איזו אכזבה! למה לקחת ספר קלאסי אהוב ולהרוס אותו ככה? אולי זו מחשבה תמימה מצדי, אבל אני מאמינה שכאשר כותבים גרסה מודרנית לסיפור קלאסי( במיוחד אם באמת אבל באמת אוהבים אותו) , העלילה המחודשת חייבת לכבד את העלילה המקורית, וגם אם נדרשים שינויים כדי להתאים את העלילה לתקופה המודרנית, חייבת להתקיים זיקה חזקה בין הגרסאות. אולי אני טועה אבל עושה רושם שסיטנפלד לא מחבבת במיוחד את "גאווה ודעה קדומה" כי אחרת איך אפשר להסביר את הבחירה שלה לשנות באופן כל כך מהותי וגורף את מאפייני הדמויות והקשרים ביניהם? נראה שמבחינתה ברגע שהיא קראה לדמויות בשמות של הדמויות המקוריות- היא עשתה את שלה. בעיני אין שום קסם או שנינות בספר הנוכחי, שלא לדבר שהקשר בין דארסי לאליזבת הוא שעמום אחד גדול.
עיקר הביקורת שלי טמונה ברעיון הסופרת עשתה שימוש בעלילה המקורית, מתוך מחשבה שאם היא תבסס את "שידוך חלומי" על קלאסיקה שצברה לעצמה המוני מעריצים ברחבי העולם ( ובצדק), הספר יעורר תשומת לב רבה, ואותם מעריצים ימהרו לקרוא את הגרסה שלה( תוך התעלמות מוחלטת מהרעיון שהם אהבו את המקור מסיבות מסוימות שמהן היא התעלמה בבוטות).
אני רק מקווה שסטינפלד לא תחליט לעשות גרסה לספרי אוסטן, אחרת "אמה" עלולה עוד להפוך לשדכנית מזדקנת חסרת שיניים שמעשנת בשרשרת ומאוהבת בסתר במר נייטלי סוחר הנשק.

משהו תמיד מתפספס לי עם ספרים שמוגדרים כרומנטיים. אני אף פעם לא מאבדת תקווה וכמעט כל פעם נופלת בפח. מזל שמרביתם נרכשים בחנות יד שניה במחיר מוזל, כך שיותר נוח לי להעיף את הספר מהבית בלי תחושה שהספר מקבל את אותו יחס כמו שקית זבל אחרי הבישולים יום חמישי. בי נשבעתי, אני מתחילה את הקריאה במוד הנכון עם רצון להתענג על עלילה קיטשית אך כייפית, אי הבנות למינהן, קשיים ושאר עניינים עד לסוף המיוחל, אבל איכשהו עוד ברבע הראשון של הספר אני מרגישה שהעלילה המבטיחה פשוט לא מקיימת. איזה רומנטיקה ואיזה נעליים. בתמורה לכוונות הטובות שלי אני מקבלת ערימת גיבובים מביכה, דמויות נשיות מהסוג שלא הייתי רוצה להיות חברה שלהן או אפילו לחלוק איתן מעלית, ודמויות גבריות שאם היה יוצא לי להיתקל בהם ברחוב במקום להושיט יד ולסדר מהר את השיער, הייתי ממהרת להתחבא מאחורי מתקן מחזורית. בקיצור אכזבה רבתית. עם כל הכבוד כמה פעמים בחורה יכולה לקרוא את "גאווה ודיעה קדומה"?! אני יודעת שיש כאלה שיקפצו ויגידו שאינסוף פעמים, ואני מסכימה אבל מה עם קצת גיוון? החלק הכי מוזר שדווקא עם סרטים רומנטיים כמעט אין לי בעיה, אולי בגלל שבסרט נחסכים ממני כל התיאורים שהסופרת חושבת שאני חייבת לדעת. כל ההקדמה הזו נכתבה רק כדי להגיד שאני ממליצה בחום על "השתקפויות", שגם אותו מצאתי בחנות יד שניה. הפעם הראשונה שקראתי אותו הייתה ממש מזמן וזכרתי אותו לטובה, לכן גם שמחתי למצוא אותו במפתיע כי לדעתי אין יותר מידי עותקים שלו שמסתובבים בארץ. בלי ספוילרים, רק אציין שהעלילה מתמקדת בליז ברגן שנאבקת במחלת הסרטן במשך תקופה ארוכה ונפגשת בבית ידידים בצ'רלס אשטון המציע לה להינשא לו חרף מחלתה. הנישואים שמבוססים על אימון וחברות הופכים כמובן לאהבה רומנטית. כל זה כתוב נהדר ובאופן שמכבד את קהל הקוראים, או אם נהיה מציאותיים את קהל הקוראות. למען האמת לדעתי מספיק לראות שהספר יצא בהוצאת כרם כדי לדעת שמדובר בספר איכותי. למיטב ידיעתי זה הספר היחידי של הסופרת שתורגם משפת המקור באפריקאנס, ולא נראה לי שאפשר למצוא אחרים שלה מתורגמים אפילו לאנגלית וחבל מאוד. אגב, אני מניחה שיש כאלה שקצת צרם להם שהגדרתי את ספרה של ג'ין אוסטן כספר רומנטי. בעבר התנגדתי לאבחנה הזו וראיתי בה אפילו עלבון, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שמבחינה טכנית זו ההגדרה הכי מדויקת עבורו, והדבר רק מוכיח שספרות רומנטית היא לא בהכרח ספרות זבל. הז'אנר הזה יכול להיות קלאסי שכתוב באופן שלסופרים אחרים בני ימינו נשאר רק לקנא ולקוות שיש בהם לפחות שמץ מהכישרון שהיה לאוסטן.

אוי, כמה אנטי היה לי כלפי הספר הזה! כשנתקלתי בהתחלה בידיעה על פרסום הספר קפצתי משמחה. לתומי חשבתי שאיזו הוצאת ספרים הואילה בטובה לתרגם סיפור ישן שלה. כמה התאכזבתי לגלות שמדובר בתרגיל שבו סופרת חיה ונושמת כותבת ב"כאילו" אגתה כריסטי. איכשהו זה נראה לי כתפיסת טרמפ על כל כתבי כריסטי ולגמרי לא אהבתי את העניין. צרם לי גם ששמה של אגתה כריסטי נכתב על גבי כריכת הספר באותיות של קידוש לבנה, באופן כזה שאם יש מישהו שבמקרה לא יודע שהסופרת שינתה מצב צבירה, הוא עלול לחשוב שהיא זו שכתבה את הסיפור. בסופו של דבר השילוב של משבר קריאה יחד עם חולשתי להרקולה פוארו הביאו אותי למצב של פשיטת רגל ספרותית, וכך מצאתי את עצמי ממהרת לקנות את הספר. שעמדתי בתור לתשלום, תהיתי בדכדוך הולך וגובר האם אני על סף הדרדרות שתגרום לי להתחיל לקרוא רחמנא ליצלן גם המשכונים של "גאווה ודעה קדומה" מהם התעלמתי בנחישות עד כה( אגב, יש המלצות?). התקשיתי קצת לקרוא את העמודים הראשונים עלילות פוארו בשפה שהיא לא אגתה כריסטי. הסופרת, כנראה באופן מכוון לא ניסתה לחקות את סגנון הכתיבה של כריסטי והסתפקה בשימוש בעקרונות הספרותיים המפורסמים שלה. במהלך הקריאה נכנעתי לגמרי לסופי האנה, כי הגברת באמת הצליחה לטוות עלילה מותחת ומהנה עד הרגע האחרון, בסגנון שלצערי אין אותו כמעט בתקופה שלנו. אחרי שהבנתי שהספר למעשה הוזמן מהאנה על ידי בעלי הזכויות של אגתה כריסטי, סלחתי לה לגמרי, ואני רוצה להאמין שהם ביקשו זאת ממנה כמחווה כנה לכריסטי גם אם כנראה שיקול כלכלי היה בתמונה. ואם כבר מדברים על שיקול כלכלי, אני תוהה האם זה מה שעומד בבסיס ההחלטות של הוצאות הספרים לא להדפיס מהדורה חדשה של כתביה. אני לא מצפה שהם יאגדו את כל הספרים בכרכים כמו שעשו לכתבי שרלוק הולמס, אבל מהבהבת בי תקווה קטנה שאולי יחליטו לפרסם ספרים שלה שעדיין לא תורגמו לעברית, או כאלה שתורגמו ונשכחו.
לעניין ההמלצה, אני ממליצה בחום. למי שתוהה האם הוא יכול ליהנות מהסיפור גם אם הוא מעולם לא נתקל בהרקולה פוארו לפני כן, אז התשובה בהחלט כן! ממש לא צריך ידע מוקדם במדעי כריסטי כדי להבין מה הולך שם.

לא להאמין אבל הספר נכתב כספר למבוגרים כבר בשנת 1910. קראתי אותו בפעם הראשונה לפני כמה שנים טובות והייתי בטוחה שהוא נכתב מכסימום בשנות השבעים, אבל אחרי כמה תיאורים הזויים שלא הסתדרו לי ( כמו שהגיבורה נקשרה כעונש לגדר בית היתומים כמו כלב)הבנתי שהוא הרבה יותר ישן. עלילת הספר מתמקדת בג'ודי שמעבירה את חייה בבית יתומים, תחילה כחניכה ואחר כך כחונכת. המקום הוא לא בדיוק זוועתון נוסח ג'ין אייר אבל מצד שני לא הייתי מאחלת למישהו להתגלגל לשם. לאחר ביקור שגרתי של הנדבנים למוסד ג'ודי מתבשרת במפתיע שאחד התורמים ( שהיא בטוחה שהוא סוג של סבא חביב) החליט לשלוח אותה לקולג' על חשבונו ולדאוג לכל מחסורה. ההצעה הנדיבה באה עם שני תנאים: עליה לכתוב לו מכתבים המתארים את התקדמותה בלימודים, בלי שזהותו תיחשף ובלי שהוא יטרח לענות לה על המכתבים . מכאן והלאה עלילת הספר מתמקדת במכתבים שג'ודי שולחת למטיבה. היא די מתפרעת ובניגוד לדרישה לכתוב רק על התקדמותה בלימודים, היא מתחילה לכתוב על כל פיפס בחייה בקולג'. ההסכם הזה נשמר בקפידה במשך כל שנות לימודיה, ודרך המכתבים מתגלה אישיותה התוססת של ג'ודי. למרות הכרת התודה שהיא חשה היא לא מהססת לכתוב גם מכתבים עצבניים לתורם שמתעקש להישאר אלמוני ולא להשיב במכתבים משלו. נראה לי שלכולם ברור שהסוף של הסיפור זה לא שהיא מסיימת את הלימודים וכותבת מכתב פרידה לנדבן. די ברור כבר מההתחלה שהאישיו האמיתי פה סובב סביב זהותו של אותו מיטיב. הערפל הזה מתפזר רק במכתב האחרון ואני מרשה לעצמי לנחש שלפחות 80אחוז מהקוראים כבר הצליחו לנחש את זהותו לפני כן. יחד עם אותה חשיפה נופלים גם עוד כמה אסימונים ( למי שבאמת הצליח להיות מופתע עד השלב הזה).

סוג של ספויילר אבל לא ממש- אני באופן אישי די התקוממתי אחרי קריאת המכתב האחרון כי היה לי מוזר שג'ודי מעבירה את הגילוי הבעייתי ואת מה שמשתמע מהגילוי בקלות בלי הרהור קל. אולי זה עניין של התקופה שבה הסיפור נכתב, אבל איכשהו נראה לי שאם הספר היה נכתב היום, אז אחרי הגילוי הייתה מתקיימת מריבת אימים עם האשמות קשות וסופר צודקות מצד ג'ודי.
לסיכום מדובר בספר קליל ומקסים שבמהלכו גם הרומנטיקה תופסת תאוצה. מה שבאמת לא הבנתי לגביו היא העובדה שלמרות שהוא נחשב לספר קלאסי,הוא לא זכה לעיבודים קולנועיים מלבד אחד או שניים ישנים שלא היו שוס. בעיני העלילה ממש מתחננת שיהפכו אותה לסרט.

מו"ל: " תקשיבי לי מרי. את אחלה של סופרת אבל תני לי להחליט לגבי שמות הספרים".
מרי : "אבל פיליפ, למה להכניס את המילה מוות בכל אחד משמות הספרים, זה נדוש וכ"כ לא בריטי".
מו"ל : " מרי תני לי להחליט, ואל תטרידי את ראשך היפה בעניין. זה עושה לך קמטים".

שנתקלתי ברשימת ספריה של מרי מרגרט קיי יכולתי להישבע ששיחה כזו אכן התקיימה בין הסופרת למוציא לאור שלה. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שסדרה שלמה של ספרי בילוש נושאת את השם מוות ?
בהתחלה חשבתי שזה עוד תרגום עברי מבריק אבל בדיקה קצרה העלתה את העובדה שהספרים יצאו בשמות אלו גם במקור. בכל אופן כדאי שאפסיק להתייחס לסוגיה הזאת. זה עושה קמטים.

בביקורת הקודמת שלי על "אבן הירח" ציינתי כי תחילת העלילה מתרחשת בהודו עם כיבושה בידי הבריטים. "מוות בקאשמיר" לוקח אותנו כמה שנים טובות קדימה עם סיום השלטון.
שרה פאריש צעירה בריטית מבלה חופשה בהודו מספר שבועות לפני הסתלקות הבריטים . בהיותה חובבת סקי היא מצטרפת לקבוצת גולשים בהר גולמארג. החופשה התמימה נגדעת כאשר היא מתיידדת עם בחורה צעירה בשם ז'אנט ראשטון. ז'אנט הרחוקה מהתדמית שהיא יצרה לעצמה, שקועה עד צווארה בעסקי השירות החשאי הבריטי. לאחר רציחתה של זו באחד מפיתולי ההר, שרה מקבלת מכתב מסתורי שנשלח אליה מז'אנט לפני מותה. במכתב היא מספרת על דוח סודי שהכינה בבית סירה בשם ואטרוויץ' ומפצירה בשרה להתגורר באותו בית סירה על מנת למצוא אותו.
מכאן והלאה שרה נגררת בעל כורחה לאותו עסק מבהיל שהרג את ידידתה. כפיצוי להתקפי הלב שהיא עוברת בשל גורמים עוינים שמנסים להניח את ידם על הדו"ח, היא מקבלת את צ'רלס הגבר האולטימטיבי שעוזר לה לא למות באמצע העלילה.

מרי מרגרט קיי היא סופרת בריטית שכתבה בין היתר ספרים בלשיים שכולם למיטב ידיעתי מתרחשים במקומות אקזוטיים ( כי בכל זאת אי אפשר להשוות את בריטניה לזנזיבר או לאיי אנדרמן ).
הספר "מוות בקאשמיר" למרות היותו כייפי לקריאה נחשב בעיני כאחד מספריה הבינוניים. אולי בגלל שהעלילה הזכירה לי מאוד ספר אחר שלה בשם " מוות בברלין" ( זה לא מפריע לי מלחפש את " מוות בזנזיבר" ).
בקצה השני של הסקאלה עומד ספרה עב הכרס "היכלות רחוקים" המתאר סיפור אהבה בין קצין בריטי לנסיכה הודית על רקע המרד. בעיני רבים הוא נחשב לספרה הטוב ביותר והוא אף עובד לסדרה טלוויזיונית בשנות השמונים.

לראות שלושה הודים עוקבים אחריך ברחוב זה אף פעם לא נעים, במיוחד שאתה בעצמך לא תמים. תשאלו את ג'ון הרנקאסל.
מר הרנקאסל הוא אדם לא נחמד. דודן שלו אפילו טרח לנתק את הקשר איתו לכתוב על זה מסמך משפחתי רשמי. מה לא נחמד בו ? תקראו.
שני הדודנים השתתפו בכיבוש הודו על ידי הצבא הבריטי. ערב כיבוש אזור סרינגאפאטאם פשטה שמועה על אבן יקרה בשם אבן הירח ששוויה אדיר. מסתבר שאותה האבן הייתה קבועה בפסלו של אל הירח ועברה מספר ידיים חמדניות במהלך הדורות.
מכיוון שכך, שלושה מאמינים ברמינים לקחו על עצמם משימה להחזיר את היהלום למקומו כל פעם שמישהו חש צורך להביא אותו לביתו שי לחג.
היות וחמדנות לעולם אינה פסה מהעולם, המשימה נאלצה לעבור גם לצאצאי אותם ברמינים. כך קרה שתמיד היו שלושה ברמינים שדאגו בקביעות להשיב בדרכי עורמה את היהלום למקומו.
נחזור לערב הכיבוש - החיילים הבריטים לא ממש האמינו לשמועה והתייחסו אליה כאל אגדה אקזוטית. ג'ון הרקאסל לעומת זאת נשבה בקסמה והודיע חגיגית שהוא יניח את ידו עליו.
במהלך הקרב הפלוגה פלשה לארמון בו ע"פ השמועה מצוי היהלום. למרות כל ההמולה הצליח כותב המסמך לפגוש במקרה את דודנו בחדר הנשק בארמון. ליד דודנו שרועות היו שתי גופות של מקומיים ואילו חרבו של דודנו הייתה נוטפת דם ובקצה שלה יהלום צהוב בוהק. הודי נוסף שכב על הרצפה גוסס תוך שהוא מצביע לעבר דודנו במילים: "אבן הירח תתנקם בך..."
למרות שג'ון הרקאסל לא הודה על הרצח שנעשה מתוך תאוות בצע לא צריך להיות שרלוק הולמס כדי להבין מה קרה.
הדודנים שבו מסוכסכים לאנגליה והמשפחה החלה להפנות עורף קריר לחמדן שלנו. כאשר הגיע ליום ההולדת של אחייניתו סירבה אחותו לקבלו. כנקמה על כך הוא כתב צוואה שלאחר מותו היהלום יעבור לאותה אחיינית בדיוק ביום הולדתה.
מכאן והלאה נפרשת תעלומת היעלמות היהלום. האחיינית אמנם מקבלת את היהלום אך זוכה ליהנות ממנו לזמן קצר בלבד. מסתבר שאופס, עוד פעם מישהו רצה שי לחג.

מי שכתב את הספר המקסים הזה הוא וילקי קולינס. רגע, אל תנופפו בידכם בביטול ותגידו: וילקי מי? מה תגידו אם אספר לכם שבעיזבונו של דיקנס התגלה כתב יד לא גמור הנושא את הכותרת הזמנית" רומאן בלשי בנוסח וילקי קולינס". כנראה היה משהו בבחור.
במבוא מאלף שכתב אמנון ז'קונט לספר אחר של קולינס( "האישה בלבן המצויין) , הוא מציין כי קולינס הוא זה שטבע את מבנה סיפור המתח המוכר לכולנו - תעלומה בהתחלה ופתרון בסוף . עד המאה ה-19 מבנה של סיפור תעלומה היה שהפתרון נחשף לקורא כבר מההתחלה ורק הדמות בסיפור נותרה באפילה. ז'קונט נותן את הדוגמא של המלט ואדיפוס ( לא ממש קשור אבל המבנה הזה מזכיר לי את סרטי קולומבו כי גם שם הפתרון לתעלומה ידוע על ההתחלה ).
במהלך העלילה הבלש קאף נעזר בסוכן הבית המקשיש גבריאל בטרג' על מנת לפענח את התעלומה. לקח לי כמה עמודים עד שקלטתי למה הזוגיות המוזרה הזאת נראתה לי מוכרת. ארתור קונן דוויל ואגתה כריסטי השתמשו באותו רעיון בדיוק של בלש מנוסה הנעזר באדם הדיוט (ולפעמים אידיוט). אגתה שידכה את היסטינגס לפוארו ואילו קונן דוייל עשה מצ'ינג בין שרלוק הולמס ולווטסון. אין לי ספק שסופרים רבים וטובים קיבלו השראה ורעיונות גם ממבנה סיפוריו וגם מהתוכן ( תודו שכבר נתקלתם מספר פעמים בסיפורים על יהלום שנעלם ).
לסיכום אני ממליצה בחום על הספר. מי שאוהב עלילות בלשיות וספרות אנגלית קלאסית מהמאה ה-19 מוזמן להתמוגג.

אגב אם תהיתם -שלושת ההודים לא פראיירים בכלל.

דמיינו שבעיתון סוף השבוע שלכם הייתם נתקלים בהזמנה להיות עדים לרצח אצל השכנים שעומד להתקיים בערב בשעה 18:30. מה הייתם עושים ?
א.מתקשרים בהיסטריה למשטרה.
ב.אורזים מהר ועפים לאילת רק למקרה והרוצח יתבלבל בדלת.
ג.דופקים בדלת לאותם שכנים בשעה 18:25 רק כדי לתפוס מקום טוב על הספה שזה קורה.

בספר "מודעת הרצח" השכנים מרגישים סבבה לגמרי לבחור באפשרות השלישית ( הם בעד ריאליטי אמיתי ולא מבוים).

כמו בספרים אחרים של כריסטי גם כאן יש גלריה של חשודים שלכולם יש אינטרס והזדמנות לבצע את הפשע. מה שמייחד את אגתה כריסטי זה שהיא קצת צוחקת על חשבון קוראיה הנאמנים. היא מצליחה להכניס לראש "עובדות " שמתעתעות בקורא ורק בשלב הפענוח מבינים שכריסטי אף פעם לא כתבה שאילו עובדות אלא רק גרמה לנו לחשוב שהיא מציגה לנו את אותם נתונים כעובדות ( מזל שלא משמשים בספרים שלה במבחנים של הבנת הנקרא...)
כאילו זה לא מספיק כריסטי מרדימה את העירנות של הקוראים בגיבוב פרטים שנראים מטופשים אך למעשה הם חשובים. ב"מודעת הרצח" כאשר "הרוצח" נכנס לחדר כל אחד מהשוכנים בו עסוק בפעולה מסוימת. בתחילה זה נראה פירוט מיותר ומייגע .בשלב הפענוח מגלים שזה למעשה רצף של רמזים לחשיפת הפושע האמיתי. דוגמא נוספת-אחת הדמויות המרכזיות בספר היא אישה שבני משפחתה ושכניה נוהגים לפנות אליה בשם החיבה ולא בשמה האמיתי. באחד הימים חברתה הטובה פונה אליה בשם החיבה עם שינוי זעיר ביותר בשם. אני מודה שבשטף הקריאה לא הצלחתי להבחין בפרט הזה. רק בשלב הפענוח התברר כי הפרט הקטנטן הזה קריטי לפענוח הפרשה.

רבים מכנים את אגתה כריסטי בתואר מלכת ספרות הפשע.
הבעיה שזה לא התואר היחידי שהוצמד לה. רבים עסקו בשאלה האם אגתה כריסטי הייתה אנטישמית. בספר "מודעת הרצח" החשד שוב עולה.
במרכז העלילה מופיעה מרת בלקלוק המעסיקה נערה שמשפחתה נרצחה על ידי הנאצים. אותה נערה מתוארת כדמות מעצבנת , קומית, היסטרית ונוטה לשקרים. האפיון הזה מעניק למרת בלקלוק את "הזכות" להתייחס אליה בהתנשאות מתחסדת. במקרה זה כריסטי "כיסתה" את עצמה. בשום מקום בעלילה לא מצוין שהפליטה היא יהודייה למרות שתיאורה החיצוני הוא "יהודי" . רמז נוסף ליהדותה של הפליטה הוא שאחיינה של מרת בלקלוק שלח לשם השעשוע מכתב למיצי ( זה השם של הפליטה ולא של חתולה..) עם ידיעה שהגסטפו רודף אחריה. אכן משעשע.

הבלש ויצ'ר חושד כבר זמן מה בבתו של סמואל קנט כמי שרצחה את אחיה. אילו הייתה זו עלילה שהומצאה ממוחו הקודח של סופר זה או אחר, החשודה כבר הייתה מתפרצת בבכי בבית המשפט ומודה במעשה. לצערו של הבלש ויצ'ר , הוא אינו בלש דמיוני אלא דמות אמיתית. החשודה, מה לעשות, גם היא אמיתית ומסרבת להתיישר על פי תסריטים צפויים.
ויצ'ר יודע שמחיאות כפיים הוא כבר לא יקבל. וחבל.

ג'ונתן ויצ'ר השתייך לכוח הראשון שקם לסקוטלנד יארד הבריטי. על פי המצויין בספר עולה כי הבלשים דוברי האנגלית הראשונים מונו לתפקידם רק לאחר שהסופר אדגר אלן פו פרסם קובץ סיפורים בלשיים. לא להאמין אבל עד אז בלשים משטרתיים לא היו קיימים בכלל ( זו יכולה להיות הוכחה מעניינת שהספרות מעצבת את המציאות ולא ההיפך ). לנו למשל ברור שהסימן שהחשוד מותיר בזירה מנעליו נקרא "טביעת רגליים". בעת שהרצח בבית רוד היל התרחש לא היה להם שמץ של מושג איך לכנות זאת, וכל שוטר בחר במילים שונות לתאר את הסימן של סוליות הנעליים בגינה. עכשיו תוכלו להגיד: נו באמת, מה הבעיה לקרוא קצת ספרי בילוש וללמוד איך מכנים ראיות. אז זהו. גם הז'אנר הבלשי לא היה קיים.

העלילה מגוללת את הרצח בבית רוד היל שהתרחש בשנת 1860. באותה עת פרשת הרצח הייתה על תקן הספורט הלאומי. העיתונים לא הפסיקו לפרסם תיאוריות לגבי מה שקרה ולבקר את הבלשים שהופקדו על המקרה, אנשים מכל המדינה פיתחו תחביב לשלוח לעיתונים פתרונות והצעות משלהם לפענוח הרצח. גם הסופר צ'רלס דיקנס מצא זמן בין תלאות דיויד קופרפילד לדוריט הקטנה והצביע על שני אשמים לטענתו- אב המשפחה והמטפלת ( worng worng ).
שום דבר לא עזר. החשדות של ויצ'ר לא התבססו לידי חיוב בדין, עד אשר חמש שנים מאוחר יותר הרוצח מצא לנכון להתוודות.
אצל אגתה כריסטי זה לא היה קורה.

לגבי סגנון הרומן- מיוחד ושונה מכל רומן שקראתי. בניגוד לסיפורים אחרים שקראתי המבוססים על מקרה אמיתי, הסופרת לא נטלה לעצמה חירות יצירתית. להיפך. היא שמה לה למטרה לתאר את הפרשה קרוב ככל האפשר למה שידוע שהתרחש. לאורך העלילה משולבים ציטוטים מתוך דוחות משטרתיים, עדויות מתוך המשפט , כתבות מעיתונים, הערות של אנשים הקשורים לפרשה, תיאוריות שהופרחו באוויר ואיזה כיף-גם תמונות. ניתן לומר שהעלילה היא למעשה דיווח על מה שקרה.
יש מי שלא יאהב את הסגנון וימצא אותו טרחני, אני אהבתי אותו מאוד. מומלץ.

אגתה כריסטי היא אחת משלושת הסופרות הכי אהובות עלי. ג'ין אוסטין גם כן נמצאת ברשימה, ואת השלישית טרם מצאתי.
בבית יש לי מדף שלם של ספריה, וכאשר אני עוברת ליד חנות של ספרים יד שניה, אני אף לא עומדת בפיתוי ומחטטת בערמות הספרים בתקווה למצוא עוד כרך שלה. המלאכה אגב לא פשוטה. בהוצאת מזרחי הדפיסו 80!! ספרים שלה, למרות שלצערי כיום זה אתגר סטייל אינדיאנה ג'ונס למצוא את כולם . הכרכים העלומים שכן הצלחתי למצוא הם במצב עלוב מאוד, היות ובעבר הדפיסו אותם בדפים כל כך דקים, שסביר להניח שעוד כמה שנים לא יישאר מהם כלום.

"הנדון למוות ברח" הוא מהאהובים עלי במיוחד כי יש בו שילוב של שני דברים שאני אוהבת במיוחד: תעלומה בלשית וארכיאולוגיה.
הסיפור מובא מנקודת המבט של האחות אמי לתרן שמגיעה לאתר החפירות "תל ירמיהו" בעירק על מנת לשמש כבת לויה ללואיז ליידנר, רעיית ראש המשלחת. עד מהרה מגלה אמי , שלואיז רחוקה מלהיות חביבת הקהל בקרב המשלחת למרות שכולם עושים מאמצים גדולים להסתיר זאת.
לואיז מתלוננת על קולות משונים בלילה, ועל דברים מפחידים שמתגנבים לחלונה בשעות הלילה .כתוצאה מכל החוויות המפוקפקות הללו עצביה הופכים להיות רופפים ( זאת אגב הסיבה שהאחות אמי לתרן הגיעה מתחילה לתל).
אנשי המשלחת סבורים שהיא מניפולטיבית הבודה מליבה שקרים על מנת לגרום לכך שכולם יכרכרו סביבה. רק כאשר היא נרצחת בחדרה מתברר כי טענותיה המשונות לא היו פרי המצאתה.
מי שפותר את התעלומה הוא הבלש החביב עלי ביותר-הרקולה פוארו.
במהלך העלילה יתברר שלכל אחד מחברי המשלחת יש משהו שהוא היה שמח להסתיר, שיש פער בין האופן שאנשים שונים הציגו את עצמם לבין מה שהם באמת, ושלגב' ליידנר עצמה יש עבר בעייתי המסבך את הכל.
קלאסיקה אמיתית של ספרי בילוש.

אפרופו תעלומה, אגתה כריסטי סיפקה תעלומה משל עצמה כאשר בשנת 1926 נמצאה מכוניתה נטושה בלי להותיר רמז על מקום המצאה של הסופרת. רק לאחר מספר ימים נמצאה אגתה כריסטי בבית הארחה שהיא טוענת שאיבדה את הזיכרון. יש טענה הגורסת שהיא תכננה את המהלך כולו על מנת לנקום בבעלה שהודיע לה על רצונו להתגרש ולהטיל עליו חשד שרצח אותה.
אין ספק שאת כושר האלתור והיצירתיות היא לא השאירה רק לספרים.