היה לי מוזר לקרוא ספר של פאולינה שלא קשור לטרילגיה של טטיאנה ואלכסנדר אבל מהר מאוד התאהבתי בדמויות החדשות.
אני מאוד אוהבת ספרים עבים וארוכים והספר הזה היה טוב מאוד. הדמויות אמיתיות, הצלחתי להזדהות כמעט עם כל אחד. ברור שהיו כאלו שאהבתי פחות ודווקא את הדמות הראשית לא אהבתי בכלל, קלואי הצטיירה עדינה מידי וכל הסיפור עם ג'וני ממש לא התאים לה, אבל אולי זה מה שפאולינה רצתה להעביר, להראות איך אהבה משנה אנשים וגורמת להם לעשות דברים שלא היו חושבים עליהם בחיים.
ספויילר...
לא אהבתי בכלל את הסיפור אהבה של בלייק וקלואי. כלכך הזוי וכלכך לא מתאים. זה הדבר היחיד שבאמת שנאתי. בלייק הוא הדמות האהובה עלי בספר וקלואי כלכך מעצבנת עם הנואשות שלה למצוא את ג'וני גם ארבע שנים אחרי שנעלם. בסוף כשמגלים שהוא מת חצי שנה אחרי ההרפתקה שלהם באירופה ושהוא השאיר לה תמונה שבלייק מסתכל עליה כמאוהב ורק בגלל שג'וני אמר שהיא צריכה להיות עם בלייק פתאום נופל לה האסימון והיא שוכחת מהארבע שנים שהיא בזבזה על החיפושים אחרי ג'וני ומתאהבת בשניה בבלייק? אחרי שהוא כלכך ניסה והיא דחתה אותו כל פעם בגלל האהבה והגעגוע שלה לג'וני? זה פשוט לא משהו שקורה בחיים האמיתיים לדעתי אז היה לי נורא קשה לקבל את הסוף הזה. ועוד כשהיא רצה פתאום לזרועותיו של בלייק הכל כלכך מושלם והוא מקבל אותה ומאושר ולא סקפטי בכלל.. למה פתאום היא כן רוצה אותו? פשוט הזוי מידי בשבילי.
הדבר שהכי ריגש אותי זה החיבור בין ג'וני לטטיאנה ואלכסנדר. אני זוכרת שפשוט קראתי את החלק הזה איזה חמש פעמים ואז סגרתי את הספר עיכלתי את זה והמשכתי לקרוא. אני פשוט מאוהבת בטרילגיה שלה שכל דבר שקשור אליהם מרגש אותי ♥

אני פשוט לא מאמינה שסיימתי את הטרילגיה הכי מדהימה שיצא לי לקרוא.
הדמויות האלה.. מה שפאולינה סיימונס עשתה הוא פשוט מדהים. אין לי איך לבטא את ההשפעה של הספרים האלה עלי. קראתי את הספר השלישי כלכך הרבה זמן ולא בגלל שזה היה ארוך, משעמם או חופר אלא כי כלכך לא רציתי לסיים ולהפרד מהטרילגיה הזו.

הכריכה והתקציר של הספר נורא נורא מושכים ומאוד רציתי כבר לקרוא אותו אבל אחרי שני הפרקים הראשונים התחלתי ממש להשתעמם, הכתיבה פשוט נורא איטית ומרגיש כאילו לא מתפתח לשום המקום.. גם מאוד מאוד הפריע לי שכל הדמויות אומללות, מדוכאות ועצובות.. הספר הזה פשוט מתיש! ממש רציתי לסגור אותו ולא לפתוח יותר אבל זה ספר שקניתי מהכסף שלי אז הייתי חייבת לסיים לקרוא.

ספר פשוט מתוק. רואים את השינוי של ברט, הדמות הראשית לאורך כול הספר וזה באמת מעורר השראה. כולכך אהבתי את זה שהיו לה ארבעה, כן ארבעה בני זוג לאורך כול הסיפור, לא ממש בני זוג אבל גברים שהיא חשבה עליהם בתור בני זוג והיה ביניהם משהו. ההתחלה הייתה מאוד מרגשת, לראות את הדמות מתפתחת ככה מהאבל על אימה ועד לשמחה כולכך גדולה ואפילו לאושר.
אני ממש שמחה שברט לא הייתה עם העורך דין שלה, זה היה עושה את הספר לצפוי מידי והיה מוריד לו אפילו כוכב שלם! אחרי זה השיחות המתוקות עם גארט, שגרמו אפילו לי להתאהב בדמותו, הסופרת הזו באמת גואנה, גרמה לנו ולדמות הראשית להאמין שהוא טרח זקן בן 60 ובגלל זה ישר שללה את גארט אבל עם המשך הסיפור מתגלים דברים שונים לגמרי. שנאתי את אנדרו הפרפקציוניסט והאדיש, אחרי שחברה שלה שכבה איתו וברט כמו גדולה עזבה אותה לגמרי והתגברה על עוד אובדן של חברה קרובה.
הייתי כולכך גאה בברט שהיא לא נשארה עם הרברט, נכון שהוא מדהים ומושלם מתואר כגבר החלומות של כול אישה אבל, תמיד יש אבל וכמו ברט גם אני לא אוהבת שחונקים אותי באהבה, שמתנהגים בצורה כולכך טובה כולכך טהורה.. בלי שום פגם, בלי שום מעידה או תכונה שלילית שבא פשוט להקיא. מההתחלה לא אהבתי את הרברט הזה, שיש שייך אותה אליו וצייר להם חיים מאושרים ומושלמים יותר מידי. למרות שלא רציתי שהיא תשאר לבד (וככה זה נראה לקרת סוף הספר) הייתי מאוד גאה בדמות שניתקה את הקשר עם המושלמי הזה.
ולבסוף, איש הברברי המדהים שלה. וואו איזה סוף מתוק!

אמ אממ אממ.. לא יודעת איך לתאר את הקריאה של הספר. קשה קצת לכתוב עליו ביקורת כי הוא היה בסך הכול טוב. לא נשאבתי לסיפור כמו שקרה לי בספר הקודם של שבלייה שקראתי (הגבירה וחד הקרן) אך גם פה הסיפור היה יוצא דופן ויפהפה. אני חייבת לציין שהכתיבה של שבלייה מאוד השתפרה, זאת אומרת ששמתי לב לרמה הירודה יותר של הספר הזה מאשר הספר הקודם שלה שקראתי שאותו היא פרסמה אחרי נערה עם עגיל פנינה. שוב הסיפור היה מקורי מאוד ומעניין, אני באמת לא יודעת איך ספר כזה נחשב לרב-מכר עולמי, אולי בגלל שהוא פורסם בשנת 97' בשנה שבה אני נולדתי ואז הסגנון היה שונה ממה שאני רואה עכשיו, אבל בשיא הרצינות אני לא הייתי מגדירה אותו כרב-מכר אם היה יוצא השנה, הוא ספר יפהפה וקסום בפני עצמו אבל כאשר משווים אותו ליצירות אחרות הוא פתאום נהפך לפחות טוב.
הספר היה נחמד וקליל, מעביר בצורה יפה ביותר את הסיפור שיכול להיות מאחורי התמונה, לדעתי הכותבת הייתה צריכה לכתוב פחות על התקופה של לפני הציור ויותר על מהלך הציור אבל היא עשתה הפוך, דיי חפרה על השהות של חריט במשפחה לפני שהיא בכלל נהייתה מודל השראה עבור הצייר וזה היה לדעתי מיותר ובגלל זה גם הורדתי לספר את הכוכב החמישי. בכול מקרה סיפור מדהים ויפה אבל שוב ביחס לספרים אחרים הוא לא וואו.

ספר טוב. הוא מתאר מציאות ממש מפחידה אבל אמיתית לחלוטין, זאת אומרת שזו בהחלט יכולה להיות המציאות של האנושות עוד כמה דורות וזה מפחיד. בכול מקרה הספר כתוב בצורה מדהימה, מאוד מפורט מאוד אמיתי, קל להזדהות עם הדמות. כול הזויות שלה מוצגות בספר והיא ממש לא דמות מושלמת, אפילו הסופרת לא מנסה להציג אותה כיפה ביותר ומושלמת אלא ככה הסביבה מתייחסת אליה והיא לא היחידה שמאוד יפה, כולן מסביבה יפות. האופי שלה מודגש בכול פעולה שהיא עושה וזה באמת לא קורה בכול ספר שאני קוראת. הדילמות שהיא עומדת בפניהן מאוד קשות ואפשר להתחבר אליה במהירות בגלל כול הבלבול שהיא חשה, המחוייבת שלה כלפי בעלה או הצורך בחופש שהיא לא מסוגלת לקבל באחוזה, ההבנה שלה שבעלה הוא איש טוב ובכול מקרה לעזוב אותו גם כשיש לה רגשות אליו.
ספר מאוד מרגש, ולא הייתי אומרת שהוא ספר נוער, מתוארות שם זוועות אמיתיות שדיי קשה לקרוא. רק בגלל שזה עוסק בילדה לא אומר שזה מתאים לילדים, גם ככה בעולם שלה כול הבנות מתות בגיל 20..
מומלץ מאוד!

אממ ספר מוזר מאוד. הכתיבה שלו מאוד מציקה, בלי חלוקה נורמלית לפרקים והסיפור עצמו מאוד מאוד מוזר והזוי. הוא מסופר כסיפור שאמא מספרת לבנה וזה דווקא רעיון ממש נחמד אבל כול הסיפור המותח הזה בכלל לא מותח ולא עורר בי שום צורך מיוחד להמשיך לקרוא את הספר אלא גרם לי לגרור אותו לשבוע וחצי של קריאה, מה שבדרך כלל לא קורה עם ספרי מתח באמת טובים. דמותה של טילדה היא מאוד מורכבת, היא היסטרית מאוד ומגזימה, כול הפרטים הקטנים שהיא חשבה שהם באמת חשובים לסיפור, הם כלל לא חשובים ולא משמשים הוכחות לשום דבר. כול שלוש מאות עמודים הראשונים זה הסיפור של טילדה שבסוף הקורא מגלה שהיה אפשר לקצר את כול זה ולדלג ישר לחמישים העמודים האחרונים ולגלות את כול מה שקרה מבלי להתייחס לפרטים הקטנים, שרק גורמים לטילדה להראות עוד יותר משוגעת ממה שהיא. מההתחלה האישה הזו נראתה לי דמות מאוד מוזרה ולא הגיונית בכלל, בדרך כלל אדם שפוי בדעתו לא היה עושה את הדברים שטילדה עשתה ובכלל אני עדיין לא מבינה איך מכול הסיפור הזה שהיא תיארה בפני דניאל היא הגיעה למסקנה שמיה נמצאת בסכנה איומה ויש ארגון שמנצל ילדים מאומצים בדיוק כמו מיה. בסופו של דבר כולנו מבינים שזה היה ערבוב ענקי של אירועיים שקרו לה עם אביה ששיחק איתה במשחק חולני, משחק תפקידים אשר הם המציאו לעצמם שמות חדשים ושיחקו כאילו הם בעל ואישה ואביה היה מקיים איתה יחסי מין והכניס אותה להריון שבסופו הם מסרו את הילד לאימוץ. זה היה מאוד חולני ולא אמין. כי ילדה בת ארבע-עשרה מבינה שזה לא בסדר לעשות את זה עם אביה וגם היא כבר בוגרת מספיק כדי להתנגד להבדיל ממישהי בת שמונה.. אז טילדה גם נהנתה מהמעשים האלה עם אביה מה שממש דוחה ומגעיל בכול הסיפור הזה.
הספר לא היה וואו, אבל גם לא בזבוז זמן מוחלט, לדעתי הכותב (שאת ספריו הקודמים לא קראתי) היה יכול להוציא מהסיפור הזה משהו טוב יותר ומותח יותר. לדעתי זה בכלל לא ספר מתח, בסופו אין שום תעלומה, אין שום מזימה וזה בסך הכול רומן פסיכולוגי חולני ביותר שנותן נקודת מבט מכמה גורמים על התרחשות של עלילה מסויימת.
הסוף נשאר פתוח ומזה אני הכי התאכזבתי, לאורך כול הספר רואים כמה טילדה נחושה בדעתה שהיא צודקת ודווקא את החלק הכי מעניין, לראות אותה מודה בטעות הענקית שעשתה הסופר מחליט להשמיט. זה מציק.

ספר מדהים, עוצר נשימה ממש! כול העלילה הייתה מאוד מיוחדת וכתוב בצורה יוצאת דופן. הדמויות היו מקוריות ומעניינות וכול מערכות היחסים לאורך כול הספר היו אמיתיות וניתנות להזדהות אשר רק מקרב בין הקורא ליצירה.
רומן מאוד רומנטי שעוסק בעיקר בגורל, כבר מההתחלה עם הקמע של תיבו (תמונתה של בת) ועד לכול ציפורי המקרים שקורים תוך כדי העלילה. מאוד אהבתי את ההשתלבות של הכלב זאוס בעלילה, בתור אחת שמאוד חובבת כלבים זה היה מדהים לקרוא על קשרים כאלה יפים בין החיות המדהימות האלה לבין בני האדם.
את דמותה של בת לא כולכך אהבתי, היא הייתה מוזרה קצת. לא יכולתי להתחבר אליה, מצד אחד היא חשדנית ודיי "כבדה" אבל מצד שני הסופר מנסה לעשות ממנה קלילה ופלרטטנית בכול מה שקשור לתיבו וזה פשוט לא הסתדר לי כי זה נוגד אחד את השני.
דמותו של תיבו הייתה מאוד מורכבת ומדהימה, ברור שיש לו אופי קצת קשה, שאם הוא היה אדם אמיתי לי באופן אישי היה קשה להסתדר עם אדם שלא מביע כמעט שום התעניינות בשום נושא ולא מדבר הרבה, אבל אפשר להבין ממה כל זה נובע, דמותו באמת הייתה אחת הדמויות המיוחדות ביותר שנתקלתי בהם בספרות.
קלייטון היה סתם פוץ' שלא אהבתי מההתחלה. ברור שהסופר תיאר אותו ככה בשביל דמות הבריון המרושע וכי תמיד חייבת להיות דמות קצת פחות טובה מכול השאר, אבל לדעתי הוא תיאר אותו ביותר מידי סטריאוטיפים שהקשו את ההזדהות איתו.
ננה הייתה מאוד חמודה, הדמות הכי צבעונית והכי אהובה עלי בספר. למרות שהיא דמות מאוד שולית, היא תורמת בצורה ענקית לספר.
מאוד מאוד מומלץ, בתור הספר הראשון שקראתי של ניקולס ספארקס, הוא ממש מצא חן בעיני ואני כנראה אמשיך לקרוא עוד רומנים שלו.

אממ קצת קשה לי לכתוב על הספר הזה ביקורת, ממש ל4 תכננתי לקרוא אותו וזה בכלל היה הספר של אחותי הקטנה אבל היה לי משעמם והתחלתי אותו.
זה ספר שהוא לא יותר מבסדר. אני לא ממש אהבתי את הדמות של ריין, שהייתה יותר מידי ילדותית ודיי משעממת. סבתא שלה הזכירה לי קצת אישה היפית משוגעת כי היא תמיד מנסה להיות מגניבה והארי? הוא היה אידיוט פשוט. הוא הריי סטודנט.. הוא צריך להיות קצת יותר בטוח בעצמו בעיקר מול תיכוניסטית אבל הוא היה לגמרי חסר בטחון!
כול הסיפור של היומן של אמא שלה ממש יפה, זה היה החלק הכי טוב בסדר הכאילו תעלומה הזו שהדמות מרגישה, שהיא חושבת שאבא שה הוא לא באמת אבא שלה אבל בסוף מסתבר שהיא סתם סיבכה את עצמה אבל בדרך זה היא מגלה על סיפור אהבה שלה ושל אבא שלה וזה קצת מוזר שלא ציינו ממה אמא שלה מתה בגיל 26.. אבל בסדר.
הספר היה מהיר מידי ואולי זו סתם אני שאוהבת שמפרטים יותר ומעמיקים את הסיפור אבל הוא נגמר לי מהר מידי והכול התרחש במהירות שהסופרת הייתה יכולה למרוח קצת יותר, יש ספרים שלא צריך למרוח אותם אבל יש ספרים שזה ממש מתבקש וזה אחז מהספרים האלה.
בכול אופן זה היה ספר קליל ונחמד, אפילו התרגשתי קצת בסוף אבל הוא באמת לא כתוב במורה סוחפת מידי וגם רציתי לסיים אותו כמה שיותר מהר כי כבר נמאס לי מהכתיבה המעצבנת. בסך הכול בסדר גמור.