לפניי עשר שנים, ביום הולדת 13 שלי, החברה הכי טובה שלי הביאה לי את הספר הזה ליום הולדת, כי באותה תקופה ליאת רוטנר הייתה הסופרת האהובה עליי, שמתי את הספר בספריה וחיכיתי לקרוא אותו, אבל אצלי הספרים נבחרים בצורת הגרלה, ורצה הגורל ולקח לי 10 שנים תמימות להגיע אליו.
בהתחלה הייתי סקפטית מעט, גם כי עברו הרבה שנים מאז קראתי את רוטנר בכלל וספר פנטזיה בפרט, ועברו הרבה מים בנהר, לא רציתי להרוס את זיכרונות הילדות המתוקים שיש לי ממנה. וגם מפני ביקורות שנויות במחלוקת שיצא לי לקרוא.
אך מה אגיד ומה אומר? ליאת רוטנר כבשה אותי שוב, גם היום. היא פשוט כותבת בצורה כל כך תמימה, מצחיקה ושובת לב, שלמילים שלה אין גיל.
קודם כל הספר פשוט אסקפיזם טהור, נהניתי ממנו מאוד. גברת ליאת רוטנר פשוט מצחיקה, מצאתי את עצמי פשוט צוחקת עם הספר לכל אורכו, וחבילת הסטיקי נוטס שלי, אשר לא חשבתי יהיה לה שימוש פה, התרוקנה לאור כל המשפטים המצחיקים שסימנתי. היא כל כך שנונה, שזה פשוט תענוג.
הייתי רוצה לראות יותר פיתוח של דמויות המשנה, קצת יותר על הרקע של כל אחד מהם, הרקע שלהם "נזרק" במשפט או שניים שזה קצת ביאס (אני יודעת שיש ספרי המשך, ואולי זה קורה שם)
הספר מספר על חבורת נערים במוסד לנוער במצוקה, אשר טיל פוגע בבניין והורס אותו, וכאשר הם ברחו למקום מסתור, מצאו שאר כניסה לממד מקביל. בממד הקסום הזה הם מגלים שבעצם השער נפתח במיוחד עבורם כי הם מיועדים להציל את הממד מהנבואה העתיקה שעתידה להתגשם.
תום הוא הגיבור הראשי בסיפור ובעצם אנו נחשפים לכל מחשבותיו. הדמות שלו מתבגרת במהלך העלילה ומתפתחת. אהבתי אותו כבר מתחילת הספר כאשר גנב שוקולדים והביא לחבריו "תום רק חייך חיוך אבהי והושיט לחבריו את השלל, הוא עצמו כמעט לא נגע בשוקולדים. הוא שאב את עיקר הסיפוק מהעליצות שעל פני חבריו...בכל פעם שהתאפשר לו, עשה משהו כדי לעורר בהם ולו לזמן קצר, שמחת חיים" רואים פה עד כמה כוונותיו טובות, וכמה הוא אוהב את חבריו. אנו לא יודעים בשלב זה מה בדיוק קרה בעברו, אך אנחנו יודעים שהוא לא היה פשוט, ובכל זאת תום תמיד שומר על אופטימיות "הוא לא ריחם על עצמו, הוא ידע שלא תמיד הילדים ה'נורמליים' מאושרים יותר ממנו". הדמות שלו כל כך מיוחדת בעיניי כי למרות הפזיזות שלו הוא בסך הכל ילד עם כוונות טובות, ועבר לא פשוט, אך עדיין הוא לא מראה זאת כלפיי חוץ.
אז יש לנו פה 7 נערים עם עבר לא פשוט, וכל אחד מהם מתמודד עם זה בדרך משלו. תום בתחושת האבהיות והמנהיגות שלקח על עצמו, בייגל במכות, אילן ואיריס בהסתגרות, גני בכך שהיא זורקת את המתנות של אימה לפח והתאומים דרך הומור. התאומים יש להם קשר מיוחד מהם, כי אחד מהם חירש אילם אז השני תרגם לו ואותו. רואים את הדאגה והאהבה שיש להם אחד כלפיי השני. הם מצחיקים בטירוף ושבו את ליבי. "אמא שלנו מתה בלידה. היא ראתה את סקראש כשיצא ראשון והתאכזבה על כך שהוא כל כך מכוער אז כשאני יצאתי היא צרחה 'מה שניים כאלה?' ומתה מעצבים"
הייתה בספר ביקורת על המצב הפוליטי ועל המבוגרים השקועים בעצמם. והיה לו גם מסר מאוד גדול על כך שהמחשבות והרגשות השלילים שלנו גוררים אותנו לתהום אפלה, אבל האור והטוב שבנו מנצח אותו. כשאתה מתמסר לכעס או לפחד אתה מאבד את ההיגיון ומתחיל לפעול מתוך מחשבות שליליות שהורסות אותך. "אתה אומנם נעשה חזק יותר כשאתה פועל מתוך שנאה טהורה או כעס גדול אבל אתה גם נעשה חזק יותר כשאתה פועל מתוך אהבה או תקווה.. אתה בחרת למצוא את כוחך דרך האור.
אז כן, אין פה משהו חדשני מבחינת הפנטזיה. אבל יש פה הומור, יש פה אנושיות, ובעיקר יש פה כיף גדול.
ליאת רוטנר, מה שעשית לי בלב בגיל 13 ומטה, עשית לי גם בגיל 23 ומקווה שגם מעלה.
