"נידונה לחיים" של אביהו רונן הוא ספר קשה לקריאה. אבל מי שימצא את הכוח הנפשי, הריכוז והענין לצלול לתוכו, ימצא בו מסמך אנושי נדיר. הביוגרפיה של חייקה קלינגר, מתארת אשה מדהימה שסיפור חייה משולב באסון של יהדות פולין. במובן מסוים זה גם סוג של אוטוביוגרפיה של בנה של חייקה, ד"ר אביהו רונן, מחבר הספר. מצד אחד, סיפור מאד אישי, ומצד שני, תיעוד דקדקני של פרק אפל ופחות ידוע בתולדות מלחמת העולם השנייה, של השמדת קהילת בנדין בפולין, בין השנים 1939 עד 1943.
חייקה קלינגר שהיתה שותפה למרד נגד השלטון הנאצי וניצלה בנס מהגורל הנורא של בני משפחתה וחבריה לקחה על עצמה את משימת התיעוד. היומנים שלה שהם הבסיס לספר הפכו לסיבת קיומה אחרי ההשמדה ומכאן לפי הבנתי שמו של הספר "נידונה לחיים". דר' רונן פותח ביראת קודש את היומנים. נפגש פנים אל פנים עם החברים המעטים שנותרו בחיים. בודק כל פרט וכל משפט. מתמקד בשאלות שהשומר הצעיר העדיף לטשטש.
לצד התיאור המצמרר של מהמאבק בכיבוש הגרמני, הספר מכיל סיפורים מרתקים של ההצלה של חייקה מהתופת, הברחת הגבול עם חלק מחבריה שנותרו בחיים, הפגישה עם פעילי השומר הצעיר, הפגישה עם בן זוגה לעתיד בניטו בסלובקיה, הנסיעה לפלסטינה, המפגש הטעון עם הנהגת השומר הצעיר, והנסיון ליצור מחדש חיים ומשפחה בקיבוץ העוגן ועד לרגע בו שמה קץ לחייה.
יהדות פולין והקהילה של העיר בנדין בדרום מערב פולין, שהושמדה לחלוטין על ידי הגרמנים, מוצגות כאן באופן דינאמי ומוחשי עד כאב. במשך כמעט ארבע שנים של שלטון גרמני, נמצאים חברי תנועות הנוער של בנדין בתוך טרוף מערכות. בהתחלה השלטון הגרמני מתנהג כשלטון כיבוש אכזרי, אבל מאפשר קיום של חיים כלשהם. הספר מתאר את יחסי הגומלין בין השלטון הגרמני, לאנשי היודנראט, שמשמשים כמתווכים בין הקהילה היהודית לכוח הכובש. בהמשך מתואר היום בו נדרשים תושבי העיר היהודים להתאסף במגרש מרכזי ומשם הם עולים על רכבות ישירות לאוושויץ ולמשרפות שלה – מרחק של 50 ק"מ בלבד.
אביהו רונן היה ילד בן 9 כאשר אימו סיימה את חייה בצורה טרגית. למרות הקושי המובן הוא מצליח לתאר באופן מאוזן ואם אפשר לומר אובייקטיבי את הפעולה שלה ושל חבריה. לא מעלה ולא מוריד. בדיוק מה ואיך שהם היו. עם הגבורה וההתעלות האנושית שלהם, ועם הכשלון הארגוני והצבאי. היאוש והתסכול הנורא וההתלבטויות של צעירים בשנות העשרים הראשונות שנתקלים בדילמות ששום בן אנוש לא נכון שיעמוד מולן.
אחת השאלות הקיומיות שעולות מתוך הספר היא שאלת המקום של הציונות והפתרון הציוני מול ההשמדה. חייקה שחוותה על בשרה את הרצח וההשמדה של הוריה, אחיותיה, האחיניות הקטנות שלה, חבריה הקרובים בן הזוג שלה דוד, מאתגרת את מאיר יערי, המנהיג הנערץ של השומר הצעיר. עם הגעתה לפלסטינה היא מציגה מולו את השאלות הקשות בנוגע לתפקיד שלו ושל התנועה ברגע המכריע של השמדת העם. היא מתריסה / שואלת את יערי, איפה הייתם שעה שאנחנו עמדנו בפני רצח והשמדה? באיזה מידה הקיבוצים שבניתם בפלסטינה רלוונטיים למשימה של הצלת יהדות פולין? איך יכול להיות שנוכח ההשמדה השיטתית של קהילת מליונים בפולין ובאזורי אוקראינה והמדינות הבלטיות השכנות כבר אלף שנה – נוכח הקטסטרופה הזו לא רק שלא היתה לכם תשובה אלא שנותרתם במידה רבה אדישים?
הדיון הזה לא מגיע לכלל מיצוי בספר. חייקה שרק מזל הביא לכך שלא נשלחה גם היא לאושוויץ, רואה עצמה כניצולה שחובתה לתעד. מהרגע שהיא מגיעה למחבוא שאפשרה לה ולחבריה משפחה פולנית (משפחת קובילץ שבניה הוכרו כחסידי אומות העולם) היא מתמסרת למשימת הכתיבה. עם זאת ברור שהיא מתלבטת האם להשאר בפולין הכבושה ולמות יחד עם העם שנכחד. או לחילופין להענות לקריאות של ההנהגה בפלסטינה ולברוח מהתופת. לבסוף היא מחליטה לצאת. דומה שההחלטה לעבור את הגבול ולשים את הפרק הפולני מאחוריה היא תוצאה של מצבה הגופני הירוד אחרי עינויים וסבל פיזי ונפשי וגם מתוך הבנה שהתיעוד של מה שקרה חייב לצאת ולהגיע לעולם.
בחורף סוף שנת 1943 עוברת לבסוף חייקה את הגבול לסלובקיה בדרך לפלסטינה כשאשר המחברות שלה עם התיעוד המפורט בתיק שלה. מייד אחרי שהמבריחים הפולנים המסורים מביאים אותה ואת חבריה לעיר מיקולאש בצפון סלובקיה היא נפגשת שם לראשונה עם פעיל המחתרת הציונית שם בניטו. התאור של המפגש שהפך בהמשך להיות קשר של אהבה ושותפות שנמשך על התאבדותה של חייקה הוא תאור מצמרר.
כשהיא מגיעה בהמשך לפלסטינה בשנת 1944 היא מבינה די מהר שכדי לשרוד כאן תצטרך לקבל את המנהיגות של יערי ואת האג'נדה שלו. לפי הבנתי היא עושה זאת גם מתוך הסכמה רעיונית עמוקה איתו שחוסה בצל של מה שנראה אז כנצחון המתקרב של "שמש העמים" – ברית המועצות של סטלין. התפקיד המרכזי של המעצמה הקומוניסטית בהבסת החיה הנאצית – סמל הרע האולטימטיבי - מגמד ויכוחים "קטנים" על תפקידה של הציונות.
בניטו וחייקה בונים יחד בשנים הבאות של ביתם בקיבוץ העוגן שם נולדו שלושת בניהם – השני ביניהם אביהו. כאשר צבי – בנם הראשון – עוד לא בן שנתיים הם יוצאים לשליחות לצ'כוסלובקיה כדי לסייע בגיוס וחיזוק הפליטים היהודים שנותרו ולשכנעם להגר לפלסטינה. העובדה שהשלטון הקומוניסטי החדש של צ'כוסלובקיה כולל בשורותיו בעמדות מנהיגות והשפעה קבוצה גדולה של פעילים יהודים מרתקת בפני עצמה וממחישה עוד יותר את השותפות של אנשי השומר הצעיר של אז עם התנועה הקומוניסטית העולמית שנראתה אז כמי שהולך להצעיד את האנושות לעתיד נפלא...
זה לא נמשך זמן רב.. האידיליה הזו מתנפצת בספר כאשר השלטונות הסובייטים גם בברה"מ וגם בצ'כוסלובקיה הופכים את עורם 180 מעלות ובתוך ימים הופך כל מי שמזוהה עם יהדות או עם הקשר לישראל כבוגד ומרגל שיש להוציאו להורג או לכלאו.
לא ברור אם התאבדותה הטרגית של חייקה קשורה לעול הנורא שהיא סוחבת איתה מההשמדה של יהדות בנדין ורצח חבריה ומשפחתה, או מהתסכול נוכח העבים שמתקדרים על אורה של שמש העמים של סטאלין או לדכאון הלידה שפוקד אותה עם הלידה של שני בניה בלי שמישהו כאן ידע להתמודד עם התופעה. אולי זה שילוב של כל הדברים יחד.
מעורר השראה ומרשים ביותר בעיני הוא האופן בו מציג המחבר את ההתמודדות של המשפחה והכניסה של מלכה – בת זוגו החדשה של בניטו – לתוכה.
חוויה אנושית ותרבותית והסטורית יוצאת דופן. תודה לאביהו על הספר המיוחד הזה

ספר שהינו מנפץ מיתוסים ,שובר שתיקה ,ולא מתוך השגת המטרה הזאת לכשעצמה ,אלא שלאחר 67 שנה לשחרור אושוויץ אפשר צריך וחובה לקרוא גם ספרים אחרים,ששוברים את המיתוסים שלימדו אותנו /שנחשפנו אליהם ע"י גורמים ממלכתיים שונים כתלמידים ,כבני נוער .
ספרים שנבחנים בכלי מחקר אקדמאים ובעיקר בחשיפת זיכרונות של ניצולי השואה ללא צנזורה מסוג כלשהו כפי שנעשה בזיכרונותיה של חייקה קלינגר ניצולת שואה מהעיר מבנדין במחוז גזלמביה /פולין .

ח.ק.הייתה שייכת לתנועת הנוער השומר הצעיר -בנדין מתוך כוונה להכשיר את עצמה ואת חבריה לתנועה לעלות לארץ ולהצטרף לחיי הקיבוץ , המלחמה טרפה את כל תכניותיהם .
במקום להיות אוונגרד חלוצי -ציוני -סוציאליסטי ,הם הבינו כי עליהם להוביל את יהודי העיר -בנדין והמחוז -זגלמביה למוות ראוי בקרב ולא בציפייה פסיבית ,אם כי לא במחיר הישרדות חסר תוחלת. .ח.ק.בדעותיה ובהבנתה החזיקה בתפיסה הקיצונית כי עליה ועל חבריה להלחם עד מותם ,אולם היא הייתה מבין הבודדים שחשבו כך.

כל ההחלטות והצעדים שנקטו חבריה והיא אנשי תנועת -הנוער בעיר בנדין לא הצילו ולא גרמו למרד הנכסף,בניגוד למרד גטו וורשה בראשות אנילביץ' -איש מבשרם התנועתי -השומר הצעיר .הדרך היתה ללא מוצא. חייקה וחבריה נתפסו על ידי הנאצים ועונו קשות. הם מצאו עצמם עם יהודים שנכנעו לגורלם, לא תמיד תוך שמירה על כבודם, ונרצחו. חייקה היתה בין היחידים ששרדו. היא מצאה עצמה נידונה לחיים בעל כורחה ורצונה .לפיכך היא הבינה כי הדבר המזערי שמחייב אותה הוא להשאיר עדות ,לספר מה אירע. את יומניה כתבה בפעם הראשונה בסתיו 43 במשך שישה חודשים במקום מחבואה בפולין ,בדרך ארצה. זה היה הנוסח הראשון שאותו כתבה ללא סדר כרונולוגי,אלא בדגש שעליה לכתוב ולשפוך הכל כי יום המחר אינו בטוח בשבילה ועליה להשאיר עדות .{ את הנוסח השני היא כתבה בקיבוץ העוגן בארץ החל ממאי 44, ניסתה להכניס ביומנים סדר והגיון כתיבתי -אולם לא הצליחה לסיימם,הרגישה שהדבר גדול עליה }.

ומסתבר כי הזיכרונות הללו היו חומר נפץ ,היסטורי, חברתי ופוליטי:

-היא תיעדה את מחדלי השומר הצעיר בבנדין ,כישלונות בהיערכות בציוד ובנשק ובהשתהות להחלטה אם להצטרף לפרטיזנים,או להלחם בנאצים בבנדין ,ו/או להלחם באנשי היודנראט בבנדין .דבר מכל זה לא נעשה ,יותר מכך ביום שבו החלה האקציה בעיר מסתבר כי חברי המחתרת לא הצליחו להגיע לבונקר שבו היה המעט שבמעט בכלי נשק שיכלו לעשות מעשה מרד גטו וורשה .ח.ק. מתארת את התנהלות האנשים ששהו בבונקרים ,שהיה בהם התנהגות בהמית אחד לשני,אנוכית לעצמם,הנשים רבות על שמלות ,ואנשים שמקיימים יחסי -מין כי אין מחר .כמו כן היא מתארת מעשי בגידה והלשנות של חברי המחתרת על חבריהם כאשר נתפסו ע"י הנאצים .

-העלתה האשמות קשות נגד הפעילים הציוניים שהצטרפו למנהיגות היודנראט בבנדין,כאשר היה אפשר גם לא להצטרף.היא מתארת את ראש היודנראט במקום -משה מרין כאיש העולם התחתון היהודי שהיה עושה דבריהם של הנאצים,הסגיר חברי מחתרות,קבע בעצמו ושלח יהודים{נשים זקנים ילדים} לאושוויץ ,אילץ בחורים צעירים להלשין על בני משפחתם אם לא יישלחו בעצמם.הקיף עצמו באנשי שלומו ,מכריו, משפחתו שהיו מבצעי דבריו בפועל . מרין ואנשיו חיו ברווחה כלכלית בעוד שבגטו בבנדין השתלטו הרעב ,המגפות והחולי .מרין דרש מהיהודים לראות בו מלך היהודים ולהתייחס אליו בהתאם . ח.ק. -תיעבה את מרין ,אנשי שלומו וחוגו והיא סוגרת עמו חשבון נוקב היסטורי ביומניה .צריך להבין כי כשח.ק. כותבת זאת ב-43,לא היו ידועים לציבור פה בארץ ובכלל,את המשמעויות של התנהגויות היודנראט כפי שאנו יודעים זאת לאחר עשרות שנים כולל הוויכוחים בנושא ,אבל היא חרצה את גורלם ההיסטורי כבר ב-43 .

-ח.ק. ביקרה קשות את יהודי בנדין וגזלמביה שהלכו בפסיביות למחנות ההשמדה למרות שכבר ידעו על קיומם .
ח.ק. רשמה ותיעדה את הגירוש הגדול של יהודי בנדין וזגלמביה באוג 42,במשך שלושה ימים היהודים עומדים ברחבת העיר ,נערכת בהם סלקציה ,משפחות שלמות מתפרקות ,מפוררות ,ילדים מהוריהם ,נשים מבעליהן ,מבוגרים מהוריהם .הרעב והצמא והעייפות עושים שמות ,אנשים מנסים להינצל בכל דרך ומצב עם בשיחוד אנשי היודנראט,או תוך סיכון חיים,גם אנשי המחתרת מנסים להציל אנשים מתוך הקהל ,אולם הצלחתם עמדה על כמה מאות .בתום השלושה ימים נשלחו לאושוויץ כ-5000 יהודים .התיאור של האקציה הזאת שניתן לה השם -"הפונקט הגדול"-הוא אחד מהחשובים ומהמזוויעים שמתועדים ואשר נחשפתי אליהם עד היום .

-ח.ק. תיארה את חייהם בגטו בבנדין,את הסוחרים היהודים שעשו הון מהשוק השחור שם,את הספסרים,את המלשינים,את הנשים היהודיות שהתחברו במחנות העבודה למעבידיהם הנאצים תיארה כזונות ויותר גרוע כמי שלא התחלקו במזון ובביגוד עם חברותיהם היהודיות במחנות שלא נמנו להיות בנות זוגן של הנאצים .

-ח.ק.ביקרה את התנהלות הנהגת השומר הצעיר בארץ בכך שלא ידעו להבין ולפרש נכון בזמן את המציאות האכזרית בפולין , וניסו להכפיפה לאידאולוגיה של התנועה ,שהיא - התנועה חייבת להתקיים בכל מחיר. ח.ק. ביקרה במיוחד את המנהיג הכריזמטי מאיר יערי -על שהקריב את גורלם של אנשי המחתרת בבנדין ובכלל,בכך שהורה להם במכתב שאיש מחברי ההנהגה לא יעזוב את תפקידו ללא רשות מהארץ.זאת לאחר שארבעה עשר שליחי התנועות הציונות כולל השומר הצעיר עזבו את וורשה לארץ בראשית ינואר 40 . עד שנת 41 עוד היה אפשרי לכל מי שרצה ויכול לעזוב את פולין ולהימלט מגורל המחנות .למכתב ולהוראה הזאת של יערי הייתה השפעה מכרעת על אנשי המחתרת בהחלטתם להישאר בבנדין .לאחר שנים כשהתחוורה גודל ההשמדה -התכחש יערי למציאות המכתב וההוראה שנתן ,כי חשש לפגיעה קשה לתדמיתו ולתדמית המפלגה שתפסה תאוצה וכוח בקרב הציבור הישראלי בארץ בתחילת שנותיה של המדינה. היומנים של ח.ק. -הם עדות היסטורית ממקור ראשון שאכן היה פה ניסיון מנהיגותי לשקר להיסטוריה בדמם של הנספים והניצולים.

-בעת שהותה של ח.ק. בהונגריה במהלך הבריחה לארץ ,היא הזהירה את המנהיגות היהודית ובתוכם אנשי השומר הצעיר ,כי עליהם לפעול במהירות לנסות ולמלט כמה שיותר יהודים מהמדינה ,בת -בבד להקים מחתרת פעילה עם נשקים להתנגד לנאצים .המנהיגות היהודית דחתה את טיעוניה ופרשנותה בטענה שזה לא סביר שיפלשו להונגריה .שלושה שבועות לאחר שעזבה את הונגריה לכיוון איסטנבול- פלשו הנאצים להונגריה, .
עדויותיה אלה היו לאחר מכן חומר נפץ פוליטי בתקופת הוויכוחים והאשמות המרות שפרצו על רקע משפט קסטנר בשנים-53-55 .

-ליומניה היו גם משמעות משפטית שיהוו שנים אח"כ כמסמך חשוב במשפט ברנבלט : שבהיותו מפקד המשטרה היהודית בבנדין בקיץ 1942,הסגיר אנשים וילדים יהודים מבית-היתומים העירוני,וגרר אותם בכוח מהבניין ומסרם לגסטפו, וסייע להעבירם לקרונות הרכבת שהובילו אותם למחנה ההשמדה " ברנבלט נשפט, נמצא אשם ,נידון לחמש שנים .בערעור לבג"צ נמצא זכאי בגלל שכל המשפט התבסס על עדותו של איש אחד כבד פה ולשון .

- העובדות והמשמעויות ההיסטוריות של מרד גטו וורשה ,תפיסת מנהיגותו של מרדכי אנילביץ' נודעו ממקור ראשון ביומניה של ח.ק. היא הייתה מהמקורבות אליו , הכירה בגדולתו כמנהיג ,אם כי לא חסכה עליו דברי ביקורת בציינה שהיה איש הרפתקן ואינו מחושב .היא סרבה להפוך את דמותו למיתוס שקם על יוצרו,ולתהליך המיתולוגיזציה של מרד הגטאות במיוחד- אושוויץ, ומנגד מרד בנדין שנכשל .כפי שנעשה באופן מכוון ברבות השנים ע"י הגורמים הממלכתיים במדינה .

ח.ק.עלתה לארץ ב-44 ,.במהלך אותה שנה נפגשה עם מ.יערי -לשיחה .לא ידוע מה נאמר שם,אולם חייקה יצאה לא כמו שנכנסה .יערי התכחש מכל וכול לאחריותו השילוחית כמנהיג "השומר הצעיר "לנעשה בבנדין ובכלל . ח.ק. נפגשה גם אם מנהיגי המפלגות האחרות בארץ כמו טבנקין מנהיג מפ"ם שאף לו היה אחריות שילוחית לתנועת "דרור" בבנדין ,טבנקין לאחר השיחה עמה הכה על חטא באופן פומבי בכל הקשור להתנהלותו כלפי "דרור",אולם חסידיו והמקורבים אליו ניסו לטשטש ולהפחית מרמת וכובד אחריותו ההיסטורית לאחר שנים.
לגבי ב.ג. ידוע כי הועברה אליו עדותה של ח.ק. והיא אף הרצתה על כך בפני באי מפלגתו מפא"י . כלומר בשנת 44 ידעו כבר ראשי הישוב ומנהיגיו ממקורות שמיעה ישירים בארץ כמו מ-ח.ק.ואחרים על גודל היקפי ההשמדה באירופה ,אבל מה עשו אם העדויות והאינפורמציה ,זה דיון לספר אחר .


בד -בבד במהלך אותה שנה ח.ק. התיישבה בקיבוץ העוגן ,נישאה והקימה משפחה .אורח-החיים בקיבוץ של שנות ה-50 היה תובעני, להשגת מטרות- העל ואינו קשוב ,רגיש ,מתחשב או שומע לניצולי השואה שחיו בקרבו .על אחת כמה וכמה אם מדובר היה בנשים. באותה תקופה הנשים בקיבוץ תועלו לתפקידים נשיים כמו מטפלות ,כובסות,טבחיות.גם אם היו נשים משכילות ו/או אינטליגנטיות לא ניתן להן לתפקד בתפקידים גבריים כמו ניהול, הוראה.ומכאן שחייה של ח.ק.הסתכמו בנתיב הזה והיא חשה חידלון ,חוסר סיפוק ואכזבה אישיים. יותר מכך בהיותה בשנים הראשונות בארץ עורכת מסעי הרצאות ומספרת על מה שהתרחש שם ,מסתבר כי הציבור הישראלי הקיבוצי, העירוני והפוליטי היה אדיש,ואף יותר מכך הגיב בביקורתיות ובסלידה לאלו ש"הלכו כצאן לטבח" לעומת "הלחימה ההרואית של צברינו".{שנות ה-50 הייתה הדחקה ציבורית של השואה , אח"כ באה האדישות לנושא בעשורים ה-60-70 .המטוטלת לצד השני לכדי לאומניות ולאומיות החלה עם המסעות למחנות המוות בשנות ה-90}.

ח.ק. -הרגישה וטענה כל העת כי אין מהצדק ההיסטורי שהיא נשארה היחידה בחיים מכל חבריה לתנועה בבנדין ,תחושת האשם על הישארותה בחיים ,כולל אי יכולת למצות את עצמה וחייה עפ"י יכולותיה המרובים ומשברי דיכאון שלאחר לידה ,הובילו אותה בשלהי שנות ה-40 למשבר נפשי עמוק .היא התאשפזה פעמיים בבי"ח לחולי -נפש ,שיטות הטיפול וההבנה הרפואית אז בניצולי השואה בבתי החולים שאפו לאפס ואף החמירו את מצבם של האוכלוסייה הזאת זאת אף בנוסף לסטיגמה החברתית שנלוותה לכך.

ח.ק. לאחר לידת בנה השלישי,כשמצבה החמיר ,בתחילה התנגדה להתאשפז שוב אולם אח"כ הסכימה לכך בלחץ המשפחה .
ערב אשפוזה ב -18 אפריל 58 ביום השנה ה-15 למרד גטו וורשה -שלחה יד בנפשה בתלייה על העץ בגינת ביתה .
כך הצטרפה חייקה קלינגר לאנשים כמו פרימו לוי שכוחם לא עמד להם לחיות בעולם שאחרי אושוויץ,אבל הותירו נכסי -רוח כתובים, יקרים -מפז אחריהם.

שנה לאחר מכן יצאו יומניה לאור ב"ספריית הפועלים " כספר בשם "מיומן בגטו" ,אולם קטעים רבים מהיומנים צונזרו,נפסלו, הושמטו, ושוכתבו מחדש .כל הקטעים שהיה בהם כדי להטיל דופי במנהיגי התנועה ,באישיותם,בהתנהלותם כמו יערי ,טבנקין,.כל הקטעים שבהם הוטלו דופי באנשי המחתרת בבנדין בכישלונות ,בבוגדנות ,בהלשנות,בכישלון היערכות למרד בגטו בנדין ,בהתנהלות הבזויה של מנהיגי הציוניים ביודראנט, בהתנהלות הנשים במחנות העבודה ובהתנהלות האנשים בבונקרים ,כל אלו ועוד, שוכתבו מחדש . נחתכו שורות בעייתיות ,קטעים שלמים הושמטו,אירועים היסטוריים הוצגו בנוסחים מרוככים, הפרסום המעוות של היומנים היה צריך להתאימו למורשת "השומר הצעיר"ולזיכרון הגבורה .פעם אחר פעם הפכו הכישלונות הצורבים ביומניה למעשי העזה בשכתובים ,והניתוחים הביקורתיים שלה הומרו במיתוסים .

ד"ר אביהו רונן מחבר הספר הנו בנה של חייקה קלינגר . כשהיה בן תשע היא התאבדה .עד גיל 14 לא ידע כי אמו התאבדה,הדבר נודע לו כאשר התפרסם הדבר במשפטו של ברנבלט בעיתון "על המשמר" והמטפלת קראה לו ובישרה על כך.
ד"ר רונן הנו היסטוריון וחוקר אודות תנועות הנוער בשואה,ואף הוציא פרסומים רבים בנושא . החלטה לכתוב ספר אוטוביוגרפי ומחקרי אודות אמו גבלה בלבו באמצע שנות ה-80,מנסיבות וסיבות שונות כולל רגשיות לא הובא התהליך לסיום .רק לפני שנתיים חזר למחקר ולספר בעקבות בנו אשר מצא את הספר "מיומן בגטו" בחנות ספרים משומשים ובעידוד שאר בני משפחתו פנה לסיים את המחקר ולהפכו לספר ביוגרפי -והומז' לאמו לפועלה ולחייה .ואומנם הספר מתבסס על היומנים שמובאים כאן במלואם ללא כל צנזורה ,ובהצלבה של עבודת המחקר אקדמאית שנעשתה על ידו על כל המשתמע מכך .
בצד האישי המחבר מספר מזיכרונותיו כילד וכמבוגר את הביוגרפיה של אמו ,ומגבה זאת בצד המחקרי ע"י שילוב קטעי היומנים האותנטיים, עדויות ושיחות ישירות עם ניצולים ואנשים שחיו והכירו את אמו , מסמכים ,מחקרים ועוד .
לספר מתלווה כמו לכל חיבור אקדמאי :ביבליוגרפיה ,מפתח-שמות ,מפתח-מקומות .
לא את כל האירועים ,הביקורות והדברים החשובים שבספר הצלחתי להביא בסקירה מפאת אורכה .כתבתי וציינתי חלק מהדברים שרק הציקו לי לנשמתי .הספר כה רחב היקף שאי אפשר למצות את כולו באופן מעמיק .

הספר נכתב בשפה קולחת ,בקריאה,מרתקת ,ללא רגע דל ומשעמם מבחינת המתח העלילה והתוכן שהוא מפיק בכל עמוד ועמוד.

כריכת הספר מאופקת ומעניקה כבוד לגיבורת הספר והסיפור .

-----------------------------------------

הספר הזה לא הניח את נפשי נשמתי ומחשבותיי יום ולילה בין אם קראתי בו או לא. זוהי הפעם הראשונה שאני נתקלת בספר שעוסק בשואה ובו נסדקים ונשברים מיתוסים רבים שגדלנו למדנו ובעיקר חונכנו עליהם .גם בלימודיי האקדמאים שעסקו בחקר ולימוד השואה שאמורים היו להיות יותר ביקורתיים ויותר עמוקים ,וגם מאין ספור קריאת ספרים אודות השואה מכל מיני ז'אנרים- מעולם לא נתקלתי בסוג ובאופי של ביקורת עצמית מעין זאת .מסתבר כי גם על ההוויה של "החור השחור "ששמו שואה -ישנם כתמי שמש גדולים שמכסים ומונעים מלראות,ולבקר נכוחה את מה שקרה שם באמת -לעצמינו,לנו בקרב הציבור/העם היהודי והישראלי על כל גווניו מעמדותיו וזרמיו .
מסתבר שרק עכשיו אפשר להתחיל לפרום את קצוות חוטי האמת העדינים שהוסתרו ועוותו בשם הממלכתיות כדי להגיע לחקר האמת .


אם ברצונכם להפנים שבירת המיתוסים ולקבל את האתוס שבסיפור השואה בעיר בנדין מחוז גזלמביה ,פולין -כמשל לשואה בכלל -קראו את ספר הזה .

חשבתי והירהרתי בשם הספר הזה ״ נידונה לחיים״, וחשתי מין אי נוחות מסויימת .
בדרך כלל נידונים למוות, מי נידון לחיים? איך קורה שמישהו נידון לחיים?
מדוע היה צורך כזה כאשר כולם נידונו למוות?
האם עדות כתובה לא היתה מספקת? ועוד יותר חזקה, שהרי עדות על סף המוות נחשבת לעדות
אמת אפילו בבית המשפט!
לספר את השואה, להיות עד או אוד מוצל מאש המאכלת את כולם, אבל שוב, על פי הספר, התקפלה חייקה מעדותה הקשה ונכנעה לצו התנועה!
האם נהגה כשורה כשהיא זו שנבחרה לחיים על ידי חבריה, חזרה בעצמה, התקפלה בעדותה, ואולי אף שיקרה במודע לעצמה ולכל עם ישראל, בארץ ישראל.
האם לא היה במעשיה , מעשה של בגידה בשם העקרונות המקודשים של תנועת השומר הצעיר שבמודע חרט על לוחות הברית שלו : השומר דבר אמת בפיו, לא יאמר דבר שקר!
אולי בשל המאבק הפנימי , בנפשה היא, דבר אשר הביא למעשה הקץ כאשר שוב לא יכלה לשאת בנטל הקונפליקט הזה?
הרבה שאלות מעורר ספר זה שנכתב כאמור על בסיס עדותה הכתובה של חייקה קלינגר אשר נכתבה במסתור בעיר בנדין ב1943.
תולדות חייה של חייקה הם לא העיקר בספר זה , שהרי היו אחרים , ניצולים, שסבלו לא פחות ואולי אף יותר ממנה, אנשים שעברו במחנות וראו דברים שחייקה לא ראתה מעולם.
גם מעשה ההגנה, אותו ניתן להכניס בקלות בין ״ ...״, לא כל כך הצליח ואולי אף נכשל באופן מעורר רחמים, אז השאלה האחרת שנשאלת, על שום מה זכתה חייקה להכנס לפנתאון הלאומי של הרזיסטנס
היהודי במלחמת העולם השניה, מה גם שהיו גיבורים חשובים ממנה, שעשו מעשה וגם הצילו יהודים רבים ומספיק להזכיר את האחים ביילסקי! אשר הצילו מעל אלפיים יהודים תוך לחימת פרטיזנים ביערות ביילורוסיה.
כדי לנסות ולענות על חלק מהשאלות הנשאלות אנסה קודם כל לענות על השאלה מדוע היה צורך לשדך את הציונות לסוציאליזם ואף למרכסיזם שהוא אף קיצוני מימנו.
האידיאולוגיה הציונית הומצאה בידי הרצל והובאה על ידו הפני קהל יהודי אירופה בקונגרס הציוני הראשון שנערך בעיר בזל בשווייץ .
הארגון הציוני הורכב ממפלגות רבות אשר רובן נטו לצד השמאלי של המפה הפוליטית וזאת מכוון שבראשית המאה העשרים האידיאולוגיה הסוציאליסטית זכתה לעדנה בעיקר בארצות מזרח ארופה ובראשן רוסיה .
התנועות הציוניות ידעו שאל להן להתבסס אך ורק על הרעיון הציוני וכי יש צורך לצרף לו את הרעיון הסוציאליסטי בהיותו רעיון מגנטי אשר ימשוך את ההמון היהודי שרובו היה עני מרוד, ושבוי בחוזקה בעבותות הדת אשר מנעה ממנו כל אפשרות לצפות או לבנות לעצמו עתיד טוב יותר.
הרעיון הפועלי אפשר למנהיגי הציונות דאז לפנות לבסיס הרחב ביותר של הציבור היהודי במזרח אירופה מבלי להפחיד אותו יותר מידי עם הרעיון של לבנות ארץ חדשה בארץ ישראל.
באחד הפרקים בספר מספרת חייקה, שהדבר החיובי היחידי שמצאה בנאצים זה שהם הפכו עם יהודי שמתפרנס משרותים לעם שמנסה להציל את חייו בעבודה יצרנית! ( צחוק הגורל שעבודה יצרנית ומלאכת כפיים הצילה לפחות לזמן מה רבבות יהודים, בעוד שאלה שחדלו לעבוד בשל תשישות פשוט גורשו להשמדה באושוויץ ).
הרעיון הציוני הטהור היה לבנות מחדש את העם היהודי בארצו על בסיס עבודה יצרנית ומי שחיברו את הרעיון הציוני לרעיון הסוציאליסטי ביקשו לתת לו אופי מעמדי: שוב לא יהיה מעמד בינוני שיעסוק במלאכת התיווך אלא מעמד פועלי אוונגרדי שיוליך את העם למעש הפורה- עבודה חקלאית ותעשייתית.
וכך ניכסו להם לתולדות העם התנועות הפועליות והן אשר העמידו לעצמן תומכים ו״קנים״ ברחבי אירופה .
החינוך המעמדי הזה היה עמוק ועשה חריש עמוק בנפשותיהם של ילדי הציונים ושם התאספו להם הרזרבות שהיו אמורות למלא את שטחיה העזובים של ארץ ישראל ולמלא אותם בקיבוצים ובישובים חדשים שיעשו במלאכת החקלאות והתעשייה .
וכך כשכל התנועות הציוניות היו בשיא העשיה לאור תחושת הסכנה המתקרבת ובאה של מלחמה אחת גדולה בין גרמניה לארצות השכנות.
כשזו פרצה ליהודי פולין עמדה הבחירה להשאר ולחיות תחת כיבוש גרמני או לברוח ולפול תחת השלטון הקומוניסטי של ברית המועצות. מעטים בחרו לברוח לתחום הסובייטי, שהרי פחדו פחד מוות מהקומוניזם ובעיקר מהרוצח הנודע סטלין.
מצב היהודים תחת השלטון הנאצי הלך והורע ככל שהתקרבה המלחמה הגדולה נגד ברית המועצות, וכאשר פרצה המלחמה והגרמנים החלו לחסל את יהודי ברה״מ, הוחל אט אט לחסל גם את היהדות הפולנית.
סיפור השואה ידוע לרבים, אך סיפור ההתגוננות והמרי ידועים קצת פחות.
ומה שלא ידוע כלל הוא התנהגות ההנהגה הציונית של התנועות הציוניות בתחילת המלחמה ובמהלכה.
במילה אחת ניתן להגדירה - ב ג י ד ה- ההנהגה הישראלית משכה ידיה מאחיה ונטשה את יהדות אירופה לגורלה המזוויע.
חייקה שעמדה על העוונות האלה של ההנהגה לא פחדה לכתוב בעדותה את כל הפרטים הלא כל כך יפים האלה, כמו גם את התנהגות היודוראנטים וההמונים שאיבדו כל תיקווה להצלה ועקב כך הסירו כל רסן להתנהגות מוסרית.
ביומניה של חייקה ניתן היה לקרוא תיאור מלא ללא רסן לכל הנאמר לעיל, וזאת הנהגת השומר הצעיר לא יכלה לסבול. על כן עברו יומניה ליטוש, צנזורה, וכיסוי לכל האמת הערומה שאותה ייחסה להנהגת התנועה.
וכך כותב המחבר על המסקנות שאליהן הגיעה״ המציאות היתה יותר מדי חזקה: הציונות הוכיחה אי כשרון כל כך גדול בדאגה בעד היהדות הפולנית, שאפילו חסידי הציונות איבדו את אמונתם בה.״( מכתבו של בניטו עמוד 393-394).
לאחר שנבחרה לחיים יצאה חייקה עם קבוצה קטנה של ניצולים לסלובקיה וממנה עברו היהודים להונגריה שבאותו הזמן יהודיה עדיין ידעו שלווה ושלום. כאשר הגיעה חייקה לבודפשט היא המשיכה לקרוא ליהודים להתארגן כדי לקבל את פני הרעה שבוודאי תגיע גם אליהם.
היא דרשה מחברי השומר הצעיר להתארגן להגנה, כדי להחזיר מלחמה לגרמנים ואף קראה להם לפתוח המרד.
קריאתה לא התקבלה, והיא חשה שהמסר שהעבירה מיהדות פולין שנכחדה לא עבר ולא ניקלט על ידי יהודי הונגריה שתמכו אך ורק במעשה הצלה, זאת אומרת, הוצאת היהודים מהונגריה והבאתם לארץ ישראל. ( טוב שעוד נשארו גם ציונים).
במרץ 1944 הגיע חייקה לארץ ישראל והתיישבה בקיבוץ העוגן.
מרגע הגעתה ועד לסוף חייה , עברה חייקה תהליך של מיתוספקציה שלאחריה נהייתה לאחת ממנהיגות ההתנגדות לנאצים.
כאמור הסיפור האמיתי כוסה בשמיכה עבותה אשר במשך עשורים לא איפשרה לאמת לצאת לאור.
אחד העובדות המחייבות ספר זה, שהוא מגולל את הכיסוי ומגלה את האמת הקשה הזאת, שכל כך הרבה אנשים וזמן הוקדשו על מנת להעלים אותה, וגם כאן מגיע למחבר ציון לשבח על עבודת המחקר שאותה עשה.
ספר מעולה, המון תובנות שעמדתי אך ורק על מקצתן.
לרוץ לקרוא!

חוויה מיוחדת
זה כחודש ימים אני חיה בחברתה של חייקה קלינגר ושל בנה ההסטוריון אביהו רונן שמנער את אבק השכחה ומקלף את שכבות הטיח שכיסו את דמות אמו. חייקה, ממנהיגות השומר הצעיר צמחה בעיר בנדין הנמצאת בחבל זגלמביה שבדרום מערב פולין.
חברה המליצה לי על הספר והבטחתי לך ולעצמי לחפש אותו, אך כמובן, מיד שכחתי. פיתויים רבים חומדים את זמננו, ספרים קורצים יום יום מחלונות הראווה ומרשימות רבי המכר, ודווקא הכותרת שהמליצה לי לא חלפה אפילו ביעף מול עיניי. ואז, אחרי זמן רב נפגשנו והיא שאלה אותי: "נו, קראת? מה את חושבת?", "על מה?" שאלתי בתמימות. "על - 'נידונה לחיים' -", ענתה, וזיק של אכזבה חלף במבטה. "אהה, זה...", אמרתי וניסיתי למצוא מהר איזה תירוץ מתקבל על הדעת, אבל היא הקדימה אותי: "יש לי אותו", אמרה, "קחי אותו, תקראי אותו! את רוצה?" ציווי, תקווה ותחינה נארגו בקולה. הסכמתי מיד. זאת הייתה יציאה מכובדת מהמצב המביך שנקלעתי אליו. היא נעלמה בתוך הבית וחזרה עם ספר עב כרס. "לפחות שש מאות עמודים", הרהרתי ביני לבין עצמי, "יש לנו פה בעיה..." ולא ידעתי כמה צדקתי.
"נידונה לחיים" הוא ספר בן 630 עמודים. רק מאוחר יותר גיליתי שכ-140 עמודים הם הערות שוליים, אבל זה לא עשה את המצב טוב יותר כי יחד עם גילוי אלפי הערות השוליים התבררה גם העובדה שלפניי ספר שהוא מחקר היסטורי של חוקר שואה והיסטוריון.
צללתי אל תוך הספר ומיד התחלתי טובעת אל סבך שמות של אנשים ושל מקומות, שנים, מספרים... החלטתי לא לוותר. שמתי חוצץ בין פרק לפרק ועוד אחד קבוע בתחילת התודות, והתחלתי ללכת עקב בצד אגודל.
לקח לי זמן להבין את צורת הכתיבה והנה התובנות שלי:
בכל אחד מעשרים וששה הפרקים שמרכיבים את הספר אנו שומעים ארבעה קולות.
הקול הראשון -העדים: בפתיחת פרק לוקח אותנו אביהו רונן במסלול גביית העדויות מהאנשים שהכירו את חייקה קלינגר, תהליך שהתחיל בשנות השמונים והסתיים בימים קרובים לתאריך סיום כתיבת הספר: ניצולי שואה שהיו חבריה בתנועות הנוער, קרובי משפחה וחברים מ"שם", מהמקומות בארץ בהם חיה את שארית חייה הקצרים. לעט לעט אנו מתוודעים גם למשפחה החדשה שהקימה בארץ.
קול שני – ההיסטוריון: כל פרק מיועד לתקופה מחייה של חייקה אבל גם של הקהילה היהודית בזגלמביה ובוורשה, מאוחר יותר בסלובקיה בהונגריה ובארץ ישראל, הכל נתמך במסמכים כיאה למחקר רצני.
הקול השלישי: הבן - רונן לא יכול להיות היסטוריון אובייקטיבי. ייתכן מאד שגם לא קיימת חיה כזאת. כל אדם רואה את המתרחש מפרספקטיבה משלו, והיסטוריון הוא קודם כל אדם. אין עוררין על העובדות שהוא מתאר. הן מגובות בעדים שהוא מרעיין, ביבליוגרפיה הענפה וביומנים של חייקה שצפתה באירועים ותיארה את רובם בזמן אמת. אך אי אפשר שלא להרגיש את הזדהות הבן עם אמו: התמיכה בהתנגדות האקטיבית, השנאה כלפי אנשי היודנראט והשוטרים היהודים, תפיסת המרד ככישלון, התנהלות היישוב בזמן ההשמדה, מחדלי הנהלת התנועה בארץ, חוסר ההבנה עד כדי שנאה בין פליטי השואה לצברים הגאים ועוד ועוד עמדות בהם המחבר מצדד בדעות אמו.
הקול הרבעי: אולי החשוב ביותר וזה שלמענו נכתב הספר - היומנים של חייקה קלינגר. בחורה צעירה אידאליסטית יפה ומאוהבת בחיים ובדוד, אהוב נעוריה, כותבת יומן. במשחק אכזר של היסטוריה, הופך היומן לאט ובהדרגה מתיאור של חיי יצירה, הכשרה לקראת הגשמת הרעיון הציוני, משפחה מלוכדת ואוהבת לתיעוד מלחמה שבהתחלה נראית די רחוקה ובלתי מאיימת, אחר כך פולשת אל מרחב חייה, אך עדיין אפילו לא רומזת לתחתית השאול אליו היא תישאף, יחד עם משפחתה וחבריה בקרובים. בזכותה של חייקה ושל יומניה רכשתי עוד פיסת הבנה בפאזל המטורף של קרעי השואה. לא אשכח את התיאור של התארגנות יהודי זגלמביה לקראת הגרוש הראשון. איך הם הגיעו רגועים, לבושים בטובי מחלצותיהם למגרש הסלקציה בטוחים שיושלחו לבתיהם כפי שהבטיח להם ראש היודנראט ושום רע לא יעונה להם. ואיך אחרי יומיים של סבל, רעב והשפלות אותם אנשים – חלקם בעצם – מלוכלכים ותשושים גוררים את רגליהם לקרונות שיובילו אותם לאושוויץ. ובתווך שתי השקפות עולם – מצד אחד היודנראט: ניתן לגרמנים נתח מעמנו - את החלשים - נשמור את המוצלחים יותר כעתודה לעליה אחרי המלחמה – מין ציונות צינית שכזאת שהקהילה אמצה לעצמה, כל אחד לעצמו ותקוותו שיהיה בין השורדים - מצד שני תנועות הנוער, צעירים שקראו להגנה מזויינת, ולמרות גילם הצעיר וחוסר האמצעים מסתבר שהם ראו בבהירות את העתיד כשניבאו שמה שהתחיל בסלקציה הגדולה ב באוגוסט 1942 היה רק הצעד הראשון בדרך לחיסול יהדות אירופה. כחוט שני מלובן וצורב עוברים ביומנים הכאב והכעס שפעם אחרי פעם לא מבינים, לא מעיזים, לא מצליחים לשכנע ולא מצליחים להוציא לפועל מרד אפילו רק של הלוחמים הצעירים.
חייקה לא מהססת לבטא את הבוז לפאסיביות של רוב העם. אנשים מחכים לנס ובינתיים מכונת ההשמדה עובדת. מי שהולך הולך ומי שנשאר נאחז בחיים. "אוונגרד ללא עם", קוראת חייקה לעצמה ולחבריה - חבריה וחברותיה האמיצים והאהובים שלא מוותרים והם נרצחים בזה אחר זה. חייקה מתריעה על מהלך ההשמדה של יהודי אירופה כולה, אך לא מאמינים לה, לא בסלובקיה שם היא מצליחה להימלט מבנדין ולא בהונגריה, שם עדיין היהודים חיים בתנאים סבירים. יומיים אחרי שהיא מצליחה להימלט מבודפשט, מתחילה שם השמדת יהודי הונגריה שמסתיימת בסוף אותה שנה (1944) במותם של מעל ארבע מאות אלף יהודים.
נפשה של חייקה פצועה והיא אכולת עצב ורגשי השמה על מות משפחתה וחבריה. פרק ייסורים נוסף מחכה לה בארץ. עדותה הכואבת והבלתי מתפשרת לא מתיישרת עם הקו שהוחלט עליו בהנהגת התנועה והמפלגה.
היומנים שלה עוברים מיד ליד אך לא יוצאים לאור בצורה מסודרת. קטעים מטרידים מוצאים, הטקסטים ערוכים למוראת רוחה.
וב -1958 היא מתאבדת ומשאירה בעל ושלושה ילדים קטנים. גם הסיפרון שיוצא לזכרה ערוך ומקוטע.
עשרות שנים אחרי מותה מתמודד בנה ההיסטוריון עם הסיפור האשי הכואב ועם העדות הכנה והחשובה של אמו.
באהבה, בהבנה, ביושר ובמקצועיות מכיל אביהו רונן את ארבעה הקולות שציינתי. ואנחנו הקוראים נשאבים אל תוך העדות, הכאב, התקופה, האין אונים, ההשלמה והפיוס.
בפעם הראשונה נידונה חייקה לחיים ע"י חבריה כדי שתספר את סיפורם. ובפעם השנייה על ידי בנה בספר החשוב שכתב.
עבורי זאת הייתה קריאה מכוננת.

חייקה (חיהנחה) קלינגר, צעירה יהודיה מפולין, ילידת 1917, בת למשפחה חרדית הייתה חברה ופעילה בקן השומר הצעיר בבנדין, שבחבל זגלמביה.
בתחילת מלחמת העולם השניה בהיותה בהכשרה בפולין וממש לפני יציאתה המתוכננת לארץ ישראל, פלשו הגרמנים לפולין וחייקה נשארה, יחד עם פעילים אחרים, בעירה להמשיך ולהחזיק את קן התנועה ולדאוג לפעילות הצעירים היהודים.
החיים תחת משטר נאצי, היודנראט, הגזירות הקשיים וההתעללות ביהודים, מובילים אותה להכרה שחייבים להשתדל ולהתכונן להגנה - לא ללכת כצאן לטבח, לא להסכים לגירוש, ולא לשיתוף פעולה עם השלטונות הנאציים.
הקשר שנוצר עם הצעירים מוורשה, ובמיוחד ביקור ארוך של מרדכי אנילביץ בזגלמביה מחזקים את ההכרה הנ"ל וחייקה וחבריה מנסים, בתנאים בלתי אפשריים, גם לשרוד, וגם לנסות להתכונן ללחימה ולהגנה, לפחות כדי להחזיר את הכבוד היהודי הרמוס.
עם תחילת הגירושים הסופיים ולמעשה חיסול יהודי האזור, קצת לאחר מרד גטו וורשה, שהראה קצת ניצוצות לחימה יהודית אך היה בעל תוצאות קשות, מנסים חייקה וחבריה להניף את אש המרד בזגלמביה. התוצאה היא עוד חברים שנתפסים, נרצחים, מגורשים לאושוויץ שכבר ידעו על נוראותיה.
חייקה נתפסת ע"י הגרמנים, נחקרת ומוכה, מוחזרת פצועה לקבוצת היהודים האחרונה באזור, בורחת, מתחילה לכתוב יומנים המתארים את הקורות בשנות המלחמה, נמלטת דרך תורכיה ומגיעה בשנת 1944 לארץ ישראל. שם מספרת את סיפור יהדות פולין וזגלמביה, משתקעת בקיבוץ ומקימה משפחה.
סיפור מחריד ואיום על חיים ותנאים שגם מי שמכיר ומודע לשואה לא באמת יכול לתאר אותם ולהבין את מצבם.

ביוזמת הנכדים, ילדיו של המחבר, מספר אביהו רונן (היסטוריון במקצועו) את סיפורה של סבתם- אותה לא זכו להכיר. אימו של רונן חיה קלינגר, נולדה וגדלה בבנדין עיר בחבל זגמלביה שבדרום בפולין, מתוקף הנסיבות נעשתה בשנות השואה לדמות מרכזית ב"שומר הצעיר" בארץ זו.
חייקה קלינגר עברה את מוראות השואה עד לשנת 1943 בפולין, נכלאה במחנה גרוש, עונתה אך הצליחה בסופו של דבר למלט את עצמה (לאחר לא מעט לבטים) לסלובקיה ולהגיע ארצה (דרך הונגריה וטורקיה) בשנת 1944. כאן הצטרפה לקבוץ העוגן, הקימה בו מחדש משפחה, אך לא יכלה לעמוד בנטל השואה והמפגש עם החיים ושלחה יד בנפשה בערב יום השואה, בשנת 1958. כותב על כך רונן: "כל מה שהתחולל אחרי החיים במחנה שוב לא היה לו ערך בעיניה של חייקה" (עמ' 355). היא חזרה ותהתה: "למה, לשם מה, אני חיה?....אבדתי את הכול, את כולם, אשר למענם רציתי וכדאי היה לחיות....ובכן למה, לשם מה? במה אוכל להצדיק את קיומי העלוב?" (עמ' 366).
בשואה הייתה חייקה עדה לחיסולו של העם היהודי ונאלצה לחוות את אובדן כל משפחתה, חבריה ובן זוגה. "פעם אחר פעם נדונה חייקה לחיים ע"י חבריה, ולא אבתה לקבל את הדין. בעניין זה לא קיבלה את דין התנועה" (עמ' 311). בסופו של דבר נותרה בחיים כיוון שמזלה, וחבריה קבעו כי עליה לשרוד ולספר את אשר אירע ובזה "נידונה לחיים"- מעמסה בה לא יכלה לעמוד.
בשנות המלחמה ולאחריה כתבה חייקה קטעי יומן שבהם העלתה על הכתב את האירועים ואלה מובאים בספר תוך אימות והשוואה עם עדויות נוספות. היומנים כבר התפרסמו בעבר, אמנם רק לאחר מותה, בגרסה מצונזרת שנקראה "מיומן בגטו" שהוצאה לאור בשנת 1959 ע"י ספרית הפועלים וקבוץ העוגן. דחיית הפרסום כמו גם צינזורו מוסברים ע"י רונן בכך שהיומנים המקוריים הכילו ביקורות ואמירות שלא היו נוחות להנהגת השומר הצעיר ולכן למרות החשיבות שייחסה ההנהגה לעדויות ולדברים של נציגי הלוחמים היא הקפידה לצנזר כל מה שנשמע ממנו צליל של ביקורת.
מהיומנים המקוריים עולה תחושה כבדה של כישלון אומר רונן: "מרד הגטאות כפי שתואר ביומניה של אמא הוא ספור של כשלון מתמשך. היא, שהייתה כה מסורה לרעיון המרד, לא יכלה שלא לראות כי כל הניסיונות להגשימו עלו בתוהו; הגטו לא הוצת, הגרמנים לא נורו, היודנראט לא הובס, היהודים המשיכו ללכת לנקודות האסוף ולעלות לקרונות, ואילו חבריה אבדו בזה אחר זה, בין המלכודות של הגרמנים, בין במאבקים עם היודנראט, בין בשילוחים לאושויץ. ואולי גם משום כך היו יומניה כה בעייתיים, מרד הגטאות המצטייר מדפיה של אמא אינו ספור הרואי של לחימה כנגד הגרמנים, אלא ספור של אכזבות, חולשות אנוש, בגידות, המובילות כולן למה שנראה היה בעיניה כמוות חסר תכלית, הוא לא התיישב עם אתוס המרד כפי שהיא עצמה ביקשה להנציחו, ובודאי לא כפי שביקשו מאוחר יותר להנחילו לנוער בישראל" (עמ' 296).
לחייקה היו טענות כבדות כנגד התנועה בארץ שלטעמה הפקירה את השומר הצעיר שבגולה, היא ביקרה קשות את נטישת השליחים מהארץ את פולין בשנה הראשונה לכיבוש, הייתה לה מחלוקת קשה עם הנהגת התנועה בארץ בגין העדפתה של זו את האידיאולוגיה הציונית על האידיאולוגיה הקומוניסטית (בתקופה בה ברית המועצות ניצבה בראש המאבק בנאציזם). היו לה פקפוקים באשר לעתיד הציונות לאחר חיסול העם היהודי; היא הציגה תפיסה שטענה ל "מות האוונגרד" – "תנועה חלוצית היא האוונגרד של העם, אסור לה להציל את עצמה כשהעם כולו הולך לאבדון. לחלוץ של עם בלי העם אין כל ערך..." (עמ' 422).
הספר מרגש ומעורר למחשבה שכן הוא מציג את המרדנות וההתרסה העוברת כחוט השני בחייהם של שלשה דורות: הסבתא שנאלצה להתגונן בפני זוועות הנאצים, תוך מתיחת ביקורת קשה על בני עמה וחברי תנועתה, ולאחר המלחמה לא הייתה יכולה לעמוד בעומס הנורא שהטילה עליה; רונן שחווה את חרדות מלחמת יום כיפור, שחבר לקבוצה שמאלית מתמרדת, אוטופית שהקימה קיבוץ חדש את כרם-שלום והציבה אתגר להנהגת הקבוץ הארצי, אך בסופו של דבר נחל ממנה אכזבה ונטש; ולבסוף סיפורם של הנכדים המחפשים אף הם דרך, חלקם סרבני גיוס, אחד מסרב לשרת בשטחים ואחר פעיל בקומונות אנרכיסטיות בברזיל.
כמה סמליות ומרגשות הן מלות שירו של אברהם סוצקבר שנכתבו ב-1943 (בתרגומו של יצחק כפכפי) אותו בחרה המשפחה לשיר על קברה של חייקה במלאת חמישים שנה למותה:
תחת זיו כוכבי שמים שים עלי את כף ידך! כל מלה שלי דמעה היא; נא קבלנה אל חיקך!