זו הייתה הסדרה הראשונה שקראתי של ריק ריירדן.
את הספר הראשון, קיבלתי בכיתה ד'. כן. אז כן, במוח הקטן שלי, קניתי ישר את השני.
ו- לקח לי איזה מאה שנה לגמור את הראשון. זה היה ארוך לי מידי, ובנוסף, עד כיתה ו', קראתי איזה עשרים ספרים במקביל, ככה שהעדפתי ספרים אחרים שקראתי עליו. ויצא, שרק בתחילת כיתה ה', לקחתי את עצמי בידיים, וגמרתי את הראשון. אז כן, היה לי מין פער כזה, כי עשיתי הפסקה כל כך גדולה. אבל לא התחלתי את זה מהתחלה, ככה שאת הסוף של הראשון הבנתי חלקית.
ועכשיו- קניתי את השני. יש לי מין חוק כזה, שספרים קנויים אני קורא. ספרים מהספרייה, לא חובה.
אז לקחתי לי את הזמן עם הספר הזה, והתחלתי את השני באמצע כיתה ו', וגמרתי אותו בשלושה ימים. מאוד אהבתי אותו.
ועכשיו, אתם שואלים, נזכרתי, באמצע כיתה ז', לקרוא את השלישי?
אז בואו אני אסביר. זוכרים שאמרתי שהפסקתי לקרוא מאה ספרים במקביל? אז מאז, אני קורא ספר אחד קנוי, ספר אחד מהספרייה, ספר אחד קנוי... וככה זה ממשיך.
ובסוף הגעתי לספר הזה.
אני מודה שלא היה לי ממש כוח לקרוא אותו. היא לי רצף של ספרים בלי רומן, ובלי אתם יודעים... דרמות כאלה. אבל בכל זאת התחלתי אותו, כי אחרי הכול הוא היה כבר חצי שנה אצלי, ואותו דווקא, לקחתי מהספרייה.
אז נתחיל. הספר ממש הטעה אותי. בהחלט יש בו רומן!
הספר מצחיק (כן כן, ממש צחקתי בקול. מודה.), מותח, עצוב ומרגש. יש בעלילה, ובכתיבה, משהו מהפנט. הילדים שמספרים- קרטר וסיידי- כל כך אנושיים, כל כך אמיתיים. ריק ריירדן כותב כאילו הוא ממש ילד, ומתאר את כל הקשיים שכל ילד/ילדה מתבגר/מתבגרת חווים.
עכשיו, אני לא אגלה מהעלילה, אז אלך קצת לשפוט את ריק ריירדן.
כן, מה ששמעתם. אז בטח המחשבה שעוברת לכם בראש זה: מי אני, ילד בכיתה ז', שאשפוט את ריק ריירדן?
אז כן, אתם צודקים.
אבל אני בכל זאת מתכוון לעשות את זה.
הוא סופר מעולה. מודה. הוא הופך דמויות לכל כך אמיתיות, עולם כל כך מוחשי, דמויות כל כך מצחיקות, גדושות אופי וחן. (כן, מאז שהכרתי את צמד המילים האלה, אני כל הזמן חוזר עליהם). אבל בכל זאת... אני לא חושב שכל הסיפור שעושים ממנו כזה מוצדק. אז כן, הוא סופר מעולה. אבל אתם לא יכולים, לדעתי לפחות, להשוות אותו לסוזן קולינס, אממ... ג'יי.קיי.רולינג... כן, מגיע לו מקום של כבוד. אבל הוא לא דמות אגדית כמו מה שהוציאו ממנו. ואם כבר הזכרתי את ג'יי.קיי.רולינג, תנו לי לעשות השוואה קטנה בין צל הנחש להארי פוטר;
אני היחיד שהרגשתי שהספרים ממש דומים? בשתי הספרים יש שרביטות. בשתי הספרים יש מילות לחש מוזרות. בשתי הספרים יש יצורים מוזרים, וחיות מדברות (בעיקר נחשים!!) ובשתיהם, ההורים מתו.
אז עכשיו אתם תגידו לי שבכל ספר זה ככה ובלה בלה בלה... אולי זה נכון, אבל אני מודה שזה קצת הפריע לי.
אבל בכל מקרה...
*
*
*
*
חמש כוכבים!!!
ועכשיו, כמו אחרי כל ספר ארוך (כן, הביקורת הזאת הייתה בהחלט ארוכה), יש תודות:
אז אני מודה לאמי, לאבי, לאחותי לאחי, לסבים שלי... טוב, עזבו ביי!
אה, וכן... הספר בהחלט מומלץ!!!
