הזקנה בדממה קפואה, ומיד הוסיפה, "התודעה היא שמתעתעת."
ליהיא שלנו היתה חבושה בתוך עצמה. היא טבעה בתוך עברה, עד כדי כך שבאחד הימים, אפילו את ילדיה שכחה לאסוף, והותירה אותם מחוץ לבית עם דלת נעולה...
ובכל זאת הזעזוע והטלטול מגיעים גם אליה...ביום בהיר אחד היא מחליטה לעזוב את הכול מאחוריה, ולחפש את התשובות לשאלותיה במזרח. היא יוצאת להודו...האם שם היא תמצא את התשובות? תקראו...
הספר מחולק לשלושה חלקים: הידיעה, השבירה, התובנה...
ובהקבלה: מודע, חצי מודע, תת-מודע...
ספולייר בקטנה: תביטו שוב על הכריכה...
אהבתי את השמות שנעה גולדרינג בחרה: ליהיא עבדה בבית כלא והרגישה "כלואה". לא לחינם נבחר מקום העבודה "בית כלא" ועוד במחלקת הגברים המסוממים, תחשבו על כך... יש לא מעט מטאפורות, משחקי מילים, וסמלים שנבחרו בקפידה ובמחשבה עמוקה.
אני הבאתי לכאן רק פירור מקצהו של המזלג. וככל שצוללים בתוך אוקינוס המילים, המשפטים והחיבור ביניהם, מתחילים לחוש בסוג של שכרון מעמקים.
מספר דוגמאות לשמות של הדמויות כפי שאני ניתחתי:
ליהיא-השם מורכב משתי הברות: "לי" ו"היא" – ליהיא הייתה כבולה ביניהן.
נחמה-הייתה "הנחמה" של חוה-האם האילמת. נחמה נותרה עם חוה עד לימיה האחרונים. ולמה דווקא אילמת תחשבו...
אסתר-"אסתר המלכה" היא חיה בדיוק כמו מלכה... מה היא הסתירה?
נגה היא מורה ליוגה, מדיטציה ומתרגלת בודהיזם – עובדות אלה ניכרות היטב בחלק השלישי של הספר העוסק ב"תובנה".
הכתיבה של נגה עשירה, נהדרת, התיאורים ממחישים היטב את מה שקורה לליהיא. הקריאה זורמת אם כי לא קלה ומטלטלת. הספר הזה הוא מזן הספרים שנותנים בוקס לבטן וזה כואב מאוד לאורך זמן, ואל תשאלו אותי עד מתי זה יכאב. זה כואב! ולפעמים זה כואב כל עוד אנחנו נושמים...
העלילה הזו בנויה היטב יש בה דמיון עם בידיון, פענוח ולידה מחדש...זה אפשרי? כן זה אפשרי! אבל עם תובנות חדשות.
את הסקירה הזו אני לא יכולה לסיים ללא הציטוט בעמוד 263: "אני רוצה שתדעי שאת לא פגומה, להיפך: את אישה שלמה".
יופי של ספר, ממליצה בחום ומקווה לראות ספרים נוספים של נגה גולדרינג.
כמו שהיה לי קשה לסיים את הסקירה, כך היה לי קשה להיפרד מהספר. אחרי שסיימתי לקרוא דפדפתי שוב בעמודי הספר, ומצאתי את עצמי קוראת שוב קטעים נוספים, שהדהדו מתוך המעמקים שליהיא לקחה אותי איתה.
נגה, יישר כוח!
לי יניני

















