מי שעקב אחרי באתר לאחרונה, יכל לראות שאני מקרטע בין קפיאה להפשרה, בין פעילות לבין שתיקה. שולח מידי פעם הודעות, וכשמשיבים עליהן- אפילו לא טורח לפתוח.
זה פשוט כי משהו השתנה.
אצלי.
לא משהו באופי, בכלל לא.
אבל לאחרונה, הרגשתי צורך לא מוסבר להעניש את עצמי. לנתק קשר עם אנשים שאני אוהב, לא לחזור למקומות שאני נהנה בהם, ובעצם- להשאיר אותי מנותק.
וזה לא כי הייתי בדיכאון, או כי משהו לא היה בסדר בסביבה שלי. זה פשוט כי...
ככה.
זה פשוט קרה.
הצמדתי לעצמי אמונה מוזרה כזאת, מן סיסמה שקמתי איתה בבוקר- "העולם שלי קורס", ופעלתי כדי שזה יקרה.
חיכיתי כל הזמן למשפטים ה"נכונים" מצד האנשים שסביבי כדי לאשר את המוטו שלי, לאשר שכן, כן, הכול חרא.
חיפשתי ומצאתי אנשים ששונאים אותי, באתר ובמציאות.
חיפשתי ומצאתי דברים שאני לא טוב בהם.
חיפשתי ומצאתי חברים שכבר, ובכן, לא ממש חברים.
חיפשתי ומצאתי אנשים שיקרים לי שמכריחים את עצמם לעשות כל מיני דברים- לשתות, לעשן, לחתוך ולהרזות.
לפני כמה זמן היה דיון בסימניה. אני חושב שמומו פתחה אותו. היא אמרה שזה מעצבן אותה שבנות מהשכבה שלה כל הזמן סופרות קלוריות, וכמעט כולם הזדהו איתה בתגובות, ואני, לעומת זאת, אמרתי שמעולם לא נתקלתי בדבר כזה.
אבל אז, כשהתחלתי את פרויקט ה- בואו נמצא את כל החרא שסביבי ונגדיל אותו ונהפוך אותו לכל החיים שלי!!! יאי!!!!! התחלתי לשים לב לזה, ובעיקר אצל אנשים יקרים לי.
כמו שחלקכם יודעים, אני גר בקיבוץ, ובית הספר שלי נמצא בו.
ככה שכשיש שיעורים חופשיים (חה, על מי אני עובד. גם כשיש שיעורים רגילים) אנחנו הולכים לחדר אוכל.
לפני כמה שבועות הלכתי עם שלוש בנות מהקיבוץ.
נקרא להן...
הממ....סתוונית, רונלולו, וגליה.
עיוותים קלים של שמותיהם המקוריים.
בכל מקרה, אתן קצת פרטים על כל אחת מהן-
סתוונית (הכי קרובה אלי מביניהן) היא ילדה רועשת וקולנית שלא שמה על מה שחושבים עליה.
גליה- ילדה עם כוונות טובות וחיים מתוסבכים, אין למשפחה שלה טיפת כסף, לאבא יש בעיות עצבים ויש ביניהם צו הרחקה אחרי שהכה את האם (או משהו בסגנון) מול הילדים- ועדיין, הוא חי באותו קיבוץ של הילדות והאמא. בכל אופן, גליה מאוד מאוד חסכנית בכל הנוגע לאוכל- כי, כמו שאמרתי, אין להם חיי מותרות.
רונלולו- בעבר דמתה מאוד לסתוונית, אבל לאחר שההורים שלה התגרשו, משהו השתבש, ואלכוהול ונרגילה הם החברים החדשים וההכי- הכי טובים שלה.
בכל אופן, התיישבנו לנו בחדר אוכל.
סתוונית התיישבה מולי, צלחת מלאה באוכל, אחר כך הגיעה גליה, קערה עם עוף ואורז בידיה, ואחרונה- רונלולו, קערת ירקות מאודים מולה. "מישהו יודע כמה קלוריות יש בירקות מאודים? דחוף. אני אוכלת רק עד שלוש מאות קלוריות ביום, וכבר אכלתי את המאתיים חמישים שלי היום."
סתוונית: מה לעזאזל?!
גליה:
אני:
רונלולו: תודה, תודה באמת על העזרה. הוציאה את הפלאפון החדש שלה, והקלידה במהירות על טבעית משהו בסגנון: 'ירקות מאודים- קלוריות'.
"אוקי, אני בסדר." נרגעה רונלולו. "אני יכולה לאכול אחר כך עוד קצת אורז."
את שאר הארוחה עברנו בשתיקה, כל אחד במחשבותיו שלו.
אני, כמובן, מיהרתי להוסיף את העניין לרשימת ה- "הו חיי כה גרועים הווווווווווווווווווווו", ומיד אחר כך החלתי לערער בספר "ווינטרגירלס" או, בעברית, "נערות חורף". כמובן שערערתי בו הרבה, כי בכל זאת- הוא ספר בלתי נשכח.
כי, רגע, האם לרונלולו עובר את אותם הדברים כמו שליה, גיבורת הספר, יש בראש?
האם כשהיא רואה אוכל, מספרים מרצדים על התמונה, מאיימים, מפחידים?
(לשם המחשה, אני מתרגם בתרגום מהיר קטע מהספר, כי לצערי הוא לא יצא בעברית).
אני צריכה מאפין (410 קלוריות) אני לא רוצה תפוז (75 קלוריות) או טוסט (87 קלוריות) וואפל (180 קלוריות) עושה לי צרבת.
אז כן. מספרים.
אתם יודעים, זאת הפעם השלישית ואני מקווה שהאחרונה שאני מנסה לכתוב ביקורת על הספר הזה, כי הוא היה מן מסע ממושך וארוך, כי לא רק שהוא היה הספר הראשון שקראתי באנגלית- הוא היה אחד מהספרים העוצמתיים שקראתי. הוא היה מסע. ליוויתי את ליה בהתמודדות עם מות החברה הכי טובה (וזה לא ספוילר. זה כתוב בתקציר, והספר נפתח בזה שאומרים שהיא מתה). ליוויתי את ליה בעלייה ובירידה במשקל, במחלה הקשה ובאם החורגת ובאחות האהובה ובאבא הלא מתפקד ובאמא הנעלמת, ראיתי את ליה נופלת ונשברת ואז מתחזקת וחוזר חלילה, מעגל שלא נגמר, שוב ושוב ושוב, עוד מכה ועוד מכה.
הפרעות אכילה רודפות אותנו יום- יום, אך אין לנו את האומץ לשים לב אליהן, למרות שיש אנשים שזקוקים לתמיכה שאנחנו מסוגלים להעניק להם מידי יום.
וזה למה אני כל כך מעריך את לורי האלס אנדרסון (אוסף את הספרים שלה, אגב). כי סופרת שמסוגלת לגעת בקורבן אונס, באבא שתיין עם טראומת קרב ובעיות זיכרון, עם נערה שמנסה לרצות את כולם ונער שמנסה להיות מקובל ונערה אנורקסית- ובכזה אומץ כזאת רגישות...
וול, אני די מעריץ אותה.
אבל אוקי.
דיברתי המון מבלי לתקצר את הספר.
אז ככה- ליה, גיבורת הספר, בת 17. לפני כמה שנים, היא וחברתה הטובה ביותר- קאסי- החליטו להתחרות- מי יותר רזה.
כמובן שמשם זה הפך לאנורקסיה, וקאסי, קאסי השמחה ומאושרת והבולימית-שלא-מסוגלת-להפסיק- נותרה מאחור, איבדה אובדן ענק- את חייה.
וליה, רדופה על ידי הרוח של חברתה המתה, נותרת לבד, מציבה לעצמה מטרות חולניות- שוקלת חמישים, מטר שבעים? חה. מצחיק מאוד. שמנההההה . הגיע הזמן לרדת לארבעים קילו. אבל רגע. ארבעים זה המון! יאללה, לעבודה. שלושים זה הארבעים החדש. אוי, זה התחלף. עכשיו זה עשרים, ו- אוי לא, עשר- ואולי, אולי בעצם- עדיף להגיע לאפס?
פשוט... להיעלם?
כי הרי, אין לליה מה להפסיד. אבא שלה מעדיף את אחותה החורגת, והאם החורגת לא עושה הכול כדי לעזור לליה.
אז מה רע?
מה הבעיה בלהיעלם?
הספר הזה הוא מכה, סטירה.
לורי כותבת מדהים, שופכת אור על הדברים שאנחנו מפחדים לגעת בהם.
וכל מי שחושש מאנגלית- אל דאגה. האנגלית פשוטה בטירוף. תרגישו חופשיים לקרוא אותו.
ואולי, אולי, הספר הזה יעיר את כולנו.
-אור-
סליחה על הביקורת הכושלת. פשוט... לא כתבתי הרבה זמן ביקורת רצינית. אבל מקווה שנהנתם.
ושתקראו את הספר הזה, כי הוא מעולה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
