למונח מחיקה יש הרבה משמעויות בחיינו, אחד מהם, שבולט במיוחד והיה בכותרות עד לא מזמן הוא מחיקת חובות או בשמו המכובס "תספורת" כפי שנוהגים לעשות לטייקונים, עניין שעורר זעם רב וטוב היה אם יעבור מן העולם. על מחיקת משפחה שמעתם? נשמע מבהיל, אבל זה מה שקורה בספרו האחרון של ברנהרד שפורסם סמוך למותו בשנת 1989 וכנראה לא סתם!
פרנץ יוזף מוראו בן ה-48 מקבל יום אחד מברק שבו נכתב שהוריו ואחיו נהרגו בתאונת דרכים ועליו לעזוב בדחיפות את רומא מקום מושבו לאחוזת משפחתו בוולפסאג שבאוסטריה עלית לשם קבורתם. רק לפני שבוע שהה שם לרגל חתונת אחותו וכבר עליו לחזור למקום שממנו ברח לפני עשרים שנה ועצם החזרה גורמת לו להתחיל במסכת של התחשבנויות עם הוריו הפרו נאצים שבזים לרוחניות שלו, עם אחיותיו ואחיו שנשארו באחוזה, עם מדינתו הקתולית-נאצית, עם הספרות הגרמנית(תומס מאן, מוסיל) אותה הוא מכנה כפקידותית/בירוקרטית למעט קפקא ועם החיים בכלל, מסכת שקשה להישאר אדישים כלפיה. לצד אלה הוא מביא גם את נקודות האור, ביניהם את תלמידו לספרות הגרמנית, דודו שדאג להשכלתו, משוררת צעירה שאת שיריה הוא מחשיב יותר משיריו של גתה (?) ואת רבה הראשי של וינה שבצעד מפתיע או לא מפתיע מחליט לבסוף להוריש את האחוזה לקהילה היהודית.
הספר הזה שלא כמו אחרים עשה לי הרבה, ראשית, הוא ליווה אותי זמן רב, היה קשה לקרוא אותו ברצף, כי הוא כתוב כמונולוג אחד ארוך, הוא דחוס, אין בו פסקאות ולמעשה הוא פסקה אחת גדולה שמחולקת לשני חלקים: "המברק" ו"הצוואה" המתפרסים על פני 300 ע"מ שלא פעם גם ממחזרת את עצמה בצורת מילים או משפטים, דבר שלפעמים מרגיז, אבל מי שמכיר את הכתיבה של ברנהרד כבר רגיל לכך.
עם כל הנכתב, אני חייב לציין שזו הייתה בשבילי חווית קריאה מזככת במיוחד, משום שהעיסוק האובססיבי שלו במשפחה מביא אותך הקורא לחשבון נפש אישי ולכן בעיניי הוא הטוב והשלם ביותר מבין ספריו שיצאו בעברית וכנראה גם מפסגת יצירתו.
מי שלא קרא עדיין מספריו זה לא בדיוק הספר להתחיל בו, כי יש סיכוי שתינטשו אותו מוקדם בגלל הסיבות שציינתי קודם, אבל ספריו המוקדמים והקצרים יותר יעשו לכם הכרה איתו.


















