****


יש לי ווידוי קטן. אני, אמממ, אומר "אג'ואים", ו"מאאתיים" (עד לא מזמן בכל אופן). אני אוכל עשתנור ולא לאפה - ולא, זה לא אותו דבר. אז כן, הבנתם לבד. אני ירושלמי.
נכון, אני גר במודיעין, ועובד לרוב בתל אביב, אבל לא יעבור יום שישי אחד (אלא אם כן קורה משהו קיצוני כמו מסיבת ט"ו בשבט בגן שאלוהים ייקח את כל מתכנני המסיבות לילדים ביום שישי) בלי שאני עולה על מונית השירות יחד עם העגלה של השוק ונוסע למחנה יהודה. בקיץ, בארבעים מעלות, בחורף, גם אם יש שלג אבל הכניסה לירושלים פתוחה. אני שם. תשע בבוקר, אוכל מרק שעועית אצל עזורה. אפשר לכוון שעון לפי זה.
נולדתי בשערי צדק וגדלתי בשכונה כשעוד היה דבר כזה שכונה עם ילדים שמסתובבים, שומו-שמיים, לבד בלי ההורים שלהם, היו לי חברים חילוניים ודתיים וחוזרים בתשובה ומתחזקים ונחלשים, וגם למדתי אחר כך בבצלאל ושכרתי דירות בנחלאות בעיקר. ואז התחתנתי, ועזבתי את העיר.

אבל גם מי שעוזב את העיר, יעידו כל מאות האלפים שעשו את זה עם השנים, תמיד יישאר ירושלמי. כאילו הטביעו עלינו מין חותמת קטנה מאחורי האוזן, וכשיבוא המשיח כולנו נזנח את כל המקומות המלאכותיים שעזבנו אליהם פעם ונחזור, שכם לשכם, אל מחנה יהודה והדווידקה, אל מרכז כלל ואל פינתי וטעמי, אל עזורה וניות ו"העירה" ומגרש הרוסים, אל המדרחוב וכיכר החתולות ונחלאות ותלפיות מזרח ונחלת שבעה וטליתא קומי ומאה שערים. נחזור, כאילו מעולם לא עזבנו.

אז למה הווידוי הזה? ככה. כי אני לא אחמיץ בעד שום הון שבעולם ספר ירושלמי. שנכתב באהבה של ירושלמי ולא על המילייה הנהנתן והשבע שגר שם במרכז וחושב שהכול קורה סביבו. אבל גם לא ירושלים של שנות השישים, של רחביה וא.ב. יהושע ואפילו לא של גרוסמן או של סוראמלו, אלא ירושלים חדשה, צעירה, מגניבה, שחיה לגמרי עכשיו אבל עושה כבוד לכל מה שהיה פעם. כי ירושלמים הם היחידים שימשיכו לקבוע אחד עם השני ליד מקומות שכבר לא קיימים כמה עשרות שנים. כמו הומינר, חנות חומרי הבניין הוותיקה, שנמצאת כמובן בזוויתו של רחוב "הגידם" (ולא טרומפלדור, חלילה). חוצמזה, ירושלמים הם כבר לא ראשי הבלאטה התתרנים ונעדרי התיחכום שהיו פעם, והיום הם יודעים להעריך אוכל טוב ותרבות, אנינות סטייל "מחניודה" ובירה קפואה בתחנה הישנה - למרות שגם ערק איילות עם מיץ אשכוליות ארכאי יתקבל באהבה.

אז יש כאן ספר ירושלמי. ועוד של שי שטרן, שאני מתענג על הראיונות האירוניים והמקסימים שהוא עורך עם אנשים בטלוויזיה, ומשהו בחוסר הרצינות שלו שובה את לבי. אתמול ראיתי את תכנית הראיונות שלו בערוץ 10 והרמתי גבה. נדמה לי שכסא המנחה לא הולם אותו, ולאחר שקראתי שבעים שמונים עמודים מהספר הזה, גם לא כסא הסופר.

משהו הולך לאיבוד כאן. הירושלמיות קיימת, אבל היא מתמוססת לגמרי כשהיא מהולה בכתיבה לא מהודקת ולא מרגשת, עמוסת נונסנס וניסיון נואש ושקוף לשעשע בכל מחיר. זה לא עובד, וזה כל כך עצוב שזה לא עובד. לא יכולתי להמשיך לקרוא. פשוט לא הגניב אותי להפוך את הדף, עד כדי כך הספר לא אטרקטיבי. מילא, אם היה כאן משהו אחר, גבוה יותר, שעובר בין השורות. אבל כשאתה קורץ כל כך הרבה, אל תתפלא אם יחשבו שאתה חולה במשהו. חבל.


****

מיקי הוא תסריטאי במקצועו, אבל עד שיבוא לו רעיון טוב לתסריט הוא מצלם אירועים ומבלה את זמנו עם שני חבריו הטובים בני העדה הפרסית בירושלים. לעיתים הוא גם מדבר אל עצמו, ועם דמויות היסטוריות הקשורות לעיר.
הספר מדליק. הוא כתוב היטב, הוא יוצא דופן ומקורי ולעיתים אף משעשע מאוד.
מדוע רק 4 כוכבים, אתם שואלים?
ובכן, הסוף לא מצא חן בעיניי. אבל 4 הכוכבים בהחלט מגיעים לשי שטרן על הכתיבה והרעיון המוצלח.

הספר מתאר את עולמו של מיקי,קולנוען ירושלמי צעיר, את מערכת היחסים הזוגית שלו ואת מערכת היחסים שלו עם חבריו הקרובים.
הספר קולח והכתיבה זורמת,פה ושם יש גם ביטויי היתממות ואירוניה שמאפיינים את התוכנית "אל תשאל" של שי שטרן הסופר. ובזה מסתכמים כל הדברים הטובים שאשפר לכתוב עליו. כי חוץ מזה הספר ממש רע, אבל ממש.
קודם כל הוא מטפל בקלילות מעושה ובצורה שנראית מופרכת בבעיות רציניות כמו יציאה מהארון, התמודדות עם מחלת הסרטן והתלבטות בנוגע למערכת זוגית. אלה נושאים רציניים שדורשים התייחסות מעט יותר מעמיקה מהחפיפניקיות שבה הספר מטפל בהם.
הספר מנסה להצחיק, לשעשע ולהתחבב על הקוראים בכל מחיר, וגם זה נראה מעושה וממש מלאכותי.
וגם כל החיבה לירושלים והלך הרוח הכאילו ירושלמי נראה מאוד מזויף, לא אמין וככזה שמנסה להרוויח נקודות זכות אצל הקוראים. אז יש איזו בדיחה טובה פה ושם, כתיבה קולחת (ועברית פשוטה ורזה),וכמה רגעים משעשעים - אבל זה ממש לא מצליח להחזיק ספר.

צר לי, אבל יש אנשים שלא נועדו להיות סופרים... דווקא היו לי ציפיות, אולי בגלל שזה שי שטרן השנון, אולי בגלל שאני ירושלמית וההבטחה בגב הספר ש"משורטטת באהבה העיר ירושלים, על שלל דמויותיה הססגוניות וקונפליקטים היסטוריים הקשורים בעיר..." גרמו לי לחשוב שזה ספר שההנאה שבקריאתו מובטחת. התבדתי... זהו ספק הלוקה בחוסר עלילה, כתיבה רדודה ושטחית, ניסיונות בלתי פוסקים לשעשע את הקורא (ללא הצלחה אגב...), התייאשתי בעמוד 123 מהמחשבה שנותרו לי עוד 221 עמודים של שעמום הגובל בטמטום ופשוט הפסקתי לקרוא, וזה לא קורה לי הרבה...

ציפיתי לספר שנון וזורם ובמקום זה מצאתי ספר רדוד, בלי "בשר", מקוטע ומקרטע. מרגיש כמו תסריט (אבל תסריט רע.. )ולא ספר.
ממש התאכזבתי. ממש.

למרות שעטיפת הספר נראית כמבטיחה ספר מוצלח במיוחד זה נראה שהוא סובל מסינדרום "מגניביזם יתר" בהתחלה זה עוד מעלה חיוך ומקסים אבל אחרי שליש ספר הופך למעיק. ספר נחמד ולא מעבר.

אתם בטח מכירים מצב שמתחילים לעשות משהו וכבר מההתחלה מרגישים שצריך להפסיק ובכל זאת ממשיכים? אני כימעט באמצע של הספר וזה קורה לי.
זה "ספר בנות"?! ממש לא. זה ספר לבנים שאוצר המילים בו לא עולה על 500, ואני ממליצה רק לבנים שלא רק שמסתפקים ב-500 הזה אלא גם לא רוצים להוסיף ללמוד מילה אחת יותר אפילו ל"ידע" שלהם.

ספר מהנה וכייפי, סיפורו של מיקי, ירושלמי רווק בן 29, קולנוען בהשכלתו שעדיין מחפש את דרכו בחיים, מוקף בחברי ילדות ירושלמים ובכלל אדם מורכב ומעניין. ספר מקורי ונחמד.