• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
צאלים

צאלים

מאת עמרי אסנהיים

הביקורת של tuvia

תמונה של tuvia
צאלים

צאלים

מאת עמרי אסנהיים

הביקורת של tuvia

תמונה של tuvia
הוצאה לאור:כנרת, זמורה-ביתן
שנת הוצאה:2012
קטגוריה:צבא ובטחון
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/6
ביקורות על צאלים
הבאה
אורי רעננה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“ספר מטלטל, קשה לקריאה. הספר דן בהתפתחות הרעיון של ההתנקשות בסאדם חוסיין, ההכנות, תרגיל הסיכום שהסתי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•3 דקות קריאה

אתמול, קבלתי מייל עם סרט דוקו׳ על תחקיר של ערוץ 10 למקרה שקרה
בשנות ה-80. דאון של מחבל מאירגון ג׳יבריל חדר לארץ דרך לבנון , נחת במנחת
ליד מחנה הנח״ל גיבור ( ליד קרית שמונה), הש״ג ברח והמחבל רצח שישה חיילים.
המקרה מאוד התפרסם וגרם לזעזוע רב. כיצד זה חייל חמוש בורח ונותש עמדה.
ולא מנסה לעצור את המחבל. רוני הש״ג המסכן, אכל אותה פעמיים: פעם בגלל שברח
ופעם שניה מכוון שהיה כיסוי תחת לכל הקודקודים שחיפשו לזרוק את האשמה על הטוראי
המסכן.
מקרה צאלים ב׳, או יותר נכון אסון צאלים ב׳ הוא מקרה דומה בקוויו הגדולים, אבל
אסון צאלים הוא חמור יותר וזאת מכוון שהדבר היה בידינו ופיספסנו את זה.
למה אני מתכוון?
היו במקום כל האנשים הכי טובים של הצבא, היה שם הרמטכל ברק, מפקד אמ״ן
היה שם אלוף פיקוד לשעבר ( הפרוייקטור), מפקד סיירת מטכ״ל, ועוד קצינים וחיילים.
כולם ראש גדול, מה זה גדול, ענק!
ובום הכל התפספס בגלל פשלה של משהו. נהרגו חמישה חברה, נפצעו חלקם קשה
מאוד שיבעה. ולא היה מי שייקח אחריות.
התחיל משחק של זריקות , כאשר התפוח אדמה הלוהט הזה עובר- נזרק מאחד
לשני. ועוד יותר גרוע, לא היתה היררכיה פיקודית ברורה.
אחר כך החלו כל מיני שמועות לרוץ, כאשר הכל מסתובב סביב אישיותו של ברק.
עד היום לא ממש ידוע איך ברק רצה להעביר החלטה משונה כזאת, לחסל ראש מדינה..
יש האומרים שברק רצה להכנס להיסטוריה, באותה רמה כמו שרון ביום כיפור, נתניהו
ממבצע אנטבה או רבין מששת הימים. אבל לכו תדעו, אדם כל כך מסובך כמו ברק.
כאשר בוחנים את המשתתפים, כל הצמרת נמצאת שם: וכולם נושאים באחריות זאת
או אחרת. היתה חקירת מצ״ח , אבל היא מוסמסה , וכולם יצאו מימנה קצת חבולים
אבל לא יותר מידי, וכמו תמיד הקטנים משלמים את המחיר תמיד.
מסקנות:( שלי ועל אחריותי): א) יש להתחיל מקטן. כאשר קורה משהו. כמה שבועות
לפני, היתה תאונת אימונים ושני אנשי סיירת מטכ״ל מתו מהתייבשות באימון ניווטים
בנגב. ראשים היו צריכים לעוף , לפחות עד ראשו של מפקד היחידה! וזה לא קרה.
ב) חקירות צריכות להיות מנותקות מקשרים עם ראשי צה״ל פעילים. חוקרים מבחוץ
בעלי עבר צבאי כבד ואנשי משפט וחוקרי משטרה. אסור שהצבא יחקור את עצמו!
זה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת.
ג) יש להפיק מסקנות ולהעמיד את מה״ד כאחראים לכל מערך האימונים בצה״ל !
חייבים להחזיר למה״ד את תהילתו מהעבר.
ד) למקרים קשים במיוחד- ועדת חקירה חוץ צה״לית עם שיניים.
הגיע הזמן לעשות סדר!!!
ספר טוב, מומלץ בהחלט לכל ישראלי שהצבא חשוב לו ( והוא חשוב לכולם, אם ירצו ואם לא)
טוביה

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נוריקוסאן
נוריקוסאן
תמונה של בן אסתר
בן אסתר
תמונה של יוהנס1
יוהנס1
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של עולם
עולם
תמונה של גלית
גלית
14קוראים|גיל ממוצע62|57%נשים

על המבקר

תמונה של tuvia

tuvia

ותיק
חבר מזה 16 שנים
372 ביקורות•14 נבחרות•4,817 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
הסטוריה של המאה ה- 20 •צבא ובטחון•שואה
תמונה של tuvia
tuvia
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות372
ביקורות נבחרות14
לייקים שקיבל4,817
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
הסטוריה של המאה ה- 20 44צבא ובטחון35שואה31

דיון על הביקורת

11 תגובות
tuvia
tuvia•לפני 12 שנים

שלום אריה, התגעגעתי אליך!

בקשר לועדות חקירה. לדעתי חלקן דוקא. עשו עבודה טובה. גם האחרונה וינגרוט, שחקרה את כשלי מלחמת לבנון השניה. הבעיה העקרית לדעתי היא יישום ההחלטות. בחלק מהמקרים ההחלטות הן כל כך מהפכניות שפשוט עוד לא נולד האיש בצה״ל שיכול להעביר מהפכה מערכתית שתשנה את התנהגות הצבא. הדבר השני שמאז מהפכת החי׳ר שנעשתה על ידי שרון בשנות החמישים, לא נעשו מהפכות בצבא ובמיוחד לא מהפכות שבהן יהיה שילוב בין מערכתי שיקל על לחימת החי׳ר והשיריון בסיוע צמוד של ארטילריה. שנים רבות האמונה הצה״לית תמכה בדעה שחיל האוויר יהיה הזרוע שיתמוך בלחימת כוחות הקרקע. באה מלחמת יום כיפור ופתאום כל ההבטחות לסיוע צמוד לא התקיימו. ובאן בא המחסור. בארטילריה טוביה. באה מלחמת לבנון השניה והוכיחה שצהל הוא צבא מנוון בכל הקשור לפעילות בין זרועית להשגת מטרות בקרבות הקרקע. לעומת זאת בא חיל האוויר ומוכיח שהוא יכול לטפל באופן כירורגי הטילים ארוכי טווח של חיזבאללה. אבל מפספס לגמרי את הטיפול הקטיושות קצרות הטווח. דבר שמוכיח מחדש את הצורך בארטילריה מדוייקת ועבודה כירורגית של כוחות החי׳ר המעולה. כנראה שעוד נצטרך לראות ועדות חקירה מדי פעם בפעם עד שרפורמה מערכתית וכוללת תביא את צהל לרמה הנחוצה. טוביה
בן אסתר
בן אסתר•לפני 12 שנים

מנסיון העבר ועל פי לקחי העבר ועדות חקירה/בדיקה הן מחלקה מיוחדת של החברה קדישא

אלה ועדות לקבורת האירועים הנבדקים. מראש בעלי העניין דואגים שהבדיקה והאחריות לא יחולו על הקודקודים. ראה ועדת אגרנט לדוגמה - המפעיל של הצבא, דהיינו הממשלה - לא נכנסו למנדט הועדה. כל הועדות שבחנו התנהלויות - הצביעו על חשיבות המל"ל (המועצה לביטחון לאומי) והתוו את הדרך לפעולותיו. בפועל זה מוסד שהפחות עד לשנתיים שלושה האחרונות היה מעוקר ע"י רוה"מ ושרי הביטחון ולכן חסר שיניים וחשיבות בפועל. עם פוליטיקאים כמו שלנו מה הפלא?. אפילו יקי עמידרור ראש המל"ל הקודם, על אף היותו איש ימין מובהק ובית"רי בחינוכו, פרש מתפקידו ולא בגלל חוסר כישרון. בכלל כל עניין ועדות החקירה באופן שהן מתמנות שמונחות לפעול, זה חלק מתרבות הסרת האחריות והתחמקות מהכותרות. אפשר לחשוב שהנבדקים/נחקרים הם פשוט פושעים העושים את פעולותיהם שלא בתום לב. כל מי שנושא באחריות נזקק לעו"ד כמו אחרון העבריינים. אם כך מה הפלא שזה חדר לשאר אורחות חיינו?
tuvia
tuvia•לפני 12 שנים

אכן, היו כמה אלומות אור בכל הסיפור הזה. אבל היו גם הרבה חושכים .

נכון שמפקד התרגיל טען שכמו שהדברים נראים הוא אחראי. גם הפרוייקטור לקח אחריות היום הראשון, אבל חזר בו כאשר הלחץ על . הרבה אנשים טובים ולוחמים מדרג ראשון השתפנו כאשר הספור התפורר להם ביד, וזה מגיע עד למעלה. בקשר לחיסול סאדאם, זה לא היה רעיון שלי, וברק כנראה חשב שזה רעיון טוב לך תדע? אני לא יודע מה עבר לו בראש. והסיפור שרבין נתן אישור מתמיהה עוד יותר. חג שמח טוביה
tuvia
tuvia•לפני 12 שנים

היי רץ,

רץ
רץ•לפני 12 שנים

טוביה - אני לא מכיר את הסיפור אבל אני לא בטוח שסירת מטכ"ל עובדת כמו כול צה"ל כמו כן הבנתי שהקצונה הנמוכה לקחה אחריות מוחלטת

מה שמלמד, שגם מתוך החושך בוקעה האור ( חנוכה ), השאלה הנוספת עליה אתה לא נותן תשובה, מעבר לשיקול האגו, מה הייה הרעיון בחיסול סאדם חוסן ?
tuvia
tuvia•לפני 12 שנים

חברים, הייתי רוצה להדליק את נר החנוכה הראשון לזכרו של אומן דגול, בדרן מהמם, זמר מדהים ואדם יוצא דופן

אני מתכוון כמובן לאריק איינשטיין האחד והיחיד שהלך לעולמו אתמול. יהי זכרו ברוך. טוביה
tuvia
tuvia•לפני 12 שנים

ושוב תודה לכולכם וחג חנוכה שמח לכם ולמשפחות!

tuvia
tuvia•לפני 12 שנים

ראשית , תודה לכל המלייקים. לכל כותבי הפוסטים, תודה על השיתוף .טוביה

חני
חני •לפני 12 שנים

מחכים כמו תמיד:)

אפרתי
אפרתי•לפני 12 שנים

כרגיל, טוביה, ביקורת מלומדת.

נתי ק.
נתי ק. •לפני 12 שנים

מאוד מסכימה עם ד'. בעיניי, חקירה פנימית טובה תמיד כשלב מקדים.

גוף שחוקר את עצמו לעולם יהיה חסר שיניים.
11 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של tuvia

המעצמה העולמית הראשונה

המעצמה העולמית הראשונה

אילן רחום

ספר זה מהווה מעין אינציקלופדיה היסטורית, הכתובה ביד קלה ועל כן היא קריאה ומעשירה מאין כמותה.
הייתי חוזר בזמן ומחבר ספר זה לסיפורו של ירמיהו יובל האנוסים- זהות כפולה.
הספר הזה נוגע בעומק הבעיה של האנוסים והמוריסקוס, אלה הם האנוסים המוסלמים , אשר סבלו לא פחות ואולי אפילו יותר מהאנוסים היהודים, אבל בואו נתחיל בהתחלה.
ספר זה חוזר בזמן לתהליך התקוממותה של ספרד ומתחיל בימי בואם של התושבים הראשונים שיסדו וקוממו את הערים הראשונות על אדמת ספרד.
היו אלה הקרתגים יצאתי קרתגו החדשה שהגיעו לספרד מצפון אפריקה הרבה לפני כיבושה בידי הרומאים. לא העובר על קורות העמים השונים שעברו בספרד, לפעמים הם העמידו יתד והתיישבו בחבלי הארץ
ולפעמים עשו רק עצירה קצרה והמשיכו הלאה, לרוב חצו את המיצרים ועברו לצפון אפריקה. ניתן לתאר את המעברים האלה כזרמי מים שעוברים בארץ מצד לצד , פעם הם מגיעים מצפון ופעם הם מגיעים מדרום.
הויזיגותים לדוגמה היו שבטים ממוצא גרמני, אשר דיברו בהגה גרמנית והם נטעו יתד בספרד לרוב באזורי שפך הנהרות קרוב לחופי הים , ועסקו בחקלאות ובמסחר.
לקראת ימי סוף הרפובליקה הרומית ותחילת הקיסרות, החלו להגיע לגיונות רומאים כדי לכבוש את הארץ ולהקים רשת של דרכים וערים רומיות. בתחילה , הרומאים נפגשו בהתנגדות גדולה מאוד מצד הקרתגים
אולם לאחר שחניבעל יצא למסעותיו נגד רומא, יצא סקיפיו שניקרא לאחר מכן סקיפיו אפריקנוס, האדם שהכניע את קרתגו וחיסל את שליטתה בים התיכון ובספרד.
לאחר התמוטטות האימפריה הרומית, הגיעו המורים, המוסלמים לספרד וכבשו אותה והקימו ערי מדינות בשטח הארץ. הערים המרכזיות שכבשו המוסלמים הפכו להיות מרכזים חשובים אשר עסקו בתעשייה, מסחר ובעיקר חקלאות. בין הערים האלה ניתן למנות את סביליה, גרנדה, אלמיריה, קרטחנה,ברצלונה ולנסיה, ועוד ועוד.
תקופת השילטון המוסלמי היתה תקופת הזהב של יהודי ספרד ויצאו מימנה גדולים וחשובים מרבניה וחכמיה.
הספר מביא את תולדות ספרד מראשיתה, כאשר הדגש המונח על ראשית הרקונקיסטה ( הכיבוש מחדש על ידי הנוצרים), כאשר בראש המחנה הולכים המלך והמלכה הקתוליים
פרדינאנד מלך ארגון ואיזבל מלכת קסטיליה . הזוג המלכותי הזה הביא לשינוי עצום במדיניות הפנים והחוץ, כאשר ב1492 יוצאת ההוראה על גירוש יהודי ספרד וכל האחרים מצווים
להתנצר, ובאותה שנה יוצא כריסטופר קולומבוס עם שלוש קרוולות למסע לגילוי הדרך להודו, ומתוך כך בעצם מגלה שתי יבשות חדשות אמריקה הצפונית והדרומית שלאחר מכן יהפכו ויהיו בסיס עושרה של ספרד
בשל מטעני הכסף והזהב שיצאו מהן ( בעיקר מכסיקו ופרו) ונועדו להעשיר את אוצר הממלכה הספרדית.
עם העושר הכלכלי מגיע גם הכוח הפוליטי וספרד הופכת להיות המעצמה הראשונה בעולם בין השנים 1492-1700.
יורשי המלכים הקתולים היו בתחילה מלכים בעלי תודעה של כוח פוליטי וכוח כלכלי. הם ידעו לרתום לטובתם את האנשים הנכונים שידחיפו את ספרד והשליטו את כוחה ברחבי אירופה בעיקר באיטליה, סיציליה וארצות השפלה- הולנד ובלגיה ( שהיו בזמנם מחוזות נפרדים והשתייכו מבחינה אימפריאלית לספרד . ספרד, היתה בתחילה ( בתקופת קארל החמישי ) חלק מהאימפריה הרומית הקדושה שכללה את מדינות גרמניה
ואוסטריה, אולם לאחר שמת הקיסר, נפרדה הקיסרות כאשר אחיו פרננד מקבל את השליטה על האימפריה הרומית הקדושה ובנו של קארל , פליפה השני מקבל את השילטון על ספרד, פורטוגל וספרד החדשה היא אמריקה הצפונית והדרומית.
צריך לציין את מקומה וחשיבותה. הפוליטית של האינקויזיציה , שהיתה גוף דתי ושמרני , אשר היה תחת פיקוח ספרדי, כאשר ראשיו הם קרדינלים ספרדים , ואשר האפיפיור ברומה מהוו אך ורק חותמת גומי
להחלטות המוסד ובית המשפט שלו .
כמו אימפריות גדולות אחרות גם זאת הספרדית התפרקה במשך הזמן, המדינות שקמו באמריקות הכריזו על עצמאותן והתנתקותן מאמא ספרד. ארצות השפלה מרדו המלך הספרדי וזכו להשיג את עצמאותן .
ערי המדינה באיטליה עברו מיד ליד פעם בידי ספרד ופעם בידי צרפת, כאשר גם הקיסרות הקתולית הקדושה לא נמנעת מלהושיט ידיים תאוות ומניסיונות לכבוש שטחים וערים באיטליה.
כאן חברים ברצוני לחזור ולהסביר את התאוריה ממדע המדינה ואשר מסבירה את נפילת האימפריות בגלל תהליך שניקרא בלעז Over Stratching. תהליך זה הוא תופעה חוזרת
ומאפיינת את התפרקות האימפריות כתוצאה מהמרחק הגדל בין לב המעצמה לדוגמה מדריד בהקשר שלנו, ולפריפריות זאת אומרת ספרד החדשה שהתפרקה גם היא למדינות עצמאיות.
תופעה זאת מתקיימת כתוצאה מכמה מאפיינים: 1) צורך אין סופי לכיבושים חדשים אשר מאופיין במלחמות ללא סוף ועלייה ללא שליטה בהוצאות הכלכליות לצורך קיומם.
2) אינפלציה דוהרת שהיא תוצאה להוצאות הגדלות ללא סוף והלוואות שלוקח השילטון בלי סוף , עד כדי פשיטת רגל !
3) צורך לשנע כוחות אנשים וסחורות כדי לבצר את השטחים החדשים עד אשר אלו יניבו ויכסו את הוצאות הממשלה.
4)אי שקט פנימי הן בלב והן בפריפריה כתוצאה מעול המיסים שהולך וגודל ללא סוף, דבר שגורם לפריצת מהפכות ומרידות ושוב חוזר הגלגל ומסתובב : מיסים חדשים,מרד, צבא נשלח לדכא את המרד וחוזר חלילה עד להתמוטטות הסופית.
מקרה ספרד הוא קלאסיקה של התאוריה הזאת ומהווה דוגמה נהדרת לתהליכים היסטוריים שחוזרים על עצמם בהיסטוריה האנושית.
טוביה

לפני 5 שנים•
★★★★★
•tuvia
צבאו של היטלר

צבאו של היטלר

עמר ברטוב

צבאו של היטלר יוצא מנקודת ההנחה שהוורמכט היה צבאו הפרטי של היטלר ועיקר הספר בנוי כך כדי להוכיח את ההנחה היסודית הזאת.
כדי לעשות זאת ברטוב עוסק בשלושה בסיסים עיקריים שכל אחד מהם מהווה נקודת מוצא לשני וממנו לשלישי.
הראשון. השינוי באופיו הבסיסי של היחידה העיקרית- פלוגת הקרב, אשר עוברת שינוי עמוק ביחסים הקרובים בין אנשיה אשר היו מאז ימי מלחמת העולם הראשונה , בני אותו מקום כך שיחס היניהם התבסס על מוצא
משותף, היסטוריה , שפה ודת אחידה.קראו לזה בשפה המקצועית הקבוצה הראשונית.
ברטוב מוכיח שאכן בתחילת המלחמה בספטמבר 1939 עד הפלישה הגרמנית לברית המועצות, מבצע ברברוסה, אכן הקבוצות הראשונית אכן התקיימה בוורמכט באוגדות הקרב, אולם , ככל שהתקדמה המלחמה ברוסיה וכוחות הוורמכט ניכתשו, הצבא הגרמני נאלץ יותר ויותר למלאת את החוסרים בחיילים שנלקחו מהרזרווה ולהם ולאנשי הקבוצה הראשונית לא היה בסיס משותף כמו זה שהתקיים בראשית המלחמה.
עובדה זאת שאותה מוכיח ברטוב בעזרת מספר האבדות ביחידות השונות לעומת מצבת כח האדם בראשית המלחמה ברוסיה.
עובדה שניה היא השחיקה בטכנולוגיה המודרנית ( טנקים לדוגמה), ודה- מודרניזציה של הצבא הגרמני שיחקה לידיו של הצבא האדום, שבשלבים מתקדמים של המלחמה היה בעל עדיפות בכיילים המודרניים, גם בכמותם וגם באיכותם לדוגמה, הטי 34 הרוסי לעומת הפנצר 4 או 5 של הגרמנים שהיה נחות מהטנק הרוסי.
עובדה נוספת שחיזרה את היתרון הטכנולוגי של הצבא האדום היה הסיוע האמריקני שהגיע בשיירות היישר מארצות הברית וכלל טנקים ומשאיות ענק אמריקניות.
רק לשם השוואה האמריקנים הוציאו מהמפעלים שלהם יותר טנקים מאשר הוציאו הרוסים, הגרמנים והבריטים גם יחד. הרוסים הוציאו 30000 טנקים
בריטניה ייצרה 36,720 וארצות הברית 88,410. גם ייצור המטוסים עלה פלאים למרות העליה הפלאית של ייצור המטוסים בגרמניה ל40,993 ב1944 , ארה״ב ייצרה קצת פחות מ 100,000 מטוסי ירוט ויותר מ90,000 מפציצים כאשר יותר ממחציתם בעלי 4 מנועים וארוכי טווח. היתרון ביצור ובכמויות היה אחד הגרמנים לכתישת כוחם של הגרמנים בעיקר בחזית המזרחית אך גם בחזית המערבית לאחר הפלישה לצרפת.
הגרמנים שכתיבת האמצעים הטכנולוגיים שלהם היתה אחת הסיבות לתהליך ארוך של חזרה לעבר, הסתמכות על מרכבות וסוסים, ומעבר למלחמת חפירות כמו במלחמת העולם הראשונה.
הריסת ושחיקת הצבא הטכנולוגי גרם לשתי תוצאות חשובות עוות עקרון המשמעת של חטיבות הקרביות כאשר יחידות לא עומדות בלחץ התקיפות הסובייטיות ומתפזרות בבהלה. החל ממלחמת החורף של 1942-43 סופג הוורמכט יותר ויותר אבדות והלחץ הסובייטי גורם לגרמנים לבצע יותר ויותר פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות כמשקל נגד לעליונות הרוסית שהגיע בשיאה לאחר תבוסת הארמיה השישית ב סטלינגרד .

בשלב זה הצבא הגרמני שם את כל יהבו על הפירהרר ועל גאונותו וכושר מנהיגותו. ממכתבים שנשלחו לגרמניה יש אחדות דעים כמעט מוחלטת בין החיילים לתקוות שהם תולים בהיטלר ובהסכמה הכמעט מוחלטת שרק הפירהרר יכול להוציא את צבא המזרח מהסיוט שאליו נכנס.
מעניין שאין שום שלב של התערערות האמונה ביכולת המנהיגות של היטלר וכמעט הסכמה כוללת בכך שהוא הוא האיש הנבחר, כמעט עילוי רוחני שאצבע אלוהים עצמה נגעה בו.
הקשר הבלתי יאומן הזה יכול להתנתק רק עם מותו של היטלר ויש אף עדויות לכך שהוא נמשך גם לאחר מותו.
השלב השלישי והאחרון הוא אחדות האידיאולוגיה בין הצבא וחייליו למנהיג ואנשיו אחדות המטרה ואחדות הדיעה בין הנאציונל סוציאליזם למטרות המלחמה, דבר שגורם לכך שהחיילים הגרמנים לא חשו כל נקיפות מצפון על. מעשיהם ועל הפשעים שהם עשו לאויבי האנושות על פי האידיאולוגיה הנאצית.
כמה הערות כלליות.
א) בר טוב לא נוגע כלל החופן אס אס שהיה כוח חשוב ומרכזי הן בלחימה והן בביצוע פשעי המלחמה ופשעים נגד האנושות.
ההשוואה בין שני הגופים האלה חשובה להבנת ההידרדרות של הוורמכט ולנפילתו לעומק הברבריות ולעומק מעשי הפשע שעל פיהם יש להחשיבם כפושעי מלחמה .
שני גופים נוספים חיל האוויר הגרמני וחיל הים הגרמני שביצעו מצידם פשעי מלחמה הן נגד האזרחים ( כגון הפצצות על כפרים אזרחיים בפצצות נאפלם והפצצת ערים ימיות על ידי אוניות חיל הים הגרמני חוץ מהטבעות על ידי הצוללות וירי והרג הניצולים לאחר מכן).
ב) הספר שפורסם ב1998 חסר מקורות רבים שניתן היה להוסיפם לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי כן ממקורות רוסיים והן ממקורות של גרמניה המזרחית
מקורות אלה יכלו. לסתום את פיותיהם של ההיסטוריונים החדשים שממשיכים להפיץ את השקרים בנוגע לצבא המזרח ולעובדה שהם היו נאצים לא פחות טובים
מיחידות האס אס שלגביהן יש הסכמה כוללת לגבי מעשיהם.
לסיכום ,
ספר טוב אשר מבהיר את ההתמוטטות האנושית והידרדרות הצבא במזרח לשפל של אנושיות שלא זכור לפניכן.

טוביה

לפני 6 שנים•
★★★★★
•tuvia
מסתערבים

מסתערבים

מתי פרידמן

בשנות השלושים המאוחרות איבד אבי את אביו ואת אימו. כנער צעיר הוא נשלח על ידי סבו, שכבר היה זקן ובא בימים לכפר הנוער מאיר שפיה ( ואשר היה בעצם בית ספר ופנימיה) ללמוד את תורת החקלאות.
אחד מבני כיתתו היה עזרא עפגין, יתום מאימו אשר נשלח על ידי אביו לפנימיה.
יש לי בייתי תמונות רבות מתקופת שהותו של אבי ואחיו הצעיר פנמיה ומטיולים שעשו ילדי הפנימיה ברחבי ארץ ישראל של שנות ה30-40. תמונות בשחור לבן וביניהם תמונות של חברי הכיתה עם עזרא לבוש בבגדי חלבן כנראה מהרפת של בית הספר. תמונות אחרות משעורי הקפ״ק שעברו הנערים במסגרת אימוניהם כלוחמי הגנה בעתיד.
ברציפי לציין שבין 1936-39 היתה תקופת המרד הערבי והיה חשש שהישוב יותקף על ידי כנופיות של ואדי ערה שהסתובבו באזור לעיתים קרובות ומידי פעם בפעם תקפו ישובים יהודיים בסביבת שפיה כגון בת שלמה , זיכרון יעקב וכו.
עזרא עפגין יליד אריתראה, היה במקור ממוצא תימני, עורו היה שחור ובמראו ניראה כילד ערבי ממש.
אבי ז״ל נהג לספר לי רבות על זכרונות מבית ספרו והזכיר לעיתים קרובות את עזרא שהיה חבר קרוב שלו.
אבי סיפר לי על התגייסותו למחלקת השחר של הפלמח, על הפעולה שהוא יצא אליה עם חברו ועל תפיסתם בידי הצבא המיצרי בקרבת עזה ועל הוצאתם להורג לאחר תקופה קצרה של חקירות ועינויים.
מסתערבים, זה הכינוי שניתן בימים ההם ללוחמי הסתר האלה שהיו ממוצא יהודי ואשר גדלו או נולדו לתרבות האיסלאם, ואשר לאחר תקופת אימונים קצרה נשלחו
לפעולות ריגול וחבלה במדינות ערב .
ספר זה מספר את תולדותיהם של ארבעת לוחמי הסתר הראשונים שיצאו מאוהלי הפלמח וחדרו ללבנון בתקופת מלחמת העצמאות.
הם היו הראשונים בהחלט ואחריהם הגיעו אחרים, דור אחד אחרי וביניהם המרגל בהא הידיעה של ישראל אלי כהן הי״ד.
הפעולה הראשונה שלהם היתה נסיון לטבע את היכטה של היטלר שנרכשה על ידי מיליונר לבנוני ועמדה להמסר למלך מצרים ( פרוק) כשהיא מצויינת בכמה טונות של נשק ותחמושת שהיו מיועדים לצבא המיצרי.
פרטים על פעולות הריגול והחבלה של המסתערבים הראשונים תקראו בספר זה תוך כניסה לעומק היריעה ולתפיסה שעמדה במהות השימוש במסתערבים אז, בתקופה של טרום המדינה ולתובנות העמוקות מעצם השימוש בלוחמי סתר שהוחדרו לארצות אוייב תוך סיכון עצום לחייהם ואשר התועלת בהפעלתם לא תמיד היתה שוות ערך לסיכון חייהם.
ספר חשוב . ומעניין. מומלץ מאוד לכולם.
טוביה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•tuvia
בדרך המדבר והאש

בדרך המדבר והאש

משה גבעתי

אבי ז״ל שירת בגדוד 9 לאחר מלחמת השחרור. לאחר שנפצע בקרב משמר הירדן שוחרר אבי מהצבא בשל פציעתו, משהחלים לאחר שהמלחמה הסתיימה גוייס שוב לצבא והיה הרל״ש של מג״ד 9.
מסיפוריו של אבי זכורים לי בעיקר סיפור בקרבות בין צה״ל והצבא הירדני בסוף שנת 1949 בד״מ ה79 על הדרך לאילת.
הירדנים בשיא חוצפנם שלחו כוחמשוריין לתקוע. את הדרך לאילת תוך שהם תוקפים כל כלי רכב אזרחי או צבאי שנסע על כביש 90 לאילת. גד׳ 9 שהיה כוח משוריין נשלח לפתיחת החסימה וכשהגיעו הטנקים לחסימה פתחו באש על הכוח הירדני פגעו בשיריון שלהם וגרמו לבריחת הכוח הירדני לכיוון המזרחי זאת אומרת מעבר לגבול הירדני.
על פעולה זאת חזרו הירדני גם בחודש הראשון של 1950 וחסמו מחדש את הכביש, נפתח משא ומתן בין הצד הירדני לצד הישראלי תוך שהירדנים טוענים שהכביש עובר נולד ב1948כחלק מחטיבה 8 של הפלמ״ח ונחשב לגדוד שנלחם על הנגב . חלק מחטיבת הנגב של הפלמח ועד היום סמל הגדוד מראה את החרב והשבילים שייצגו את סמל הפלמח.
במלחמת העצמאות השתייכו לגדוד פלוגת סיור הג׳יפים ,פלוגת נגמשים אמריקנים מעודפי מלחמת העולם השניה וכמה טנקים : שני קרומוולים שנגנבו מהצבא הבריטי, וכמה הוצקינסים שנלקחו שלל מידי הצבא המיצרי.
מלחמת שחרור היתה ארוכה וגדוד תשע נטל בה לכל אורכה.
משתמה המלחמה הפך גד׳ 9 לגדוד שריון כולו והוא צויד בטנקי M-40 שרמנים, גם הם מעודפי מלחמת העולם השניה.
הגד׳ השתתף בכל מלחמות ישראל ובספר נמצאים תאורים מעולים של כל הקרבות בהם השתתף הגדוד בכל מלחמות ישראל.
התאור מחמיר הלב ביותר הוא תיאור פעילותו של הגדוד במלחמת יום הכיפורים בה גדוד הטנקים נמחק כמעט כולי בקרבות הבלימה בתעלת סואץ כאשר מעל ל70 לוחמים ומפקדים נהרגו בקרבות. מכל הגדוד שרדו שני טנקים . לאחר המלחמה הוקם הגדוד מחדש וצויד בטנקי מרכבה ישראלים דשדשים היישר מהתעשייה הישראלית.
הגדוד השתתפו בקרבות מלחמת לבנון הראשונה והשניה כגדוד שיריון סדיר.
הספר בדרך המדבר והאש מספק תאור מעולה של הגדוד מאז הקמתו. התאור מחמיץ הלב ביותר הוא התפקיד המרכזי בה נטל חלק במלחמת השחרור וכמות הנפגעים העצומה שספג הגדוד במלחמה אבל גם את התרומה העצומה לכיבוש הנגב והסגת הצבא המיצרי וחיסול הכוחות הפורצים לתוך המדינה הצעירה.
במלחמת סיני מילא הגדוד תפקיד חשוב בפריצה ללב סיני וכיבוש מתחמי אבו עגלה. רציתי לציין שבשלב הזה הגדוד צויד בטנקים -13AMXחדשים שהגיעו מצרפת בעלי תותחי 90 מ״מ וכוח חדירה מעולה .
ספר כתוב היטב ומדוייק בדרך כלל, פה ושם מצאתי שגיאות קלות אבל ממש לא כאלה שהורסות סיפור טוב.
טוביה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•tuvia
חיילים היינו וצעירים

חיילים היינו וצעירים

הרולד מור

עשרת אלפים ק״מ מביתם יצאו חיילי צבא ארצות הברית לעשות מלחמה לא להם, אבל כרגיל לא היו החיילים עצמם בעלי הכוח להחליט אלא חבורה של פוליטיקאים נתונים בלחץ בלתי פוסק של בעלי אינטרסים
ובעלי עינין שראו רק את שורת הרווח שלהם כשהחיילים , שבאו מכל רחבי ארצות הברית הגדולה, מהכפרים והעיירות המרוחקות אך בעלי אמונה פטריוטית עזה שהחזיקו בדעה שהם יוצאים להציל את אמריקה מהסכנה הקומוניסטית בעקבות תאוריית הדומינו שהכניסו לפוליטיקאים כל מיני בעלי עיניין ו״ מבינים״ לכאורה.
הפוליטיקאים האמריקנים שהרימו את אצבעותיהם בעד המעורבות של צבא ארה״ב בוייטנאם , לא העלו בדעתם שהם פותחים את השער לעשרות אלפים הרוגים, ופצועים ושתי מיליון אמריקנים שעברו בוייטנאם
ורבים מהם חזרו לארצם פגועי נפש ובעלי נכות נפשית לתמיד.
חיילים היינו ... וצעירים הוא סיפרו של האל הרולד מור, מפקד הגדוד הראשון בחטיבה השביעית של דיביזיית. הפרשים הראשונה.
כוח רגלי זה נבחן בפעם הראשונה בקרב רב , מול צבא צפון וויאטנאם הסדיר והמצויד בנשק סובייטי מעולה ( שגם הצבא הישראלי חש בנחת ידו במלחמת יום הכיפורים 1973).
ההיסטוריה של דביזריית הפרשים הראשונה הולכת רחוק עד אחרי מלחמת העולם הראשונה, אבל חטיבת הפרשים השביעית ידועה בקרב הטרגדי של ג׳נראל קסטר נגד האינדיאנים בני שבטי הסיו ושבטים רבים אחרים בקרב ליטל ביג הורן שבו נטבחו מעל 300 מחיילי גדודו עד האחרון שבהם. ובשם זה ניקרא גדודו של קולונל מור , ועמוק בליבו הוא חשב על אחריתו של קסטנר ואנשיו.
הקרב המוסק הראשון בהיסטוריה נפתח בעמק יא-דראנג בשטח נחיתה שנקרא ״קרני רנטגן״.
גדודו של קולונל האל תוגבר בכוחות מסוקים בעלי תותחים 20מ״מ וכוורות של רקטות. את הסקת כוחותיו ביצעו 16 מסוקי יואי כאשר כל מסוק מעלה בין עשרה לעשרים אנשי חי״ר מצויידים בנשק קל ופלוגת מרגמות
81 מ״מ.
הקרב נמשך שלושה ימים כאשר בשלב מסויים פרצו כוחות הצפון את הטבעת ההגנתית של האמריקנים דבר שאילץ את אחד ממפקדי הכוח לזעוק בקשר ״ברוקן ארו ״ Bricken Arrow ״ סיסמא שעל פיה על כל הכוחות האוויר האמריקניים שנמצאים בטריטוריה של דרום וויאטנאם לבוא ולהפציץ את מתחם הכוח האמריקני שנמצא בצרה צרורה.
בשלב השלישי של הקרב נשלחו פלוגות פרשים נוספות לתגבר את הכוחות בקרני רנטגן שעמדו בפני התמוטטות, והיו זקוקות לחיזוק על ידי כוחות טריים שלא נמצאו בקרב עד אז.
לתמונת הקרב של קרני רנטגן נתוסף רקב נוסף שנערך בשטח הנחיתה אולבני , כשני ק״מ משם. כאשר תמונת הקרב היתה שונה לחלוטין ושבה נלחמו כוחות פרשים של גדוד 2/7 ו2/5 אבל כוחות שהיו פרוסות על שטח ארוך של לפחות ק״מ אורכו ואשר כוחות הצפון קיצצו בו. קרב זה נסתיים בניצחון ברור של הווייטנאמים כשהם גורמים להרג של 155 לוחמים אמריקנים , ורציחתם של הפצועים האמריקנים חסרי האונים.
דרך אגב, מעשי רצח של פצועים שהם פשע מלחמה , בוצעו על ידי הוויאטנמים בשתי הקרבות , כשמעשיך אלו מצביעים על עוצמת השינאה והזוועה של המלחמה בין ארצות הברית וויאטנאם הצפונית.
ספר מעולה , מומלץ לכל חובבי היסטוריה צבאית ולכל אוהבי ההיסטוריה כולם.
טוביה

לפני 6 שנים•
★★★★★
•tuvia
לבנון: המלחמה האבודה

לבנון: המלחמה האבודה

חיים הר-זהב

באמצע קיץ 1978 ירדנו גדוד 931 של הנחל לאימון בנבי מוסה אשר בהר חברון. היה זה אימון בתנאי חום קיצוניים . עיקר האימונים נערכו לאחר שקיעת השמש ולתוך הלילה ,שאז הטמפרטורות היו ניסבלות.לקראת סוף הקיץ עלינו לקו. גדוד 931 תפס את הקו ממטולה לכיוון מערב כאשר הפלוגה שלנו מבצעת את הסיורים של פתיחת הציר לאורך הגבול ומחזיקה בכמה מוצבים בשטח לבנון שנחשבו בזמן ההוא למוצבים חודרים לתוך אזור הפתחלאנד הידוע. היה לנו מזל.
בזמנו אוייבנו העיקריים היו הפלסטינים עם עראפת בראשם. בדרום לבנון ישבו חוליות של מחבלים שרובם השתייכו לפת״ח. אז לא היה לנו עסק עם השיעים, לעומת זאת השיעים נחשבו לבעלי ברית יחד עם הנוצרים המרונים והדרוזים מכיוון שהפלשתינים הם ערבים סונים ואנשי דרום לבנון אשר לא השתייכו לדת הסונים סבלו קשות מנחת ידם.
הלחימה בארגוני הטרור היתה משחק ילדים לעומת הלחימה באירגונים השיעיים לאחר מלחמת לבנון הראשונה ולאחר שהם התהפכו עלינו. הם היו חדורי מוטיבציה והיו לוחמים מצויינים בעלי אומץ לב ומוכנים להקריב את חייהם בעד המטרה הקדושה.
ממאי 1985 ועד לנסיגה של צה״ל מאזור הביטחון נהרגו מעל 1000 חיילים כאשר רבים מהם בקרבות פנים אל פנים עם הלוחמים השיעים.
אני רוצה לציין שרמת החיילות שהפגינו לוחמי הגרילה השיעים היתה גבוהה, כאשר הם נהנים מכמה יתרונות בולטים : הכרת השטח- בהיותם הילידים המקומיים חיילי החיזבאללה נהנו מהיתרון המשמעותי הזה .
נוכחותם המתמדת: הלוחמים השיעים נכחו 24/7 בשטח הם לא הוחלפו לא יצאו לרגילות. דרגת השחיקה של הלוחמים שהיתה גבוהה מהשחיקה של לוחמינו ולמרות זאת הם המשיכו לגלות נחישות ואומץ לב.
לעומת לוחמינו שהוחלפו במחזורים של 4 חודשים כאשר לוחמים טריים שעולים אחרי אימון חורף או קיץ , מצויידים במיטב האמצעים ולמרות תנאי הפתיחה המצויינים האלה ספגנו אבדות וכמעט כל מארב נגמר בנפגעים שלנו ולעיתים קרובות בהרוגים. לעומת זאת הלוחמים השיעים לרוב יצאו בשלום ובכל דו קרב שלנו איתם יצאנו עם נפגעים.
לחימה באזור מוגבל, תוך הגבלות חפש התנועה שלנו וצמצום חופש הפעולה כתוצאה מהסכמים שנחתמו מול החיזבאללה שהגבילו מאוד את צה״ל ואפשרו לגרילה השיעית חופש פעולה וחופש יציאה משמורות הטבע שנמצאו קרוב או בתוך אוכלוסיה אזרחית.
אימונים: צה״ל לא התאמן בלחימה נגד גרילה. דוגמא מוכרת לכך מובאת על ידי תא״ל צ’יקו תמיר. מארבי כוכב הידועים שכל לוחם חיר צהלי הכיר ואשר לא התאימו וזאת בלשון עדינה
ללחימה מודרנית נגד גרילה מסוג זה.
רמת הקליעה של לוחמי צהל נמוכה ובכל התקלות נוכחנו לדעת כמה שאנחנו גרועים. באימונים התקופתיים כמעט ולא ניתנה תשומת לב לרמת הקליעה כאשר החיילים
שופכים תחמושת ללא הגבלה כמעט ולחינם.
שימוש בטנקים שממוגנים שלא כהלכה כאשר כל מטען גחון של החיזבאללה יכול להעיף לגובה עשרות מטרים בגלל שימוש בטונות של חנ״ם
שלא היתה לנו תשובה לה. כאשר השיעים החלו להכניס טילים אמריקנים ורוסיים שקיבלו מידי הסורים ואיראן, חששו לוחמי השיריון הישראלים לצאת לפעילות בגלל חולשת המיגון שהטנקים נתנו לעומת כושר החדירה של הטילים שהיו בידי החיזבאללה.
עובדה נוספת, חוסר התאמת הכילים הכבדים לתנאי השטח, כאשר הטנקים והכיילים הכבדים האחרים ( דחפורים כבדיםD-9 וזחלמים) נפלו לעיתים כתובות לתעלות ובורות או שעלו על מטענים ויצאו מכלל שימוש.
לבנון הספר עוסק בתקופת הלחימה, במה שקרה במוצבים. בתוצאות של הסיורים ליום או לכמה ימים וכו׳.
כל הסיפור מקרב אותנו לנקודת הקליימקס שהיא אסון המסוקים יום שלישי , 4 בפברואר 1997שבו התרסקו שתי מסוקי יסעור מעל אצבע הגליל. באסון זה נהרגו73 לוחמים
אסון שיזעזע וגרם לתחילת מפעילותן של האירגונים בעד הפסקת הישיבה בלבנון. ככל שהיתמשכה הישיבה וככל שצהל המשיך להיות מקובע במדיניותו הטיפשית הלכה והתחזקה תנועת ההתנגדות להמשך הישיבה בלבנון, עד היציאה ( שהרבה קוראים לה בריחה) ביוני 2000.
כמה שזה היה חכם לצאת משם וכמה שעל צהל להמשיך ולהתכונן למלחמה חדשה עם אירגון כל כך אלים ונחוש מטרה.
ספר מעולה וכתוב היטב ומומלץ לכל.
טוביה

לפני 6 שנים•
★★★★★
•tuvia
רכבת הזהב

רכבת הזהב

רונלד צוויג

חברים יקרים שלום וברכת שלום לכולכם.
רכבת הזהב הינו ספר שואה , אבל יוצא דופן מרוב הספרים מהז׳אנר הזה.
הספר עוסק בתולדותות שואת יהודי הונגריה ושוד אוצרותיה על ידי ממשלת צלב הברזל ההונגרית.
שואת יהדות הונגריה היתה המהירה מכול השואות בכל המדינות ושוד רכושה היה הכולל והמוחלט מכל החמס הממשלתי של כל המדינות ששלטו בהן ממשלות פרו נאציות או נציונאל סוציאליסטיות.
השואה בהונגריה התחילה בכיבוש הונגריה על ידי הגרמנים במרץ 1944. עם הכוחות של הוורמכט נכנסו גם כוחות של האס אס ומארגני הפיתרון הסופי אייכמן ואוטו ווינקלמן מפקד האס אס והמשטרה
בהונגריה.
כוח. הזונדרקומנדו של אייכמן מנה בין 200-300 איש וזכה לעזרה אבסולוטית של הז׳אנדרמיה והמשטרה ההונגרית. בלעדיהם לא היה מצליח הפיתרון הסופי בהונגריה.
תפקידם של ההונגרים היה לזהות, לבודד לרכז להפחיד ובסופו של התהליך לגרש את 725000 יהודי הונגריה.
מספרם של היהודים טפח ועלה עם התפשטות הרייך וסיפוח שטחים הונגרים לשעבר להונגריה החדשה. ביניהם צורפו יהודי טרנסילבניה מרומניה, יהודים סלובקים ויהודים מאוקראינה.
מספרם של היהודים הגיע בסופו של הסיפוח לשמונה מאות אלף. היתה זאת הקהילה השניה בגודלה לאחר קהילת יהודי פולין.
בין היהודים תושבי הונגריה היו בעלי מקצועות חופשיים רבים, מהמעמד הבינוני, שכבה לא קטנה של עשירים ובעלי רכוש רב ( מפעלי תעשיה. בתי עסק גדולים וכוי),
שיטת הפעולה של הממשלה ההונגרית שהחליפה את. ממשלת הימין הזעיר בורגנית בממשלת ימין קיצוני נאצי ,שהיה ממשלת בובות של ברלין.
היהודים נכלאו בגטאות ובתהליך מהיר של בידוד כליאה ושוד כלכלי שכלל את כל יהדות הונגריה חוץ מיהודי בודהפסט שנכלאו בשלב מאוחר יותר אך גם הם נרדפו ונשדדנו מכל רכושם.
לאחר כליאתם של יהודי הפרובינציות בגטאות. החל גירושם לאושוויץ. בתוך ממאי 1944 ועד לנובמבר 1944גורשו והושמדו כ750 אלף יהודי הפרובינציות. יהודי בודהפסט נכלאו. בגיטו אולם גירושם לאושוויץ
לא יצא לפועל היות והצבא האדום התקרב מאוד לאושוויץ והגרמנים פוצצו את תאי הגזים כך שיהודי בודהפסט ניצלו מחיסול בגזים. אולם גם הם לא יצאו בשלום. כ70 אלף מהגברים נשלחו לוינה כדי לבנות ביצורים ותעלות אנטי טנקים , וחלק מהיהודים שלא מצאו מיסתור בבתי המחסה תחת הגנתם של השבדים והפורטוגזים או במחסות אחרים ואשר נתפסו על ידי אנשי הז׳אנדרמיה ואנשי חץ הברזל וחוסלו בחורף 1944-45 על גדות הדנובה.
הרכוש היהודי השדוד שכלל טונות של זהב, תכשיטים. כלי כסף ויודאיקה נלקחו על ידי מארגני השוד ונתמנו במקומות מסתור על גבול הונגריה ואוסטריה ( שהיתה חלק מהרסייך הגרמני).
לקראת כיבוש הונגריה בידי בצבא האדום הוטען הרכוש השדוד על רכבת. משא של חמישים קרונות שעליו נמצאו ראשי האחראים לשוד וכוח חמוש של 20-30 איש שנועד לאבטח את הרכוש ואת הרכבת שכללה גם כמות גדולה של מזון ביגוד, פרוות וכל ארגזי האוצרות שנשדדו מן היהודים.
בהערת אגב רציתי לציין שכל הרכוש היהודי נלקח על פי חוק שנחקק על ידי הממשלה והיה אמור להיות פיצוי למדינה על הנזקים שגרמו כביכול היהודים למדינה ההונגרית.
מרגע עזיבת הרכבת את תחנת הרכבת של בודהפסט מתחיל סיפורה של רכבת הזהב שהולך ומסתבך בתקופת סוף המלחמה וכולל כל מיני טוויסטים ושינויים בתוכניות בהתאם להתפתחויות המקומיות והתקדמות צבאות בעלות הברית.
בחלק האחרון של הספר מסופר סיפור מציאתו של האוצר והחזרת חלקו לידיים יהודיות אבל זהו כבר סיפור אחר ורחב יריעה בספר שלא אכנס לתוכו בביקורת זאת.
סיכום.
פרשת שוד הרכוש היהודי הוא סיפור עצום וגדול ופרק חשוב בשואה שאיננו נילמד בבתי הספר ועל כן הוא מפתיע בדרך התנהלותו ובתגובה היהודית אליו ובעיקר בתגובת המעצמות המנצחות.
היה נסיון של המדינות למנוע את חלוקת הנכסים היהודיים ליורשים החוקיים או לארגונים היהודיים שרכזו את הטיפול בפליטים ובשרידי המחנות וניסו לקחת את האוצרות לשם כיסויי הוצאות המלחמה.
הצרפתים שגילו בשטח שליטתם באוסטריה חלק ממטמון רכבת הזהב סחרו ברכוש היהודי על מנת לאלץ את ההונגרים להחזיר להם 4000 קרונות וקטרים צרפתיים שנמצאו על אדמת הונגריה.
צווייג כותב בצמידות רבה. בכמה שלבים בקריאה הרגשתי שכל פרק מכסה חלק מהפרק הקודם תוך יצירת סוג של מניפה סינית ששלביה מכסים חוליה לצד חוליה. בדרך זאת מנסה המחבר לבנות סיפור צמוד וצפוף
אשר מעתיק את הנשימה במתח כמעט בלתי נסבל. אבל יש בצמידות הזאת חזרה מסויימת על הדברים שדי מבאסת.
בסך הכל זהו ספר היסטורי טוב הכתוב בקצב גבוה ובמידה מסויימת די מרגשת.
מומלץ בהחלט.
טוביה

לפני 6 שנים•
★★★★★
•tuvia
ידעתי את ארצי

ידעתי את ארצי

מתן וילנאי

וואו, כמה זמן חברים , המון זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה מילה או שתיים.
טוב, אז קראתי כמה ספרים, לפחות בחלקם. דילגתי מעל אחד עברתי בפליק פלאק לשני וכך הלאה. אולם היחיד שנתפסתי עליו וגמרתי לקרוא היה הספר הזה.
לא מפני שהוא יצא דופן בטיבו, לא שהוא כתוב באורך מעניין ומרתק. זהו דיווח שטוח על הקרירה של מתן וילנאי, ואפשר להודות באמת שיש לי אליו סימפתיה
רבה ולא כל כך בזכותו ויותר בזכות מעלותיו של אביו ההיסטוריון, הגאולוג, הארכאולוג, המטייל ורושם הארצות ובעיקר ארץ ישראל, אביו המנוח של מתן הלוא הוא
זאב וילנאי.
אני לא אתחיל להציף את הביקורת הזאת בעברו העשיר והביוגרפיה המרשימה ללא ספק של אביו, ואסתפק רק במתן וילנאי ואדגיש שהוא בנו של זאב וילנאי.
ולאחר שגמרנו עם הפן הזה בהיסטוריה המשפחתית של מתן וילנאי, אוסיף גם שהוא ירושלמי אשר גדל בבראשית הקמת המדינה ועברו עליו כמו על תושבי ירושלים
ימים קשים של מחסור .
בו נדלק מילדותו לפנימיה הצבאית בחיפה, בה עשה מתן את ימיו ולילותיו בכיתות י׳ עד י׳ב עד להיותו בוגר הפנימה ונשא בגאון דרגת סג׳מ בצה״ל.
מתן התנדב לצנחנים והחל בקרירה כאיש צבא מקצועי. הוא משך בעול בכל תפקידי הפיקוד עד דרגת האלוף והיה בעל תפקיד של סגן הרמטכ״ל עד פרישתו מהשירות.
דגש מיוחד אני מבקש לשים על תפקידו הבכיר בהובלת מבצעי הקומנדו של צה״ל בראש כוח סיירת הצנחנים. הוא הוביל פשיטות למצרים ובהן כאלה שיצאו מהכלל.
לאחר שנחסם בפניו תפקיד הרמטכל , על ידי איציק מרדכי, הוצא לוילנאי לרוץ לכנסת ברשימת העבודה והוא הצליח לזכות במקום השני בפריימריס ולאחר מכן בתפקיד שר
בממשלת המערך.
וילנאי לא התמיד הרבה זמן בפוליטיקה ולאחר הבחירות שבהן זכה נתניהו הוצא לוילנאי תפקיד השגריר בסין כבחירת ראש הממשלה.
את תקופת כהונתו בסין החל וילנאי לאחר סיום תקופתה של אורה נמיר, שלא זכתה להרבה הצלחה במילוי תפקידה ( מכל מיני סיבות ביניהם לחצים חמורים שהפעילה ארה״ב
לביטול כל מיני עיסקאות נשק בין התעשיות הצבאיות של ישראל לסין, ובעיקר סימור מטוסי הפאלקון הזכור לשימצה), מכך ניתן להבין שראשית הדרך לא היתה קלה וילנאי הי צריך לחפור
לא מעט כדי לקדם את יחסי המדינות.
כמה הערות לגבי העריכה.
הספר כתוב בצורה מקוצרת ומקצרת. הוא איננו ניכנס לפרטים ונראה כאילו המחבר פחד להעמיס על הקוראים. אין ספק לדעתי שהיה מקום רב להרחיב, הן בפן הצבאי והן בפן האזרחי.
הקריירה של וינאי מאוד ארוכה ומפותלת כדי להסתפק בפרקים קצוצים דק, ולקוות שלנו הקוראים הצצה תפסיק. אם יכולתי לבחור הייתי מוסיף 100-150 עמודים.
עובדה נוספת שאין הוא מאריך ואפילו מקצר את תקופת הילדות כאשר למרות יחסיו הקרובים עם אביו מתן אינו מעמיק ואיננו מספר על חוויות מהחיים המשותפים בבית כל כך מכובד.
הייתם אומרים שאני מחפס את השטותי והרכילותי, אבל לא כך הדבר . ברור לי שהיינו למדים רבות מאוירת התרבות ומתאור חייו בבית אבא למרות שהיה חסר בבית בתקופת בגרותו.
גם על ימיו בפנימיה הצבאית הוא איננו מכביר דברים , זאת בעוד שכבת תלמידים מפוארת היו בין חבריו , חברים שיגיעו לעמדות בכורה בצהל ובאזרחות.
וילנאי גם מקצר מאוד את התקופה בין המלחמות כאשר עיקר הפעילות שלו כחיל לוחם היתה במלחמת ההתשה ובה גם הגיעו פעולותיו לשיאם.
לקיצורו של עניין ספר טוב אשר גורם לחשק ללמוד עוד הרבה יותר.
טוביה

לפני 6 שנים•
★★★★★
•tuvia
בנתיבי האש

בנתיבי האש

דני דור

לכל החברים שבוע טוב.
לפני הרבה שנים , אולי עוד כשהייתי בתיכון, קראתי ספר מאלף שנקרא ״ הכל היה חפוז כל כך״. הספר עסק הקרבות חטיבת הנגב נגד האוייב המצרי. אז נלחמנו באמת מעטים מול רבים, בלי נשק כבד כאשר הנשק האנטי טנקי היחידי היו מטילי הפיאט, כלי נשק שירה פגזים חלולים כנגד הטנקים והנגמשים המצריים. הכל היה חפוז כל כך מכיוון שצהל הצעיר ובן גוריון לא ממש התכוננו לפלישת שבע צבאות ערביים לארץ ישראל ואז באמת חטפנו חזק והמחיר היה יקר הן בחיי אדם והן בציוד שכמעט ולא היה.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים והמצרים חצו את התעלה, היתה זאת הפתעה והתגובה הישראלית היתה חפוזה כל כך. כל כך חפוזה שהכוחות יצאו בכלי נשק שלא וציידו כהלכה, בלי מקלעים, בלי ציודים למפקדים ולחיילים, טוב שהיה להם מנות קרב כי היה זה יום כיפור ולא היה לחברה אוכל חם לאכול!!
בנתיבי האש של חטיבה 600 שבראשה עמד טוביה רביב, היו שלושה גדודים : 409, 410 ו407.
החטיבה יצא. ביום שבת בלילה משדה תימן בנגב, ( ששם היה הימ״ח), וירדה על שרשראות לבסיס טסה בסיני מרחק של כמעט 500 ק״מ. הכל היה חפוז כל כך, הלחץ היה אטומי , הכוח היה צריך להגיע מהר ככל האפשר לזירת הקרבות לעזרת הכוחות הסדירים, כך שלא היו מובילי טנקים, אותם משאיות ענקיות שנושאות את הטנקים במהירות ליעדם.
הכל היה חפוז כל כך שהטנקים חסרו מקלעים , הנשק האולטימטיבי למלחמה בחיר. הכל היה חפוז כל כך ומכוון שלא היתה התרעה של 48 שעות שאותן הבטיח אמ״ן ואלי זעירא בראשו , שטנקים לא היו מצויידים, טנקים עשו תאום כוונות בדרך, תוך כדי נסיעה , והמחטים והמגדים עמדו בלחץ אימים להגיע מהר מהר לשטח שם לחמה חטיבה 14 ונשחקה עד דק.
והכל היה חפוז כל כך שחיל האוויר לא נמצא באוויר, לא היו כוחות ארטילריה וכו׳ לא היה מי שיעמוד בין הכוחות המצריים התוקפים ובין ארץ ישראל. לא פלא שדיין שר הביטחון אמר באחת ההזדמנויות שאלה הימים האחרונים של הבית השלישי...
הכל היה חפוז כל כך שהעיקר, מודיעין שטח טוב ואקטואלי שיעשיר את המפקדים במידע אלמנטרי, איפה האוייב? מה הם כוחותיו? איפה הם מסתתרים ואיפה המאמץ המרכזי שלו, כל זה לא היה בידי המפקדים
וצהל שילם על זה בהמון דם וציוד( טנקים ורכב רך אחר).
לא אעיף את הקוראים בפרטים על הלחימה, כי זאת הם צריכים לעשות בעצמם, רק אביע כמה רעיונות מרכזיים:
א) הכל היה חפוז כל כך , שהימחים סבלו מחוסר עצום בציוד. האם זאת אשמת המודיעין? לא חושב, לדעתי צהל סובל כבר שנים רבות מחוסר אירגון, מזילזול של אנשי האחזקה שלא מוכנים להשקיע מאמץ
בעבודתם וכמו תמיד מחכים שהעבודה תעשה על ידי אחרים. תופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושעליה מתריע נציב התביעות של החיילים שכולם קראו לו משוגע במה אתה עוסק?
ב)הכל היה חפוז כל כך, שאפילו צילומי אוויר מזירת הקרבות שהיו בידי מודיעין חיל האוויר , לא יצאו ממנו לדרג הכוחות ובעצם חיל האוויר שמר לעצמו על השמנת, כמו שראשי אמן שמרו לעצמם את המידע על המלחמה העומדת לפרוץ אוטוטו.
ג) הכל היה חפוז כל כך, שבין דרג המפקדים או כמו שקוראים להם הקודקודים, שררה מלחמת הכל בכל. שרון לא מילא פקודות, אבל אלוף הפיקוד היה כל כך חלש ( אופי חברים, אופי) ששרון אפילו לא חשב שהוא צריך למלא את הפקודות של גורודיש, מה עוד שהוא ידע שיש לו גב של דיין ושל סגן הרמטכל שבאמת אהב אותו מאוד ( האלוף טל , כמובן).
ד) הכל היה חפוז כל כך, ואיזה מטומטמים עמדו אז בראש הצבא שכבר ב8 לאוקטובר , יום שני יצאה אוגדה 163 של ברן להתקפת נגד!!! בלי מודיעין , בלי תוכניות מוגדרות ועם מפות סריוס שלמצרים היה עותק שלהם והכל היה פרוס לפניהם כאילו הם עצמם ישבו בישיבת המטה הכללי שתכנן את ההתקפה.
ה) הכל היה חפוז כל כך, שלמזלינו עמדו לצהל מפקדים בדרג הנמוך עד רמת מחטים, שהיו בעלי מוטיבציה אדירה, אומץ לב וניסיון ענק והם שהובילו את הגדודים והפלוגות לאותו ניצחון שהושג במאמץ אדיר ושעלה בדמים רבים. איך כתבתי, הכל היה חפוז כל כך ...

שבוע טוב וקריאה נעימה לכל החברים.
טוביה

לפני 6 שנים•
★★★★★
•tuvia

ביקורות נוספות על "צאלים"

צאלים

צאלים

עמרי אסנהיים

ספר מטלטל, קשה לקריאה.
הספר דן בהתפתחות הרעיון של ההתנקשות בסאדם חוסיין, ההכנות, תרגיל הסיכום שהסתיים באסון, החקירה שבעקבות האסון ולבסוף , איך לא - מלחמות הגנרלים והבוחשים למיניהם (כמובן כולל עיתונאים).
הספר כתוב ברבדים הנבנים אחד על השני , עד שהתמונה הכוללת, הקשה נפרשת.
עיקרה הוא: חוסר לקיחת אחריות על ידי הדרג הבכיר. בעיקר מדובר כאן ברמטכ"ל דאז אהוד ברק.
חוסר אחריות זה, מחלחל כלפי מטה , יוצר מלחמות גנרלים, הסתרת אמת והכפשות.
בכל הסיפור הזה נשכחו, החיילים הפשוטים ובעיקר הקורבנות- הרוגים ופצועים ובני משפחותיהם הנותרים.
ההתחלה מגלומנית: תיכנון חיסול סאדם חוסיין על ידי סיירת מטכ"ל.
ראש הממשלה רבין, מאשר מבלי לחשוב עד הסוף על המשמעויות המדיניות והגיאואיסטרטגיות שלו.
המחדל הבא: הרמטכ"ל יוצר מבנה אירגוני חסר היררכיה ברורה, אשר מקשה על ההתארגנות ויוצרת חורים אדירים בבקרה ובעיקר על ניהול ההתארגנות.
מערכת שעובדת הרבה בשיטת ה"סמוך". ואינה מקשיבה להתרעות שנשמעות בזמן אמת כי התהליך אינו בשל מודיעינית ואין מחשבה שניה על צידוקו.
ההמשך כמו בכל טרגיה , צפוי. אולם שלא כמו בטרגדיות יווניות בהם הגיבורים סובלים ממשוגותיהם, הגיבורים האמיתיים שלנו מוצאים סימוכין(או עורכי דין), להתחמקות והטלת רפש על אחרים.
ובארץ כמו בארץ, יש משפטיזציה איומה של התהליך במקום תהליך הפקת לקחים אמיתי.
בקיצור בוקה ומבולקה.
יש כמה דימויים מיוחדים שכדאי להביאם.
בעמוד 169, נאמר כי לוחמים שמוצאים עצמם בסוף הדרך בועדת חקירה נדמים ל" נהג פומולה1 שמוצא את עצמו בבית דין לתעבורה ברמת גן".
או ע 174.
וועדת החקירה " שואלת שאלות מבצעיות אולם חושבת משפטית"
בקיצור התהליך שבו אין תובנה אצל אנשים כי יש לקחת אחריות אישית, וכי חיינו אינם יכולים להתנהל רק משפטית או באמצעות עורכי דין, גורם להרס כל חלקה טובה.
מאידך אולי שיטת ה"סמוך" חייבת לעבור עידון ושינוי מסויים, יש לאפשר גמישות ואילתור, זאת בצד תיכנון מסודר וסדר.
הפרק האחרון על האישים שנטלו חלק בכל הסיפור מטלטל מאוד.
כל אחד נפגע בדרך אחרת למעט הרמטכ"ל שעליו אומר סגנו ליפקין שחק "יש לו לב מתכת".
אני מקווה כי הליקויים תוקנו ואנו עובדים אחרת.
לדעתי ספר חובה בעיקר לכל אלה שהנושא בוער בעצמותיהם ולאלה שרוצים להתמחות בעתיד בנושאים ניהוליים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
צאלים

צאלים

עמרי אסנהיים

"בשעות הערב של יום חמישי, יום האסון בצאלים, הגיע סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק למשרדו של שמעון שבס, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ב"וילה", לשכתו של יצחק רבין בקריה. ליפקין־שחק היה מפקדו של שבס בצנחנים. הם נותרו מאז בקשר חברי קרוב, כמעט משפחה. שבס היה הכותל של ליפקין־שחק בלשכת ראש הממשלה, איתן הבר נחשב לפטרונו של הרמטכ"ל, אהוד ברק. זה היה יום מטורף. שבס, שביטל את רוב הישיבות בעקבות התאונה, התרווח על הכורסה. ליפקין־שחק התיישב לידו. הם הביטו שותקים בטלוויזיה. מהמסך השתקפה דמותו של הרמטכ"ל ברק שהתראיין ב"מבט" על האסון. "לאיש הזה יש לב של אבן", אמר לפתע ליפקין־שחק תוך שהוא ממשיך לבהות במסך, "לא של אבן. של מתכת. אם הוא היה מתנהג ככה ביחידה שלי היינו עושים לו 'שמיכה' אחרי היום הזה". שבס הסתובב לעבר ליפקין־שחק. את מה שראה לא ישכח לעולם. סגן הרמטכ"ל ישב בכורסה והזיל דמעות. הוא בכה" (עמוד 155).


בסוף אחרי קריאת הספר "צאלים" (הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, שנת 2012) מאת עמרי אסנהיים וצפייה בתחקיר שעשה בתוכנית "עובדה", נותרתי עם הרושם הבא: "פעם אחת הייתה משימה חשובה, שכולם היה צריך לעשות. לכולם היה ברור שמישהו יעשה זאת. כל אחד לעשות זאת אבל… אף אחד לא עשה זאת. מישהו כעס על כך כי זה היה תפקיד של כולם ולכולם היה הרושם שכל אחד יעשה זאת… אבל אף אחד לא ידע שזה לא יעשה ע"י כולם. בסופו של דבר, מישהו הואשם ע"י כולם שאף אחד לא עשה מה שכל אחד יכול לעשות". הספר כתוב היטב וניכר כי אסנהיים, בעצמו בוגר יחידה מובחרת (669), עשה תחקיר מקיף ויסודי. מן הספר הצטיירה לי תמונה של נבחרת שלמה של אנשים, החל ברמטכ"ל וכלה ברס"ר המטבח של היחידה, שהייתה מוכוונת למען טובת מדינת ישראל אולם שגתה בדרך מספר שגיאות רב מאוד, אף שכללה את הטובים והמנוסים באנשים ובמפקדים.

בספרו משחזר אסנהיים שלב אחר שלב את האירועים שהובילו לתרגיל המודל שהתקיים ב־5 בנובמבר 1992, במהלכו עמד צוות מסיירת מטכ"ל לבצע במתקן האימונים בצאלים תצוגת תכלית ייחודית. המודל האחרון, הקובע, שאמור היה להכריע האם היחידה מוכנה לתוכנית שהגה הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק – התנקשות בחיי הרודן העיראקי סדאם חוסיין. את הכנת ה"פרויקט" ריכז ה"פרויקטור" מטעם הרמטכ"ל האלוף עמירם לוין, אשר "כמפקד סיירתמטכ"ל הוא ביקר לא פעם בארצות ערב" (עמוד 28). כבר כאן המחבר עומד על נקודת הכשל הקריטית, ממש כפי שמתאר זאת המשל שהבאתי קודם לכן, שנגעה לשאלה הראשונה במעלה במבצע צבאי – מיהו המפקד? תפקיד ה"פרויקטור" שהוטל על האלוף לוין לא כלל למעשה את כלל סמכויות הפיקוד. אלו הושארו, ככל הנראה במתכוון בידי הרמטכ"ל, והותירה את התפקיד עמום ולא ברור לאיש, ובכלל זה למי שמילא אותו בפועל. היעדר ציר פיקודי ברור, שהרמטכ"ל ברק נמנע מלהגדירו, היא בעיני הכשל החמור ביותר.

למרות היעדר הגדרות ברורות נרתם לוין למשימה ונראה כי היו מעטים שהיו יכולים לתכננה כמותו. עד היום הזה נחשב למפקד נחוש, ערכי, נועז ובעל חשיבה יצירתית ומקורית. תחבולן אמיץ ואחראי. לוין התגייס לסיירת מטכ"ל בשנת 1965 ומפקדה דאז, דב תמרי, קבע שהוא "החייל הכי טוב בצוות" (עמוד 28). ברק נהג לומר עליו שהוא "מטר ושישים, הראש קרוב לביצים, הביצים קרובות לרגליים, הרגליים קרובות לקרקע" (עמוד 29). הוא גמר בהצטיינות את מסלול הכשרת הלוחם ביחידה, השלים קורס קצינים ושב ליחידה. "הרעיון לצאת ולחסל ביחד לא היה זר לברק וללוין. באפריל 73', במבצע "אביב נעורים", עמדו שניהם מתחת לביתו של אבו־יוסוף נג'אר, אחד מיעדי המבצע. ברק בפאה ערמונית, אודם על השפתיים, עמירם בפאה בלונדינית. מתוך מכונית "דופין" בצד השני של הרחוב יצא שומר הראש של נג'אר, לבוש מעיל עור חום, והחל לחצות את הכביש. ברק הבחין בו פותח את מעיל העור ומוציא אקדח. השומר החמוש התקדם לעבר ברק ולוין. כשהיה במרחק של פחות מעשרה מטרים מהם, סימן אהוד לעמירם לשלוף, ואז פתחו "שתי הנשים הצעירות" את הז'קטים, שלפו תתי־מקלע, נצמדו לעמודי השיש בכניסה ללובי המפואר ופתחו באש" (עמוד 30). הפרויקט הנ"ל, תכנון הריגת סדאם חוסיין, הוטל עליו כאשר שימש כמפקד גיס, ולדברי אחד המרואיינים היה פשוט משועמם.

האלוף לוין תפס את תפקידו כמעין יועץ בכיר ומתאם וכי רס"ן דורון קמפל, ה"מצביא" מטעם היחידה הוא המפקד. למרות זאת הניחו הכול כי לוין שהוא מפקד ההכנות, המאשר והבוחן. לא ברור לי מדוע, אולם ברי לי כי הפער התפיסתי הזה מנע ממנו להתנהל כמפקד. לו היה מבין כך את תפקידו אני סמוך ובטוח שלוין היה מתנהל אחרת בעת ההכנות מן הפרט אל הכלל. יתרה מזאת, בשל המפקד שהוא, סביר להניח (במידה גדולה של ודאות) כי התקלה הנ"ל כנראה שלא הייתה מתרחשת. קמפל מצדו נהנה מאוד מן העצמאות ולא פעל לצמצם פער זה. לא ברור מדוע הרשה לעצמו קמפל להתנהג כאדון לעצמו ולאשר מהלכים ותכנונים מבצעים כאשר הוא רק רס"ן (כן, גם אם הוא מסיירת מטכ"ל, בסך הכול רס"ן) ללא בקרה נאותה מעליו. נקל לשער כי המבצע הזה היה מתנהל טוב בהרבה ואף יוצא אל הפועל לו הרמטכ"ל ברק היה מגדיר לכלל המעורבים כי אמ"ן רק מספקים משאבים, וכי האלוף לוין הוא מפקד המבצע, ההכנות אליו והאימונים. מאחר ולא כך קרה לא נותר לנו אלא להלין כיצד אנשים מצוינים כולם כשלו כשל מערכתי שממש כמו במקרים אחרים ובהם מלחמת יום הכיפורים, מוכנות הצבא למלחמת לבנון השנייה, ועוד... הכתובת לגביו הייתה על הקיר.

וכך אירע שב־5 בנובמבר 1992 צוות מן היחידה, בפיקוד סרן דרור, התמקם בשטחי האש של צאלים, 12 קילומטרים מיעד המטרה המדומה, שנבנה כבית הקברות שבו הייתה אמורה להתקיים הלוויית דודו של סדאם, והיה ערוך לירות טילים לעברה בתרגיל ה"רטוב". בסמוך ליעד שהתה חוליית החוד והסיור הקדמית בפיקודו של דורון קמפל, "המצביא", שאמור היה לעמוד בראש הלוחמים בעיראק. צמרת צה"ל צפתה בסמוך במתרחש. כאשר קמפל אמר בקשר את מילת הקוד "שלח מונית" (עמוד 132), פקודת האש בתרגיל, בטרם הסתיים ה"משחקון", התרגיל ה"יבש" התרחשה אי הבנה שהובילה לטעות טרגית והרסנית. הצוות בפיקוד דרור שיגר, מבלי לוודא כי התרגיל ה"יבש" והחיילים התפנו, שני טילים חיים ופגע בעשרה חיילים שדימו בתרגיל את הפמליה של סדאם חוסיין. חמישה נהרגו, שישה נפצעו.

ראשית, בנוגע לדרגים הנמוכים – רס"ן דורון קמפל וסרן דרור. אף שמדובר בשני לוחמים ומפקדים מרשימים מאוד, שראויים להערכה על פועלם טרם האסון (קמפל הינו לוחם ומפקד ע־נפש שעוטר בצל"ש הרמטכ"ל, ודרור, הינו, ע"פ מה שהצהיר אסנהיים ברשת הפייסבוק, מילואימניק פעיל ביחידה אשר שימש בתפקיד פיקודי גם במלחמת לבנון השנייה, וראוי להערכה גם על פועלו המאוחר) קשה לי לצאת מגדרי להתמלא הערכה על מכך ש"לקחו אחריות" אף שהיו כשלים מערכתיים רבים טרם האירוע, בסוף יש מפקדים לכוח ויש מי שנותן ומקבל פקודות. הרשלנות שלהם (והדבר נכתב תוך הכרה בכלל מעלותיהם ותרומתם), שלחה את כלל משתתפי התרגיל לסוג מאוד מסוים של גיהינום. טוב עשו שלקחו אחריות, אולם אם היו בוחרים בנתיב אחר המערכת הייתה מכריחה אותם לשוב חזרה לנתיב המקורי. אוי לנו לו מי שפיקד באופן ישיר על משתתפי התרגיל ואימן אותם לא היה לוקח אחריותו הבסיסית לשלומם. לא מדובר פה בתסמונת ש.ג אלא באחראים ממש שנשפטו בהתאם.

באשר להליך דין פלילי, אני חושב שבניגוד למצבי לחימה (אשר בהם פרט למקרים מאוד קיצוניים יש להעדיף ענישה משמעתית פיקודית) כאן הדבר היה מחייב. מפקד היחידה סא"ל דורון אביטל, בעברו "המ"פ המצטיין מהצנחנים" (עמוד 61), לא היה אחראי למבצע, לא פיקד עליו ולמעשה גם לא ממש טרח להתערב בו. אולי היה צריך, אבל ראוי לזכור כי היה בעיצומה של השבעה על מות אביו. לא ניתן לטעמי להלין עליו שסירב למנות לעצמו כפיל, שיגזול מסמכותו הפיקודית, או שיניח שלוין אינו מפקד המבצע. הוא עקב אחר המבצע מרחוק כי אלה היו אנשיו, אבל הם היו ת"פ מערכת כמעט זרה שכללה את לוין והמטה הכללי. לאחר מכן שיקם אביטל היטב את היחידה. "הוא חתם את התקופה במבצע מוצלח לחטיפתו של מוסטפה דיראני, איש אמל שהחזיק בנווט השבוי רון ארד" (עמוד 317).

מצד אחד אין לנו מספר בלתי מוגבל של לוחמים ומפקדים מוכשרים ומצטיינים בין שמיוצאי היחידה, בין שמגולני ובין שבתותחנים. אנשים טובים, מוכשרים, וחדורי מוטיבציה הם תמיד מצרך נדיר. אסור לנו לחפש תמיד אחר ראשים וכהגדרת הרמטכ"ל בני גנץ, "לשחוט את משרתינו". מנגד, רס"ן קמפל היה אחראי ויש לזה מחיר. הרי לו הוא היה יוצא למבצע ומצליח היה גם קידום מובטח ושבחים. האחריות היא תמיד, כל הזמן ולכלל הכוח שבפיקודך. קמפל נכשל, שוב ממש לא במזיד וכולי מלא הערכה ליכולותיו ותרומתו, ושילם מחיר. אני מאוד שמחתי לגלות שדרור עושה מילואים ביחידה כי יש כאן (כפי שנעשה למשל במקרה של גל הירש שחזר לעשות מילואים במפקדת העומק) סוג של תיקון שמשדר מסר של קבלה והבנה שהרצון והכוונה הטובים ביותר הניעו את המהלך ולא איזו תאוות בצע וקידום. חבל שלא נעשה כך גם עם קמפל. אבל הוא עדיין אחראי, גם הוא חושב כך. אחריות, כך נאמר בצבא, היא מא' ועד ת'. ככה זה.

שנית, בנוגע לדרגים הבכירים. סגן הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין־שחק, תא"ל דני ארדיטי והאלוף אורי שגיא "המ"פ של סיירת גולני" (עמוד 83), כפי שכונה בפי לוחמי סיירת מטכ"ל נקיים בעיני בשאלת האשמה. סגן הרמטכ"ל ריכז את משאבי התקציב והלוגיסטיקה ותיאם בין לוין לאמ"ן, כמו גם שמר על מוסר הלחימה של צה"ל: "סגן הרמטכ"ל, ליפקין־שחק, היה הראשון שהסתייג מהיכולת לירות טיל אל תוך אוכלוסייה צפופה בלב עיר בירה. "... אנחנו למקום שיש ארבעת אלפים איש לא נשלח מטוסי קרב..." (עמוד 48). ראש אמ"ן שגיא לא רצה במבצע וניסה ככל יכולתו להבהיר כי הוא מתנהל לא כראוי. שגיא טבע את המושג "הריון מחוץ לרחם" (עמוד 84), בהקשר למבצע, ולא בכדי. המבצע נוהל מחוץ לאמ"ן באמצעות משאבי אמ"ן, במעין כפילות. שגיא שהתנגד לו, לא רצה ולא צריך היה להיות מעורב. גם לוין, שכמעט שהיה מפקדו דה־פקטו של ה"פרויקט" הנ"ל לא נתפס בעיני כאשם וזאת משום שהוא לא הוגדר כמפקד ומכאן נבע הכשל הניהולי שלו.

הספר מבהיר יפה יפה מיהו האשם (אמנם עקיף שכן האשמים הישירים הם קמפל ודרור) בתאונה הנוראה וזהו הרמטכ"ל ברק, שאמנם פעל ממניעים שקשה להטיל בהם דופי אבל קיבל החלטה שעמדה בניגוד לכללים (שכמו הרבה תורות בצה"ל נכתבו בדם), לפקודות ולנורמות המוסדיות של צה"ל. האחריות משותפת לכולם. לרמטכ"ל כמי שהורה על אופן ההכנה הקלוקל הזה שהתנהל מחוץ לידם של הגורמים האמונים על שכאלו בצה"ל תוך ניצול משאביהם, ולכלל המעורבים שלא קבלו על התנהלות זו ותבעו כי תתבצע כנהוג בצה"ל ולא כפעולה פרטיזנית ממומנת היטב.

בראייה כללית יותר יצאו בחמש־עשרה שנים האחרונות מספר ספרים הנותנים הצצה לעולם היחידות המיוחדות, החל ב"סיירת מטכ"ל" מאת משהזונדר, "צוות איתמר" ו"חוצה גבולות" מאת אבנר שור אף הם אודות סיירת מטכ"ל, "כי בתחבולות" מאת עדו ועינב אודות יחידת דובדבן, "669 – סיפורה של יחידה מיוחדת" מאת איתי אילנאי אודות יחידה 669 ו"כצל ציפור" מאת יאיר אנסבכר אודות יחידת מגלן ועוד ועוד. לא כל הספרים טובים, ומה גם כי בשל מגבלות הצנזורה תמיד יישאר עיקר הסיפור תחת מעטה החשאיות, אך המגמה העיקרית חיובית ותואמת מגמה שקיימת כבר שנים בארצות הברית ובבריטניה. אסנהיים הוציא תחת ידו ספר עיון הנקרא בנשימה עצורה כאילו היה ספר מתח. הקריאה בספר נעימה ומהנה וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית ובני נוער השואפים לשרת שירות משמעותי קרבי בצה"ל. מומלץ מאוד!!!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•פרל
צאלים

צאלים

עמרי אסנהיים

ספר מעניין, כתוב טוב - כתיבה עיתונאית/דוקומנטרית. ספר שעוזר להבין איך הצבא מתנהג, איך בודקים אירועים, סוגיות של מנהיגות בשטח, סוגיות של יחסי אנוש. להבין את הסוג הזה של יחידת עילית בצבא ואיך היא רואה את עצמה ביחס לצבא הרגיל - "בני האלים" מחד שרבים חייבים להם את יכולתם לחיות פה ומאידך ההתנהלות בצל אסון והבלגן הבלתי יאומן בנושא בטיחות שהביא למותם המיותר והטרגי של 5 מלוחמי היחידה. יש בספר לא מעט נושאים מעוררי מחשבה בתחום החברות, הרעות במצבי לחץ ובמצבים של קונפליקט בין להגן על עצמך ובין לספר את האמת ללא כחל ושרק. ההזדהות שלי בספר היא עם האלוף אורי שגיא יותר מכולם ומי שמאכזב - ולא בפעם הראשונה - הוא אהוד ברק.
ספר שכדאי מאוד לקרוא אותו.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•רוני
צאלים

צאלים

עמרי אסנהיים

רכשתי את הספר בעקבות התחקיר של אסנהיים ב"עובדה" שהיה לטעמי מעולה ומקצועי ולמרות שלא חשף מידע חדש נתן פרספקטיבה שלמה ומאוזנת, עם דגש אנושי - על הטרגדיה הזו.
הספר טוב מאוד ולמי שמתעניין בפרטי הפרשה הוא חובה. הוא פחות עוצמתי מהתחקיר המצולם כי הוא יותר סטנוגרמי ופחות מהודק, אבל עדיין מדובר על פרוייקט דוקומנטרי יוצא דופן וראוי לכל הערכה.
הספר בנוי היטב וקולח מבחינה נראטיבית - היה לי קשה לעזוב אותו וסיימתי אותו תוך פחות משלושה ימים.
אני חייב לציין לזכות המחבר שלמרות שספרים מסוג זה גולשים לעיתים קרובות לעודף פרטים ולטרחנות מרגיזה (ולכן בד"כ איני קורא ספרים כאלה בשקיקה) הרי שכאן אסנהיים לא נפל למלכודת הטרחנות והמינון שלו של העובדות הוא מתון, מבלי לאבד פרטים ומבלי לאבד את התמונה הכוללת.
אציין גם לזכותו את העובדה שהצגת העובדות הינה מאוזנת ביותר ונראה כי הוא מגלה אמפתיה לכל הצדדים המעורבים ללא יוצא מן הכלל - כקורבנות של טרגדיה אנושית בלתי(?) נמנעת. בפעמים הספורות בהם הוא מציין כי לאדם זה או אחר נגרם עוול זה רק כנגד עובדות (שהתבררו מאוחר יותר) ולא הבעת דעה. די נדיר למצוא במחוזותינו העיתונאים סוג כזה של מקצועיות ןכל הכבוד לעמרי.
מבחינת החסרונות - יש לספר שניים: האחד - ההגהה והעריכה (להפתעתי) אינן מהמשובחות ויש לא מעט פספוסים, מה שבד"כ נסלח בספרים דוקומנטריים. אבל אם כבר עושים עבודה עיתונאית רצינית כדאי שגם התוצר הסופי יהיה איכותי.
השנייה יותר עקרונית: בסוף היום אסנהיים לא נותן בצורה בהירה תסריטים אפשריים של WHAT WENT WRONG. הקורא יכול כמובן להסיק זאת מתוך רצף העובדות, אבל מתוך הרצון להיות אובייקטיבי ועובדתי אסנהיים פספס פה בכך שלא שילב בין העובדות מספיק נראטיבים שיעזרו לקורא להבין איך מערכות כאלה יכולות לקרוס. את הפוקוס הספרותי הוא שם בעיקר על מלחמות הגנרלים ועל הרשומון של "מי אחראי".
למרות זאת הספר טוב מאוד ושווה קריאה, בהחלט מעורר מחשבות בהרבה רבדים - לאומיים, פוליטיים, אנושיים ופילוסופיים.
שתי הערות לגבי הדמויות המרכזיות:
דורון קמפל (סרן ק') הוא בלי ספק דמות מרתקת ויוצאת דופן ונראה שאסנהיים באיזה מקום נמשך למסתורין שהוא מקרין ולתפיסת העולם השכלתנית שלו. לכן אולי קל לו מדי להפוך אותו לסוג של גיבור טרגי (פוטנציאל לרמטכ"ל ויותר שנגדע) ולרכך את העובדה שבסוף היום רוב האחריות על הטרגדיה (גם לדבריו) היא שלו, גם אם אלופים כאלה ואחרים היו נושאים באחריות חלקית.
על אהוד ברק נאמר ונכתב מספיק, אבל (שוב להפתעתי) כשסיימתי את הספר נותרתי עם תחושה שבהחלט עשו לו עוול ובאיזה מקום ערבבו את ההתנהלות האישית שלו כפוליטיקאי עם העובדות וההיסטוריה הצבאית שלו.
בפועל - "רעיון העיוועים ההזוי והמגלומני" (כפי שהתבטאו מספר פרשנים צבאיים לגבי חיסול סדאם) אושר גם ע"י יצחק רבין השקול ורודף השלום (לא בציניות) כסוג של פיתוח יכולת שאין לדעת איך ומתי נשתמש בה, ולגבי ההתנהלות בזמן הפינוי - אפשר לכעוס על ברק ש"עמד כמו גולם" (כדברי המבקרת מרים בן פורת) אבל כולם הסכימו שלא נטש ולא סיכן פינוי או הצלה של אף פצוע.
לכן המסקנה שלי מברק וקמפל שאי אפשר כנראה לדרוש מבן אדם שיהיה גם הומני ומחבק ברגעי משבר, אבל קר רוח וממוכן כשהוא במשימה חסויה בעורף אויב. צריך לקחת את החבילה כמו שהיא עם היתרונות והחסרונות שלה..

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ציון
צאלים

צאלים

עמרי אסנהיים

http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/7/113207.pdf

לפני 6 שנים•פיני