בקורס שבו אני משתתפת שאלו המשתתפים האחרים איך יש לי זמן עוד לקרוא ספרים. אני מניחה שזו שאלה שהרבה שואלים את עצמם. פעם, בבלוג שלי כתבתי על זה רבות. אבל לא כתבתי שלפעמים זה באמת המצב. קריאה זה עניין של תקופות ולפעמים היא נתקעת. לפעמים אין לי זמן לקרוא. זה גם עניין של סוג הספר כמובן. יש תקופות שמתאימות רק לספרים קלילים וזורמים. ספר זורם כאשר הכותב מחזיק במושכות ולוקח על עצמו את התפתחות העלילה, בלי להשאיר לקורא הרבה מאמץ. אז השארתי את "שואה שלנו" בצד, עדיין לא התייאשתי, פעם אני אגמור לקרוא אותו, ועברתי לספר אחר. ספר מתח. עם גיבור שייקח על עצמו את המאמץ, ויזיז את הקריאה בשבילי.
בכל תחום יש למומחים בתחום את הטרמינולוגיה שלהם. כמעט תמיד יש בז'רגון גם מילים בלתי ניתנות להגדרה מדוייקת. המומחים ליין ידברו על "עפיצות". המומחים לקפה ידברו על "ארומה". מושג שקשה מאוד להגדיר אותו, אבל מומחה ירגיש מיד שהוא לא נמצא. ובכן, אני לא מומחית לספרי מתח, אבל נראה לי שהמונח הנכון הוא קצב. זה מה שניקר לי בראש במשך כל הזמן (הארוך עד מאוד) של הקריאה. מעולם ספר בן חמש מאות עמודים לא היה ארוך כל כך. טוב, תיקון טעות. יש ספרים ארוכים יותר (מי אמר שואה שלנו ולא קיבל). מעולם ספר מתח לא היה ארוך כל כך.
מה יש כאן? למעשה הכל. יש גיבור-בלש, שהוא מפקח משטרתי "לפי הספר". בודד, עצוב, מיואש, שיכור, ובכל זאת בעל מחשבה חדה כתער ואובססיה לרציחות מהעבר. יש פרשיות שמעורבות זו בזו. יש רציחות אכזריות, שהתיאור שלהן מודחק לטובת האלימות שחווה הבלש עצמו. וכן, יש אלימות. ופוליטיקה משטרתית. ואקטואליה הקשורה לברוני נפט ולוחמי סביבה. הכל הכל הכל נמצא. כל הרכיבים בפנים, ובכל זאת התבשיל לא מוצלח. קריא, כן. כתוב טוב. שגיאות הדפוס של ההוצאה, וחילופי המשפטים אינם באשמתו של הכותב, וגם לא של המתרגם. בסך הכל כתוב טוב, על פי כל הכללים, ובכל זאת זה ספר מרדים, ולא ממש מותח.
זהו. יצאתי מחור אין הכתיבה שלי. הצצתי לרגע, וחזרתי פנימה. אין ספק שהספר הזה לא עזר. אולי משהו אחר. ומשהו ששמתי לב אליו באיחור, אז הוא נוסף רק אחרי עריכה: זו הסקירה המאתיים שלי באתר. חבל שעל ספר בינוני, ובאווירה מדכדכת משהו.


















