בחיי, כמה שנמאס לי לחכות! שבועות וחודשים שלמים, כל כך הרבה דחיות. אבל הגיע הזמן, והספר לא איכזב.

למען האמת, עבר כל כך הרבה זמן, עד שהייתי צריכה להתחיל לקרוא את כל הסדרה שוב. וכל העלילה והכתיבה הכו והפתיעו אותי מחדש, קראתי את הספר כאילו שזו הייתה הפעם הראשונה, לא ידעתי כלום מראש. וזו הייתה הרגשה נפלאה.

הספר הזה הפתיע לא פחות, ריגש והכאיב לא פחות. למען האמת, הוא הכאיב יותר. קצת יותר מדי. אני עדיין בהכחשה.

אבל הוא כל כך מצויין, כמו כל שאר הסדרה, הכתיבה שאליה התגעגעתי כל כך, הדמויות ששוב עמדו לצידי, השינויים שאליהם לא ציפיתי. הכל היה מעל ומעבר.

השכם בבוקר, השמש זרחה לה,
עלמה מן העמק נשאה את קולה.
"אל תכזיבני, אל תעזבני,
איך כך זנחת עלמה אומללה?"

הספר הזה חושף מלחמה. וכאב. ואת נטיית ההרסנות של בני האדם, שחייבים לבוא ולהחריב, לעצמם ולכל האחרים, שוב ושוב ושוב, ממש כמו הרעש של תושבי עולמחדש, הספר הזה פתוח לרווחה ונותן לנו לחזות באמת המכוערת.
אבל בכל זאת, תמיד אפשר למצוא קצת נקודות אור.

"הכל באמת אבוד!" אני צועק בחזרה. "אנחנו לא יכולים לנצח פה!"
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, טוד."
אני מסתכל עליו, כולי מתפלא. "מה פתאום! איזה מין פתגם מטומטם זה? תמיד הכי בהיר לפני שהשחר עולה!"


אני לא בטוחה מה עוד להוסיף. כל כך חבל לי שזה נגמר, שזה, הטרילוגיה הסתיימה ואין עוד. אבל אין לי ספק; אני חייבת לקרוא עוד ספרים של פטריק נס, הכתיבה שלו מצויינת וייחודית כל כך, עם רגעים מעט מגוכחים ומצחיקים, והתנסחות בשפה הנמוכה של טוד, אבל הספר משובץ בפסקאות שלמות שכתובות באופן פואטי ויפהפה.
-
"מערכת צינון!" אני צועקת לבלוט, כאילו אלה המילים הכי משמחות בכל העולם כולו.
-
ואני חושבת על כך שעם כל הדברים שקרו כמעט שכחתי אותם, ומתוך ניסיון פשוט לשרוד בעולם המטומטם הדפוק הזה שכחתי שאני באה ממקום שבו אוהבים אותי, שבו לאנשים אכפת ממני ואכפת להם זה מזה, ממקום שבו אנשים יפים וחכמים כמו סימון ועדינים ומצחיקים כמו ברדלי באמת מחפשים אותי, באמת רוצים לעשות את הטוב ביותר.
-
"תחסלו אותם!" צועק ראש העיר. "כולם אחריהם!"
בעצם בכלל לא משנה מה בדיוק הוא צועק, הוא היה יכול לצרוח שמות של ירקות, והחיילים היו ממשיכים להסתער על כביש הזיגזג, לטפס על החלקים המופצצים, להרביץ ולירות על הספקלים שבורחים מהם בעליה.
-
"עליונות מספרית," אומר ברדלי, "מול עליונות טכנולוגית. מתכון לטבח אינסופי."
-
"בשעות הקרב אתה חי מתמיד."
"ואחריו אתה מת מתמיד," אני אומר.
-
"לא למדת כימיה בבית הספר?"
"אתה סגרת את הבית ספר ושרפת את כל הספרים."
"אה, נכון."
-
"נאמנותך ראויה לציון. זאת תכונת אופי מצויינת שתמיד התפעלתי ממנה אצלך."
"כי אצלך היא לא קיימת בכלל?"
-
"אז מה, אני עוזבת אותך לחמש דקות ואתה יוצא למלחמה?"
-
אם ניסינו להתנגד, הרגו אותנו. אם לא התנגדנו, הרגו אותנו. אם ניסינו לברוח, הרגו אותנו. אם לא ברחנו, הרגו אותנו.
זה אחר זה אחר זה אחר זה.
-
"אידיאלים, נערתי," היא אומרת, "הם תמיד דבר שקל להאמין בו יותר מאשר להגשים אותו."
"אבל אם לא מנסים לפחות להגשים את האידיאלים," אומר ברדלי, "אין שום טעם בחיים."
המרפאה קויל נותנת בו מבט מתחכם. "גם זה אידיאל."
-
"אנשים אומרים שהם רוצים חופש, אבל בעצם הם רוצים חופש מדאגות. אם אני דואג לכל מחסורם, לא אכפת להם שאומר להם מה לעשות."
-
"הרי הם תקפו אותנו."
"אחרי שאנחנו תקפנו אותם," אומר ברדלי. "אחרי שהם תקפו אותנו אחרי שאנחנו תקפנו אותם וכן הלאה וכן הלאה עד שכולנו נמות."
-
"תן לה תפוח והיא תיקח את כל העץ."
-
"אבל אסור להפוך את המלחמה לעניין אישי," אני אומרת, "אחרת לא מקבלים החלטות נכונות."
"ומי שלא מקבל החלטות אישיות הוא לא בן אנוש . מלחמה היא תמיד עניין אישי איכשהו, לא? מצד מישהו. רק שבדרך כלל זה מתוך שנאה."
-
"במקום מלא בכל כך הרבה יופי ואפשרויות," אומר ברדלי ומסתכל סביבו, "אנחנו חוזרים בדיוק על אותן טעויות. האם עד כדי כך אנחנו שונאים את גן העדן, שאנחנו חייבים לעשות ממנו מזבלה?"
"אתה מנסה לעודד אותי?"
-
זה כל כך מוזר, כי אני עדיין אני, עדיין יחיד, ואף על פי כן אני גם רבים, חלק מישות גדולה יותר.
-
"השלום הזה שברירי. האנשים שבריריים. יש לומר להם שאין צורך לוותר על התקווה."
-
"אתה אמרת שאסור שמלחמה תהיה אישית, אבל זה בדיוק מה שהיא בעיניי."
-
"אבל אני לא מבין," אני אומר, ולא בפעם הראשונה.
-
"הכוכב הזה הוא מידע," אומר ראש העיר. "כל הזמן, ללא הרף. מידע שהוא רוצה לתת לך, מידע שהוא רוצה לקחת ממך ולחלוק עם כל השאר."
-
איזה דפוקים הבניאדם. לא מסוגלים לעשות משהו טוב בלי שתתערב החולשה הזאתי שמחייבת אותנו להחריב הכל. לא מסוגלים לבנות משהו בלי להרוס אותו אחר כך.
זה לא הספקלים שהביאו אותנו לסוף.
זה אנחנו בעצמנו.
-
ואז אני מסתובב אל הים.
אלוהים.
איזה חתיכת דבר ענקי.
יותר גדול ממה שיכול להיות בכלל, והוא נמשך על כל מה שאפשר לראות לא רק בכיוון האופק אלא גם צפונה ודרומה, כמו חתכת אינסוף שנעמד לך בפתח ומחכה לבלוע אותך בשנייה שתסובב לו את הגב. השלג לא משפיע עליו בכלל. הים ממשיך לטחון כאילו שהוא רוצה להילחם נגדך, כאילו הגלים זה אגרופים והוא מנסה להבריץ לך ולהפיל אותך.

אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים של ריירדן; מצד אחד, אני מאוהבת בכתיבה שלו, צוחקת בקול מכל הבדיחות, רוצה שהוא ימשיך לכתוב לנצח ולעולם לא יעצור. ו... מהצד השני, בחייאת ראבק, ריק, אולי הגיע הזמן שתעצור? אני חושבת שהוצאת לאור כבר מספיק ספרים.

הרבה פעמים שמעתי תלונות על שהספרים של ריק חוזרים על עצמם, שוב ושוב אותו רעיון חרוש, ולמען האמת, לא באמת שמתי לב לזה עד מגנוס צ'ייס.
ולמרות זאת, הספר היה מלא בדמויות חדשות וססגוניות - כמו הארת'סטון, אלף קוסם, שבמקרה גם חירש-אילם שמדבר רק בשפת הסימנים, סאמירה אל-עבאס, נערה מוסלמית בעלת חיים כפולים, סורט, יועץ האופנה של השטן, ת'ומאס ג'פרסון ג'וניור (אתם יכולים לקרוא לו טי ג'יי), חייל מת ממלחמת האזרחים האמריקאית, ועוד.

הספר היה גם עמוס במושגים מהנים ובלתי אפשריים להגייה! אוגדרסיל, איינהריאר, אייקת'ורניר, גלייפניר, ויינונגגפ נמצאים די גבוה ברשימה, למרות שאי אפשר לשכוח את ירמונגנד, לידסשלב, סומרברנדר וסוורטאלף. (הייתי צריכה להסתכל על מילון המונחים בסוף הספר כדי בכלל להצליח לאיית את זה)

והיו כל כך הרבה קטעים שגרמו לי לצחוק בקול, הנה טעימה (לא) קטנה-
---
יום אחד אני רוצה ללמוד על הוויקינגים, גברים שלובשים חזיות מתכת הם ממש מגניבים!
---
"מה המצב?"
"אממ, מת, מתברר," אמרתי.
הוא צחק. "כן. אתה תתרגל."
---
"טוב, קודם כל, מי קורא בשם לארוחת הערב שלו? אני לא רוצה לדעת איך קוראים לארוחת הערב שלי. תפוח האדמה הזה - לתפוח האדמה הזה קוראים סטיב?"
---
חששתי שהאסלה תהיה איזו מכונת מוות ויקינגית עם גרזנים ורובי קשת מופעלים בהדחת המים, אבל היא פעלה כמו כל אסלה רגילה. היא בהחלט לא הייתה מפחידה יותר מהשירותים הציבוריים בפארק.
---
"אל תייחס למלורי. היא מותק, ברגע שמתגברים על הידיעה שהיא בן אדם נוראי."
---
"למה, לדעתך, קוראים לבוסטון 'מרכז היקום'?"
"שיגעון גדלות?"
---
"בואו נכבוש את הגבעה הזאת!" הוא הצביע על רכס סמוך בקצה חורשת העצים.
"למה? צעקתי.
"כי זאת גבעה!"
"הוא אוהב לכבוש גבעות," רטנה מלורי. "זה קטע כזה של מלחמת האזרחים."
---
תמיד ראיתי בעצמי אתאיסט.
אז העונש שלי היה, כמובן, לגלות שאני בן של אל נורדי, שאני מגיע לחיים-שאחרי-המוות ויקיגיים, ושנערך לי טקס אשכבה נוצרי עם ארון פתוח בקאפלה קיטשית. אם היה אל עלין כלשהו, הבוס הגדול של כל היקום, הוא התגלגל מצחוק עכשיו.
---
"אתה עלול לזרז את הגעת יום הדין."
"לזרז... בכמה בדיוק?"
"איך נשמע לך השבוע הבא?"
"אה."
---
"אבל באמת נהניתי מהסיבוב הקצר שלנו בעיר. היה נחמד לדבר איתך בפרטיות."
"אני מסמיק," רטנתי. "רגע, לא. זה הדם שמכסה את הפנים שלי."
---
"מגנוס, אני שמחה שעדיין לא נהרגת. אני רוצה להיות שם כשזה יקרה."
---
הייתי גאה בארבעתנו, שהגבנו כצוות מגובש. כאיש אחד, כמו מכונת לחימה משומנת היטב, הסתובבנו וברחנו על נפשנו.
---
הסתכלתי על הגמדים במבט יהיר, כאילו אומר, כן, נכון מאוד. יש לי להב דיסקו מדבר ולכם אין.
---
"אני לפחות אדאג שתזכה למשפט צדק לפני שהברונים ישליכו את נשמתך אל ינונגגפ!"
סאמירה ואני החלפנו מבטים. לא היה לנו זמן להילכד ולהישלח לאסגרד. ובהחלט לא היה לי זמן שישליכו את הנשמה שלי למקום שאפילו לא הייתי מסוגל לבטא את השם שלו.
---
"הם שודדים ורוצחים אנשים כבר יותר מאלף שנים! הם ינסו להרוג בהזדמנות הראשונה."
"אז בגדול," סיכמתי, "הם בערך כמו כל טיפוס אחר שפגשנו עד עכשיו."
---
הצלחתי לחמוק ממנו בתמרון מתוחכם של נפילה על הישבן.
---
"אני מקווה שייתנו לנו לאכול לפני שיהרוג אותנו שוב. אני גווע ברעב."
---

הצטרפו למגנוס צ'ייס (העתק בן 16 של קורט קוביין) וחבריו - ולקיריה, גמד, אלף, ולהב מדבר בשם ג'ק (שרוצח ענקים דרך הנחיריים) - במסע החיפושים שלהם למניעת יום הדין, ההנאה מובטחת.

נ.ב. - זה מגנוס לא 'מגנס'. התרגום די עיצבן אותי רוב הספר :/

וואו, ספר על נערה חולת סרטן שלא מדברת כמו פילוסוף בן חמישים, זה שינוי מרענן!

זה מסוג הספרים שלא הייתי מצפה לקבל ליום ההולדת, ובכל זאת, כמה ימים לאחר שחגגתי 13, הספר הזה הגיע בדואר.
וניסיתי לקרוא אותו, באמת שכן. אבל זה היה כבר בחופשת הקיץ והייתי טרודה בדברים אחרים מכדי להקדיש לספר מחשבה. מאז כבר הספיקה להתחיל שנת לימודים נוספת, ואני הספקתי לקרוא שלושה ספרים נוספים עד שפניתי שוב לספר הזה.

טסה, נערה סופנית שבניגוד להייזל גרייס, לא עומדת להתאהב בנער יפה תואר בעל רגל אחת שידקלם בשבילה את נאומי האהבה הנצחית שלו. למען האמת, היא בעיקר עומדת למות.
אבל לפני זה?
סקס. עוד הערב.

אז היא והחברה הכי טובה שלה, זואי, יוצאות למועדון ומתחילות בציד הגברים. וכן, טסה עושה סקס, עוד באותו הערב. ובסך הכל זה די מאכזב וגורם לכל ההייפ שיש סביב יחסי מין להיות לא מוצדק.

אבל זה לא נגמר כאן. היא מתחילה לעשות רשימה, רשימה של כל הדברים שהיא רוצה - לא, צריכה - לעשות לפני המוות.
לנסות סמים (ולא מהסוג של משככי הכאבים שמעמיסים עליה בכל מקרה), להגיד "כן" לכל דבר למשך יום אחד, לעבור על החוק, לטייל בחו"ל, וזה ממשיך.
טסה מרשה לעצמה להתהלך בעולם הזה כאדם שכבר מת, ורק נמצא שם כדי להעיף מבט שני. היא מטושטשת וגסת רוח ודי מדכאת, רוב הזמן.
אבל היא נאחזת בזואי, ובשכן שלה - אדם, ובאחיה הקטן קאל, ובאביה שתמיד היה שם ואפילו באימה, שעזבה אותה לפני שנים אבל חזרה.

זואי, דרך אגב, היא סטונדטית בקולג' וכנראה הבחורה היחידה שעוד מוכנה לבלות עם טסה, בהתחשב בעובדה שהיא גוססת. למען האמת, היא נוטה להתנהג כמו כלבה רוב הזמן. אבל היא חברה טובה.

ואדם, שאני אוהבת כל כך, שאוהב את טסה כל כך, ודואג לה ולאמא שלו יותר משהוא דואג לעצמו, ויודע להצביע על השמיים ולמנות בשם כל הכוכבים שהוא רואה. אדם, הנער מהבית הסמוך, עם האופנוע ופטריות ההזיה והאכפתיות שלו.

קאל הוא ממזר קטן וחייכני, עם זיקה ורצון להיות קוסם. והוא תמיד מצליח להיות איש שיחה ראוי בשביל טסה.

זה ספר מדכא וסופני, ואני מניחה שבסופו של דבר טוב שלא קראתי אותו ביום ההולדת שלי. אבל זה ספר טוב, בסך הכל.
ונכון שאין כאן בני נוער מאוהבים מכאן ועד סוף העולם, שמדברים על אינסופים שגדולים אחד מן השני ושנכתבו בעיקר כדי שיצטטו אותם בני נוער אחרים, אבל בכל זאת מצאתי כמה קטעים שראויים לציון.

"לפעמים אנשים חושבים שאם אתה חולה אתה נעשה אמיץ ונועז, אבל זה לא נכון בכלל. רוב הזמן אני מרגישה כאילו איזה פסיכופת עוקב אחרי ועומד לירות בי כל רגע."
----
"מה את רוצה, טסה?"
"לעבור על החוק."
"מה?"
"זה הדבר הרביעי ברשימה שלי."
"ואיך את מתכוונת לעשות את זה?"
"חשבתי לרצוח את ראש הממשלה. די מתחשק לי להתחיל מהפכה."
---
"היי, תשמעו," אני אומרת, "למרות שזה ממש מרתק, אנחנו צריכות ללכת עכשיו. אני צריכה לקחת את ההזמנות להלוויה שלי."
זה סותם להן את הפה. פיונה נראית המומה. "באמת?"
"כן." אני אוחזת בזרועה של זואי. "חבל שלא אוכל להיות שם בעצמי - אני אוהבת מסיבות. תסמסו לי אם יש לכן רעיון לאיזה שיר הספד מוצלח!"
---
"מאיפה אתה יודע את כל זה?"
הוא מושך בכתפיו. "מהאינטרנט."
---
הים גורם לי סחרחורת - כנראה שזה קשור לתנועה הבלתי פוסקת שלו ולעובדה שאף אחד לא יוכל לעצור אותו אפילו אם נורא ישתדל.
---
"אולי התופעה הזו מתרחשת רק בסתיו," אומרת זואי. "ואולי זה בגלל הזיהום בים. כל העולם המטורף שלנו גווע. את צריכה להרגיש בת-מזל שאת מסתלקת מכאן."
---
אני קולטת שהחיים עשויים מסדרה של רגעים שכל אחד מהם הוא מסע אל הקץ.
---
"את יודעת כמה זה נורא שאת נעלמת ולא אומרת לאף אחד איפה את?" אומרת אמא.
אני צוחקת, בגלל שהיא בעצמה מומחית ההיעלמויות הגדולה ביותר בכל הזמנים.
---
לפני שישה לילות אמא שלו עמדה על מדרגות הכניסה ובכתה. היא אמרה שהזיקוקים מפחידים אותה. היא שאלה למה הוא משאיר אותה לבד בזמן שהעולם בחוץ נחרב.
---
"אני רוצה שתפסיק, אבא."
"שאפסיק מה?"
"שתפסיק להעמיד פנים שאני אבריא."
---
זה בסדר, טסה, את יכולה ללכת. אנחנו אוהבים אותך. את יכולה ללכת עכשיו."
"למה אתה אומר את זה?"
"אולי היא זקוקה לאישור שלנו שהיא יכולה למות, קאל."
"אני לא רוצה שהיא תמות. אני לא מאשר לה."

אחרי תקופת יובש ארוכה באופן מחפיר, גם של קריאת ספרים וגם של כתיבת ביקורת, סוף סוף הגיע ספר אחד שהצליח לשבור אותי.

ותודה לאל שהוא עשה כך, ויקולל שעשה כך.

לפני שעוד קניתי אותו, אמרו לי שהסוף נורא.
מזעזע.
טוויסט ענק ובלתי יאומן.
עדיף שתעזבי את הספר ותוותרי על הכאב.
רגע, לא, אל תוותרי עליו, את חייבת לקרוא אותו ולסבול כמוני.

אבל אתם יודעים מה? אני לא אומרת לנאום כאן על אותו טוויסט, אני לא רוצה לעשות אובר-הייפ ולגרום לכם להתכונן לגרוע מכל ואז להיחרד כשזה אפילו גרוע יותר.

תנו לי לספר לכם על הספר עצמו.
תנו לי לספר לכם איך אחרי כל כך הרבה זמן שהתקשתי לקרוא ספר אחד ברצף, שלא הייתי מסוגלת לשים זין על עלילות ודמויות בספרים אחרים, מגיעה קיידנס.
והיא דפוקה בראש.
ומקיאה בשירותים ברומא.
ומקבלת כאבי ראש מזעזעים.
ומנתקת את עצמה מהעולם, ותורמת את כל הדברים שלה, כל דבר שבעינייה לא נחוץ, מחפצי נוי ועד הכרית שלה.
חוגי ספורט? כן בטח. בית הספר? למי אכפת מכיתה י"א בכל מקרה. קשרים חברתיים? מגלגלת עיניים לא תודה.

קיידנס, הבלונדינית היפה, מלאת הפריווילגיות, בעלת כל המותריות, הכל כולל הכל, דפוקה לגמרי.
בגלל אותה תאונה, שקרתה בקיץ של גיל 15.
לעזאזל עם הקיץ של גיל 15.

לעזאזל עם רומני קיץ אסורים ומשפחה שעולה בלהבות, עם כל הלחימה על הירושה וחוסר ההתחשבות בהכל.
לעזאזל עם גזענות ורוכשניות ויותר מדי זכרונות שכבר נעלמו ונשכחו, ונדחקו לאחורי ראשה, איפה שהיא כבר לא יכולה להגיע אליהם, ולא יכולה להבין ולדעת מה בדיוק קרה.

בקיץ של גיל 17, עם כל כאבי הראש והטראומות, היא חוזרת לאי הפרטי של המשפחה.
ושם כל חבורת השקרנים! מירן, בת דודתה וחברתה הטובה, ג'וני, הנער עושה הצרות, ואהוב לבה, גאט.
ואיך לשכוח את המשפחות שלהם, את הסבא הישיש שיותר מדי מטושטש מזקנתו ואבלו מכדי להבדיל בין קיידנס למירן, והדודות והילדים, אוח, איזה בלגן, אוח, איזו משפחה, דפוקה ומתוסבכת.

הספר הזה היה עמוס בקטעים שראויים לציטוט, ואתם הרי יודעים כמה אני אוהבת לצטט. אבל אפילו שכבר הספקתי להשאיל אותו לחברה עוד לפני שקראתי עוד, הוא עדיין הרגיש... חדש מדי. הדפים עדיין היו צמודים זה לזה, הוא לא הרגיש ישן ובלוי כמו שאני אוהבת.
אני עוד אקרא אותו שוב, וכשזה יקרה, אני מקווה שהוא יחליף ידיים כמה פעמים, ככה שארגיש בנוח לקפל את הפינות, ואולי אחזור לביקורת, אערוך ואוסף את הציטוטים.

תצטרכו להסתפק בזה בינתיים.

אזהרת טריגר: אונס והטרדה מינית





את הספר הזה קיבלתי בדואר מספר ימים אחרי כנס עולמות, אחרי אלפי הנדנודים מאור על כמה שהספר מדהים ושאני צריכה לקרוא אותו, הוא שלח לי אותו. (וגם נזכר כמה זה היה מטופש מצידו, כי הוא היה יכול פשוט להביא לי את הספר אישית בכנס)
אני סומכת על הטעם של אור רוב הזמן, אחרי ההצלחה עם הגל החמישי והערפילאים, שני ספרים נוספים שהוא לא היה מוכן לסתום את הפה לגביהם. אז לא היססתי אפילו לשנייה כשנטלתי את הספר ליד והתחלתי לקרוא.

ויהיה מיותר לומר שלא התאכזבתי. לורי חוטפת אותי לעולם המריר והאילם של מלינדה. מושכת אותי בשרוול ודוחפת את הראש למים, בלי להתיר לי לקחת שנייה אחת לנשום לפני.
וכך אני נגררת אחריה במסדרונות, קוראת בחיוך קטן על שיעורי האומנות, מעריכה את אופיו של דיויד, ותוהה עד כמה אני דומה להת'ר.
אבל יותר מכל, מתרכזת ביצור. אותו יצור שמלינדה מזכירה כמה וכמה פעמים במהלך הספר, עד שהיא כותבת מה קרה. מה הוא עשה לה. אותו יצור שאורב במסדרונות ויוצא עם החברה הכי טובה שלה לשעבר.

(היצור שלי נמצא בחדר בסוף המסדרון. הוא לרוב יושב מול המחשב ומשחק באותו משחק אלים עם החברים שלו, צועק במיקרופון של הסקייפ וצוחק. רוב הפעמים, אני רואה אותו אולי פעמיים ביום. וגם אז אלו שתי פעמים חטופות כשהוא עובר לידי או הולך לאכול. אנחנו לא מדברים.)

למלינדה אין ממש חברות. כולן נטשו אותה, אחרי שהיא התקשרה למשטרה באותו לילה במסיבה. היא לא ידעה מה עוד לעשות. איך להתמודד. היא הייתה חנוקה מדמעות מכדי שבכלל תוכל לדבר, אבל מי שענתה איתרה את המקום ותוך כמה דקות שוטרים מילאו את המקום. אבל מלינדה לא זכתה לספר למה היא התקשרה.

טוב, אין לה חברות, חוץ מאחת, בערך. הת'ר, התלמידה החדשה. שמתאמצת כל כך להתאים את עצמה בבית הספר החדש. שמנסה כל כך להיכנס לקליקה, לקבוצה.
היא אנגרטית ומדברת הרבה ובהתחלה הזכירה לי את עצמי, רק הרבה יותר חדורת מוטיבציה ופחות עצלנית. וככל שהמשכתי לקרוא, חיבבתי אותה פחות ופחות והזדהתי איתה פחות ופחות.

המצב בבית לא יותר טוב. גם התקשורת עם ההורים לא רבה. הרוב מסתכם בפתקים על השיש ובהרצאות על הלימודים. הם מרוחקים, ממנה ואחד מהשני.

על כריכת הספר כתוב, "דברי - אנחנו רוצים לשמוע מה יש לך לומר!"
אבל, המציאות קצת שונה מזה.

("רק אל תספרי לאמא ואבא, אוקיי?")

החברה משתיקה אותנו.

(הקול שלו נואש קצת והוא עומד לצאת, כבר עם רגל אחת בחוץ.)

היא לוקחת את קולנו.

("רק אל תספרי להם.")

היא מאשימה אותנו. את הבגדים שאנחנו לובשות. את השעה והמקום שבהם העזנו להימצא.

(והוא חומק מהדלת כשאני מחבקת את הכרית קרוב יותר אלי ומנסה לנעוץ את מבטי עמוק כמה שאפשר במסך הטלוויזיה. מנסה לא לחשוב על זה. מנסה לא לחשוב על כלום.)

היא מזכה אותם. את מי שתקף. הם לא מקבלים את עונשם.

(פעמיים זה קרה. הפעם הראשונה בבית מלון באילת. פעם שנייה בסלון, אצלנו בבית. צעקתי, אבל מה זה משנה כשאין עוד אדם שישמע.)

אני מכירה יותר מדי אנשים שחוו את זה והאנשים שעשו להם את זה לא הורשעו. חלקם אפילו לא דיווחו עליהם.

(והוא האשים אותי בפעם השניה. אמר שאני התחלתי. שאני צריכה להפסיק ללבוש חולצות כאלו.)

אבל מה אני מדברת, זה לא כאילו שאני אמרתי משהו.

(לפי הסטטיסטיקות, כמסתבר, כשמונים אחוז מהמקרים, התוקף הוא אדם שהקורבן הכיר מקרוב.)

כמו מלינדה, גם לי זה קרה כשהייתי צעירה מכדי להבין. באותה תקופה לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות. וגם לא בפרק זמן ארוך אחרי.
למען האמת, עד הספר הזה, לא הקדשתי למה שקרה הרבה חשיבות. אלו היו נקודות קטנות בחיים שלי, שבקושי עיצבו את מי שאני. איך אני יכולה לקרוא לעצמי קורבן? פפט, פליז. אני בסדר. מי צריך את הרחמים שלכם. אני לא צריכה עזרה.

(אני רק רוצה להגן על אחותי.)

כי כל פעם שהם משחקים הלב שלי מאיץ, ואם היא צועקת, "די, תפסיק!" אני לא יכולה שלא לרוץ מהר אליהם. אם היא בוכה ממנו, גם אם זה על הדבר הכי מטופש בעולם, כמו זה שהוא בא והעביר ערוץ, אני שם, מרימה אותה מהר לזרועותי ועוטפת אותה בחיבוק כאילו היא חוותה את הדבר הכי נורא בעולם.

(היא בת שש ואני מפחדת עליה.)

ואתם רואים את זה בכל מקום, אני יודעת. אתם רואים את זה ב"קאט קולז", ברחוב. כשעוברת בחורה עם ג'ינס קצר מדי לטעמכם ואתם לא יכולים שלא לשמוע את השריקה והצעקה של, "איזה כוסית!", או כשעוד פעם מדווחים בחדשות על מקרה קיצוני.
מה, אני אפילו לא צריכה להסתכל רחוק מדי כדי לתת לכם דוגמא.
מאי פאטל? כן? יש סיכוי ששמעתם את השם? פה, שם, וגם מהבחור ההוא? אולי מכרים שלכם שיתפו את הפוסט שלה, של הבחורה שקמה ואמרה, וסיפרה על מה שקרה. כי היא סבלה מספיק, והיא לא יכולה לחכות שמישהו אחר יספר את זה במקומה. היא זו שעברה את זה.

היא קמה ודיברה, נושאת את הקול שלה למרחקים, מספרת על איך המפקד שלה, סא"ל לירון חג'בי בכבודו ובעצמו (שאני אישית לא שמעתי עליו לפני, אבל הבנתי מדבריה שהוא היה מכובד ומוערך עד מאוד) תקף אותה מינית.

הוא: מנצל את היותו המפקיד שלה
הוא: תוקף אותה
הוא: במשך מספר חודשים
היא: מצולקת נפשית ופיזית
היא: לוקחת עמדה
היא: מדברת
הוא: הודה בכל הטענות נגדו
הוא: יודח מצה"ל אבל. הוא לא יועמד לדין על עבירות המין החמורות שביצע.

(וכאילו שזה לא גרוע מספיק,, בדף פייסבוק בשם "סוף לטרור הפמינסטי", פירסמה אישה [כן, אישה, כן] פוסט, שבצמצום מצומצם, מדבר על העובדה שבפרופיל שלה יש תמונות שלה, בבגד ים, ש, "לא משאיר הרבה מקום לדמיון". היא גם מוסיפה שהיא לא מאשימה את הקורבן, חס וחלילה, פשוט, מה היא מצפה, המאי הזאת, הרי לגברים יש רצונות. "אותי זה דוחה שמישהי שמחצינה את הנשיות שלה בצורה כל כך בוטה הולכת על צעד כזה של האשמה כלפי גבר [...] מי שמתייחסת בכזאת פתיחות לגוף שלה מוטב שתתייחס בפתיחות גם לצד השני שאולי מעד בהתנהגותו.")

הספר הזה, עם 188 עמודים בלבד (גם אני הופתעתי מאורכו הקצר), מצליח לגרום לי לשפוך בעצמי את כל המילים האלו החוצה. כשהתחלתי עם הביקורת הזו, בכלל לא תיכננתי לכתוב בכזה פירוט, בכלל לא תיכננתי למלא שלושה עמודי דוקס, בכלל לא תיכננתי לדבר.

מלינדה מתאפיינת בכתיבה הנערית הזאת, שאפשר לראות ב'נמלים', ו'המקרה המוזר', ו'בינתיים הכל בסדר'. אותה כתיבה של בני נוער שחווים קשיים אבל לא מצנזרים את זה. כנים באופן קיצוני. עם נימה ציניקנית שכזו.
בשיעורי אומנות, הוטל עליה לצייר עץ. כלומר, לאו דווקא לצייר אותו. היא מוזמנת גם לפסל, לעצב, או לחרוט. האחרון הולך לה קצת פחות טוב. המורה שלה, מר פרימן, הוא קצת קו-קו. אחד שמשמיע מוזיקה בזמן השיעור ולא אכפת לו ממש מה התלמידים שלו עושים, כל עוד זה אומנות, כל עוד הם מבטאים את עצמם. וזה היה מקסים.

תהי רגועה, תנסי להנות
אם תפסיקי לבכות זה ישרוף לך פחות בעיניים
בסוף תלמדי לאהוב גם אותי
אבל בינתיים.. - יוני בלוך/ הסוד הקטן

אתר מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל - http://www.1202.org.il/

ליוונים העתיקים היה פטיש רציני לטרגדיות. יש האומרים שזו הייתה הדרך שלהם לתעל את הפסימיות שלהם, מה שלדעתי מובן לחלוטין, עקב העובדה המצערת שבתקופה ההיא לא היו סמארטפונים. או קליטת ויי פיי. ממש מדינת עולם שלישי, אני יודעת.
אבל ריק ריירדן נולד בטקסס, ארצות הברית, ישירות מתוך המאה העשרים אל תוך המאה העשרים והאחת. למיטב ידיעתי, אין לו דודן יווני והוא לא למד פילוסופיה בקולג'.

מה שמסביר למה יש בספר הזה כל כך מעט מתים.

תראו, אני לא הולכת להתלונן. אני לא הולכת למלא את כל הביקורת הזו בהתלוננויות על כך שהוא אכזב אותי, שציפיתי ממנו להרבה יותר, שהספר הזה פשוט לא היה מספק, אני לא.
ומסיבה עיקרית אחת.
אני חייבת לריק ריירדן ולסדרה הזו (וחשוב לציין, גם לג'קס) את הכתיבה שלי. באמת.
ברגע שסיימתי עם בית האדס, עשרות רעיונות הסתובבו לי בראש. הייתי חייבת לכתוב אותם. ומאז, כמעט שנה שלמה, שהייתי עסוקה בכתיבת פאנפיקים. וכן, הייתי כותבת - ואני עדיין - קטע או שתיים, או התחלה של סיפור בהמשכים שמעולם לא המשכתי בפורום כאן, או ביקורת כל פעם שהמוזה הסכימה לבקר, אבל את הפאנפיק ההוא, הפאנפיק ההוא, שהיה כתוב לא משהו, עם עלילה די גרועה, שהתמדתי וכתבתי והמשכתי איתה, מאז המילה הראשונה שהקלדתי, עם הפאנפיק ההוא הכתיבה שלי התבגרה והשתפרה. אפילו שהעלילה עוד לא הייתה נהדרת במיוחד, כל פרק שכתבתי והוספתי היה רק עוד אבן דרך שהייתי צריכה לעבור בדרך ללהיות טובה יותר.

(פאנפיק, למי שלא יודע, זו סיפורת מעריצים.)

אז כן, כשסיימתי עם דם האולימפוס עלה לי רעיון חדש לגמרי (טוב, כמעט לגמרי) וגרם לי למחוק מהראש את הפאנפיק הקודם. but I regret nothing ^^
ולמען האמת, לא הרגשתי שזהו זה, אין עוד פרסי ג'קסון. שאני לא ארגיש שוב את ההרגשה שיש כשקוראים ספר נוסף בסדרה בפעם הראשונה. כי אני יודעת שעוד יש את ספרי הבונוס, ותמיד אוכל להתלונן על הסרטים, והאלים יודעים כמה פאנפיקים עוד מסתובבים להם באינטרנט, והאלים יודעים כמה רעיונות לפאנפיקים מסתובבים להם בראש שלי.

אם נניח לשנייה את הכרת התודה שלי וכל הדיבורים הבלתי פוסקים על פאנפיקים, בואו ניגש למה שיש לנו בספר, will we?
יש לנו את בן האדס, המתבגר הדכאוני עם הכוחות סופר-אדירים שמעביר את רוב הספר בשינה, ומשנה לראשונה זה כבר שש ספרים את החולצה שלו, אה, וסוף סוף נזכר לספר לנו על הנהג הפרטי החצי מת שלו.
ריינה, הפריאטורית הרומאית שמגיעה מאי אקזוטי כלשהו ובעלת שם משפחה ארוך מכדי שמישהו יזכור אותו, ואנחנו מגלים כאן את עברה האפל, אחרי שאחותה הגדולה חוטפת אותה (מילולית) למפגש משפחתי קצר. איתם נמצא גם הסאטיר הוותיק שלנו, גליסון הדג', שמבלה את זמנו בשליחת מכתבים דרך שירותי האוויר של הנימפות וצריחת "מוות!" בכל פעם שמפלצת מתקרבת. אגב, הוא גם מעניק מופע ריקוד קטן למקומיים בפורטוגל ומרוויח 16 אירו. נפלאות העז, הא?
ג'ייסון, בינתיים, מוצא זמן להזדקן, וזה אומר לבלות קצת עם זומבים יוונים נקמניים, ולקבל משקפיים חדשים מאל רפואה חביב.
הייזל ופרנק נדחקים קצת הצידה, וכמו אנבת' ופרסי לא מקבלים נקודת מבט משלהם. ועדיין, פרייזל, פרסי וליאו מכסחים את הצורה לניקה בדרך שתיזכר לעד D: שלא להזכיר על כך שמיסטר פליימס האהוב סומך על הזוג (פרנק והייזל, כמובן) שישמרו בסוד על התוכנית הגאונית שלו.
אם כבר הזכרתי את ליאו ואלדס היקר, שהקפיץ לא פעם אלא פעמיים את לבי הפאנגירלי באזכורים למשחקי הרעב ודוקטור הו, ואז פינה לעצמו זמן בין הגיחות התכופות האלו בין הקירות החלולים של הארגו II כדי לארגן מבצע גאוני שדורש חיסול פסל, בניית מכונת נגינה בשם ואלדסינטור, בקבוקון רעל ודרקון ארד.

בנוסף, איך אפשר לשכוח את ויל סולאס, בן אפולו והמרפא הכי טוב במחנה D: אז נכון שהוא נכנס רק לקראת הסוף, אבל, הוא כנראה הסיבה היחידה שלא שנאתי את כל הפרקים האחרונים D:
הוא כזה. כזה D:

(הוא "כזה" גורם לי להיות פאנגירל, אני יודעת, שקט)

לסיכום, אני ממליצה לכם לזרוק את הציפיות הצידה, אתם לא פאקינג כריות, ולהתחיל לקרוא כבר את דם האולימפוס, כי מוטב כבר שתהנו מהספר, לא ככה? ^^

נ.ב.
רק אני שמתי לב שכל הספרים של ריקי הם בייסיקלי פאנפיקים על מיתולוגיות? :0

נסו לדמיין תחנת רכבת תחתית בלונדון. מדרגות מעופשות שמובילות אל מתחת לאדמה ולצידן שלט עם המילה "Underground", כי בשונה מבאמריקה, ששם אומרים סאבווי, או בכלל ממוסקבה ופריז, ששם זה מטרו, באנגליה זה אנדרגראונד.
וזה נקרא ככה בצדק, שהרי, זה מתחת לאדמה. ושם, יש מנהרות מלוכלכות הומת אנשים, שכולם בטוחים לחלוטין לאן הם אמורים להגיע, ואיך הם יגיעו לשם, והם לוקחים את הכרטיסים ומעבירים אותם במכונה ועוברים בשערי המתכת הקטנים האלו. והם עולים ויורדים במדרגות נעות, וכל מי שרוצה לעמוד ולחכות שהמדרגות יביאו אותם לאן שהם רוצים, עומד בצד ימין של המדרגות ונותן מרחב למי שרוצה לרוץ ולמהר ולהגיע כמה שיותר מוקדם. וכולם יודעים מה צריך לעשות ואיך, ואת זמני ההגעה ואת התחנות. ובעצם, תחנת רכבת תחתית באנגליה היא כמו מכונה משומנת היטב, שכל החלקים בה פועלים בדיוק איך שהם אמורים.
ובין כל החלקים האלו, שפועלים לפי התוכנית המקורית של המתכנת של המכונה המורכבת הזו, נמצא אדם אחד, רק נער, ונער שלא מהסביבה ושמעולם לא ראה לפני רכבת אמיתית או מדרגות נעות או כרטיסים שהם בחלקם צהובים ובחלקם כתומים. והנער הזה הוא לא בדיוק נער רגיל, כי יש לו אולר בכיס אחד וחולדה בכיס השני, והוא לא מבין את חוקי החברה כמו שהוא מבין את חוקי המתמטיקה, וחוץ מזה הוא ברח מהבית שלו, כי אבא שלו מפחיד אותו עכשיו והוא רוצה ללכת לאמא שלו.

ומה הייתם חושבים על אותו ילד, בקושי נער, שנמצא שם? כי הוא לא רגיל, ואתם יכולים להבין את זה מהצורה שבה הוא מתאר דברים ובצורה בה הוא מתנהג והצורה שבה הוא מתאר את הצורה בה הוא מתנהג.
אני אגיד לכם את זה כאן ועכשיו- כריסטופר הוא ילד עם לקות שכלית. לקות התנהגותית וחברותית, אם לדייק. והוא מכיר את כל המספרים הראשוניים עד 7,507 וקיבל 100 בבגרות במתמטיקה של חמש יחידות למרות שהוא רק בן חמש עשרה ואיזה מין ילד בן חמש עשרה בא ועושה בגרות במתמטיקה של חמש יחידות ומקבל מאה?
ובכן, אם כבר העליתי את השאלה, אז ילד שאוהב כלבים יותר מכל דבר אחר בעולם, ושקרא את הספרים של סר ארתור קונן דויל ויודע שבעצם שרלוק אף פעם לא אמר, "זה אלמנטרי, ווטסון." במקור, ושיש לו קופסאת אוכל מיוחדת ושהוא לא מדבר עם זרים ושיש לו חולדת מחמד בשם טובי וכשהוא מרגיש שהעולם סוגר עליו ומגיע הרבה יותר מידע והוא לא מצליח לטפל בכולו הוא פשוט צורח או מסתגר בתוך עצמו באופן הכי פיזי שהוא מסוגל אליו, ושהוא מרביץ כדי להתגונן ושהוא יכול לפגוע הרבה יותר עם המילים שהוא לא אומר מאשר עם הזרועות או האולר שלו.

הוא לא ילד קל, נופר כבר אמרה. לא קל לטפל בילד עם אוטיזם. לא כשהוא כל כך לא אוהב שנוגעים בו עד שהוא צורח כשמחבקים אותו או נוגעים בו כדרך אגב בכתף. לא כשהוא לא מבין איך נימת הקול והפנים של האדם שהוא מדבר איתו קשורים לדברים שהוא אומר. לא כשהוא מתייחס לעובדה שאמא שלו שכבה עם השכן בכזו אדישות.

ברגע שהתחלתי את הספר החלטתי שאני אוהבת אותו. הכתיבה, שכל כך התאימה למארק האדון, שזכרתי כבר מבום!, ספר שמספר על ילד ביסודי וחבר שלו שמגלים ששניים מהמורים שלהם הם חייזרים והם יוצאים למרדף אחריהם עד סקוטלנד או משהו. והכתיבה הזו, שמאפיינת חשיבה של ילד שאני אוהבת כל כך, כי הפשטות הזו, והישירות הזאת פשוט זורמים לי חלק בראש.
ואז קראתי שוב את הביקורת של נופר על הספר. וחשבתי לעצמי, רגע, מה בעצם אני מרגישה לגבי הספר הזה?
שהרי, למרות האהבה שלי לזרימה של הכתיבה, לא יכולתי לומר מה הרגשתי בנוגע אליו, אילו רגשות הוא עורר בי.
וכשסיימתי, כשהפכתי את הדף האחרון המלא בחישובים מתמטיים שפשוט מורכבים מדי לחשיבה המוגבלת שלי, שבקושי מצליחה להסתדר עם משוואות פשוטות, הכתה בי ההבנה, שלמרות הכל, למרות הכתיבה המהנה והעלילה המענה מעט, אני באמת ובתמים לא מרגישה כלפי הספר הזה כלום. שום צמרמורת לא עברה בי. שום ריקנות מהדהדת שצועקת בתוכי שלעזאזל, הספר נגמר. לעזאזל.

בכל זאת, ספר ששווה קריאה. ספר ששמור לזמן הפנוי בסופי שבוע, בין ספר מרגש אחד לאחר, כשרוצים כבר מנוחה מהפילס שיש בשפע מכל ספר איכותי אחר.

אני לא מאמינה בחיים אחרי המוות, אמרתי לה אז.
זה לא בדיוק נכון, למען האמת.

האם מישהו שהכרתם אי פעם מת? הלך מן העולם הזה, השאיר אתכם לחלל הריק הזה שנהג להכיל אותו? נפטר מחייו באנוכיות שכזו?
טוב, למקרה שלא ניסיתם ללכת בעקבותיו - וזה כנראה הסבר מאוד מספק למה אתם מסוגלים לקרוא את זה ברגע זה - אתם כנראה מודעים לעובדה שהחיים ממשיכים הלאה.

אבל איך? איך אתם אמורים להמשיך הלאה, פשוט ככה, לשכוח את ימי ראשון שנהגתם לאכול ארוחות בוקר ביחד, ההקנטות והחיבוקים, ההצקות וגילויי החיבה?
אתם אמורים פשוט... לשכוח?

לפי האמונה האתאיסטית וקלוזד מיינדד שלי, אין גן עדן ולא גיהינום, אין מאזניים עילאיים ואין אי מושלם. לפי איך שאני רואה את זה, כל מה שיקרה לי אחרי שהלב יפסיק לפעום, המוח יפסיק לתפעל אותי, זה קבורה. אנשים ייקחו את הגוף חסר החיים שלי וישימו אותו בתוך עריסת מתים מצמררת שנועדה לשמר את הגוף שלי מספיק זמן כדי שאסריח כמו הגרביים של אחי הגדול שהתולעים יגלו אותי בתור ארוחת הצהריים שלהם.
הקיום שלי יפסיק ל.. טוב, להתקיים. הנשמה שלי היא לא כלום. המהות שלי? גם היא תדהה, בסופו של דבר. כן, המשפחה תזכור אותי, והחברים, אבל זכרונות הולכים ודוהים, וגם הם ימותו בסופו של דבר, וגם הם ישכחו מן העולם.
מחשבה נוראית להאמין בה, אני יודעת. אבל היא נוחה לי. גרג ג'קסון אמר יותר מפעם אחת, אנשים מאמינים במה שנוח להם. טוב, לי זה נוח לחשוב שלא אצטרך לעבור את הטרחה הנוראית של השלמות בגן עדן, או הסבל המצלק בגיהינום. (כמובן שעקב זה אני לא מרגישה פטורה מעונש ממעשים רעים - אני פשוט מאמינה שהמעשים הרעים שלי הם פחות ארוכי טווח), זה נוח לא לטרוח לחשוב שאנשים יזמנו אותי לחדר מסתורי בשביל קלוז'ר ושקט נפשי.

ומה? אנשים פשוט צריכים להאמין שאהוביהם ויקריהם נעלמו לתמיד?
הם לא. המהות של המתים, כמו שאמרתי, נשארת בליבם של האנשים שנקשרו אליהם. הזכרונות, התמונות הזרוקות בקופסא מעלת אבק בעליית גג נטושה - זה מה שיישאר קיים. הרגשות לא נעלמים עם האדם.

כידוע עוד מאשמת הכוכבים, ספר סובב סרטן לא יכול להסתיים ללא מקרה מוות. הוא לא משאיר את עיניהם של קוראיו יבשות (טוב, תשאירו אותי מחוץ לרשימה, אבל אני בקושי נחשבת כי אני סוציופתית חסרת רגשות) ולא את ליבם ריק.

לואי סי קיי אמר שמזלנו שפר עלינו שהצלחנו לצאת משרשרת המזון. למרבה המזל, אנחנו לא נתקלים בנמרים בתחנת הרכבת, אנחנו לא בורחים על חיינו כל יום בדרך לעבודה.
אבל זה גם לא בדיוק נכון, לא ככה? אנחנו בורחים מהמוות כל עוד נפשנו בנו, מגוחך ככל שזה נשמע. כימותרפיה, פיזיתרפיה, הומיאופתיה, מושגים נוספים ברפואה, את הכל עוברים מדי יום אנשים חולים בגופם, אנשים שנאלצים להיאבק על כל נשימה.
האם זה הוגן? אני לא יכולה לומר. אי אפשר לשאול "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים?" כי התשובה המייסרת תהיה כי דברים רעים קורים לכולם, עד כמה שנתעקש להתעלם מזה.

זה ספר על מוות בערך כמו שאשמת הכוכבים זה ספר על סרטן ושמשחקי הרעב זה ספר על פוליטיקה. סיפורים נוספים נשזרים פה, כמו כן בכל מקום אחר. עורך הדין, חולת הסרטן, הפירומן, הכבאי, נשמע קצת כמו התחלה של בדיחה. הכל נרקם יחדיו לספר אחד שתופס לך בלב ולא עוזב במנוחה עד שהדף האחרון נהפך והמילה האחרונה נקלטת לאיטה והלב פועם פעימה מחרישת אוזניים שכזו, שנשמעת ומורגשת בכל הכוח כי הספר נגמר עכשיו והוא תלש את אחיזתו ותלש חתיכה מהלב והשאיר שם חלק מעצמו.

אנחנו כאן, ואז אנחנו לא. והנקודה היא לא כמה זמן אנחנו כאן, אלא מה עשינו בזמן הזה.
"אני רוצה להרים כוסית לריקי שוורץ, החלאה הנוראית שחבילת בוטנים זרקה את חייו לעזאזל!"

המעניק זה סיפור נורא.
נורא, אבל נהדר.

יש מקום. והמקום הזה, הוא מושלם על פי קנה מידה מקולקל.
אין ריבים, או מחלוקות, או אי שוויון, ואין בעיות כמו מחסור באוכל או מחסור במגורים, ואנשים לא נאבקים כל חייהם למצוא אדם שהם אוהבים, ואנשים לא נאבקים כל חייהם להחליט במה הם רוצים לעבוד. ומזג האוויר יציב ומושלם, וכל הפציעות הפיזיות מטופלות במשככי כאבים, ואנשים לא עצובים, או כועסים, או מובכים, או מתוסכלים, או דואגים, או מיואשים אף פעם.
אבל הם גם לא אוהבים. או שמחים או מאושרים או נלהבים או מעריצים או אמיצים או כמהים.

וזה למה זה סיפור נורא. נורא ונהדר.
כי כאן מגלים את הרגשות מחדש, הכל בא מחדש, הכאב והשמחה וההרגשה של קרן אור ושל שלג, ואומץ לב ואהבה ושירים וצבעים.

ולסיפור היה פוטנציאל ענק ולא ממומש, של סיפור נורא ונהדר, אבל משהו בו נכשל, נכשל בכתיבה כי היא הייתה כל כך חסרה, חסרה מהחתימה הייחודית של הסופרת, הכתיבה היתה ריקה. וציור בלי חתימה הוא הרבה פחות, השינוי הוא דרסטי יותר משהייתם חושבים.
לא, יותר מזה, ספר בלי חתימה, בלי הכתיבה הייחודית של הסופר, היא כמו ציור בשחור לבן. הציור מדהים, אבל הוא ריק מצבעים.

בדיוק כמו שהמקום בו ג'ונאס גדל היה ריק מצבעים. וממוזיקה.
ואתם אפילו לא הייתם מבינים את זה עד שלב מסוים, אותו שלב מסוים שבו ג'ונאס מגלה שהשינוי שראה בתפוח ביום ההוא, הזהה לשינוי שראה בשיערה של פיונה.
וזה עוד חיסרון בעולם המושלם לכאורה בו הם חיים.

בשלב מסוים, אתם מבינים שאין טעם לחיות בעולם שכזה.
כי לעזאזל, מה המטרה?
אם לא בשביל לשנוא את ימי ראשון, ולרקוד עם אחותך לצלילי "הדברים שאותי משמחים" באמצע הרחוב, ולהצטיין באנגלית ולהישרף על חוף הים בניסיון להשתזף, ולשבת על הדשא הירוק כל יופ אחרי הלימודים עם ספר וכריך, ולחבק ולסטור, ולהחמיא ולנעוץ, ולעזאזל, ולקרוא, ולקרוא ולקרוא ספרים טובים יותר וטובים פחות וגרועים, ולאהוב ולהוקיר ולהקשיב למוזיקה בכל שעה ודקה ושנייה מהחיים שלך, ולהתפעל מאומנות טובה ולעצב לוגואים וגרפיקות ולהתרגש מלוקר חדש או משמנת שום שמיר, כי אם לא בשביל זה, כי אם לא בשביל כל הדברים האלו, בשביל מה אנחנו כאן?
לעזאזל. בשביל מה אחנו כאן אם לא כדי להרגיש?
אתם יודעים מה, זו תיאורית משמעות החיים שלי, שכנראה עשרות אלפי אנשים כבר חשבו עליה לפני אבל זו כבר לא הנקודה. משמעות החיים בשבילי היא להרגיש, ולעזאזל עם מי שאומר שאין טעם.

זה ספר נורא ונהדר, ואני מקווה שתהנו מהקריאה.

פיס, איים אאוט, 23כחול.