קראתי בעבר די הרבה ספרי פעולה או ריגול למיניהם, שהייתה לפניהם מטרה אחת: להיות סרט. כלומר, להיקרא באותה צורה שבה רואים סרט. שיהיה קליל, כיף, מצחיק, עם אקשן טוב - כאלה מין דברים. כמעט כולם נכשלו, חוץ מסדרת הספרים הזאת של ברנדון סנדרסון.

בסיכום, המחשבה שעברה בראשי כשסיימתי לקרוא את הספרים הייתה: זה סרט אקשן מעולה. לקח לי רגע להבין שבכלל מדובר בספר. זה כמעט לא מורגש. האם זה דבר טוב? האם לזקוף את זה לזכותו של הספר, או לחובתו?

לפני כן, אולי כדאי שאציין כי זהו הספר הראשון של ברנדון סנדרסון שקראתי אי פעם. שמעתי עליו; כמובן, כחבר בקהילת חובבי המדע-בדיוני והפנטזיה לא יכולתי שלא לשמוע עליו. אבל איכשהו ספריו כמו ריחפו מעל לרשימת הקריאה שלי מבלי שיכנסו אליה באמת. חששתי מאוד מספרי הפנטזיה שלו. יש הרי כל כך הרבה ספרי פנטזיה אפיים בעולם, וכמעט כולם די חוזרים על עצמם, ואני לא רוצה להיכנס למעגל של ספרים שהם אותו הדבר כל הזמן. בממלכת הפנטזיה האפית נשארתי בעיקר במחוזות טולקין, איפה שבטוח. לא רציתי לקרוא ספרי פנטזיה אפית שלא נכתבה על ידי מקצוען מוחלט, מבחינתי ספרים מסוג זה צריכים ממש להתבלט כדי שאקדיש להם תשומת לב. בכל זאת, רציתי היכרות בסיסית עם כתביו של סנדרסון, כי שמעתי עליו ביקורות לא רעות. אז ניגשתי אל הטרילוגיה הזאת, שהיא לא פנטזיה, אלא יותר מדע בדיוני. היא הייתה נראה קלילה בהרבה מהספרים האחרים שלו (גם פיזית) וניגשתי לעבודה. קראתי את הטרילוגיה.

איך היה? כיף, כיף, כיף, כיף, כיף.

נתחיל מהעלילה (בלי קלקלנים). לפני עשר שנים, הופיע מעין פרץ כוח אדום בשמים המכונה "אסון" (לא יודע מה אני חושב על תרגום המושגים בספר הזה), והוא העניק לאנשים אקראיים ברחבי העולם כוחות על אנושיים. אלא שבמקום להשתמש בכוחותיהם לטובה, אנשי העל הנקראים "נפילים" (על התרגום הזה אני יודע מה אני חושב, ולא אומר את דעתי כאן מחמת הצנזורה) משתמשים בכוחות העל שלהם כדי לדכא, להשמיד, לשלוט ובגדול להיות נבלים. אביו של דיוויד, גיבור הסיפור, נהרג בידי הנפיל הגדול מכולם, לב-פלדה, ומאז הוא מתכנן את הנקמה שלו. אבל איך נלחמים בחצי-אל שיכול להרוג כל אחד בשבריר שניה? למזלו של דיוויד, קיימת קבוצה בשם "הנוקמים" (על התרגום הזה אומר כי המתרגם של הספר ככל הנראה לא יודע דבר וחצי דבר על עולם גיבורי העל) שנוסדה למען מטרות כאלה בדיוק. דיוויד מצטרף אליהם, ומתחיל לתכנן יחד איתם את מפלת שלטונו של לב-פלדה ושחרורו של העולם מנפילים.

זה היה הספר הכי קל לקריאה שנתקלתי בו אי פעם. יש בו כל מה שאפשר למצוא בסרט פעולה טוב: עלילה טובה ומורכבת, אבל לא כזאת שקשה לעקוב אחריה, אתנחתות קומיות, קטעי פעולה עוצרי נשימה (עצרתי פיזית את הנשמה בהרבה מאוד קטעי לחימה פה) וכיף חיים אחד מתמשך. העלילה לא עוצר לרגע: הכל קורה מהר, דבר אחר דבר, אבל הסופר נותן לסיפור גם לנשום מדי פעם בפעם, ומנצל את הזמן הפנוי מלחימות לתכנון לחימות, או כדי להכיר טוב יותר את אחת הדמויות. העולם נבנה יחד עם העלילה - וזה עולם מורכב ומעניין עם חוקים משלו שקל מאוד להיכנס אליהם בתור קורא. הדמויות? פשוט תענוג לקרוא. ברור, יש לנו פה את הסטריאוטיפים הרגילים של "הגיבור הגמלוני אך החביב", "הבחורה היפה", "המנהיג המתוסכל", "האתנחתא הקומית" - אבל אתם יודעים מה? אם מוציאים לפועל את הקלישאות האלה בצורה טובה ומקצועית, ומחדשים כל מני דברים פה ושם, מפתחים קצת את הדמויות - אין בזה שום דבר רע. הדמויות מרגישות רעננות למרות שראינו את שכמותם אלפי פעמים לפני כן.

זה פשוט, אבל לא מזלזל באינטליגנציה של הקורא. הבדיחות מטופשות, אבל עדיין מצחיקות. העלילה קלילה, אבל גם לא מפחדת לקחת דברים מסוימים צעד אחד קדימה ולהיות אפלה מאוד מדי פעם. התפניות העלילתיות - ויש הרבה כאלה - לא הצלחתי לצפות אף אחת מהן, והן כולן שירתו את העלילה היטב והזניקו את העולם ואת הסיפור קדימה. האם זה פורץ דרך? בשום צורה בכלל. הוא גם לא מנסה להיות כזה. באחת הביקורות הקודמות כתוב שאפשר בקלות לשים את סמל "מארוול" על הכריכה, ואני מסכים עם הקביעה הזאת. אבל אני אוהב מארוול. אני אוהב ספרים כבדים, פורצי דרך, משני חיים, חדשניים, אבל אני גם אוהב לקרוא בשביל הכיף. ואפילו כאן, מתחת לכל מעטה הכיף יש כמה וכמה רעיונות יפים על האנושות, על יצרי בני האדם, וכל זה דרך סיפור קל ונעים לקריאה. נו, מה צריך יותר מזה?

זה לא כבד, אבל זה בהחלט לא ספרות זבל. ברנדון סנדרסון הוא מקצוען. הוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה, ואיך להוציא את זה לפועל. האם זה ספר שחובה לקרוא? ממש לא. בדיוק כמו שזה לא חובה לראות סרטי פעולה כיפיים. אבל זה נחמד, זה מעביר את הזמן מבלי לבזבז אותו. והכי נחמד, אני יכול להמליץ על הספר הזה גם למי שלא אוהב לקרוא. זה היה ממש כיף: אחד החברים שלי, מישהו שלא קרא כלום כבר שנים על גבי שנים, רצה להתנסות שוב בעולם הזה. נתתי לו את הטרילוגיה הזאת בלי לחשוב. הוא נהנה מאוד, למרות שקשה לחזור שוב לקרוא אחרי כל כך הרבה זמן. קראתי את הטרילוגיה הזאת ממש מהר יחסית (ארבעה ימים) והתלונה היחידה שלי היא שזה נגמר מהר מדי.

ברנדון סנדרסון הוא מקצוען, לפחות בכל הנוגע לפעולה ומדע בדיוני. מעניין איך הוא בפנטזיה אפית. הספר הזה גרם לי לחשוב שוב בנוגע לשאלה האם אקרא אותם או לא.

כדאי לנסות.

מה לא הייתי נותנת כדי לעבור לגור בתוך הראש של סנדרסון, אפילו לשעה.
אני קוראת של סופרים - אם קראתי ספר שאהבתי של סופר/ת x, אני אקרא את כל מה שx כתב/ה אי פעם (במגבלות ה: ׳ניתן  להשאיל מאיפשהוא׳- בעיקר מהספריות העירוניות בהן אני מנויה ו׳נכתב/תורגם ב/לעברית׳). אפשר לראות את זה יופי יופי ברשימת הסופרים שלי באתר.
וזה מעניין - כי כמעט שלא התאכזבתי מהשיטה הזו בתחום הסיפורת הלא בדיונית (למעט דניס לוהן ו- זהו בערך). יש כמובן ספרים ׳סופר טובים׳ וספרים ׳סתם טובים׳ לאותה/ו סופר/ת אבל ככה קראתי אתכל ספרי מאיר שלו, הלר, שלום עליכם, דארל, אוסטן, דוסטויבסקי, אקונין, קישון ועוד רבים וטובים, ובאמת שלכל אחד יש סגנון מעולה משלו וזה אחלה.
בתחום הפנטזיה והמד״ב זה קרה לי עם הרבה פחות סופרים. 
אז טולקין גאון ואסימוב גם, אבל מרבית הסופרים האחרים פשוט לא יציבים - יש להם ספרים טובים עד מבריקים מצד אחד, אבל גם ספרים בינוניים מינוס עד גרועים ואת אף פעם לא יודעת על מה תפלי ( זילאזני,  סקוט קארד ומרטין הם דוג׳ נהדרות לאיך אפילו בתוך ׳אותה סדרה׳ יש ספרים מעולים וספרים שלא ברור בכלל למה הם נכתבו ).
 את סנדרסון אני מסווגת כרגע כהבטחה גדולה בקטגוריה הראשונה- יש לאיש הזה דמיון מופרע לחלוטין. אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה כיף להיות ילד/ה שלו כשמגיעה שעת סיפור.
והספר הזה- לא פלא שרוצים להסריט אותו.
בכדוה״א(בארה״ב כמובן), מקבלים חלק מהאנשים כוחות על נוגדי פיזיקה. הם יכולים לשרוף אנשים, לגרום לעלטה תמידית, ליצור חשמל, הזיות, אשליות, רעידות אדמה- ומה לא- וחלקם גם חסין פגיעות. ממשלת ארה״ב נכנעת לאותם נפילים מחוסר ברירה - אומנם יש לכל נפיל גם חולשה פרטית בעזרתה ניתן לפגוע בו ולהרוג אותו, אבל כמתבקש, הנפילים שמודעים לחולשה שלהם, שומרים עליה בסוד מכל משמר.
ב״ניוקאגו״ שולט אחד הנפילים החזקים ביותר לב- פלדה. הוא חסין מפגיעות ומסוגל להפוך כל חומר דומם לפלדה. הוא מקיף את עצמו בעוד כמה נפילים- וביחד הם מטילים שלטון אימים ברחובות.
אבל דיוויד, גיבור הספר, היה עד לחולשה של לב-פלדה. זה אומנם קרה בגיל 8 והוא לא בדיוק מבין מה היא החולשה, אבל היות שלב-פלדה הרג באותה הזדמנות את אבא של דייויד- דייויד נשבע לנקום. 10 שנים מאוחר יותר כשהנוקמים(חבורת אנשים המתמחה בחיסול נפילים) מגיעים לניוקאגו - דיוויד מחליט שהגיע זמן הנקמה.
אחלה ספר. אחלה סופר. 
(הבעיה היחידה שלי עם סנדרסון היא שהוא כותב בקצב מהיר בהרבה משהמתרגמים בארץ מצליחים לתרגם, וכל ספר שלו הוא מינימום 600 עמודים, ככה שאין סיכוי שאני אנסה לקרוא אותם באנגלית...:-P)

****





fun, fun, fun, fun, fun!

לא מזמן כתבתי פה על החיבה שלי לריאליזם, גם אם מדובר על ספרות פנטזיה או מדע בדיוני או אפילו ספרי ילדים. כשאני קורא ספר - אני חייב להאמין שהדבר הזה - בקונסטלציה מסויימת - יכול איכשהו לקרות. בעתיד, או באיזה עולם מקביל, או בעולם אחר, או במקום שלא שמעתי עליו אבל קיים בכל זאת. העולם הספרותי שנברא בהינף מקלדת חייב לציית לחוקים, גם אם הם כאלה שהוא עצמו יצר. הוא צריך להיות מסוגל להתקיים, אפילו אם הוא מופרך לחלוטין, ולא, זה לא אוקסימורון. אפשר לפגוש את זה אצל טולקין ובסרטים של פיקסאר ובספרים ובסרטים אחרים, שההיגיון הפנימי שלהם מוצק מספיק כדי שהקורא לא יעסיק את עצמו בשאלות כמו, איך בדיוק הגיבור הזה לא נזקק לאוכל כדי להתקיים, איך הוא מצליח לעוף באפס כבידה או מה הקטע עם שרק והחתול במגפיים.

הספר הזה פירק לגורמים את כל ההנחות האלה. בעולם העתידני הדי-מופרך שלו, אני לא מאמין כמעט לכלום. עקב אירוע מכונן המכונה ״האסון״ - חלק מבני האדם קיבלו כוחות על-אנושיים, והם משתמשים בהם כדי להשתלט על העולם. כוחות-העל המדוברים נלקחו כמדומה ממוחו הקודח של ילד היפראקטיבי ורב-דמיון בן שבע שגדל על דיאטה של סוכרים וקונסולות משחקים, כי הם כולם אידיוטיים וקרועים וטיפשיים כמו לירות אנרגיה מהידיים, להפוך את הכול לפלדה או לייצר שדות-אש ורעידות אדמה.

אבל באופן פלאי כלשהו, זה לא הופך את הספר לאידיוטי אלא למכונת כיף חסרת מעצורים שפשוט שמחתי לחזור אליה בכל רגע שיכולתי, וזה מראה על יכולת כתיבה גבוהה באמת של סנדרסון. לא רציתי בכלל להתעסק עם חורים בעלילה או חוסר היגיון פיזיקלי, פשוט כי הייתי עסוק בליהנות לקרוא, כמו נער בן חמש עשרה מתחת לשמיכה. הפעולה וקצב האירועים אינטנסיביים ביותר, והמינונים של התחבטויות נפשיות/תחושות אישיות/בואו נקרע אותם הוא מהטובים שקראתי אי פעם. סנדרסון (אין קשר לדני) מצליח להתעלות מעל המדמנה שורצת היתושות של ״גיבורה העשוייה לבלי חת שטובה בחץ וקשת״, ויוצר קונפליקטים שמרגישים אמיתיים, מייסרים וקלים כנוצה בעת ובעונה אחת, וספר שהוא פשוט ממתק מלא אקשן, הומור ואסתטיקה של מדע בדיוני לא מתחנף ולא מתאמץ.

יופי יופי. מומלץ מגיל שמונה עד שמונים.


*****

יש סופרים שלא משנה מה הם יכתבו זה יצא טוב. כלומר, כאלה שיכולים לכתוב על הדבר הכי בנאלי בעולם, כמו, לא יודעת, צבע מתייבש, וזה עדיין יעניין אותי, ימרוט את העצבים שלי, ויהיה עם טוויטים בעלילה על הדרך. כי הם עד כדי כך טובים.
קחו את סנדרסון בתור דוגמא. הוא אגדי. ואני לא צינית. הבחור אדיר. "אלנטריס" (הספר הראשון שלו שקראתי), ספר הביכורים שלו היה ספר שגרם לי להתמוגג. אני עדיין זוכרת שהוא היה מעולה, ודווקא לא לפני הרבה זמן קראתי חלקים ממנו שוב, והוא היה טוב כמו שזכרתי אותו. שלא נתחיל לדבר על הערפילאים. הוא השאיר לי רק זיכרונות טובים.
יש לו רעיונות גאוניים, ולמען האמת, גם ביצועים מעולים. יש לו את החסרונות שלו (כמו הנטייה שלו לפסוח על תיאורים והרומנטיקה הגרועה שלו), אבל זה ממש לא פוסל את היותו סופר מעולה.
הספרים של סנדרסון הם כיף אחד גדול. הדמויות מעניינות, הכתיבה מעולה, והסיכויים ל plot twist גדלים בעשרה אחוז מפרק לפרק! זה גן עדן! וכן, הייתי חייבת לכתוב את זה באנגלית כי כשדברים אדירים אני כותבת דברים רנדומליים באנגלית (היגיון_של_פאנגירלס).

איפה היינו? אה, כן, סנדרסון אדיר. ואני לא סתם מתלהבת כמו מטומטמת. הוא באמת אדיר.
הפעם היה לו רעיון סטייל גיבורי על, רעיון שאם תחשבו עליו מנקודת מבט שנייה הוא יותר רעיון של סרט פעולה מאשר ספר. אבל עדיין, היה כל כך כיף לקרוא אותו.
כדי להבין על מה אני מדברת, וגם בגלל שהתקציר של הספר, לפחות בעיניי, עלוב ודרמטי כמעט כמו "יומני הערפד", אסביר: העלילה מספרת על דיוויד (הכניסו-שם-משפחה-רנדומלי-פה), בחור בן שמונה עשרה שחיי בעולם מפורק. מדוע? עשר שנים לפני תחילת העלילה קרא דבר שנקרא "האסון", מאורע שגרר הענקה של כוחות על-אנושיים לאנשים רגילים. אבל לא לכל האנשים הרגילים. למען האמת, רק לחלק מבני האנוש ניתנו כוחות.
לכל אחד מהנפילים בדרך כלל היה יותר מכוח אחד, חלקם לא מזיקים כל כך, חלקם מועילים לסביבה וליצורים חיים, וחלקם יכולים להשמיד ערים וארצות כליל. מה שגם, לכל אחד מהם יש חולשה אחת. חלקם יכולים להיפגע סתם אם תירה בהם, אבל חלקם יכולים להיות חסינים לטילים וכוח גרעיני. אתם מוזמנים לסווג אותם להנאתכם מפגיעים עד לכמעט-בני-אלמוות.
לאחר שהנפילים הגיעו, הם יצרו כאוס בכדור הארץ. כל אחד מהם שואף למלוכה ולגדולה, רובם ואולי אף כולם נתעבים, תאבי בצע, ומרושעים. הגיבור שלנו מנסה להשתחל לתוך קבוצה שנקראת "הנוקמים" (כן, אני יודעת), שהם חבורת בני אדם שדואגים לחסל נפילים.

בספר הזה הספר היה טוב, הכתיבה הייתה מעולה, והביצוע היה נחמד.
קודם כל, אהבתי את הרעיון. הוא היה כאילו סנדרסון לקח את כל השמות הקיטשיים והמונחים המשעממים ויצר מהם משהו טוב יותר ומקורי יותר. בסופו של דבר הרעיונות שלו לכוחות, לאנשים עם רמות כוחות שונים ולחסרונות היו מרתקים ומורכבים, הוא יצר צורות שונות ומדהימות שרובן היו רק כדי לקדם את העלילה. כלומר, כשקוראים את הספר, אני חושבת לפחות שאפשר לראות שהוא עשה עבודה יסודית.
אז כן, אני אמרתי את זה קודם (לא פה), אבל אומר את זה שוב: זה נשמע כאילו סנדרסון לוקח הפסקה מספרים רציניים ויוצא לנופש. נראה לי שהוא גם יודע את זה כי את הרעיון לספר הוא קיבל ב2007. אבל זה עדיין נראה כאילו הוא השקיע בספר... בצורה מסוימת.

באשר לכתיבה, הו, הכתיבה של סנדרסון היא פשוט כיף אחד ענקי. גם אם קצת משעמם היא תסחוף אותך פנימה. ואין לי שמץ מה כל כך טוב בה. הוא לא מתאר הרבה, זה מינוס. ובגלל זה גם אין לי שמץ מה כל כך טוב בה. אבל בנקודות כמו סצנות קרב או מתח אני פשוט מבינה שהכתיבה שלו פשוט מעולה. וכן, שוב, הוא לא מתאר הרבה. היה קטע כזה שלקראת מאה העמודים האחרונים, דמות שהייתה עוד מתחילת הספר תוארה כבעלת שיער זהוב, ואני אישית הייתי בהלם "מה, היא בלונדינית?! דמיינתי אותה עם שיער חום!". כן. זה היה הלם. וזה היה חיסרון דיי גדול של הספר. אבל זה עדיין לא מכשול לספר.

הבעיה שלי הייתה טמונה בעיקר בביצוע: באשר לביצוע, ברובו אני מדברת על הדמויות. נראה כאילו סנדרסון לקח את הספר יותר לכיוון של ספר נוער בנאלי ותכנן להדביק תוויות. הגיבור הוא "הגיבור-הכל-כך-חכם-שזה-מדהים - אה, והוא בקושי טועה. אבל היי, בואו נוסיף טעות אחת בספר כדי שהוא ישמע אנושי." הדמות בחורה היא, "הבחורה הסקסית (וכן, היינו קרובים מאוד למילה הזאת בספר. ומה שגם, עוד פחות בד והגיבור היה מתחיל לרייר) שמדהימה את הגיבור והיא מרי סו גמורה", היה את "הזקן המסתורי עם העבר האפל", ה"בחור שמדבר על שדי אוזניים", "הקנדי", ו"הגאונה שאוהבת קולה". ובנוגע לשלושה האחרונים, אני מדברת על שארית החבורה שלא ישמשו כשום דבר חוץ מרקע ובדיחות. זה כל כך נכון לגבי בחור שדי האוזניים.
למען האמת, זה נשמע יותר כמו ספר נוער. אני לא יכולה להסביר את זה. סנדרסון השליט תחושה של "יצאתי לחופשה, אל תפריעו לי, אני יכול להיות קיטשי אם אני רוצה.". שמעתי שהיה לו עוד ספר בסגנון, אבל בגלל שהוא היה באמת באמת טוב, לאף אחד לא היה אכפת. באשר לספר הזה... כן...

למען האמת, השאר היה מצוין. גם אם הבחור של שדי האוזניים עשה שמח על הדרך (אני חוזרת לשם שלו, קודי).
וכעת, באשר למה שלא דיברתי עליו עד עכשיו: הטוויסטים.
מי שלא קרא את ה"ערפילאים" עד עכשיו או אחד מספריו מלאי הטוויסטים, כנראה לא מודע כמה הטוויסטים של הבן אדם הזה אדירים. קראתי את הספר הראשון של ה"ערפילאים", נדהמתי, ואז אמרו לי שיהיו טוויסטים טובים יותר בהמשך ושזה היה עלוב יחסית לברנדון סנדרסון. אם ב"ערפילאים" היה אפשר לקרוא לטוויסטים "נחמדים", אז פה הם נחשבים ממש גרועים. כלומר, גם הקטע הזה בספר לא יצא כל כך טוב יחסית אליו. אבל כעיקרון, הם היו טובים יחסית לכל סופר שגרתי אחר, והיו כמה מהם שלא הצלחתי לעלות עליהם. אי אפשר לקרוא להם "מעולים" אחרי שלברנדון סנדרסון עצמו היו טוויסטים שגרמו לי להיות בהלם לאיזה שבוע, אבל הם פשוט טובים יחסית לנורמה. אחרי שקראתי את הספר דיברתי עם מישהו שתמיד היה כזה גדול, בוגר וחכם ממני על הספר, והיו טוויסטים שאני צפיתי והוא לא, ואני צפיתי את כל מה שהוא צפה, ובפנים היה לי כזה ריקוד ניצחון על זה שאני צפיתי דברים שהוא לא. זה לא עשה אותי חכמה, בוגרת או גדולה יותר, אבל זה היה my little victory^_^

אז כן, נראה כאילו ברנדון סנדרסון התעצל קצת בספר הזה, הרעים פחות טובים, הטובים פחות טובים. אבל טוב, גם לו מותר. ואגב, מיותר לציין שזה טוב יותר מז'אנר הנוער השגרתי. אני אמשיך את הטרילוגיה, הוא סיקרן אותי (והוא גם כל כך טוב בסופים שזה מדהים).

אם כל סופר היה כמו ברנדון סנדרסון הספר הזה היה מקבל שני כוכבים וחצי בחסד, אבל בגלל שלא כל סופר הוא ברנדון סנדרסון, ובגלל כל הדברים הטובים שציינתי, אני מניחה שאתן לו את זה.

נ.ב-
אגב, לאוהבי ברנדון סנדרסון, הנה סרטון שלו מדבר על "לב פלדה" - https://www.facebook.com/photo.php?v=670030943066612&set=vb.153576424712069&type=2&theater למען חברת אופוס. כדאי לכם לראות את זה, זה 38 שניות והוא אומר "לב פלדה" מצחיק.

טוב, אז הספר הזה שלעצמו נחמד מאוד- עלילה סוחפת, קצבית והכתיבה טובה.
אבל.
על כריכת הספר כתוב ברנדון סנדרסון. בדרך כלל ספרים שהשם כתוב עליהם יהיו ספרים לא טובים- מעולים, אדירים בדירוג של 1-10 הם יהיו 9.6. אבל הספר הזה פשוט לא. הייתי מדרג אותו אולי ב3. הו, הוא נחמד בהחלט וכל מה שכתבתי קודם, אבל מברנדון סנדרסון אתה מצפה להרבה יותר מזה- על כריכת לב פלדה יכול להתנוסס בגאון הסמל של מארוול. וזאת לא מחמאה לספרי פנטזיה
אבל למרות זאת לא הצלחתי להניח את הספר עד 2 בלילה כדי לקרוא. אז מומלץ בתור ספר קליל לריענון, בלי לצפות לגדולות ונצורות כמו הערפילאים וגנזך אורות הסער

ייתכנו ספוילרים לאורך כל הביקורת

לפעמים יש לי פרפרים בבטן. כשאני עומדת מול קהל וצריכה לדבר. כשאני מתרגשת לקראת משהו. כשאני יודעת שהחניכות שלי אירגנו לי מסיבת הפתעה וגאה בהן כל כך. לפעמים אני מרגישה זוועה ולא יודעת איך להגדיר את זה. אז רגע, מסתבר שאלה לא פרפרים. זו תחושה של לבנה שעשויה מדייסה. ולמה אתם מסתבכים בכלל?
"זה בסדר", אמרתי. "אני מרגיש כמו לבנה שעשויה מדייסה."
היא הביטה בי, מצחה מתכווץ. דממה נפלה ברכב המסחרי. לפתע התחילה מייגן לצחוק.
"לא, לא", אמרתי. "זה הגיוני! תקשיבי. לבנה צריכה להיות חזקה, נכון? אבל אם מישהו עושה אותה בחשאי מדייסה, וכל הלבנים האחרות לא יודעות את זה, אז היא נמצאת שם וחוששת שהיא חלשה מדי ביחס לכל השאר, מכיוון שהן חזקות. הן ימעכו אותה ברגע שישימו אותה על הקיר, את מבינה, ואולי הדייסה הזאת תתערבב עם החומר הזה ששמים בין לבנים."
אז אחרי שביררנו את עניין הדייסה והלבנים אפשר לחזור לעניין שלשמו התכנסנו כאן הערב.

ברנדון סנדרסון, מי שאנג' קוראת לו סנדי, אשף המילים, הפנטזיונר המלך, אכזב.
אחרי אלנטריס והערפילאים המדהימים ציפיתי לספר וואו. אז אוקיי, יכול להיות שהציפיות היו מוגזמות קצת- ממש קצת!-, אבל בחייך- אתה כתבת את הערפילאים. זה היה אמור להיות מעולה, טוב מעל למצופה, מדהיםםםם! ואכזבת.

עאעאע לא רוצה למה זה נגמר ככה למה לא זה לא הוגן לאאאא
אני לא יודעת אפילו מה כל כך עצוב בסוף של הספר, אבל בא לי לבכות. וממש.
ואני חייבת עכשיו את השני, וזה לא הוגן לחשוב על זה כי שבוע הספר עכשיו ואני פשוט רואה מה יקרה באופן אוטומטי. לא, אני לא הולכת לקנות את קרב-אש. שכחו מזה. ממש לא.
נמאס לי מספרים ששוברים לי את הלב. נמאס לי מזה שאני לא יכולה לקנות כמה ספרים שאני רוצה. מזה שסנדי הארור כותב טוב כמו שד וזה לא משנה על מה הוא יכתוב. ובמיוחד מהסופים המעולים שלו שאני הולכת לישון מדי מאוחר בגללם!

הרבה אמרו שזה הספר הכי גרוע שלו עד עכשיו. אני לא יודעת, כי לא קראתי יותר מחצי מהספרים שהוא כתב (תקשיבו אנשים, זה לא הגיוני. הבנאדם כתב איזה מאה ספרים שחלקם חלקים מסדרות. זה פשוט לא אנושי). אבל גם אם כן, זה עדיין ספר טוב. כי לדייוויד יש בעיות עם מטאפורות (XD) לכל אורך הספר. מבטיחה, זה מה שעשה את הספר. זה פשוט.. אעאעא, זה היה כזה רעיון מעולה.
אזזזזז! האם לב-פלדה היה גרוע? ממש לא.
האם הוא היה טוב? לא.
אז למה ארבעה כוכבים? כי הכתיבה טובה, והרעיון מעולה, והיו שם קטעים הורגים מצחוק (עיין ערך חמת חלילים ולבנים מדייסה), אבל היו גם לא מעט קטעים מתישים. בעיקר ההתחלה והאמצע. עכשיו זה סתם נשמע כאילו שנאתי את הספר XD אהבתי אותו, פשוט שהסוף היה טוב פי אלף מכל הספר כולו.
במשך הרבה זמן תכננתי לקרוא אותו, אבל משום מה זה לא הצליח עד עכשיו. בתזמון מושלם, סיימתי אותו מתי שהשני שלו יוצא. ואני שמחה שזה קרה.
אל תיתנו לאנשים לשטות בכם, הוא טוב. פשוט לא טוב ביחס לברנדון סנדרסון עצמו.

ועכשיו, אני חייבת להכניס פה קטע מהספר. אני חושבת שהוא הפך להיות הציטוט המועדף עליי כרגע:
"זה די הגיוני. אבי-ליל זקוק לאפלה, אבל הוא לא יכול להטיל אותה אם אין עיר טובה שממנה יוכל לפעול. כמו חלילן שצריך עיר טובה שתתמוך בו, כדי שהוא יוכל לעמוד על ראש הצוק ולנגן."
"חלילן...?" שאלתי.
"אוי בבקשה, אל תעודד אותו", אמרה טיה, מרימה את ידה לראשה.
"נגן בחמת חלילים", אמר קודי.
המשכתי להביט בו.
"אף פעם לא שמעת על חמת חלילים?" שאל קודי, נשמע מבועת. "היא סקוטית כמו קילטים וכמו שיער ג'ינג'י בבית השחי!"
"אממ... איכס?" אמרתי.
"זהו", אמר קודי. "לב-פלדה חייב ליפול כדי שנוכל לחזור ולחנך ילדים בצורה נאותה. זה עלבון לכבוד של המולדת הישנה שלי."
"מצוין", אמר פרופ. "אני שמח. עכשיו יש לנו סיבה טובה להרוג אותו."
~מספר שעות אחר כך~
"לחמת חלילים יש את הצליל הענוג ביותר שתשמע בכל ימי חייך", הסביר קודי. "צליל עשיר שיש בו עוצמה, פגיעות ופלא."
"זה נשמע כמו חתולים גוססים שנדחסים לתוך בלנדר", אמרה לי טיה.
קודי נראה מהורהר. "כן, ואיזה מלודיה מקסימה יש לזה, נערתי."
"רגע", אמרתי, מרים את אצבעי. "אז חמת החלילים הזאת. כדי ליצור כלי כזה אתה... מה אמרת? 'להרוג בעצמך דרקון קטן, שהם לגמרי אמיתיים ובכלל לא סיפורי אגדות ק הם חיים עד היום בגבעות הסקוטיות' ".
"כן", אמר קודי. "חשוב מאוד לבחור אחד קטן. הגדולים מסוכנים מדי, אתה מבין, והשלפוחית שלהם לא טובה לחלילים האלו. אבל אתה חייב להרוג אותו בעצמך, אתה מבין. חלילן צריך להרוג בעצמו עת הדרקון. זה חלק מהטקס."
"לאחר מכן", אמרתי, "אתה צריך להוציא ממנו את השלפוחית ולחבר אותה... למה זה היה?"
"לקרני חד קרן מגולפות שאותן תהפוך לחלילים", אמר קודי. "כלומר, אתה יכול להשתמש במשהו פחות נדיר, כמו שנהב. אבל אם אתה רוצה לנגן בכלי טהור, אתה חייב להשתמש בקרניים של חד קרן."

אני לא משתמשת בסימניות. רובן לא פרקטיות ומכוערות (כן, אני יודעת שזה לא נכון, שכיעור זה דבר יחסי, שכל אחד רואה את זה אחרת ושלא אכפת לי מדברים כאלה, אבל זו המילה הכי טובה שאני יכולה למצוא. הן פשוט חסרות חן מיוחד שמאפיין דברים שאני אוהבת.), ואת אלו שאני כן אוהבת אני מאבדת. אני מאבדת גם את המכוערות שקנו לי בברלין, כמובן (חוץ מסימניה אחת, מדהימה וקטנטונת, שקניתי בברלין בעצמי, וסופה היה נפילה ברווח בין מושבי האוטובוס וגלות כללית מהעולם המתורבת. "אם את רוצה שמשהו יעשה כראוי, את צריכה לעשות אותו בעצמך." שמעתי פעם מישהו אומר. לצערי הרב, זה נכון גם לגבי איבוד דברים, ולא תקף בכלל בנוגע לפתיחת צנצנות.), אבל זה כואב יותר לאבד משהו שאהבתי, ולכן אני זוכרת את זה יותר. זו הסיבה שבגללה אני לא משתמשת בסימניות. יש לי נטיה להיקשר רגשית לחפצים. חוץ מלעטים. למי אכפת מעט שאובד. ממילא גבנתי אותו מזו שיושבת לידי בשיעור היסטוריה, שעוד לא למדה שלא נותנים לי עטים אם רוצים לראות אותם שוב, כי אני כנראה אוכלת אותם.
יש עוד סיבות, ברור, ואם מישהו מעוניין, אפנה אותו לעיון נוסף באוטוביוגרפיה שלי, הידועה גם בתור "אד היומן הרצחני", ושם נמצאות גם מעללי ממשיכת הדרך של הסימניה האדירה מברלין.
ממש אחרי שקניתי את "לב-פלדה" (נעזוב את הרשמיות ואת המקף, בסדר? זה ממש מעצבן, לכתוב כל פעם מחדש "לב-פלדה" ולא לב פלדה.) מצאתי נוצה על המדרכה. אספתי אותה והיא שימשה כסימניה לשלושת הימים שקראתי אותו.
סתם ידע כללי סימניות, לב פלדה ואני.
תנסו את זה פעם, בסדר? זה יפה כל כך, ספר שמבצבצת ממנו נוצה. השריד האחרון למלחמה נגד היונים הקניבליות מלונדון, ועדות נדירה לכיצד היונה הנ"ל חוסלה.
המשיכו בעיסוקייכם ואני אשרוק בתמימות, בהנחה שאני יודעת לשרוק ולכם יש עיסוקים.

חזרה לענייננו, לב פלדה (נניח.).
יש לי תקופה ממש מעצבנת בספרים. כבר הזכרתי את זה. סוג של פגם ביכולת של הספרים לרתק אותי, ושלי להתרכז בהם.
מדי פעם, נראה שהיובש הספרותי שלי הסתיים, סוף סוף (אפילו שאני מחשיבה שלושה ימים בלי ספר אמיתי ליובש, והיובש הכללי הנוכחי נמשך כבר כמעט מאז דצמבר.), ואז אני נגררת לעוד אחד.
אני אוהבת את הספרים של ברנדון סנדרסון. הוא הוציא אותי מהיובש לכמה זמן, עם "הערפילאים", "אלנטריס" ו-"The Emperor's Soul" (להוסיף U לא היה הורג אותך, ברנדון יקירי. חרחורי גסיסה מצדי, כי לכתוב בלי U כן הורג אותי) ויותר מזה, הוא השיב לי את האמון בפנטזיה.
מאז שאני זוכרת את עצמי, פנטזיה זה הז'אנר שלי. לפני שלוש שנים בערך הצטרף שרלוק הולמס והתרחבתי לפנטזיה ובלשות.
בשנה האחרונה, פחות או יותר, התייאשתי מפנטזיה. כרגע אני מדע בדיוני ובלשות. אולי התבגרתי. אני לא חושבת. אני מאמינה שמה שקרה זו טעות איומה.
ספרות הנוער השתלטה לי על הז'אנר. הכנתי נאום ארוך ומשמים בדיוק על מה דעתי על ספרות הנוער, אבל יש לי מקום יותר טוב בשבילו, בביקורת אחרת, אם אכתוב אותה. רק אסכם בזה שספרות הנוער לא מוגבלת לפנטזיה, אבל, כמו שזה נראה, פנטזיה היא אך ורק, ואבוי למי שיעז לחשוב אחרת, לספרות נוער. זה לא הוגן כלפי כל חובב פנטזיה, היכן שלא יהיה, שמטמטמים ומרדדים את הז'אנר שלו. זה צריך לעבוד בשני הכיוונים.

ברנדון, אבוי לך.

את לב פלדה הרמתי כי השם של הסופר צעק לי שהוא יכול להציל אותי, קניתי כי אחותי כבר הלכה לקופה עם ספר ה-"צמידושים" שלה (מה שממציאים בימינו. הנוער של ימינו. הפנטזיה של ימינו. צק צק.), וקראתי כי הצלחתי.

זה ספר מקסים. באמת. יכולתי לחזות רק חלק מהדברים, העלילה זרמה, המטאפורות הקסומות וסובבות הבננות באופן חשוד גרמו לי לחייך כל פעם מחדש, ואפילו הצלחתי להתעלם מהעובדה שסימני הפיסוק נמצאו מחוץ לגרשיים, דבר שמרגיז אותי ללא גבול, וזה אומר הרבה מאוד על הספר. אבל. הכתיבה הייתה רגילה לחלוטין. כלומר, טובה, אבל התרגלתי ליותר. אולי בגלל שקראתי את שאר הספרים באנגלית. אולי בגלל שלא קראתי המון זמן, והעיליתי את הציפיות שלי מעבר למה שהוגן לספר. מאחורי כל עמוד חיפשתי חד קרן, פיה, שדונים (אותם –ואת נסי, לכמה משפטים- קיבלתי בשפע, אבל רק כמו שמקבלים את אלוהים ב-"אומייגאד" של שכנתי ללוקר.). משהו יותר פנטסטי.
לב פלדה הוא לא ספר פנטזיה. אל תתנו לכריכה הצידית (אומרים את זה? ככה אני קוראת לזה. השדרה, אם אתם מעדיפים.) להטעות אתכם.


עכשיו, לנושא שונה לחלוטין ולא קשור באותה המידה שגרם לי לחייך חיוך מטופש. שני דברים, למען האמת. אתם יכולים לדלג על זה אם אתם רוצים. רק עניין של המשכיות בביקורות שלי ובמי שאני.
קודם כל, הייתה שם דמות בשם אדמונד. אם הייתם אומרים לי שאני יכולה לפגוש דמות אחת, מכל ספר שאי פעם קראתי, הייתי בוחרת באדמונד פיוונסי. אני יכולה להגיד שזה בגלל שהוא הדמות הראשונה שקראתי עליה שבאמת התפתחה מבחינה רגשית וכל השטויות האלה, אבל במלוא הכנות, אני רוצה לפגוש אותו רק כי הוא מכר את המשפחה שלו בתמורה לממתקים. בלי להסס. הייתי רוצה לפגוש אדם כזה. לדעת מה הוא חושב. העובדה שהוא נעשה רכרוכי בשאר הסדרה מעידה על מעט מאוד.
לחבר הדמיוני שלי קוראים אדמונד. זה שם מקסים. אז כן, חיוך מטופש וערימות לא קיימות של רחת לקום לדמויות.

שנית, בתודות –אני קוראת אותן. הרגל מגונה שנשאר לי מספרים ממש טובים שאני לא רוצה שיסתיימו. אם הסופר שכתב ספר כזה טוב טוען שהוא חייב את זה לאנשים האלו, המעט שאני יכולה לעשות זה לקרוא אינספור שמות שלא אומרים לי כלום. עד שנתקלתי בשם מוכר. ששש. עברתי את המתכונת בלשון. יש לי עוד שלושה שבועות לפני שמותר למישהו להסתכל עלי עקום בגלל שימוש תחבירי שגוי או שאני צריכה לדאוג לדברים כאלה.
ג'יימס דשנר, היה כתוב. זוכרים אותו?
אני זוכרת. יש ביננו סיפור אהבה מוזר שהתחיל בספר שלו שלא אהבתי, ספר שחיבבתי, תמונה אחת שלו שהפחידה אותי, רעיון לפטנט אדיר ואובססיה קלה כלפיו כשאני נזכרת שאני אמורה להיות אובססיבית. אולי מיותר לציין את זה, אבל מר דשנר לא יודע על זה כלום.
אמנם היה כתוב דאשנר ולא דשנר, שזה שם של פחית קולה ולא של פטנט עולמי של נרות דישון, אבל אני אזהה אותו בכל מקום, אפילו אם הוא מפחיד אותי. אני מחבבת אותו בלי סיבה אמיתית.
עוד חיוך מטופש.


אולי זה לא נכון מצדי להשוות את לב פלדה לאלנטריס. אבל לא יכולתי אחרת.

יש פתגם, "סנדלר, הישאר עם העור.". הוא בהולנדית, למי שמוחה. וזה תרגום חופשי, למי שעדיין ממשיך למחות.
עד כמה שלב פלדה מקסים, ברנדון, תמשיך לכתוב פנטזיה. בבקשה. ולו רק בגלל שהיא נהדרת, בלתי צפויה, מרעננת וכל כך לא נוער-ית.
ואם אתה רוצה, תשכח מזה. רק בגלל שהיא גרמה לי לשכוח למחות על סימני פיסוק מחוץ לגרשיים.

לא מן הנמנע שהספר הזה יהפוך לסרט.
האקשן לא נפסק לרגע. העלילה אמנם מופרכת, מה שהיווה קושי ממשי עבורי (בתור מישהי שנשואה לפיזיקאי), אבל הספר מהנה ביותר.
רוב העלילה צפויה. היה רק טוויסט אחד בעלילה שהפתיע אותי מאוד. בהחלט לא ציפיתי לו.
מלבד האקשן, היו קטעים מאוד מבדרים בספר (מעבר למילה המומצאת "סלונצי" שהופיעה בתדירות גבוהה למדי. עדיין אין לי מושג מה המשמעות שלה). המטאפורות של הדמות הראשית הן אכן אוצר פנינים בלום. לא פעם הן גרמו לי להרים גבה בתמיהה, ואז לפרוץ בצחוק.
מחכה בקוצר רוח לספר הבא בסדרה.

אני לא נוהגת להגיד על סופרים שהם גאונים. אני נוהגת להגיד שהם טובים, שיש להם כישרון, שהם מעניינים, שיש להם שפה קולחת, אבל לא גאונים. תמיד חשבתי לעצמי, 'ספר לא יכול להיות גאוני, הרי תמיד יש מה לשפר'- אבל הספר הזה, כלומר לא,- הסופר הזה-ניפץ את כל הממחשבות שלי.
ברנדון סנדרסון הוא גאון.
כמו שכתבה מישהי בביקורת על הספר הזה- שדיי שכחתי את שמה בהתקף סניליות מצער (בת 15, מה ציפיתם?xd)- ברנדון הוא מסוג הסופרים שלא משנה מה הם יכתבו, הם יהיו טובים. כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי מתפעלת מסגנון הכתיבה הקולח, מהרעיונות שממבט ראשון בכלל לא עיניינו אותי ושאבו אותי מיד, מהגיבורים, הכל כך אנושיים אך עם זאת כל כך נעלים.
אני פשוט אוהבת את זה. כל ספר וספר שלו. הוא פשוט נהדר.
ואכן, ברנדון (אנחנו מאוד מחוברים, שתדעו. כבר הגעתי לשלב שאני קוראת לו בשמו הפרטי, והוא קורא לי, הנערה-ההיא-שמעריצה-את-ספריי-ברמה-אובססיבית-לחלוטין- או לפחות זה מה שהוא היה קורא לי אילו הוא היה מכיר אותי בכלל, הממ) לא מכזיב גם הפעם.
גיבור הספר הוא דיוויד, נער שכל ילדותו עבד וגדל במפעל לייצור נשק, וחלם לחבור אל הנוקמים. ילדותו לא הייתה קלה, אך אלו החיים שנהוגים בעולם שברנדון סנדרסון בנה. עולם אשר נשלט על ידי אנשים רגילים לגמרי, שקיבלו כוחות יש מאין ונהפכו לנפילים. דייויד חיי בעיר שבו לב פלדה מנהל אותה. איש אכזר שלא מהסס להרוג אנשים, שחי בארמון מסוגר לגמרי, ושכוחו המיוחד הוא- שהוא בלתי פגיע לחלוטין.
ובנוסף הוא הרג את אבא של דייויד.
לכן דייויד שואף לנקמה. כך שהעובדה שלב-פלדה בלתי פגיע לחלוטין יכולה להפריע לשאיפה זו.
האומנם?
ספויילר לאפילוג
הכל התחיל כשדייויד ואביו הלכו לבנק. בימים שבהם עדיין לא שלטו הנפילים והממשלה האמינה שבאמת אפשר לעשות נגדם משהו. הם נכנסו לבנק, והתיישבו מול פקיד. הוא התחיל לדבר עם אבא שלו, ואבא שלו דיבר איתו. המקום היה נקי והומה אנשים.
עד שמישהו פרץ מהדלת.
אם תשאלו את דייויד מה בדיוק הוא הרגיש כשהאיש התחיל לפגוע באנשים על ימין ועל שמאל במבט מרושע לחלוטין, והתחיל לדבר על זה שביום בהיר לחלוטין התחשק לו לשדוד בנק (מה שבזמן הקריאה הצחיק אותי מאוד. חולה על ההומור של ברנדון!) הוא לא ידע להגיד לכם. הוא כן ידע להגיד לכם מה היו צבע הנברשות. הוא כן יוכל לומר לכם מה היה צבע הרצפה כשהתכסתה בדם. והוא כן יוכל לספר לכם את הרגע שבו הוא ואביו התכופפו מתחת לשולחן כדי להתגונן. נדמה היה שהמצב עומד להגמר רע, כשלפתע עוד אדם נכנס. אדם בעל ארשת-הוד ומוצק, בעל כוחות רבים.
זה היה לב פלדה.
לא אאריך בדברים.לב פלדה נלחם עם הנפיל השני (שביום בהיר אחד התחשק לו לשדוד בנק, סתם כי הוא יכול) עד שהכניע אותו. הוא הסתובב אל שאר האנשים, בדיוק כשהנפיל השני התרומם שוב וניסה בסתר להרוג אותו. אביו של דייויד האמין שלב-פלדה הוא גיבור, שהוא הציל אותם. לכן הוא מיד קם, לקח אקדח, וירה לכיוונם. אך במקום לירות לכיוון הנפיל השני, הוא ירה לכיונו של לב פלדה.
והכדור שרט את לב פלדה.
מה שאומר שאיכשהוא (דמיינו את זה מודגש) הוא פגע בו.
לב פלדה מסתובב אל אבין של דיויד, במבטו הלם גמור. ללא מחשבה נוספת הוא הורג את אביו, ממוטט את הבניין והולך משם.
איכשהוא דייויד מצליח לשרוד.
והוא שואף לנקמה.
ומכן מתחיל הסיפור.
***
ברנדון משכיל לעצב את דייויד כדמות שקל להתחבר אליה. הוא משכיל לתבל את הסיפור בהומור, והוא מצליח לרגש עד הטיפה האחרונה. אני באמת ממליצה לכם לקרוא את הספר הזה.
לא, מה פתאום ממליצה. מכריחה אתכם:)
בשורה התחתונה: עדיין לא רצתם לקנות?!