****
כמו "אהבה על הדשא", "נאמנות גבוהה" ו"בדרך למטה", ספריו הקודמים שקראתי של ניק הורנבי, גם הספר הזה נע על המנעד הדק שבין קומי לנוגה. הוא מספר על אנשים רגילים, בלי דרמות גדולות, בלי רציחות מסתוריות. פשוט, סיפורים אנושיים על בני אדם, מארג חולשותיהם ושמחותיהם הקטנות והרגעים הפרוזאיים והטרגיים שמרכיבים בעצם את החיים של כולנו.
הסיפור ב"ג'ולייט, הגירסה העירומה" הוא בעצם סיפור על החמצה. טאקר קרואו היה זמר רוק אמריקאי בשנות ה-80, עד שפרש בפתאומיות מחיי המוסיקה, לאחר שביקר באיזה חדר שירותים במיניאפוליס (מה שגרם לחרושת שמועות ותיאוריות קונספירציה על נסיבות הפרישה). לאורך הספר, מסתבר שהוא לא ממש עשה הרבה בחיים שלו, למעט להביא ילדים לעולם מארבע נשים שונות ולהתבטל על הספה אצל האחרונה שבהן. את חייו הוירטואליים של טאקר קרואו מתחזק באדיקות אדם בשם דנקן בסוג של אתר מעריצים אינטרנטי. חוץ מלהיות מומחה אובססיבי לכל פן בחיי טאקר קרואו דנקן מתחזק באדישות מה את חיי הזוגיות נעדרי הסקס והילדים שלו עם אנני, בעיירת חוף שכוחת אל באנגליה.
הגוונים השונים של ההחמצה מלווים את "גיבורי" הספר, וגורמים לנו לשאול גם את עצמנו שאלות. מה עשינו בחיים עד עכשיו? זה מספיק? יש דבר כזה, מספיק? ניצלנו כל רגע בחיים, או בזבזנו אותם? אם היינו מתים עכשיו, זאת היתה החמצה גדולה כי בדיוק היינו באמצע עשייה גדולה, שלא לדבר על הצלת המין האנושי, או שפשוט קיומנו היה גווע ונשכח במהרה בין המאה אנשים שמכירים אותנו?
אני חושב על זה הרבה. למה אני כותב כאן באתר? האם הכמה דקות ביום שאני משקיע בלתחזק את רשימת החברים שלי בפייסבוק הופכת אותי ליותר משמעותי? האם העובדה שהצלחתי להתחתן, שיש לי שלושה ילדים ומקצוע כלשהו נותנות לי משהו, איזה יתרון, איזו משמעות? אפילו בעיני עצמי? האם אני צריך לעשות משהו משמעותי באמת? ומה יכול להיות המשהו המשמעותי הזה?
בספר אנחנו מגלים שקשה לייצר מתכון לאושר ולתחושת משמעות, גם אם אתה מפורסם או עם משפחה, או עם כסף או גר על חוף מדהים באיזה אי. אולי רק נלסון מנדלה - או יותר טוב - בונו מיו-2, מועמד לפרס נובל לשלום ומפורסם ומוכשר בזכות עצמו, איש גדול לכל הדעות, כשהוא חוזר בלילה הביתה אומר לעצמו, "בוא'נה, בונו, אתה משחק אותה, אתה גדול. כל הכבוד. היום עשית טוב להרבה אנשים. עוד יום של משמעות"?
או שהוא מרגיש פשוט בנאדם בן חמישים ומשהו, קצת לבד, שלמרות המשפחה והילדים באפריקה והמוסיקה משהו לא מתמלא אצלו בפנים? אולי גם לו יש איזו תחושת ריק, של מה נעשה מחר, של כוס אמק כולם חושבים שאני כזה מגניב ואני בעצמי לא מאמין בשירים האלה, בפרסונה הזאת ובמשקפי השמש האלה מחר אני זורק אותם קיבינימאט?
לא יודע. אולי רק בונו מאושר ומלא באמת. אני עדיין חושב על ה-204 חברים בפייסבוק ותוהה כמה מהם הם חברים אמיתיים, שיודעים מה עובר עליי, אם עשיתי מה שיכולתי, אם סחטתי את החיים האלה למקסימום או שאגיע מתישהו לגיל שבעים או שמונים ואומר לעצמי, למה לא עשיתי ככה. או ככה. הייתי יכול לנסוע לאמריקה לעבוד, או להביא עוד חמישה ילדים, או ללמוד עוד משהו באוניברסיטה, או לצאת כל ערב ולטרוף את החיים. למה הייתי צריך לשבת ב"סימניה" כל כך הרבה זמן, ולשרוף שעות על כתיבת ביקורות שלאף אחד לא באמת איכפת אם הן היו שם או לא?
