• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הגן הכימי - קדחת

הגן הכימי - קדחת

מאת לורן דסטפנו

הביקורת של אור

תמונה של אור
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
הגן הכימי - קדחת

הגן הכימי - קדחת

מאת לורן דסטפנו

הביקורת של אור

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אור
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2013
סדרה:הגן הכימי #2
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
אנג'ל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 13 שנים

“את ההשתנקויות אני בדרך כלל משאירה לאמא שלי, סוג של צווחה עם התנשפות שתופסת צלילי ״אייייייייייי״ ארוך”

2/12
ביקורות על הגן הכימי - קדחת
הבאה
מאי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•2 דקות קריאה

טוב, החלטתי לגשת יש לעניינים. (יופי של פתיחה של ביקורת, אה?) (סתמו.) (החור שברעשש!!!)
אז בקיצור, מצאתי באינטרנט אתר שמוכר ספרים במכיר יחסית נמוך, אז לא היססתי לרגע, לאחר התלהבות מרובה מהראשון, והזמנתי אותו.
אלה היו שבועיים מאוד לחוצים, שבהם כל הזמן שאלתי את עצמי אם זה יגיע או לא. (סתמו.) החור שברע... נמשיך.
אבל רק כשטסנו לכריתים החלטתי להתחיל לקרוא אותו.
אז הנה אנחנו על מטוס בלילה, הספר בידי, ואני, עם הידיים מנסה להסתיר את התקציר לא משנה מה.
מזה התקציר הזה?
בואו פשוט תגידו- מוזמנים לבית זונות. (סליחה על הבוטות.).
והכריכה. נו באמת, הכריכה. מזה- לעזאזל- צריך- להביע?
מי זאת ההודית המטרידה הזאת? היא נראת כמן אני לא אגיד, ואם זאת אמורה להיות ריין המשולמת שלנו, אז צר לי לאכזב אותך, ריין, את נראת כמו הודית מסוממת.
אני זוכר שפתחתי את המעטפה של הספר, קילפתי אותה, ופלטתי צרחה והפלתי אותו על הריצפה רוב בהלה/ כיעור לעיניים.
נחזר לכריתים. אז מטוס, חם, אחת בלילה, ויוונית נשמעת בכל מקום "נבמדגליבלגכנהצתכנ" ואני מת מעייפות. אני מתחיל לקרוא, והעיניים שלי נעצמות, אז אני עוזב אותו.
מגיעים לכריתים. ליד כל חוף ים קראתי.
תראו, זה באמת ספר טוב. הבעיה היחידה שהיתה בו לדעתי זה- לא מצאתי שום קשר לראשון, חוץ מזה שהם בורחים מווהן. ואני לא מבין למה הסופרת החליטה לעשות פתאום זונות. בסדר, את רוצה להראות את השחיטות של העולם שלנו בעוד לא יודע כמה שנים? בסדר, לכי על זונות. אבל את יכולה עם קצת פחות תיאורים כמו "כל הזמן אני שומעת אנקות" "כל הזמן אני שומעת צחקוקים" "כל הזמן אני שומעת התנשפויות" וכאלה. למה, מזה עוזר לך? מזה עוזר לקוראים?
ושהם כולם מסוממים.
והרומן. אוי, הרומן. אין בספר רומן! בגלל שגבריאל כל כך אני-לא-אגלה.
הספר מעניין והכול פלוס מינוס, כי בכל מקרה, הוא לוקח אותך לעולם אחר.
ואין לי כוח להוסיף עוד, אז אסכם בזה שזה ספר טוב, אבל לא ממשיך כל כך את העלילה של הראשון.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
S
store of books :)
תמונה של איתי
איתי
תמונה של נדיה
נדיה
תמונה של RayOfLight
RayOfLight
תמונה של רץ
רץ
תמונה של אנג'ל
אנג'ל
7קוראים|גיל ממוצע70|29%נשים

על המבקר

תמונה של אור

אור

ותיק
חבר מזה 13 שנים
106 ביקורות•3 נבחרות•1,254 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מתורגמת
תמונה של אור
אור
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות106
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבל1,254
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)33מדע בדיוני ופנטזיה32ספרות מתורגמת9

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של אור

הזוג מהבית השכן

הזוג מהבית השכן

שרי לפניה

בסדר. הספר הזה היה בסדר. נראה לי שפשוט נמאס לי מספרי מתח על זוגות עשירים עם סודות אפלים שמסתכמים לרוב בבעל שלא מסתדר עם ההורים של אשתו. צמרמורת. או... ילדים, תסתמו אוזניים ותעצמו עיניים, אני לא רוצה שהשינה שלכם תהיה על אחריותי... דיכאון. אני יודע, מזעזע, אבל הזהרתי.
אבל זאת לא הבעיה האמיתית של הספר, אלא הבינוניות שלו. לרגע לא הייתי במתח, לא באמת, והכתיבה פשוט... איכס, בואו פשוט נתעלם. מהכתיבה. ורק, נגיד!? שהיא... הייתה/ קצת.. מוזרה?,"? ולא!!!! זורמת. ובניית. המשפטים; גרמה לי- לרצות (לירות. ( במי.ש.הו. (א?)
אבל ברצינות, היא הייתה כל-כך תמציתית ולא מספקת. במקום לגרום לקורא לפרש את רוח הדברים בעצמו, בכל פעם שדמות מדברת הסופר/ת דואג/ת לעדכן אותנו ש- "מרקו נסער וכועס." "אן מבוהלת." "ריצ'רד עייף".
הדמויות, כמו תמיד עם ספרים על לבנים עשירים שמאבדים מישהו יקר להם (ראו- 'נעלמת'), פשוט בלתי נסבלות. הן מפונקות, מלאות בהערכה עצמית ובריחה אובססיבית מאחריות.
גם כאן, כמו בנעלמת שהזכרתי ממש לפני שנייה, הכסף לא נעשה על ידי הזוג שלנו, אלא על ידי ההורים. גם כאן, כמו בנעלמת שהזכרתי ממש לפני שנייה, הקריירה של הזוג שלנו נמצאת במצב לא ממש טוב. צירוף מקרים? כנראה. בכל אופן, זה גורם לדמויות שלנו להיכנס לקונפליקט זול ומכאיב שכולל את המחשבה החוזרת; "אבל אם אני אלווה מההורים זה יהיה ניצול וזה ישים אותי באור לוזרי. מה עכשיו?".
אז רגע, בעצם, על מה הספר מלבד זוג עשיר והו-כה-מסכן?
תינוקת נעלמת. כולם נכנסים לפאניקה. סודות אפלים מתחילים לצוץ, והעלילה נעשית יותר ויותר הזויה. לא הייתי קורא לה מופרכת, כי איכשהו לקראת-בסופו-של-דבר (על הסוף ממש אדבר בהמשך) היא מצליחה להחזיק את עצמה. המניעים לא תמיד עובדים, ובשלב מסוים אתה כבר לא באמת מופתע, כי אחרי עוד טוויסט ועוד טוויסט שהורס את הדמויות שאתה בכל מקרה לא אוהב, הקריאה שלך מתחילה להיעשות פאסיבית.
בנוסף לכל אלה, יש כאן שימוש מתסכל ומוגזם באירוניה דרמטית. (מי אמר ששיעורי ספרות לא תורמים בכלום?). בכנות, אין דבר שמוציא ממני יותר אנחות משועממות מאירוניה דרמטית. זה מתסכל ויוצר סיטואציות כל-כך דביליות וילדותיות.
(בנוגע לקודם, שיעורי ספרות באמת באמת לא תורמים בכלום. אבל זה כבר דיון אחר.)
טוב, עכשיו בואו נדבר על הסוף וכמה דבילי הוא היה. כל-כך, כל-כך, דבילי.
טוב, סיימנו עם הסוף. מה עוד נשאר לומר?
לא הרבה, האמת. זה הספר- לא גרוע, לא טוב. סבבה כזה. מה שכן, הוא איכשהו גורם לך להתקדם בו, למרות שהוא לא ממש מותח ולא באמת אכפת לך ממנו.
האם אמליץ עליו?
אהה, אולי כספר מתח ראשון, או כשאין לכם כוח לספר רציני. אבל לא סתם ככה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אור
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

רק באמצע הספר הבנתי מה הוא הדבר שמפריע לי כל-כך להתקדם. זאת אומרת, היו הרבה דברים, אבל מהם עוד היה אפשר להתעלם (איכשהו), כמו למשל שמופע הסטנדאפ פשוט לא מצחיק. כאילו, לא מצחיק בקטע של ילד בגן מספר לילד האחר בדיחה והשני נורא צוחק כי זה גס וחהחהחהחהחהחהחהחה רק אל תספר למטפלת!!!!!. למען ההגינות, היו אולי שתי בדיחות שגרמו לי לתגובה מעבר להתכווצות קלה; אבל גם הן הסתכמו בצחוק-אפי מצומצם. זה גם הוביל לעוד בעיה- עדיין לא הבעיה הראשית!- שהיא הקהל. הכול היה נורא מוקצן, תיאטרלי כמעט. אולי אפילו לא כמעט. מה שגם הם חבורה של היפוכונדרים מטורפים; שנייה אחת הקהל נורא נהנה, המספר כל הזמן מדגיש איך האנשים מוחים דמעות צחוק ודופקים על השולחנות, ושנייה לאחר מכן הם צועקים לסטנדאפיסט "בוז!" ועוזבים את המקום. משום מה נוצר לי הרושם שהמחבר לא באמת הולך למופעי סטנדאפ, ושהידע שלו על הנושא לפני תחילת כתיבת הספר הסתכם בסרטוני האלתורים של אדיר מילר שמישהו שיתף בפייסבוק. כנראה אני טועה.
אבל באמת, הומור זה דבר סובייקטיבי. אולי יש מישהו שנורא צחק מזה. אותי מראש קשה להצחיק.
לפני שנגיע לחלק המעצבן ביותר, אספר קצת על הספר- אל תדאגו, אין הרבה- מדובר במופע סטנדאפ ש"יורד מהפסים" למרות שאין שם באמת ירידה מהפסים אלא רק קהל גס וחסר סבלנות. ומכאן זה די ספוילרים. אוקי; הבטחתי קצר וקיימתי.
אז עכשיו אנחנו מגיעים למה שהכי הפריע לי בספר- התחושה המוזרה שהספר מעריך את עצמו. לא המחבר, אלא ממש המילים עצמן. מן הערצה עצמית- כאילו ניסיון לגרום לקרוא לפעור את הפה ולמחוא כפיים. אבל כל זה נגמר בכך שסגרתי את הספר בשאלה שמופנית אל התקרה; "איפה יצירת המופת שהספר ניסה למכור לי שהוא?" אף-פעם לא הרגשתי כל-כך מוזר עם ספר, כמו שגם הרבה זמן לא סבלתי כל-כך מקריאה של ספר. אלה באמת היו הכמעט-מאתיים עמודים הכי ארוכים בחיי (אני כנראה קצת מגזים כאן, אבל תנו לי.)
זאת כאילו אמורה להיות קריאה מהירה, אך בפועל, יש יותר מידי קטיעות של הדובר הראשי- שמצד אחד זה ריאליסטי, אך מצד שני בלתי נסבל- מכדי שהמילים יעברו חלק.
חשוב לי לציין שאם בסימניה דירוג היה מושפע ממספר הכוכבים, הספר היה מקבל שניים (שניים וחצי אם היה אפשר!). אך אני מתייחס להערות המילוליות, והכוכב האחד מייצג את ה-"בזבוז של זמן", ואני באמת לא רואה סיבה למה לקרוא את זה.
אבל למרות זאת, זה לא ספר גרוע כמו חבריו לכוכב האחד, "נפץ אותי" ו- "יומני הערפד". אך עדיין, בעיניי, מדובר בבזבוז של זמן.

*אני כנראה עוד אעדכן את הביקורת הזאת, כי לא כתבתי סקירה כבר המון זמן ואני לא בכושר. בטח מחר אתעורר עם עוד דברים שארצה לומר.
תודה שקראתם!

-אור-

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אור
Harry Potter and the Cursed Child

Harry Potter and the Cursed Child

J.K. Rowling

הספר הזה לא היה גרוע כמו שחשבתי, ולא היה טוב כמו שקיוויתי.
הוא פשוט... היה.
באמת, אין לי דרך אחרת לתאר אותו. באיזשהו מקום, היה טוב יותר לסדרה אם הוא לא היה קיים בכלל.
הארי פוטר, לפחות בשבילי, הוא אחד הספרים- בעצם, לא אחד- הספר הכי טוב שנכתב אי פעם.
כן, אולי זה מעיד על הטעם הלא טוב שלי, אבל נו, זאת האמת.
אני אפילו לא יכול להצביע על הדבר המסוים שהפך את הסדרה לכל-כך טובה, אבל המשהו הזה לא נגע בספר השמיני, "הארי פוטר והילד המקולל".
(אם כבר מדברים על השם, עדיין לא ממש ברור לי מי הילד המקולל. יש כל-כך הרבה אופציות. אולי זה הרעיון.)
העלילה היא כזאת- הבן האמצעי של הארי, אלבוס (כן.אלבוס. השם האמצעי שלו הוא סוורוס. כל הילדים של הארי קרואים על שם אנשים מתים. מקסים), אח לשני אחים הו כה מוצלחים (לילי וג'יימס. קרואים על שם הסבים המתים שלהם), נשלח לסלית'רין, הבית הכי מוזנח לכל אורך הסדרה (אחרי כל שאר הבתים חוץ מגריפינדור. ברצינות, סלית'רין הוא הבית היותר מדובר מבין הפלפאף ורייבנקלו.) בכל מקרה, אז הוא שם וזה נוראאא ביגגג דילללל כי הלורד האפל וולדמורט, שככל הנראה קמל לאט-לאט בקברו (האמת זה מעניין, כי הוא קמל בעודו בחיים) היה שם, ודראקו מאלפוי וכל הרעים האחרים, כי, נו, כולם יודעים שהבתים בהארי פוטר בכלל לא בנויים על סטריאוטיפים.
ולא רק שלהארי קשה לקבל את העובדה שאלבוס בסלית'רין, אלא גם לשאר הבית ספר. כולו. אז הוא הופך לקורבן להצקות ובלה-בלה-בלה.
אבל אז קרן אור מפציעה בין המדרגות הנעות והקריפיות והנורא לא שימושיות של הוגוורטס (ברצינות, לא היה הרבה יותר פשוט להציב מדרגות נורמאליות? נו באמת, קסם.) ומגיע סקורפיו מאלפוי (למה יש לי תחושה שאני לא הוגה את השם שלו בצורה נכונה?) הלא הוא בנו של דראקו מאלפוי, שעשה שינוי גדול בחייו וכעת הוא בן- אדם מקסים (בערך).
אז כן, להלהלהלהלהלהלהלה, ואז משום מקום הם חוזרים אחורה בזמן כדי להשיב את סדריק דיגורי לחיים, להלהלהלההההה.
כן.
יש בספר הזה המון "להלהלהלהלה" ו- "משום מקום", כי דחפו לכאן המון פרטים כדי לקדם את העלילה שפשוט היו לא קשורים.
הכי מוזר היה לי וספוילר כאן שלוולד מורט יש בת.
כי ככה זה כשרוצים המשך- דוחפים דברים הזויים, כמו שבעצם לבלטריקס לסטריינג' היה רומן סודי עם אדון האופל חסר האף והם עשו אהבה ונולדה להם ילדה. שוולד מורט לא ידע על קיומה.
נו, שיהיה.

סוף ספוילר.
בנוסף, עוד כמה דברים מוזרים-
פטוניה ובעלה וורנון מתים. לעומת זאת, כל המורים בהוגוורטס עדיין חיים ובכושר מלא.
לאורך כל הספר הארי וחבריו מתעתקים אל תוך הוגוורטס, על אף העובדה שהוזכרה פעמים רבות לאורך הסדרה שאי אפשר להתעתק להוגוורטס.
והיו עוד כמה אבל נאאאאא.

צורת הספר, שכתוב בתור מחזה, לא הפריע לי. האמת, אני אוהב לקרוא מהר ספרים, ככה שזה היה די מהנה.
בכלל, הספר עצמו היה די מהנה, אבל לא בזכות עצמו, אלא בעיקר בגלל רגשות הנוסטלגיה שזה העלה לי.
העלילה של הספר הזה מופרחת לחלוטין.
אני לא אוהב ספרים על חזרה בזמן, כי רוב הזמן הם מתסכלים וצפויים ובעיקר לא מקוריים.
הספר הזה לא חידש כלום לצערי.
מסתבר שלאורך כל השנים היו הרבה מחוללי זמן,עד שמשרד הקסמים החליט להשמיד את כולם.
כולם, חוץ מאחד, שמגיע לידיו של אלבוס פוטר.
בכל אופן, הפרט הזה פוגע בעוד חוק עיקש שליווה את הקוראים לאורך הסדרה המקורית- הידיעה שאי אפשר להחזיר מישהו לחיים. אבל אם היו כל-כך הרבה מחוללי זמן, סימן שזה פשוט מאוד להשיב מישהו לחיים, לא?

אחד מהדברים שהכי סקרנו אותי לפני שקראתי את הספר היה הקשר בין אלבוס להארי.
התאכזבתי.
הדיאלוגים ביניהם היו נורא מלאכותיים ועמוסים בניחוח דרמטי הוליוודי שכזה, בסגנון: "הלוואי שלא היית הבן שלי!"
"הלוואי שלא היית אבא שלי!"
בכיבכיבכי ואז חיבוק, אבל לא לפני שאחד מהם קרוב להשמיד את העולם בסערת רגשות דרמטית.
אין ספק שמי שבאמת כתב את הספר הזה התאמץ להיות ג'יי קיי רולינג, אבל נו- הוא לא.
הדיאלוגים היו דביליים ואינפנטילים.
אחת מהסיבות שאני לא אוהב תיאטרון היא שרוב המידע מועבר באמצעות מילים- ככה שפעמים רבות אחת הדמויות פונות לקהל ומסבירות דברים, שלפעמים ברורים מאליו.
זה קרה כאן פעמים רבות.
עוד דבר שלא אהבתי הוא איך רון, הרמיוני והארי השתנו והפכו לזקנים יבשים, מה שדחק אותם הצידה ופינה מקום לדור הבא- הבעיה היא שהדור הבא, הגיבורים החדשים, לא עומדים בזכות עצמם. הקשר בין אלבוס לסקורפיוס היה מלא בקיטשיות מעיקה וחיבוקים וכל מיני "אתה החבר הכי טוב שלי לנצח!"
"אתה כל-כך חכם!"

גם העובדה שדראקו מאלפוי חבר כעת של הארי חירפנה אותי.

הסיבה שהמחזה הזה יצא בתור ספר היא שג'יי.קיי.רולינג רצתה שמי שלא יזכה לראות את זה באנגלייה יוכל לפחות לקרוא את זה.
אבל לא, אני לא מאמין לה. היא הייתה יכולה פשוט למכור דיסקים.
אם היא הייתה קצת פחות עצלנית, היא הייתה כותבת את זה בצורת ספר והמעריצים היו מרוצים.

לא שנאתי את הספר הזה, וגם לא אהבתי.
אבל מה שבטוח- הוא מוריד מהממוצע האפי של שאר הסדרה.


הביקורת הזאת נורא מבולגנת כי נחלדתי. אני כבר לא כל-כך אוהב לכתוב ביקורות, אז, כן. זה מגיע ביחד.

יאללה בי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אור
שם הרוח

שם הרוח

פטריק רותפס

נו כבר ריין

לפני 10 שנים•אור
סיימון מוצא את דרכו

סיימון מוצא את דרכו

בקי אלברטלי

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור
The Impossible Knife of Memory

The Impossible Knife of Memory

Laurie Halse Anderson

אדם בן 70 מישראל הובהל לבית חולים בוויאטנם, מצבו לא ידוע.
יכול להיות שחלקכם שמעתם, קראתם, או ראיתם את הכותרת הזאת. מרביתכם בטח הרימו גבה, כי, איזה זקן ילך למסע במזרח לבד?
גם אני ראיתי את הכותרת הללו.
לרוב, כשאנחנו רואים איזה משהו בחדשות, בין אם זה רצח או אונס או גנבה, אנחנו מצקצקים בלשוננו, לפעמים מזילים דמעה, אך לאחר כמה דקות אנחנו חוזרים אל שגרת חיינו, בזמן שמשפחה אחת איבדה אובדן ענק, לעיתים איבדה את עצמה.
אבל סיפור בן ה-70 בוויאטנם היה שונה עבורי, כי בן ה- 70 הזה היה סבא שלי.
יש את הרגעים האלו, שאתה פתאום קולט שבשנייה אתה יכול לאבד הכול, או, לפחות, חלק ענק מחייך?
שפתאום הכול מתערער ושום דבר לא בטוח?

ישבנו, המשפחה, טלפונים דלוקים.
הוא חיי?
הוא בסדר?
מה אם נקבל הודעה או שיחה שהוא... שהוא... המילה שמתחילה ב- מ'?

מאוחר יותר הגיעה ההודעה שכללה את מה שקרה.
הוא התגלגל מהָר. בן 70. הָר.

עוד הודעה
הוא חי. הוא חי, תודה לאל.
אבל... הוא פצוע אנושות? הוא משותק?
טוב, הוא חי. הוא חי. הוא חי.


עוד הודעה
הוא לא פצוע אנושות. לא משותק.
אבל... משהו חמור יותר?
הוא חי. הוא חי. הוא חי. הוא חי.


עוד הודעה
הוא בסך הכול פרק את היד.
מגיע מחר לישראל.
ובכל זאת.
הישיבה הזאת, הרגע הזה, שמחכים לתשובה, לתשובה שתגיד לנו אם נראה אי פעם את הבן אדם שוב, לעולם לא תימחק מהזיכרון שלי, כי, שוב, הבן אדם הזה היה סבא שלי. אבל הוא חי.
והכול בסדר איתו.

***
הייתי צמא. צמא ורעב. התחלתי להשלים עם העובדה שלעולם לא אוכל או אשתה שוב. לא אראה את ההורים שלי והאחים שלי והסבים שלי והדודים שלי.
בעצם, הדבר האחרון שאראה הוא את המים העכורים...
מהצד הלא נכון.
האוויר התחיל לצאת לי מהריאות ופרפרתי, לכוד, שוחה לכל כיוון, מעלה מידי פעם את הראש, אך לא הצלחתי לצאת מהמים. המצופים הכבדים שנתקעתי תחתם בזמן שצללתי חסמו אותי.
כמה זמן ייקח להורים שלי לקלוט שאני לא כאן?
הגופה שלי תצוף, או שאנשים יחפשו לנצח במעיינות החמים את הגופה, וימצאו אותה בקרקעית העמוקה אחרי שנים רבות של חיפושים, שלכל אורכן רצו ברחבי הונגריה שמועות על ילד מישראל שנקבר תחת מצופים?
המשכתי לשחות, לכוד.
כל מי שנכנס למים לפחות פעם בחייו מכיר את התחושה הזאת. כשאתה צולל עמוק מאוד, ובדרך חזרה אל מעל פני המים נגמר לך האוויר והריאות לוחצות ויש לך מן רגע כזה שאתה חושב; זהו זה? ולבסוף הראש מגיע אל האוויר הקר ואתה שואף בכבדות, מתענג על החמצן- העניין הוא, שבאותו רגע, שם, במעיינות החמים (שלא היו ממש חמים, אם כבר מדברים, ח-ר-ם!!!!!!!!!!!!! מהפכה!!!!!!!!!! {דמיינו את המטורפת מהפרסומת על מהפכת השניצלים}) חשבתי שלא אצא לעולם.
וברגע האחרון הצלחתי לצאת.
ואני חושב על זה, חושב שאם לא הייתי מוצא את היציאה כמה שניות מאוחר יותר, לא הייתי כאן כרגע. הייתי בתוך המים, צף או נח על הקרקעית.
החיים שלנו כל כך קצרים, והדברים הכי קטנים וטיפשיים יכולים לקצר אותם בן רגע.
השאלה היא, עד כמה להסתכן?

הטראוומה הזאת, שם, מתחת למים, רודפת אותי הרבה. אני זוכר שכשסיפרתי לאבא שלי על התקרית הוא אמר שהוא; "לא רוצה לשמוע על זה".
הו וואו. כשאני כותב את זה אני נזכר בתחושה הנוראה של החוסר חמצן. בעעעעעעע


***

מאז ומתמיד היו לי בעיות שינה. זה כאילו שבמהלך היום אני כמו חרגול קופצני ונודניק, ובלילה כל הדברים האפלים מחלחלים לי לתוך המוח ואני מפחד לעצום את העיניים.
במהלך חיי הוחלפו כדורים וסירופים, בתקווה לעזור לי. בסופו של דבר אני הזה שהצלתי את עצמי, אני זה שהתבגר והתגבר.
בתקופה האחרונה בעיות השינה חוזרות אלי. אולי זה בגלל לחץ מבית הספר, והעובדה שאני קצת יותר מודע לקורה במדינה, ואולי זה משהו אחר לגמרי, משהו שהוא פשוט חלק ממני.
אני לא יודע.
אבל בלילות האחרונים אני ישן בסלון, מידי פעם מסתכל אחורה.
כי כן, אני ילדותי. בלילה אני הופך לילד בן 4 שמפחד מהצל של עצמו.
קשה לי לומר את זה ככה, אבל זה נכון.
אז שכבתי לי ו...
אוקי.
הממ, אני מצטער.
מכאן זה עובר למשהו קצת יותר אישי שחשבתי שארצה לכתוב עליו אבל כרגע אני די לא מסוגל, כי זה מאוד מאוד אישי.
אני לא רוצה למחוק את מה שכתבתי עד עכשיו, אז פשוט... כן.


***
בכל מקרה, רציתי שהשורה התחתונה של שלושת הסיפורים תהיה משפחה.
מעולם לא התייחסתי לעובדה שיש לי משפחה תומכת ואוהבת כברורה מאליה, כיוון שאני יודע שיש המון אנשים ללא התמיכה הזאת.
היילי, למשל, מעולם לא קיבלה את התמיכה הזאת.
היא הייתה צריכה לתת אותה לצד ההפוך- אבא שלה. מאז ומתמיד היא והוא נסעו ביחד במשאית שלו (אני מקווה שכותבים 'משאית' ככה0-0). מידי פעם הם עצרו בבתי מלון, בהם לרוב האב נכנס להיסטריה וירה בקירות, כי האבא סובל מטראומות קרב והיילי צריכה כל הזמן לטפל בו.
אחרי הרבה שנים הם מחליטים לעבור לצורת חיים נורמאלית- שמים סוף להומסקולינג ועוברים לגור בבית הישן של הסבתא.
אבל כמו אביה, היילי בוחרת לשכוח דברים, להדחיק, להימנע מהתמודדות.
וכמובן שיש סיפור אהבה אבל בעיקרון זה עוד ספר של לורי האלס אנדרסון (דברי, מסובך, wintergirls, chains, prom, catalystועוד המונים), סופרת שכידוע להרבה אני מאוד מאוד מעריך. גם כאן, לורי מתמודדות באומץ, בלי התייפייפות, מול שאלות קשות שגורמות לי, לפחות, לחשוב.
הספר הזה מקסים. הוא לא הכי חזק שלה בעיניי,טיפלה קיטשי, והסוף היה קצת קלישאתי, אבל לאורך רוב ה- 360 עמודים נהניתי מאוד. לא ממש הזלתי דמעות מהספר, אבל כן התחברתי לדמויות וצחקתי הרבה כי ללורי יש הומור מעולה.
אז זהו, בערך.
הרבה זמן רציתי לכתוב ביקורת על הספר הזה, אבל תמיד כשהתחלתי הרגשתי שאני עובר לדברים קצת יותר מידי אישיים, ולא ממש נוח לי לפרסם באתר דברים כאלו, אז מחקתי.
אבל אם אתם קוראים עכשיו את הביקורת הזאת, סימן שהייתי אמיץ מספיק ופרסמתי אותה.


מקווה שלא סבלתם יותר מידי,
אור
10\1\2016

אוקי. התאריך יצא הפוך. אין לי כוח לשנות אותו.
ביי!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור
Wintergirls

Wintergirls

Laurie Halse Anderson

מי שעקב אחרי באתר לאחרונה, יכל לראות שאני מקרטע בין קפיאה להפשרה, בין פעילות לבין שתיקה. שולח מידי פעם הודעות, וכשמשיבים עליהן- אפילו לא טורח לפתוח.
זה פשוט כי משהו השתנה.
אצלי.
לא משהו באופי, בכלל לא.
אבל לאחרונה, הרגשתי צורך לא מוסבר להעניש את עצמי. לנתק קשר עם אנשים שאני אוהב, לא לחזור למקומות שאני נהנה בהם, ובעצם- להשאיר אותי מנותק.
וזה לא כי הייתי בדיכאון, או כי משהו לא היה בסדר בסביבה שלי. זה פשוט כי...
ככה.
זה פשוט קרה.
הצמדתי לעצמי אמונה מוזרה כזאת, מן סיסמה שקמתי איתה בבוקר- "העולם שלי קורס", ופעלתי כדי שזה יקרה.
חיכיתי כל הזמן למשפטים ה"נכונים" מצד האנשים שסביבי כדי לאשר את המוטו שלי, לאשר שכן, כן, הכול חרא.
חיפשתי ומצאתי אנשים ששונאים אותי, באתר ובמציאות.
חיפשתי ומצאתי דברים שאני לא טוב בהם.
חיפשתי ומצאתי חברים שכבר, ובכן, לא ממש חברים.
חיפשתי ומצאתי אנשים שיקרים לי שמכריחים את עצמם לעשות כל מיני דברים- לשתות, לעשן, לחתוך ולהרזות.
לפני כמה זמן היה דיון בסימניה. אני חושב שמומו פתחה אותו. היא אמרה שזה מעצבן אותה שבנות מהשכבה שלה כל הזמן סופרות קלוריות, וכמעט כולם הזדהו איתה בתגובות, ואני, לעומת זאת, אמרתי שמעולם לא נתקלתי בדבר כזה.
אבל אז, כשהתחלתי את פרויקט ה- בואו נמצא את כל החרא שסביבי ונגדיל אותו ונהפוך אותו לכל החיים שלי!!! יאי!!!!! התחלתי לשים לב לזה, ובעיקר אצל אנשים יקרים לי.
כמו שחלקכם יודעים, אני גר בקיבוץ, ובית הספר שלי נמצא בו.
ככה שכשיש שיעורים חופשיים (חה, על מי אני עובד. גם כשיש שיעורים רגילים) אנחנו הולכים לחדר אוכל.
לפני כמה שבועות הלכתי עם שלוש בנות מהקיבוץ.
נקרא להן...
הממ....סתוונית, רונלולו, וגליה.
עיוותים קלים של שמותיהם המקוריים.
בכל מקרה, אתן קצת פרטים על כל אחת מהן-
סתוונית (הכי קרובה אלי מביניהן) היא ילדה רועשת וקולנית שלא שמה על מה שחושבים עליה.
גליה- ילדה עם כוונות טובות וחיים מתוסבכים, אין למשפחה שלה טיפת כסף, לאבא יש בעיות עצבים ויש ביניהם צו הרחקה אחרי שהכה את האם (או משהו בסגנון) מול הילדים- ועדיין, הוא חי באותו קיבוץ של הילדות והאמא. בכל אופן, גליה מאוד מאוד חסכנית בכל הנוגע לאוכל- כי, כמו שאמרתי, אין להם חיי מותרות.
רונלולו- בעבר דמתה מאוד לסתוונית, אבל לאחר שההורים שלה התגרשו, משהו השתבש, ואלכוהול ונרגילה הם החברים החדשים וההכי- הכי טובים שלה.

בכל אופן, התיישבנו לנו בחדר אוכל.
סתוונית התיישבה מולי, צלחת מלאה באוכל, אחר כך הגיעה גליה, קערה עם עוף ואורז בידיה, ואחרונה- רונלולו, קערת ירקות מאודים מולה. "מישהו יודע כמה קלוריות יש בירקות מאודים? דחוף. אני אוכלת רק עד שלוש מאות קלוריות ביום, וכבר אכלתי את המאתיים חמישים שלי היום."
סתוונית: מה לעזאזל?!
גליה:
אני:
רונלולו: תודה, תודה באמת על העזרה. הוציאה את הפלאפון החדש שלה, והקלידה במהירות על טבעית משהו בסגנון: 'ירקות מאודים- קלוריות'.
"אוקי, אני בסדר." נרגעה רונלולו. "אני יכולה לאכול אחר כך עוד קצת אורז."

את שאר הארוחה עברנו בשתיקה, כל אחד במחשבותיו שלו.
אני, כמובן, מיהרתי להוסיף את העניין לרשימת ה- "הו חיי כה גרועים הווווווווווווווווווווו", ומיד אחר כך החלתי לערער בספר "ווינטרגירלס" או, בעברית, "נערות חורף". כמובן שערערתי בו הרבה, כי בכל זאת- הוא ספר בלתי נשכח.
כי, רגע, האם לרונלולו עובר את אותם הדברים כמו שליה, גיבורת הספר, יש בראש?
האם כשהיא רואה אוכל, מספרים מרצדים על התמונה, מאיימים, מפחידים?
(לשם המחשה, אני מתרגם בתרגום מהיר קטע מהספר, כי לצערי הוא לא יצא בעברית).

אני צריכה מאפין (410 קלוריות) אני לא רוצה תפוז (75 קלוריות) או טוסט (87 קלוריות) וואפל (180 קלוריות) עושה לי צרבת.

אז כן. מספרים.

אתם יודעים, זאת הפעם השלישית ואני מקווה שהאחרונה שאני מנסה לכתוב ביקורת על הספר הזה, כי הוא היה מן מסע ממושך וארוך, כי לא רק שהוא היה הספר הראשון שקראתי באנגלית- הוא היה אחד מהספרים העוצמתיים שקראתי. הוא היה מסע. ליוויתי את ליה בהתמודדות עם מות החברה הכי טובה (וזה לא ספוילר. זה כתוב בתקציר, והספר נפתח בזה שאומרים שהיא מתה). ליוויתי את ליה בעלייה ובירידה במשקל, במחלה הקשה ובאם החורגת ובאחות האהובה ובאבא הלא מתפקד ובאמא הנעלמת, ראיתי את ליה נופלת ונשברת ואז מתחזקת וחוזר חלילה, מעגל שלא נגמר, שוב ושוב ושוב, עוד מכה ועוד מכה.
הפרעות אכילה רודפות אותנו יום- יום, אך אין לנו את האומץ לשים לב אליהן, למרות שיש אנשים שזקוקים לתמיכה שאנחנו מסוגלים להעניק להם מידי יום.
וזה למה אני כל כך מעריך את לורי האלס אנדרסון (אוסף את הספרים שלה, אגב). כי סופרת שמסוגלת לגעת בקורבן אונס, באבא שתיין עם טראומת קרב ובעיות זיכרון, עם נערה שמנסה לרצות את כולם ונער שמנסה להיות מקובל ונערה אנורקסית- ובכזה אומץ כזאת רגישות...
וול, אני די מעריץ אותה.

אבל אוקי.
דיברתי המון מבלי לתקצר את הספר.
אז ככה- ליה, גיבורת הספר, בת 17. לפני כמה שנים, היא וחברתה הטובה ביותר- קאסי- החליטו להתחרות- מי יותר רזה.
כמובן שמשם זה הפך לאנורקסיה, וקאסי, קאסי השמחה ומאושרת והבולימית-שלא-מסוגלת-להפסיק- נותרה מאחור, איבדה אובדן ענק- את חייה.
וליה, רדופה על ידי הרוח של חברתה המתה, נותרת לבד, מציבה לעצמה מטרות חולניות- שוקלת חמישים, מטר שבעים? חה. מצחיק מאוד. שמנההההה . הגיע הזמן לרדת לארבעים קילו. אבל רגע. ארבעים זה המון! יאללה, לעבודה. שלושים זה הארבעים החדש. אוי, זה התחלף. עכשיו זה עשרים, ו- אוי לא, עשר- ואולי, אולי בעצם- עדיף להגיע לאפס?
פשוט... להיעלם?
כי הרי, אין לליה מה להפסיד. אבא שלה מעדיף את אחותה החורגת, והאם החורגת לא עושה הכול כדי לעזור לליה.
אז מה רע?
מה הבעיה בלהיעלם?

הספר הזה הוא מכה, סטירה.
לורי כותבת מדהים, שופכת אור על הדברים שאנחנו מפחדים לגעת בהם.
וכל מי שחושש מאנגלית- אל דאגה. האנגלית פשוטה בטירוף. תרגישו חופשיים לקרוא אותו.
ואולי, אולי, הספר הזה יעיר את כולנו.

-אור-

סליחה על הביקורת הכושלת. פשוט... לא כתבתי הרבה זמן ביקורת רצינית. אבל מקווה שנהנתם.
ושתקראו את הספר הזה, כי הוא מעולה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור
נפץ אותי

נפץ אותי

טהרה מאפי

מתמטיקה זה חרא גרוע.
יש אנשים חסרי חיים שזה מעניין אותם, אבל אותי זה ממש לא.
אני מניח שזה פשוט בגלל שהמוח שלי דפוק לא משהו עם מספרים, אבל מה שלא יהיה, בכל פעם שאני קולט שהשיעור הבא הוא שיעור מתמטיקה, אני מתאכזב.

בערך כמו שהתאכזבתי מהספר הגרוע הזה!!!!!!!

אוקי, אוקי, לנשום

אז נתחיל בזה.
אני גרוע לא-משהו-בכלל בכתיבת קטילות.
באמת שלא.
הכתיבה שלי גם הולכת להיראות גרוע, כי אני עצבני.
מאוד עצבני.

***
יום אחד פרסמה הוצאת "גרף" פוסט מגניב ביותר בפייסבוק.
בפוסט, הם הציעו לקהל הרחב לבחור את הספר הבא שההוצאה תתרגם.
וכמובן, ש-"נפץ אותי" נ-

רגע.
רגע.
עצרו הכל.
STOP!!!!!!!!!!!!!!

נפץ אותי.
נפץ אותי.
נפץ אותי.
נפץ אותי.

מה.
מה, מה לעזאזל.
מי קורא לספר נוער נפץ אותי?

אני מצטער על הבוטות, אבל נפץ אותי זה שם של ספר ס.ק.ס אירוטי. (הערה לאחר עריכה- כיוון שהאינטרנט רימון חוסם לדתיים את הביקורת בגלל הקללות, מעתה והלאה קללות מסוימות יצונזרו בנקודות. תודה ריין על ההדרכה.)
כאילו, באמת.
"הו, נפץ אותי!!!"

סליחהסליחהסליחהסליחהסליחהסליחהעלהבוטותסליחהסליחהסליחה

אז כן. השם היה הדבר הראשון שזעזע אותי.
אבל רגע!!!
אמשיך מאיפה שעצרתי קודם.

...בפוסט, הם הציעו לקהל הרחב לבחור את הספר הבא שההוצאה תתרגם.
וכמובן, ש-"נפץ אותי" נבחר.
לאחר כמה חודשים, הועלתה תמונה, אליה מצורף תקציר של הספר.
הכריכה הייתה מוכרת לי להחריד. עדיין לא יודע מאיפה.
אבל התקציר...
הו, התקציר.
הוא היה כל כך מגניב.

יודעים מה, אעתיק אותו לפה:

אני מקוללת.
אני מחוננת.
אני מפלצת
אני יותר מאדם.
המגע שלי הוא מוות.
המגע שלי הוא כוח.
אני הנשק שלהם.
אני אלחם בהם.


טאם טאם טאםםםםםםםםם
האמת, לא ממש התייחסתי בזמנו למשמעות של התקציר.
כל מה שראיתי היה המחיקות.
המחיקות האדירות.
לאחר בירור קצר, גיליתי שהספר הוא על נערה שכל אדם שהיא נוגעת בו- מת.

מגניב, לא?

אז קניתי אותו.
ועכשיו, הרשו לי לערוך במהירות את התקציר כך שהוא יציג את מה שבאמת מקבלים בקריאת הספר הזה.
אני מחוננת.
אני חכמה עד שאיזה בן חתיך פוגש אותי ואז הכל נגמררררר
אני יותר מאדם
כן, לא כל אדם יכול להיות... מטומטם כמוני.
המגע שלי הוא כוח
המגע שלי הוא רצח, והוא צורף לספר רק בשביל שהסופרת הגרועה שיצרה אותי תנסה לגרום לקוראים לבכות.
אני אלחם בהם.
אני אתנהג כמו ילדה קטנה ואגיד דברים שלא יעליבו אף בן אדם נורמלי, אבל משום מה, את כל הדמויות בעולם הדבילי שלי אעליב בעזרתן.

כדי להמחיש את הסעיף האחרון בתקציר המחודש, ליקטתי לכם כמה משפטים מביכים שנאמרו במהלך הקריאה. כביכול, הם ספוילרים. אבל אני מאוד מקווה שלא תקראו את הספר הזה, לכן, תרגישו חופשי לקרוא את הקטעים הבאים.
במקום העשיריייייי #טאםטאםטאם
"אתה לא יכול לגעת בי," אני יורקת מבעד לשיניים חשוקות (מיליוני רובים מכוונים אליך, וזה מה שאת אומרת. הוווווווווווו האמינות).
"טעות," הוא מזמר (והשאלה האמיתית היא... האם הוא למד פיתוח קול? או שהוא זייפן? ברצינות, מי לעזאזל מזמר בסיטואציות כאלה?) הוא משליך לאדם (אדם=החתיך ההוא שחייב להיות בכל ספר נוער, שבאופן מקריייייי בהחלטטטטטט ג'ולייט המקסימה שלנו יכולה לגעת בו מבלי להרוג אותו) זוג כפפות שחורות. "תזדקק לאלה," הוא אומר בלחישה ממתיקת סוד.
"אתה מפלצת." (מה?!?!?! מה?!?!?! נו באמת. אף אחד, אף אחד, לא אמיץ כל כך בשביל לומר דברים כאלו בסיטואציה כזאת. אף אחד. יש משהו נורא ילדותי בלנסות להוציא את הדמות הראשית הארד-קור 24 שעות בעמוד #סטאגדיש). הקול שלי מדוד מידי; הגוף שלי מתמלא בזעם פתאומי (זעם? סופרת מקסימה, בסיטואציות כאלה, אף אחד לא יתמלא בזעם. אם כבר פחד. אבל את עניין הפחד, כמה חבל, לא ציינת.) "למה אתה לא הורג אותי?" (זה, חברים, זה משפט שסופרים כותבים כשהם רוצים שהקוראים יקבלו מידע. העניין הוא, שזה פשוט לא אמין. מי ישאל דבר כזה? הסופרת פשוט קיצרה את הדרך. במקום שנבין בשלב הנכון למה הוא לא הורג אותה, היא גורמת לג'ולייט לשאול שאלה כזאת דבילית.)
"יקירתי, זה יהיה בזבוז." הוא מתקדם ואני מבינה שהידיים שלו עטויות בכפפות עור לבנות. (אוקי. את לא מבינה שהידיים שלו עטויות בכפפות. את רואה. תשנני טוב טוב. רואה.. ר-ו-א-ה. See. Watch. Look. קטע, הא? ובנוסף, איך את יכולה לדעת שהכפפות הן מעור? יש חיקויי עור טובים מאוד, יקירה.) הוא מטה את הסנטר שלי באצבע אחת. "חוץ מזה, חבל לאבד פנים יפות כל כך." (וואו. וואו. הוווווו, המקוריות. גיבורה יפה בת 15/16/17/18??? וואו, וואו, וואו. על זה עוד לא שמעתי. ועוד כולם חושקים בה?!?! ספר פורץ גבולות ממש. יצירת מופת.)
אני מנסה להרחיק את הראש שלי ממנו אבל וורנר אוחז את הפנים שלי בידו ומגף ברזל ננעץ בעמוד השדרה שלי (אז ככה, סופרת. תני לי להסביר לך משהו. אתה לא יכול להסתכל למישהו בעיניים, ובאותו זמן לנעוץ לו מגף בעמוד השדרה. תשנני טוב-טוב- הגב- מאחורה. הפנים- מקדימה. פשוט מאוד, את לא חושבת?)
אני מחניקה צרחה.
"אל תילחמי, מותק. את רק מקשה על עצמך."
"תירקב בגיהינום." (לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. פשוט לא. לא. לאלאלאלא. לא.)

***
ויש המשך לציטוט אבל.. כן.
הדיאלוגים בספר כל כך ילדותיים, כל כך דרמטים, וכל כך קיטשיים תכף תראו.

ובמקום התשיעיייייייייייייייייייייייייי.....
ציטוט שימחיש לכם את רמת הקיטשיות.
פםפםפםםםם
הנה הוא:

הוא לוחש, "אין לך מושג כמה חשבתי עליך. כמה פעמים חלמתי"- הוא נושם נשימה קצרה (לנשום זה חשוב,כן) "כמה פעמים חלמתי להיות כל כך קרוב אליך." (בחילה קלה מציפה את גרוני) הוא מתחיל להרים יד לשיערו לפני שהוא משנה את דעתו. (אוי, הדילמה. להרים יד לשיער, או לא??!?! שיאוווו) הוא מוריד את המבט. מרים את המבט (#טוויסט) "אלוהים, ג'ולייט, אני אלך אחרייך לכל מקום (סטוקר) את הדבר הטוב היחיד שנשאר בעולם הזה." (מקיאמקיאמקיאמקיא).

סיכום ציטוט- אני רק אגיד לכם כמה פרטים. הם בני פחות מ-18. הם הכירו ביסודי. הם לא דיברו מעולם. והוא חלם עליה, למרות שהוא ידע שהיא לא יכולה לגעת, שהיא מסוכנת, הוא חלם עליה, הוא חלם עליה בגלל... בציטוט הבא טאםטאםטאם

***
במקום השמיני- טמטום וילדה טובה מידי!!!!!
(ערכתי את זה קצת. זאת אומרת, הציטוט הוא ציטוט ישיר מהספר, אבל קצת קיצרתי.)
"את זוכרת את כיתה ד'? (לא, יש לה אלצהיימר. נו באמת, דביל. באמת. זוכרת את כיתה ד'. גרררר) כשמולי קרטר נרשמה לטיול השנתי מאוחר מידי? לא נשארו מקומות, והיא עמדה מחוץ לאוטובוס ובכתה כי היא רצתה לבוא? (אוך, ברצינות. איך, איך דבר כזה יכול לקרות? לא ישאירו ילד בבית בגלל שאין מקום באוטובוס. ימצאו לזה פתרון.) אני זוכר שירדת מהאוטובוס. הצעת לה את המקום שלך והיא אפילו לא אמרה תודה. ראיתי אותך עומדת על המדרכה כשנסענו. (אני לא אגיב. אני. לא. אגיב.) "את זוכרת בכיתה ה'? (עדיין, אדם, עדיין? מי לא זוכר כיתה כלשהי. מי??!?!!?!) בשבוע שההורים של דייאנה כמעט התגרשו? היא באה לבית הספר כל יום בלי ארוחת צהריים (איפה ההקשר בין גירושים לאוכל, No One Know.) ואת הצעת לה לתת את האוכל שלך. (טעויות ניסוח. באמת. אני מניח שהכוונה היא- "את הצעת לה את האוכל שלך", כי אני מניח שג'ולייט לא הביאה את האוכל שלה לדייאנה כדי שדייאנה תעביר אותו הלאה. באמת, גרף. תעברו על הספרים שלכם לפני שאתם מפרסמים אותם בחנויות.)
*** ויש עוד דברים בעמוד שכולל את הציטוטים, אבל נראלי שמיציתי.

ניתוח הציטוטיםםםם
אז ככה.
בכל החיים של ג'ולייט, אנשים התנהגו מזעזע אליה. כשהאנושות מאכזבת אותך שוב ושוב, אני די בטוח שבשלב מסוים אתה תהפוך לאדיש בנוגע לרגשות. אבל ג'ולייט לא ככה. היא ממשיכה לדאוגולדאוגולדאוגולדאוג. "אבל היא פשוט נחמדההההה" אוקי, נחמדה. אבל. יש אנשים שפשוט לא יכולים להיות נחמדים, בגלל שכל החיים שלהם היו חרא רצופי אכזבות.
ולכן, זה פוגע באמינות.
והנחמדות המעיקה הזאת חוזרת שוב ושוב בספר המפגר הזה.
אז הנההה מקוםםםם שביעייי
***
המקום השביעייייי

על טיפשות ונחמדות
(גם כאן, כמו במקום השישי, ערכתי קצת, וגם כן, כמו במקום השישי, הציטוטים כתובים בספר מילה למילה- פשוט.. קיצרתי אותם קצת. וחיברתי. אז הנה:)
*הסיטואציה- ג'ולייט בבסיס צבאי, ורואה חדר יוקרתי ביותר. הנה(2):

כסף דמים נוטף מהקירות, שנה של אספקת מזון מבוזבזת על רצפת שיש, מאות אלפי דולרים של ציוד רפואי נשפכו על ריהוט מפואר ושטיחים פרסיים. אני מרגישה את החום המלאכותי שזורם דרך פתחי מיזוג וחושבת על ילדים בוכיים שמתחננים למים נקיים (זה מה שאת חושבת עליו? אוף, אוף אוף. באמת. כמו שציינתי קודם, האנושות התנהגה מזעזע כלפיה. אז למה? איך? איפה?) אני מביטה בעיניים מכווצות בנברשות קריסטל ושומעת אימהות מבקשות רחמים (הו, רילי? ומה איתך? מה איתך, כשביקשת רחמים? תעשו לי טובה.) אני רואה עולם שטחי שמתקיים בלב מציאות מבעיתה ואני לא יכולה לזוז.
אני לא יכולה לנשום.
(חכו רגע. זה לא קשור על הציטוט, אבל כרגע חשבתי על זה. הספר הוא בעצם יומן- אבל הוא כתוב בהווה. אז מה, היא פשוט הולכת עם יומן 24 שעות וכותבת? אז איך היא יכולה בכלל לראות את החדר המופלא הזה שכל כך הרבה אמהות ביקשו רחמים או משהו כזה? אוך, זה כזה דפוק מוזר.) כל כך הרבה אנשים איבדו את בתיהם ואת ילדיהם ואת חמשת הדולרים האחרונים שלהם בשביל זה (אוקי, אוקי. איך? איך העובדה שהשלטון הדיקטטורי דפק לתושבים את החיים מתקשרת לבניין המפואר? איך?)
(וזהו, סיימנו עם המקום השישי, אגב.)

ניתוח הציטוטים
אין לי כל כך מה לנתח, כי כבר פירטתי על עניין הנחמדות והרחמים מוקדם יותר.
אז מעבר ישיר למקום החמישייי

****
המקום החמישי

על טמטום וכפייה מ.י.נ.י.ת מוסתרת

הקדמה
אני מעתיק לכם כאן סיף מחוקת ה.או.נ.ס בישראל, כדי להעביר את הציטוט. הנה:
בחוקי מדינת ישראל, א.ו.נ.ס הוא עבירת מ.י.ן הכוללת החדרת איבר מאיברי גופו של אדם או החדרת חפץ כלשהו על ידי אדם לאיבר מ.י.נ.ה של האישה, ללא הסכמתה החופשית...
אוקי, אומנם הציטוט הזה מהחוק לא ממש מועיל לי לציטוט הבא שאני הולך לפרסם, אבל שיהיה.
הנה הציטוט מהספר:
(גם כאן זה ערוך, אגב.)
"אסור לך לגעת בי. אסור." העיניים שלי קבועות בדלת.
הוא קם. "למה לא?" (בן אדם, מזה משנה למה לא?! היא פ.א.ק.י.נ.ג אמרה לך לא לגעת בה. אין לך אפילו זכות לשאול למה.)
........ הוא שולח יד לזרוע שלי ואני מתחמקת.
"למה?" הוא שואל. (שוב?!?!)
"אתה לא מכיר אותי." אני אומרת לו.
.......
"אנחנו שני האנשים החיים היחידים במקום הזה ואת רוצה להתרחק גם ממני?" (וואו, וואו. אוקי. יודע מה? להבא, כשאהיה עם מישהי בחדר לבד, אגע בה, כי אנחנו לבד. NO)
אני עוצמת עיניים ומתמקדת בנשימה. "אתה יכול לדבר איתי. רק אל תיגע בי." (למה היא בכלל צריכה להגיד את זה כל כך הרבה פעמים? לעזאזל)
שבע שניות של דממה מצטרפות לשיחה. "אולי אני רוצה לגעת בך." (אתם רואים, אנשים? זאת כפייה מ.י.נ.י.ת. היא הבהירה לו, שהיא לא רוצה שהוא ייגע בה. מה הקשר שהוא רוצה? היה לי כל כך מביך לקרוא את הקטע הזה. בייחוד שהסופרת לא התעכבה על העניין, לא התייחסה להתנהגות שלו כהתנהגות כפייתית מבחינה ס.ק.ס.ו.א.ל.י.ת. איזה מן ספר נוער זה?).

***
עד כאן למקום החמישי.
אני מתחיל להתעייף, כאן, חברה.
יש כבר תשעה עמודי וורד לביקורת הזאת.
ולכן...
אני קוטע את התחרות באמצע, כי אני אפילו לא מאמין שמישהו קרא בכלל את הביקורת עד עכשיו.
ולכן אומר במהירות שהתרגום מזעזע, הדמויות גרועות, הדיאלוגים אידיוטיים ילדותיים נורא, והספר פשוט... גרוע.\
אני חושב שסיימתי עם ספרי נוער בסגנון... לנצח.
ואם רק, אם רק, הספר הזה היה נופל לידיים של סופרת מוכשרת, שלא הייתה לוקחת כל פרט אפשרי מספרים אחרים ומכניסה טיפת ייחודיות משלה, אלא לידיים של סופרת מקורית עם כתיבה טובה...
זה היה מופלא.
אבל נפץ אותי הוא ספר דביק ומגעיל, ילדותי ומנופח, וקשה לי מאוד להבין למה כל כך הרבה אנשים אהבו אותו.
אני סיימתי כאן.

רק, מילים אחרונות: אני עובר תמיד על הביקורת, אבל אני מניח שיש מלא שגיאות כי היא מאוד מאוד מאוד ארוכה.
וכל הכבוד למי שקרא אותה עד הסוף. למרות שאני די בטוח שאף אחד לא סיים לקרוא אותה.

אוקי, ביי ביי.
אה, ועוד משהו.
אני לא בת.
אני חייב להבהיר את זה כי לא מעט טועים.
התמונת פרופיל שלי היא לא אני.
היא מישהי מפורסמת.
לא משנה.
ביי.

אוקי, פתאום קלטתי שלא עשיתי את הדבר המתבקש.
אז לביקורת הזאת קוראיםםם

נפץ את נפץ אותי

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור
מסובך

מסובך

לורי האלס אנדרסון

אז כן. אולי ציפיתי שהוא יתנצל. ואם לא יתנצל, לפחות יגיד משהו, כמו, אולי- "סליחה אור, סליחה שנעלמתי לכמעט שנה וחצי ושיקרתי לך בוואטסאפ שאני חולה למרות שידעתי שאתה לבד, ולמרות שאתה יושב עם ילדים בהפסקות, אתה עדיין לבד, ואני יודע שאתה בחיים לא היית עושה לי את זה, ואני חרא, חרא, חרא, חרא, חרא."
ואני יודע, היה מטופש מצידי לייחל למשפט כזה מתרפס. הרי, גם הוא שקוע במאבק, לא? אולי מאבק שהוא לא מבין בעצמו, אבל מאבק.
כולנו חיים בתוך הקרבות הפנימיים שלנו, מתפלשים בתוך הזבל שנקרא המחשבות שלנו, הפסימיות שלנו, נאבקים בשגרה היום יומית המציקה, המעייפת, בין אם היא מסתירה מכולם שהיא לסבית ושהיא מאוהבת במורַה למתמטיקה שלה, או שהוא מסתיר מההורים שלו שהוא התחיל לעשן, או שהיא נאבקת בדמעות המעקצצות בעיניה כשהיא רואה את תלוש המשכורת הדל או כשהוא מתכחש לציון הנכשל הצפוי מראש.
לכולנו, ילדים ומבוגרים, יש לפחות בוהן אחת בתוך הבוץ. יש כאלו עם רגל וחצי בבוץ, ויש כאלו עם חצי ציפורן. אבל הבוץ הזה, הבוץ המקולל הזה, הוא המאבק שלנו, המאבק היומיומי שלנו.
הרבה פעמים אני תוהה כמה אני שקוע בתוך הבוץ. חצי בוהן, או מכוסה עד הצוואר?
אני אף פעם לא בטוח.

אבל רגע.

לפני שאמשיך בענייני הבוץ המקסימים, אני חושב שאני צריך להסביר משהו.

תקופת היסודי הייתה תקופה מדהימה ברובה עבורי, הן בציונים והן בחברים.
הביטחון העצמי שלי היה בשמים והבוץ הדביק היה יבש כמו המדבר.
שום דבר לא היה יכול להתקלקל.
ואז הגיעה כיתה ז', התקופה עם השינויים הדרסטיים שחלים בך וחלים במי שסביבך. ילדים שאהבתי מאוד בתקופת היסודי השתנו, ואני מצאתי את עצמי בתוך בועה של ארבעה נערים- אני ועוד שלושה חברים טובים, שכמו אוכסנו בתוך קופסאות שימורים במיוחד בשבילי. וזה היה נהדר. היה לי במי להיאחז בזמן בית הספר, כמו שהייתי רגיל.
ואז הגיעה ההודעה הראשונה.
אחד משלושת החברים שלי, שהכרתי רק בתחילת אותה שנה עוזב. עוזב לקנדה, ומשאיר אותי רק עם עוד שני ילדים שבאמת קרובים אלי.
והוא עזב.
הייתי שקוע בבוץ כבר עד הברכיים.
בדיוק שנה אחר כך, הגיעה ההודעה השנייה.
החבר הכי טוב שלי מאז כיתה ב' עוזב, עוזב גם הוא. לאירלנד. תקופה של שנה שעלולה להימרח עוד הרבה זמן אחרי.
והייתי כבר שקוע בבוץ עד למותניי, והמאבק נגד השקיעה המהירה נחלש.
כמה חודשים אחר כך, הגיעה הודעה שלישית, בצורה לא הודעתית בעליל- החבר הטוב (והאחרון שנשאר לי) חולה והוא בבית חולים.
אחרי שבועיים נודע לי שהוא הבריא. אבל לא, הוא לא חזר לבית ספר.
שנה עברה מאז, והוא עדיין לא חזר ללמוד. הוא יושב בבית, בריא כמו שור, אבל לא חוזר.
לפני חודש פגשתי אותו בספרייה של בית הספר. "משלים עבודות", הוא אמר. הוא נראה כמו שנראה פעם, והתנהג כמו שהתנהג פעם- ודיברתי איתו. הברזתי משני שיעורים בשביל לנסות לשכנע אותו לבוא איתי לכיתה. אבל הוא לא בא. אחרי שעה וחצי הוא החל לחייג מספר, קם מהכורסה האדומה והתחיל להסתובב ברחבי הספרייה, כתפו מצמידה את הנקסוס 4 שלו לאוזנו, נראה עצבני משהו.
"תבואי לקחת אותי." הוא סיים את שיחת הטלפון הפתאומית, לקח את התרמיל שלו, ומבלי לומר כלום יצא מהספרייה.
והוא הלך.
הוא הלך הביתה בלי לומר מילה.
והייתי שקוע בבוץ עד הצוואר.

***
אתם יודעים, אני חושב שאפשר לראות איך, אם בכלל, אנשים מתמודדים עם הבעיות שלהם. אפשר להבחין בכך בצורת הדיבור שלהם, בפרצופים שלהם, במגננות שלהם.
הדבר המרגיז בזה הוא שאיכשהו, אנשים אחרים אף פעם לא נופלים. תמיד יציבים.
ורק אני, הבוץ שלי עולה ויורד, יורד ועולה, והמאבקים שלי, נחלשים ומתחזקים, מתחזקים ומתחלשים, כאילו אני במסלול בלתי נגמר של רכבת הרים לא צפויה, מטלטלת.
***
שנותיו הראשונות של טיילר מילר בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים היו לא משהו.
לא משהו בכלל.
הוא היה שקוף- חוץ מחבר גיק אחד שלו, הוא היה לבד.
ואז, בניסיון להיות "מגניב" הוא עשה גרפיטי על אחד הקירות בבית הספר, ונגזר עליו לעשות עבודות צביעה יחד עם עוד שני נערים עד סוף הקיץ.
במהלך העבודות, טיילר הופך לשרירי וחתיךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך הורסססססססססססססססססס אומייגעגע (בנוגע לדברים האלו, בהמשך) והוא מכיר את אחת מהמקובלות שגם היאאאאאא חתיכהההה הורסתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת והוא רב עם אח שלה שגם הואאאאאאאאא חתיךךךךךךךךךךךך הורסססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססס ו-...
אוקי, אני אפסיק.
בכל מקרה, בגלל השרירים שלו ( /: ) טיילר הופך למקובל ומשיג בת העשירים היפהפייה, בת'אני, שלא רק שהיא יפהפייה, היא יפהפייה מתוסבכת.
וכשאני אומר מתוסבכת, אני מתכוונן ל- מתוסבכת.
אלכוהול, סקס ודברים מקסימים בסגנון.
לטיילר גם יש בעיות עם אבא שלו, בן אדם לא נחמד בעליל, ועם אחותו, נחמדה בעליל אבל יוצאת עם החבר הכי טוב של טיילר.

אז, כן. אני מניח ששמתם לב של- "מסובך" אין סיפור עוצמתי כמו, למשל, "דברי", שנכתב גם הוא על ידי לורי האלס אנדרסון, סופרת שספריה בעיקר נוגעים בקשיים בגיל ההתבגרות בעדינות וברגישות ופורסים את המציאות בצורה הנכונה והריאליסטית ביותר מלבד דבר אחד-
האמריקאיות.
כן.
גם דברי וגם מסובך הם אמריקאים. גם מוצא אמריקאי, אבל יותר מהמוצא שלהם הם אמריקאים.
דמויות יפהפיות ומן מציאות מתוקה-חמוצה וצבעונית וורודה.
לאחר בירור, מסתבר שזה באמת ככה- האמריקאים האמיתיים באמת חיים בסרט. ידידה אמריקאית שלי אישרה את זה.
הם באמת ככה.
אבל בדברי, למשל, זה הפריע, אבל רק קצת- הסיפור המרתק כיסה אותו.
אבל כאן, סיפור שגרתי ביותר- זה בלט הרבה יותר. ולי, בתור ישראלי, היה יותר קשה להבין ולקבל את ההתנהגות שלהם, התנהגות שכביכול רואים רק בסרטים.

לסיכום בנוגע להמלצה- טוב, המלצה. אני לא ממש יכול באמת להמליץ עליו למישהו.
נופיר, למשל, לא תאהב את זה. רוב הקוראים לא יאהבו את מסובך, אני מניח. אם אתם רוצים באמת ספר שצועק "טוב!" תקראו את דברי. אבל את מסובך...? רק אם יש לכם מחסום קריאה. זה ספר מאוד משחרר.

אז כמו שטיילר נאבק בחברה שלו ובאבא שלו ובבוץ המעיק שמכסה אותו, אני נאבק, נאבק, ויודעים מה?
אני מתחיל לנצח.
אני מתחיל ללמוד לשים לב מתי אני מתנפל על אנשים בלי סיבה (אהם ריין) וגם מתנצל על כך. אולי יום אחד אפסיק עם זה לגמרי, עם ההתנפלויות.
סוף סוף אני גם מודה בטעויות.
והלוואי שאלמד להסתפק במה שיש, ולשחרר את החברים שעזבו ולתת לילדים החדשים שרוצים להיות איתי להיכנס לחיים שלי, גם אם לא בטוח שזה ילך, וגם אם יש מצב שבסופו של דבר שוב יהיה לבד.
זה יהיה הניצחון הכי גדול שלי.


נ.ב- את החלק הראשון של הביקורת כתבתי במחברת ה- "להיות או לא להיות- זאת השאלה" שלי. מחברת שאני משתמש בה למירמורי 2 לפנות בוקר, ואז אחרי שקראתי את מה שכתבתי במחברת הזאת אמרתי: "אוקי, מסיבה לא ידועה זה מזכיר לי את דברי" אז הקלדתי את זה למחשב וערכתי קצת כדי שזה יהיה יותר נעים לקריאה, והורדתי את החלקים האישיים יותר.
אז רק רוצה להבהיר שאני לא בן אדם דיכאוני כמו שזה נראה, ממש לא, אין לי מחשבות אובדניות או כל דבר 100מם בסגנון.
וזהו.
מקווה שאהבתם את הביקורת.
כל מה שנשאר לכם לעשות זה לנצח בקרבות שלכם, ולהחליט אם לקרוא או לא לקרוא את מסובך.


ביי 
אור,
09/10/2015

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור

ביקורות נוספות על "הגן הכימי - קדחת"

הגן הכימי - קדחת

הגן הכימי - קדחת

לורן דסטפנו

את ההשתנקויות אני בדרך כלל משאירה לאמא שלי, סוג של צווחה עם התנשפות שתופסת צלילי ״אייייייייייי״ ארוך וחנוק.
ההשתנקות הזאת מלווה את אמא שלי בדרך קבע; כשהיא רואה נעליים חדשות, את הבית מלוכלך, בגד שמוצא חן בעיניה, שאח שלי לא רוקן את המדיח, או ציור חדש שציירת (זה טוב, אל תפקפקו בכישורי הציור שלי).
אבל לא יכולתי לעצור את עצמי כשגיליתי שהספר הזה במבצע של שלושה במחיר 99 בהוצאת ״מודן״. אני מתה על שבוע הספר בתל אביב. כמעט קפצתי בדילוגים!
את הספר ראיתי לראשונה בכלל בסטימצקי, כשהסתובבתי עם ג'ן והוני רוז אחרי שהחזרתי לג'ן את הספרים שלה - שנשרפו, נרטבו, נקרעו, והיטשטשו בעזרת לורדים.
סתם צוחקת.
או שלא.

אז בגדול, התחלתי לקרוא אותו לפני ״רעות מלידה״, אבל בדרך כלל כשההכרעה באה בין ספר חדש לספר המשך של סדרה; אני מעדיפה לקרוא את החדש. זה מרענן ולא כובל אותך לעלילה כלשהי.
בכל מקרה, אחרי שסיימתי את ״רעות מלידה״, לא תכננתי להמשיך לקרוא בזמן הקרוב, אלא להמשיך לכתוב.
ואז גלית באה ואמרה שהתגעגעו, ושיין שיין עם האנגלית שלה (אף פעם לא הייתי ידועה בזכות כישורי האנגלית שלי^^) וה״Welcome back״.
ואני, שידועה בחביבותי, נחמדותי, וכישורי האמפתיה המשתפכים שלי, בעיקר לכל פגועי הנבוט בראש בכללם, הרגשתי רע עם עצמי ובזכות כישורי המדהימים, קראתי את הספר הזה עד הסוף.
צריכים לתת לי פרס נובל, אני אומרת לכם.

בואו נתחיל מסקירה חיצונית; יש משהו שגורם לקורא לרצות להקיא ברגע שהוא רואה את הכריכה. מתנצלת, דוגמנית, אבל אלו הפנים שלך (אני לא יפהפיה, אבל הדוגמנית מבוגרת מידי בשביל לדגמן את ריין והפנים שלה פשוט לא יפים וריין אמורה להיות יפה! וסליחה, אבל אני בררנית [אני עומדת לסתור את הטענה הזאת הרבה פעמים בהמשך]). אני יכולה להתערב שאת בת שלושים ומשהו, ואף אחד שלא מהדור הראשון לא חיי בגיל שלושים ומשהו, וכל בני הדור הראשון זקנים מידי.
אבל אם נמחק בלורד את הפנים של הדוגמנית (אני אדם נחמד) ואת התכשיט-כובע המזעזע (אני מרגישה פתאום ממש פקאצה), אז כל השאר יפה למדי - התלתלים הזהובים שנופלים על הכתפיים הצחורות של הדמות (בוהוווו, הלוואי עלי תלתלים יפים כאלה, אני רק תקועה עם תלתלים קטנים >:), את היד הרכה שמונחת על הלחי, עם הצמיד הדק והעדין, הידיים הדקות, השרשרת הדקה עם החרוזים השקופים, ושמלת הכפלים האדומה עם הרשתות המבצבצות.
כן, זאת עטיפה יפה. הצילום בהחלט תופס בספרים האחרונים.

בכל מקרה, הבה נתחיל בסקירה פנימית.
אחרי שבספר הקודם, ריין וגבריאל הצליחו להסתנן מהאחוזה, השניים לא זוכים להרבה מנוחה לפני המכשול הבא; לפני הפרק הרביעי השניים מוצאים את עצמם אסירים בשנית, בתוך פארק שעשועים ענק, שהוא בעצם בית בושת שהמנהלת שלו פסיכית מסוממת עם חרדות נטישה. נשמע כיף אדיר!
בנוסף לכך, כולם שם מסוממים דרך קבע, בעיקר הזונות.
ואם שכחתם, ריין יפהפיה. עשו אחד ועוד אחד, קבלו שלוש - למנהלת היקרה יש רצון לעשות שימוש בריין תוך כדי איום על גבריאל.
העניינים מתגלגלים וריין וגבריאל מצליחים לברוח, אבל זה כבר לא חשוב כי זה בחלק הרחוק של הספר. וזה לא ספויילר - זה כתוב על העטיפה.

בעיות, תמיד קיימות בספרים שניים. תמיד.
כמה זמן לא נתתי לכם ציטוטים או איזכורים משיחות בביקורות שלי? נצח! אז בואו אראה לכם את בעייה מספר אחת בעזרת ציטוטים!
~~~~~~
אני: כרגע סיימתי ספר שהדמויות הראשיות בו מסוממות 99% מהזמן.
לינה: מאגניב.
אני: זה היה מאגניב אם הדמות הראשית לא הייתה גם המספרת.
~~~~~~
מה שמוביל אותי לטענה הראשונה שלי; סמים. כיף חיים. אבל צריך להשתמש בדבר הזה במידה, במיוחד כשהדמות הראשית היא המספרת.
חלק גדול מאוד מהספר סובב סביב סמים ומסובב את הראש. הפסקתי לעקוב בשלב מסויים אחרי שורת המסוממים, ואני אדם שברגע, מאוד מתמקד בדברים קטנים.
אחר כך שוכח אותם, אבל עדיין.
אבל כמה אנשים יכולים להיות מסוממים בו בזמן?!
ריין מסוממת, גבריאל מסומם, מאדאם המנהלת מסוממת, הזונות מסוממות (לא שריין הספיקה להתאושש מהסמים כדי לאמת את זה) וכו' וכו'. טוב, כן, היו די הרבה רגעים שריין פיקחת, אבל בהמשך הספר זה מחמיר.
גבריאל, לעומתה, מסומם איזה מאה ומשהו עמודים וברגעים המכריעים קשה לו לעמוד על הרגליים בגלל תסמיני הגמילה.

והבעיה השניה היא כזאת; חוסר אונים נורא.
חוסר אונים חוזר על עצמו בערך בכל ספר קיים בעולם, אבל בדרך כלל הוא בשליטה. בספר בזה חוסר האונים יוצא מכל החורים עד שבא לך לזרוק את הספר על עובר אורח אקראי.
גבריאל מסומם וקשה לו.
מנסים לחטוף את ריין.
הם עומדים למות.
עומדים לתפוס אותם בבריחה.
כמעט אונסים עוד דמות.
אספנים מסתובבים ברחובות.
הגמילה הורגת את גבריאל מבפנים.
הגמילה הולכת חלק עם ריין אבל גבריאל מדאיג אותה.
השניים תקועים עם ילדה קטנה שלא ממש בשליטה.
ריין לוקה במחלה מוזרה שמכסחת לה את האיברים הפנימיים.
וזה ממשיך. וממשיך. וממשיך. ואפילו לא התחלתי מההתחלה.
אלה כבר תשע סיבות להיות אומללים, והסופרת תקעה הרבה יותר סיבות בספר מזורגג של 256 עמודים! לא דוחפים כל כך הרבה בספר כזה!
עכשיו אתם מבינים? כל חוסר האונים הזה מעיק! מילא יש את משחקי הרעב; לקחו אותי לזירה אחת בה אצטרך לחסל 23 מועמדים או שיאכלו אותי קודם. בוהווו איזה סבל.
אבל פה הכותבת מכניסה אותנו ליותר מידי עלילה, יותר מידי סערת רגשות, כל חוסר האונים הזה מתיש את הקורא וגורם לו לרצות להפסיק לקרוא. וגם חוסר האונים הזה נמשך על גבי עמודים, ועוד עמודים, ועוד עמודים.
ואין גם מנוחה גדולה, אין פרק אחד שהוא לא הראשון שאני יכולה פשוט להצביע עליו ולומר ״הדמויות נרגעו, הכל בסדר״.
חסלו אותי וזהו.

ושמישהו יסביר לי למה כולם רוצים כל כך את ריין ונטפלים אליה. כן, היא יפה. בסדר, יופי. אבל לפעמים הכותבת משרה הרגשה כאילו כל העולם מחפש אחריה. ומי שקרא את זה, שיעז לומר לי שזה לא נכון=.=
מעצבן.

יש יותר מידי קשיים בספר הזה, יותר מידי מכשולים, יותר מידי; זאת המילה. המציאות הקשה כבר לא מציאותית בשלב מסויים, והכל יוצא מפרופורציות כי הסופרת הרגישה יותר מידי משוחררת, ואם היא לא נשואה אני חושבת שמישהו זרק אותה, כי יש לה נטייה לכתוב על הגעגועים של ריין לגבריאל, בייחוד כשהוא מסומם.
זה כואב מידי, זה קשה מידי, זה מציאותי מידי, זה מאיים מידי, זה יותר מידי.

יופי, בואו לתשבוחות, יש לי הרגשה שאני עומדת לקרוס.

הכתיבה יפה כתמיד, מפורטת ומלאת תיאורים. מאוד חיה.
שוב, הרעיון שובה לכל הדעות.
הדמויות והעומק שלהן מאוד מפתיע, כל עוד הן לא מסוממות, זאת אומרת.
ויש משהו שפשוט ממגנט אותך לספר:)

והצדדים הטובים של הספר, למרות שלא דרשו שום פירוט מפלצתי, הביאו לו את שלושת הכוכבים שלו. את הספר הבא כמובן שאקרא, אבל אני חושבת שזה יותר מסקרנות מאשר מהנאה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
הגן הכימי - קדחת

הגן הכימי - קדחת

לורן דסטפנו

איש-שעשה-את-הכריכה היקר, מדוע בחרת באישה שלבטח מזמן עברה את העשור השלישי לחייה, שאמורה להיות ריין בת ה16? אם לומר את האמת, היא נראית כאילו הייתה יכולה בקלות להיות אמה של ריין. ואולי זו הכוונה?? מעניין. בכל מקרה, נראה שהדבר היחיד שהכריכה משקפת הוא שיערה של ריין- זהוב ומתולתל. אם לומר את האמת, אילו אני הייתי זו שיוצרת את הכריכה, לבטח הייתי לוקחת נערה צעירה ומלבישה אותה בשמלה זהובה, ולא אדומה, שתתאים לכינוייה "זהבית". אולם אינני האחראית על הכריכה, ואם לומר את האמת, הרבה יותר חשוב התוכן.
התוכן המרתק, הכתוב בצורה נפלאה ובשפה שסוחפת אותנו לעמוד הבאה וכך הלאה עד סוף הספר, דמויות בנויות היטב, ועולם עתידני מתוכנן ומתואר בקפידה. אני לא רוצה להרוס בספויילרים, אך אין ספק שהעלילה נהדרת. ובכל זאת, ספויילר- אני לא יודעת מה אתכם, אבל כשריין הלכה עם ווהן בחזרה לאחוזה ועד סוף הספר, הדבר היחיד שחשבתי עליו היה גבריאל. מי יודע מה עובר לו בראש?! אולי הוא חושב שהיא ברחה ממנו? אולי הוא חושב שהלכה לחפש את רוואן לבדה? הרי הם דיברו על הנושא בלילה האחרון שלהם ביחד. ואולי הא בעצם חושב שנחטפה על ידי אספנים? הרי מה הסיכוי שווהן ימצא אותה אצל קלייר ויסיע אותה בחזרה לאחוזה?? סוף ספויילר היו כאלה שהתלוננו שגבריאל וריין מתנשקים פעם וחצי ושהם משעממים. אני דווקא חושבת שיש יופי באיפוק שלהם. באהבה שקיימת גם בלי נשיקות ומעבר להן. מכיוון שבצורה כזאת כל לנשיקה יש הרבה יותר משמעות. למען האמת, לדעתי זה רק הוסיף לספר ולא גרע ממנו.
דבר אחד לא הבנתי (כולל ספויילר)- כשגבריאל וריין נקלעים לקרנבל, למה הם נשארים שם? למה הם לא פשוט אומרים שהתבלבלו וחוזרים על עקבותיהם? הרי הרבה גברים מגיעים מדי לילה והולכים כמו שבאו. אף אחד לא מוחזק בניגוד לרצונו. אז למה הם כן?
והסוף, הסוף כשלינדן מגלה הכל (!). איזה כיף לראות את בועת הבורות שלו מתפוצצת לו בפרצוף. כבר מהספר הראשון חיכיתי לרגע הזה.
אז כן, הספר פשוט מדהים! התרגום עושה חסד רב עם הספר. ואני לא יכולה לחכות עד שאקרא את הספר הבאה (שמונח על המדף שלי ולוחש את שמי, מחכה שאקרא אותו).

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מאי
הגן הכימי - קדחת

הגן הכימי - קדחת

לורן דסטפנו

מכירים את זה שאתם יוצאים מסרט או הרגע גמרתם ספר ואתם מרגישים שהמוח שלכם פשוט לא מעכל אותו עד הסוף?
כי הרגע סיימתי את הספר אני לא יודעת אם אני המומה. או שאני מרגישה כמו ריין ברגע שהיא יצאה מהאחוזה. הספר הזה אחז בי כה חזק עד שיום שלם לא עזבתי אותו עד שגמרתי אותו. יום שלם ניסיתי לזוז בין הפעולות הרבות שלי בשביל עוד חמש דקות עם הספר. לעת ערב ישבתי על המיטה ולא עזבתי אותו לרגע, אפילו לא לרגע אחד. המילה שישבת לי על קצה הלשון עכשיו היא "עוצמתי" או "חולני" כי גם כמו קודמו הוא חולני קיצוני וזורק את המציאות הקשה שלו אל הקורא לפרצוף כאילו היא מתקיימת מתחת לכריכת הספר כאילו היא מספרת על עולם שבאמת קיים במקום כלשהו. בניית העולם מפילה אותך לגמרי בלי שום דבר חוץ ממציאות קשה מדי בשביל שתוכל לתפוס אותה.. גם בספר השני הסופרת מוכיחה לנו שהעולם שהיא בנתה בנוי מהרבה יותר מאחוזה ופרדס תפוזים עולם שלם שבחלקו שקע במים עולם שמתנהל על פי ההיגיון האנושי עצמו . החלק האחרון מחריד במלוא משמעות המילה אם בחלק הראשון נחרדתם החלק השני מפיל אותם ולא בהכרח במובן הטוב של המילה... נהניתי מהתיאורים הם גרמו לי להרגיש בתוך הספר הצצה חפוזה למציאות מחרידה. הרגשתי את כאבה של ריין פחדתי בשבילה.. והזדהיתי איתה כי היא דמות חכמה ואנושית להפליא. אני חושבת שאני מבינה מעולה למה לספר קוראים קדחת כי אין רגע שכולם ממש בריאים בו.... והכריכה הזאת לא קשורה לכלום אז תתעלמו ממנה כי התוכן זה מה שחשוב כאן. הספר מורכב מפסיפס שכזה של אירועים שהופך אותו למחרידים ומדהימים כאחד. אם נהניתם מהספר הראשון וגם אם לא אל תפספסו את קריאת הספר הזה.. הוא צלילה אל עולם הספר כמה שעות שהמוח לא עסוק במחשבות טרודות על החיים אלא רק הספר. ג-א-ו-נ-י !

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מנטה
הגן הכימי - קדחת

הגן הכימי - קדחת

לורן דסטפנו

וואו. וגם - קצת מאכזב.
ראשית אומר שזה ספר מומלץ, בעיקר הראשון - קצת שונה מכל ההפי הנדינג. כן אפילו מעורבני החקייו. אפשר לומר שהיא לקחה צעד (או שניים) קדימה.
כמו כל אחד שקורא ספר, גם אני מנסה לחשוב מה עבר לסופרת בראש.
הספר הראשון אהבתי, וסיימתי תוך שעה. זה? קצת יותר.
מתיש, מתיש. המספרת לא מגובשת ודווקא הנחרצות בספר הראשון הייתה יפה כ"כ.

ספויילר--------------
הרומן בין ריין לגבריאל לא מתפתח מעבר לנשיקה וחצי, המשרת המקסים נעלם
ולאורך הספר אנחנו נחשפים לעוד דמויות חסרות תקווה שקורעות לנו את הלב.
סוף ספויילר----------

בקיצור, אם הראשון עשה לכם צביטה בלב - זה יעשה לכם בעיטה ענקית. ממ מחכה לשלישי :)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Big girl
הגן הכימי - קדחת

הגן הכימי - קדחת

לורן דסטפנו

הזוי.
אבל טוב.
הזוי וטוב.
בדרך כלל ספרים שניים בטרילוגיה הם די גרועים.
זה דווקא היה לא רע.
ממשיך את התפתחות העלילה בצורה מעניינת וגם קצת לא צפויה.
ושוב מראים את המציאות הנוראית שריין חיה בה, רק שהפעם בלי כל המותרות שכבר התרגלה אליהן באחוזה אלא הישרדות נטו.
כבר לא יכולה לחכות לאחרון :]

לפני 13 שנים•Vik
הגן הכימי - קדחת

הגן הכימי - קדחת

לורן דסטפנו

*קדחת – הגן הכימי 2*

אמ;לק: כן או לא? נכון בהוגוורטס ק' (קדחת) הוא הציון הנמוך ביותר? אז זהו אין לי מה להוסיף על זה

תקציר מגב הספר:
כשהעולם מתפרק והחיים כה קצרים, האם החופש אכן יקר מכול? ( =^.^= אה, כן, במיוחד אם החיים קצרים חשוב שתסבול בכמה שפחות מהם! =^.^= )
רַיין וגבריאל, אהובה החשאי, הצליחו אמנם לברוח מאחוזת־הניסויים המפוארת של ווֹהן, המדען המרושע שמנסה למצוא תרופה נגד נגיף קטלני בדרכים אכזריות ( =^.^= איך לנסות להציל את העולם (אם כי בצורה קצת מעוותת מוסרית) הפך לרשע, נשגב מבינתי, כאילו בניגוד לבנו האנס לפחות הוא מנסה לעשות משהו טוב, ולא מבלה את זמנו בלקיחת הבתולים של ילדות קטנות =^.^= ), אך העולם שהם פוגשים בחוץ מאיים לא פחות. הם מגיעים ללונה־פארק עתיק שהפך למחנה־שעשועים סגור, ובו נערות צעירות מספקות את צורכיהם של גברים תובעניים. ( =^.^= די. עוד הרמון שפחות-מין?! =^.^= ) כדי להפיג את ייאושן הן מסוממות דרך קבע. כאשר ריין מבינה לאן הם נקלעו היא נחושה לברוח גם משם, ולהמשיך במסע למציאת אחיה התאום רוואן, השריד היחיד שנותר ממשפחתה, אחרי שהוריהם, שגם הם חיפשו תרופה לנגיף הקטלני, נהרגו כשהמעבדה שלהם התפוצצה.
יחד עם ילדתה הקטנה והשברירית של אחת מנערות המחנה, ריין וגבריאל ממשיכים בדרכם למנהטן, כשמכשולים וסכנות מאיימים על חירותם. אך גם כשהם מוצאים מקלט בעיר המתפוררת שהיתה פעם מרכז העולם, מתברר כי ניסוייו המפלצתיים של ווהן ממשיכים לרדוף אחריהם. ריין נקרעת בין אהבתה לגבריאל לכמיהתה ללינדן, בעלה ( =^.^= כמיהתה לאנס הפדופיל שחטף אותה ונשא אותה לאישה בניגוד לרצונו, כלומר? ברור, מי מאיתנו לא כמה מדי פעם לפסיכופת שיתעלל בנו? =^.^= ) עתה עליה להחליט האם להילחם על החופש בכל מחיר – גם אם המחיר עלול להיות קשה מנשוא ( =^.^= לא יעלה על הדעת, שלא ניתן לתאר במילים, מצלק נפשות, בלה בלה משפטים אובר-דרמטיים של תקצירים =^.^= ). קדחת הוא חלקה השני של טרילוגיית ‘הגן הכימי’. החלק הראשון, ‘הקמילה’, ראה אור בהוצאת מודן.

ומה אני חשבתי:
הספר הזה הוא אחד לאחד העונה השניה של נמלטים. למי שלא ראה נמלטים – אני מרשה לעצמי לספיילר כי מדובר בסדרה בת עשר שנים לפחות, אבל אם אתם לא רוצים שאספיילר לכם אותה תפסיקו לקרוא עכשיו – בסוף העונה הראשונה הנמלטים נמלטים מהכלא, ובמהלך כל העונה השניה עוברים קשיים ותלאות חסרות משמעות עד שבסוף העונה הם...שוב חוזרים לכלא. אז זהו, אין לי מה להוסיף על זה, כי מסתבר שגם לספר לא היה מה להוסיף על זה: ריין וגבריאל נמלטו מהרמון שפחות-המין של משפחת אשבי, עברו כמה קשיים ותלאות חסרות משמעות (נלכדו בבית-בושת, נלכדו בבית של סוטה – וכאן אני חייבת לציין שאונס הוא כמו ווסאבי, כמות מדודה ממנו בסיפור תזעזע אותך, אבל כשמתחילים להעמיס עוד ועוד ממנו בכל מקום, בסופו של דבר הלשון שלך מאבדת תחושה והמזעזע הופך למשעמם), ברחו וברחו ובסופו של דבר...נתפסו וחזרו להרמון שפחות-המין. בשביל. מה. אם. ככה. בזבזתי. את. זמני. על. לקרוא. את. זה?! הספר הזה יכול היה באותה מידה לא להתקיים בכלל!
אני אמשיך לספר השלישי, ולו בגלל שספר שני גרוע מתוך טרילוגיה טובה הוא תופעה די נפוצה (סופרים נמנעים בכל מחיר מלפרסם זוג ספרים ומותחים כל סיפור לכדי טרילוגיה משום מה), אבל בכיוון שזה הולך אליו, הטרילוגיה הזו מסתמנת יותר ויותר כנפילה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•חתול השיממון
הגן הכימי - קדחת

הגן הכימי - קדחת

לורן דסטפנו

ספר מקסים להפליא, לדעתי הטוב בסדרה מכולם. תיאור ההזיות של ריין בהמשך... מדהים כמה שזה מרגיש אמיתי ומרתיע בו זמנית.
מי שלא מבין בכריכה זו אישה מבוגרת בשם מדאם, שתופיע בהתחלה של הספר לכן אני לא מפחדת להגיד לכם את זה עכשיו. והיא תהיה נודניקית בהתחלה ומעצבנת ברמות על, אבל אל תדאגו, תמשיכו לקרוא.... מצפים לכם הפתעות ועלילה יפהפיה ומרתקת. אני אישית נסחפתי עם כל הסיפור בסדרה הזאת וזה מקסים איך שהסופרת יודעת להעביר את זה בכתיבה שלה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•aliada
הגן הכימי - קדחת

הגן הכימי - קדחת

לורן דסטפנו

אחרי הספר הראשון שלדעתי היה קצת עצוב ומעיק אבל הסוף הרגיש כאילו הספר השני יתחיל באווירה שונה לגמרי.
כי אחרי הספר הראשון לא יכולתי לדמיין ספר עם ארועיים כאלה מטרידים ועצובים.
אז אחרי עמוד וחצי של שמחה הגיע הזמן לעוד הרבה יותר דברים מזעזעים.
ושאתה חושב שזה לא יכול להחמיר יותר,
זה כן.
והסוף?
אני אפילו לא רוצה לדבר עליו (אפשר לסכם אותו בצעקה חרישית של- אעאעאעאעאעעאעאאע מה לעזאזאל קרה עכשיו??)ץ
אז למה זה ספר טוב?
טוב הדמיות מעניינות העלילה מותחת ותמיד יש איזה רצון לקרוא עודץ
כדי לראות אם זה ישתפר (ספוילר זה לא).
הרעיון ממש יפה וזה לא כמו כל הטרילוגיות האחרות שכל אחת נראית תעתיק של השנייה,
אבל יש בספר כמה דברים שלא הכי נעים לקרוא.
זה ממש לא כמו משחקי הרעב לדעתי בגן הכימי הסיפור גרוע יותר ומאוד עצוב.
אני אהבתי את הספר הוא לא דומה לשום דבר אחר שקראתי.

ספוילר של הסוף
הסוף הזה ממש אבל ממש לא צפוי איך אפשר להגיע למצב הזה??
אני.צריכה.את.הספר.השלישי.עכשיו
ריין כל כך מעצבנת יכולת לברוח! למה לא עשית את זה??
עם נר לא שורפים בית
הסוף הזה מותח כמעט כמו אות אתנה (אולי גרוע יותר)
סוף ספוילר

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנבת'
הגן הכימי - קדחת

הגן הכימי - קדחת

לורן דסטפנו

ספר טוב.
כתיבה מעולה, למרות שהכריכה קצת זיעזעה אותי ולפעמים התאפקתי שלא להרביץ לאישה שהייתה כביכול ריין [רק הרבה פחות יפה, וקום און אישה את מבוגרת מדי לריין!], אהבתי אותו.
חוסר האונים שהיה בבית הבושת היה מעיק הרבה זמן, וגם מרחו אותו די הרבה זמן.
מאוד ריגש אותי שהם חוזרים למנהטן, אבל לדעתי זה לקח מעט מדי זמן והנסיעה הייתה יחסית חלקה. מה שכמובן- בחיים בחיים לא קורה במציאות. לפעמים הבטן כואבת, לפעמים המים נשפכים עליך תוך כדי נסיעה [&*)^&^))^] וכ'ו וכ'ו.
אבל חלק? לא.
גבריאל מסומם ונראה במציאות אחרת, וריין לוקחת את הכל על עצמה. גרייס שלא ידענו את שמה, קצת הטרידה אותי והיה לי קשה לתאר אותה. אבל לא נורא, נחליק את זה.
מאוד אהבתי את הקטעים עם סילאס, כל-כך חמוד ומתוק, וכעיקרון את כל הקטעים בבית של קלייר.
אבל אז ריין המטומטמת [-.-] הייתה צריכה לצאת החוצה ולא לאבק בווהן האידיוט.
אוקיי, בסדר נו באמת.
הספרים די קצרים למען האמת, ודי ציפיתי שהיא תפגש עם רוואן לפי סוף הספר [לא יכולתי להתאפק!] כי כמה כבר אפשר?
ואז תיארתי לעצמי שהיא תשתקם עם אחיה ועם גבריאל בבית שלהם ואז ווהן ייצא לחפש אותה ובלה בלה היא תחסום אותו והמשך, סוף טוב וyay.
אז זה שלא.
חבל ובאסה, אבל אוקיי. אני אקרא את ההמשך, בגלל הכתיבה המעולה אבל אם יהיו קטעים בבית הבושת הארור הזה אני אשתגע. מנהלת פסיכית ומטורפת.
בקיצור, ספר טוב, הכריכה מזעזעת והייתה יכולה להיות יותר טובה, אבל אוקיי. ממליצה בחום לכל מי שיכול לשרוד פרקים חסרי אונים.

לפני 13 שנים•פולי(-;
דירוג
5.0
לפני 12 שנים

“איש-שעשה-את-הכריכה היקר, מדוע בחרת באישה שלבטח מזמן עברה את העשור השלישי לחייה, שאמורה להיות ריין בת”