למלחמת האזרחים בספרד, שהסתיימה ממש ערב מלחמת העולם השניה, ולכן יש המתארים אותה כחזרה כללית למלחמה המבעיתה שפרצה מיד לאחריה, ישנה איזו הילה בהקשר הספרותי. בשל הרקע האידיאולוגי החזק שהיה בה, שבהכללה גסה הייתה מאבק פאשיסטי-קומוניסטי, סופרים רבים ואנשי רוח, כמו המינגווי ואורוול, הגיעו להשתתף או לתעד את המלחמה, והם ועוד רבים אחרים כתבו עליה ובהשראתה לא מעט יצירות ספרותיות ("למי צלצלו הפעמונים" כמובן ועוד רבים).
הסוף ידוע. הלאומנים הפשיסטים ניצחו, והרודן פרנקו שלט בספרד כדיקטטור עד מותו בשנת 1975. באותם שנים הנרטיב השולט היה כמובן של המנצחים, אך עם מותו של פרנקו החלה מגמה הפוכה, תקופה של חשבון נפש, ליקוק פצעים והכרה בפשעיו של פרנקו. עד היום מלחמת האזרחים היא נושא נפיץ בספרד, אך לפי מה שקראתי בשנים האחרונות הדברים מתחילים להתאזן, ושוב מכירים במורכבות ובהבנה כי לשני הצדדים היו צדדים אפלים כמו גם הירואים.

הסיפור הקצר הזה נכתב ארבעים וחמש שנים אחרי המלחמה ועשור לאחר מותו של הדיקטטור פרנקו. אף שבאותה תקופה כבר סרו כבלי הצנזורה, לא מדובר בספר שעוסק במלחמה באופן ישיר, אלא כזה שנכתב בנימה אישית, מדודה, כשהמלחמה המתרחשת ברקע נדמית כמו תפאורה אכזרית וכואבת בהחלט, אבל הרזולוציה ממוקדת ביחיד ובסבלו ופחות באימי המלחמה.

בַּרְבָּל כותבת ומתמקדת בסיפור חייה של קוֹנְשָׁה מילדות עד זקנה, ובפן מסוים הוא גם סיפור חניכה. הסביבה היא סביבה כפרית המשמרת מסורות ואורח חיים הולך ונמוג. מילדה כפרית קונשה גדלה להיות אישה כפרית. אישה פשוטה וחרוצה הנאבקת על הקיום הפשוט שבחיי העמל הכפרי. אישה שורדת, שמתמזל מזלה להינשא לגבר כלבבה. אלא שהמלחמה מגיעה, והמלחמה לא סלקטיבית. גם אנשים שמעולם לא התעניינו או אף לא הבינו בכלל מה ההבדל המהותי בין השמרנות הלאומית לסוציאליזם הקומוניסטי, ולמה צריך להרוג אנשים בשל אותם הבדלים, גם הם נמחצים תחת המכבש. בַּרְבָּל מתארת את קיומה של המלחמה דרך החוויה הפשוטה של קונשה, ולכן כל ההויה הזו, התקופה, המאורעות, הכל מאוד מעורפל ולא ברור, כנראה כפי שקונשה עצמה חוותה אותה. באווירת יום השואה ויום הזיכרון שבפתח, מבלי להשוות כמובן, בַּרְבָּל מצוטטת באחרית הדבר: "אנחנו נכדיהם של האנשים שחוו את המלחמה בגוף ראשון, ובמובן מסוים ירשנו את המשא הזה ממשפחותינו. משם נובע הצורך לספר את הסיפור".

מדובר בכתיבה שקולה, מאופקה, המובעת בתמציתיות. חציו הראשון של הסיפור חרישי ומתקדם במתינות יחסית, ומתאר בעיקר את הקיום הפשוט והכפרי של תחילת המאה הקודמת. חציו השני צובר תאוצה ומתמקד בתקופת המלחמה ובשנים שאחריה, בכאב ובסבל שקונשה נושאת בדממה. ובהקשר הזה ציטוט נוסף של הסופרת: "לא נראה לי ראוי לספר תוך כדי הכברת פרטים מזעזעים, משום שהיה דור שלם של נשים אשר סבלו את מכאובן בעוז רוח ובאופן מכובד. גם כשיכלו, מעולם לא התלוננו ולא באו בטענות. לכל היותר פרצו בבכי כשלא יכלו לשאת עוד את כאבן. רציתי לתארן כפי שדמיינתי אותן לעצמי".

החיים בקטלוניה הכפרית בתחילת המאה הקודמת ועד למלחמת האזרחים האכזרית שהסתיימה במשטר הפשיסטי תחת שלטון פרנקו, מסופרים דרך עיניה וזכרונותיה של גיבורת הסיפור קונשה.
הספר מחולק לשלושה חלקים כאשר כל חלק מוקדש לתקופה אחרת בחייה לפי סדר כרונולוגי: תקופת הילדות, תקופת הנערות והבגרות וכלה בתקופה בה קונשה כבר זקנה (או לפחות כך היא מרגישה), אם לילדיה הנשואים וסבתא לנכדים.

קונשה, בת חמישית למשפחה כפרית קשת יום, עוברת בילדותה לחיות בביתה של דודתה החיה בכפר אחר יחד עם בעלה המבוגר ממנה בשנים רבות. המעבר, שנועד להקל על משפחתה מבחינה כלכלית, משרת את שתי המשפחות שכן הדודה ובעלה חשוכי ילדים וכך בפועל קונשה הופכת לבת בית וליד ימינה של דודתה בכל מה שקשור בעבודות הבית והשדה היום יומיות.
בהמשך מתארת המספרת את סיפור אהבתה לז׳אומה, נישואיהם וחיי השגרה בכפר בביתה של הדודה.

אם אתם מתרשמים עד כה שבעצם מדובר בשעמום אחד גדול, אז זהו שממש לא. הקריאה אמנם מצריכה סבלנות כיוון שהקצב איטי ותואם את חיי השגרה בכפר, אבל הקריאה שוטפת, הכתיבה ישירה וכנה ואותי היא כבשה.

החלק השלישי בסיפור, שהוא גם המעניין ביותר, מתחיל בתיאור עולמה של קונשה ושתי בנותיהן, אשר מתהפך עליהן בשל מעורבותו של בעלה ז׳אומה במלחמת האזרחים ומסתיים כאמור בתקופת זקנתה.
.
הקצב האיטי כאמור והכתיבה המאופקת והאמינה, בסופו של דבר משרתת את הסיפור כולו ובמיוחד את חלקו האחרון. בהקשר זה מעניין שתיאור מלחמת האזרחים כמעט ואינו קיים ומה שנכתב ממקוד בהקשר של קונשה ומשפחתה. גם חלק זה, למרבה ההפתעה, ממשיך את אותו איפוק, לכאורה חסר רגשנות אבל זה רק לכאורה. אני הרגשתי הזדהות עם המספרת וסגנון הכתיבה הנ״ל במבט לאחור תואם את אישיותה הכנועה והצייתנית הטבועה בה מקטנותה.

זהו מסוג הספרים שרק לאחר סיום הקריאה אתה מפנים עד כמה מדובר בספר מעולה ובסופרת גדולה ובהזדמנות זו גם אציין שהשורה האחרונה בספר היא אחת המרגשות שקראתי.
לסיום, מומלץ במיוחד לקרוא את אחרית הדבר של המשורר והמתרגם הרב לשוני והמעולה רמי סערי, שמזמן הייתי מעניק לו את פרס ישראל על מפעל התרגומים שלו לעברית משלל השפות בהן הוא שולט.

ברבל מביאה את סיפורה של אישה כפרית מקטלוניה העוזבת את בית הוריה בגיל 13 ועוברת לגור אצל הדודה והדוד חשוכי הילדים, לעזור להם במשק ביתם. מגיל קטן חונכה קונשה, יחד עם חמשת אחיה ואחיותיה, לעבוד ולחסוך. זו הייתה מהות ותמצית החיים בבית איכרים, דבר שגזל מאמה את עיקר מרצה ותשומת לבה, שגם לא נהגה להחצין רגשות ולהרעיף גילויי חיבה מיותרים. הפעלתנות במשק הכפר החקלאי של הדודים מרחיקה אותה מכל סוג של רחמים עצמיים והמשמעת הנוקשה של דודתה, שאין להמרות את פיה, הופכים אותה לאישה צייתנית. המפגש של קונשה עם ז'אומה, בחור צעיר ומרדן, בעל רוח חופשית שהשכיל לפלס את דרכו בחיים ולא להתפרנס מנחלת הוריו, שכן בהיותו הבן השני נבצרה ממנו הירושה, פוקח את עיניה לחשיבות סדרי העדיפויות בחיים. ז'אומה מרומם את רוחה וגורם לה להכיר בערך האדם: " קודם כל אנשים. ורק אחר כך העניינים". כי אותה לימדו שדווקא ההיפך הוא הנכון :" רק משקיבלו האדמה והחיות את שלהן, מגיע תור האנשים". ברבל דואגת גם להעביר ביקורת על מעמדה הנחות של האישה, שלא עושה פחות מגבר, והחשיבות הרבה שמעניקה הסביבה הכפרית להולדת בן זכר, יורש: "האישה מביאה ילדים לעולם, מגדלת אותם, קוצרת בשדה, מטפלת ברפת, בלול ובארנבים. היא גם דואגת לכל מלאכות הבית ועוסקת גם באינספור דברים אחרים: מטפחת את גינת הירק, מכינה שימורים, עושה נקניקים.... ומה עושה הגבר? מציג עצמו בכל מה שקשור לקשריו של המשק עם העולם החיצון". "..... בשום דבר לא ניכר שהגבר עושה יותר או עולה בדבר מה על האישה, ובכל זאת חזרו הכל ושיננו: איזה מין משק שאין בו גבר? ואילו אני חושבת: איזה מין משק זה שאין בו אישה?".

סיפור יפה, פשוט ונקרא בקלות על זיכרונות חייה של אישה, מילדות ועד זקנה, החווה גם את מאורעות מלחמת האזרחים בספרד. הכתיבה מתונה ומאופקת, דבר שלא תמיד מתכתב עם האירועים והחוויות שעוברים על הגיבורה ודורשים תיאור רגשי. יש ספרים שהתמציתיות והאיפוק שלהם מהדהדים עוצמה פנימית שקטה ומייצרים תחושה מקרבת. לא כך הדבר בספר זה. ברבל אינה מצליחה לפתח בקורא איזה סוג של תחושת מעורבות במתרחש. תחשבו על מסמך תיעודי של קורות חיים – ממוקד, מדויק וענייני – ללא כל קישוטים וסממנים רגשיים, ושהמקסימום להפיח בו חיים הוא על ידי פונט צבעוני, גרפיקה מיוחדת או פעילויות ייחודיות ולא שגרתיות (של תחביבים או התנדבות) רק שכאן הוא כתוב בגוף ראשון, מפורט ומעניין יותר אבל תחושת הריחוק נותרת בעינה.

קן הסנוניות בבית ילדותי.

צילום כרומטי חום ודהוי בכריכת הספר, אבן מקיר של מריה ברבל, סופרת קטלאנית, בו קיני סנוניות שמפתחם מציצים גוזלים, גרם לי לבקש לקרוא את הספר, לאחר שהציף אותי בזיכרון וגעגוע לקן הסנוניות שהיה עשוי מפיסות בוץ מודבקות לתקרת מרפסת בית ילדותי.

לרגשות שעלו בקרבי לתמונת ילדותי, חיפשתי מילים מתאימות, אך הן נותרו תקועות. הזיכרונות שבאו בעקבותיהן נותרו עמומים, אני לא מצליח לארגן אותם למחשבה בהירה. השאלה הגדולה שמהדהדת בקרבי, מהו עבורי קן הסנוניות שהוא כל כך נוגע בי, לעתים בכאב ופעמים אחרות בגעגוע. האם זה געגוע לבתים ולמה שהם מסמלים?

את סיפור קן הסנוניות שלי שאת משמעותו, אני מתקשה לפענח, אני מבקש להדהד לתוך הסיפור של ברבל, באמצעותו אני מבקש לגעת במקומות עמוקים, ולנסח מלים שרק סופרים מצליחים. זהו כוחו של סיפור טוב ונוגע. האם הספר הזה יגשים את הציפיות המוקדמות שלי ממנו, האם זה בכלל הוגן להעמיס ציפיות להבהרת פיסת חיים מחיי, באמצעות רומן אנונימי ולא מוכר לי?

קונשה, היא הילדה החמשית במשפחת איכרים קשת יום, בדרך כלל על האחרונה אומרים בת הזקונים החביבה, אבל לא במקרה הזה. היא צעירה כדי לעבוד ולהביא תועלת לחלקת האדמה, אך מצד שני היא ממש בוגרת ובעלת תאבון לאכול פרוסת לחם חסרה, מכאן שהיא סרח עודף למשפחתה, שמחליטה למסור אותה לדודתה חשוכת הילדים, לה חלקת אדמה הזקוקה לידיים עובדות. כך נפתח הספר בסידור משפחתי נטול רגשות, כחוכמה כפרית שנטועה בהישרדות.

ברבל כותבת בפשטות, תמציתיות ובקצביות, המקנה אווירה שקטה ומאופקת, התואמת לנוף ההררי כפרי בו מתרחשת העלילה. זהו כוחו ויופיו של הספר, באופן בו הוא מציג פיסות חיים, בהן צמיחת פטריות מיד לאחר הגשם, והחיפוש אחריהן, ובאביב פריחת הפרגים באדום מסמא עיניים, מראות, מיצגים לעונת השנה ולחיבור לטבע.

דרך סיפור אנושי פשוט אני אוהב להביט לאופן בה ההיסטוריה מקבלת ממשות, משפיעה על בני אדם, סוחפת אותם למערבולת גדולה, ומשנה את חייהם באמצעות המאורעות הגדולים. יש לי חולשה להיסטוריה ספרדית, כמי שלמד אצל שלמה בן עמי, מומחה לתולדות ספרד בעת החדשה, קורס אותו הוא העביר בתשוקה גדולה. מאז אני קורא ספרות ספרדית, מחפש בה עקבות לאופן בו היא מבטאת את הטראומות הגדולות של ספרד, מלחמת האזרחים, ואחר כך משטרו של פרנקו. כזהו הספר הזה מתאר את החיים שהיו לפני, במשטר פטריארכלי, בו התקיימה מסורת עתיקה שהכתיבה את חיי הכפריים, עבודה קשה כדרך חיים, לעתים היו מסיבות הכפר, בהן ריקודו לצלילו של אקורדיון. לפתע החלו דיבורים על הרפובליקה, מולם הטפות הכמרים נגד התפיסות המנסות לשנות סדרי עולם. קונשה כאחדים מתושבי הכפר נעקרים על ידי הלאומנים, לבסוף היא מצטרפת לבנה ולכלתה הנרגנת לברצלונה, בה היא חווה את חיי העיר כשינוי דרמטי למי שחייה עברו ברובם בכפר. הספר הזה הוא בעצם סיפור על בתים הנטועים בטבע ונטישה. על אדם המאבד את שורשיו, ובכול פעם הוא מנסה להיאחז בקרקע מחדש, ולבסוף הוא מתנחם בזיכרונותיו, מבקש בהם משמעות ושלווה לחייו.

למרות פשטותו המטעה של הספר, יש בו עמק תיאורים יפים ורגישים לעולמה הפנימי של נערה הצומחת בחברה הררית מסורתית, ההופכת לאישה, ומשם לאישה זקנה המשקיפה על חייה. היא מאופקת, שותקת, עובדת קשה, סובלת ושורדת, חווה רגעי שמחה צנועים, מסתגלת ונותנת לאחרים לנהל אותה, נעה בין הטיפות בכדי לרצות, חוץ ממרד אחד, בו היא בקשה להתחתן עם אהובה, ולא שידוך של תועלת. היא משקפת כסיסמוגרף את טלטלות ספרד מנקודת מבט נשית שותקת.

"ברצלונה היא רעש נטול מלים ושקט מלא זיכרונות מוגדרים", כך מנסחת קונשה בפשטות יפה ומרגשת, את המחשבות שלה על העיר.

אפילוג

ככל שהקריאה בספר התקדמה, הבנתי כי העלילה המתרחשת בהרי הפירינאים, קשרה לתמונה נוספת בחיי, לצילום יפה בשחור לבן, שהיה תלוי בביתי הראשון, ובו בית קטן בכפר בהרי הפירינאים, בעמק נחבא, בצל הרים גבוהים, החובקים ומגוננים עליו. צילום של אודי חברי מאחד ממסעותיו. הבית הזה מבטא עבורי תשוקה לבקר בנופי הפירינאים, בכפרים בין ההרים, לחוש בשלווה האופפת את ההר, להיות חלק ולו לרגע ממסורת עתיקה של אנשים הרריים המנסים לשרוד במקום בו הם נולדו. אני חושב שהתמונה הזאת מתקשרת לזוג הסנוניות שלבטח חזרו כל שנה למרפסת שלהם, בבית ילדותי. המחשבה על בית, תמיד לבשה ופשטה אצלי צורה, כעת אני מבקש לצאת למסע לליבם של הפירינאים, המסמלים עבורי את הבית והנוף שתמיד בקשתי להיות חלק מהם, ולו רק באופן זמני.