מדובר באוסף של סיפורים וצר לי אבל כנראה שהם מתחכמים מדי. אחד הסיפורים הכי מפורסמים שלו הוא :

"וכשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם."

יכול להיות שיש פה משפט מבריק, אבל מבחינתי זה לא סיפור ונראה לי נסיון לבדוק את גבולות הטמטום של הקוראים.

הספר ארוחת הערב הוא ספר מעולה.
מכאן , אני ממליצה רק למי שכבר קרא להמשיך לקרוא. המספר הלא אובייקטיבי מכניס אותך לסיפור וגורם לך להזדהות , הוא משכיל , דואג למשפחתו, ההתנהגות של אחיו "שקופה" בעיניו - הוא מבין את המניעים והצביעות והסופר מוליך אותנו שולל - אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מי מוסרי ומי לא...
גם הזוועה נחשפת לאט לאט, בהתחלה נראה שמדובר בתקרית חד פעמית ללא נפגעים של נערים ש"נקלעו" לסיטואציה. בהתחלה הרגשתי ש"גם אני הייתי מסתירה ומעלימה עין מהתנהגות שלילית כדי לשמר את האושר" אבל איפה הגבול ?
הסופר בוחן את הגבול - כל פרק חושף עוד מידע וכמה שזה יישמע מזעזע, אני לא יודעת איפה הגבול שלי. כצופה מהצד , יותר קל ובכל זאת – האם היינו מסגירים ילד שלנו? - כנראה שלא...אם לא אנחנו מי יגן על הילדים שלנו.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא שהרגשתי שהסופר לא הלך עד הסוף...המחלה ,לטעמי , היתה מיותרת ופגעה בביקורתיות של הספר כלפי החברה המערבית.
טוב שלפחות נשארו האמהות ללא תירוץ....

ספר לא משהו...לא קראתי ספרים אחרים של הסופר זוכה פרס הנובל , אבל אני מניחה ומקווה שספרים אחרים שלו יותר טובים.

תמיד אחרי שאני מסיימת לקרוא אני קוראת את הביקורות על הספר שסיימתי בסימניה. התאור "מפוזר" חזר על עצמו גם בביקורות הטובות יותר וגם בפחות טובות.
ואני חייבת להסכים. העלילה מפוזרת , הפרקים מאוד קצרים , לעיתים נראים לא ממצים אבל לדעתי – כמו שסיכם רמי סערי באחרית דבר על ספר – על כל מילה ומילה היתה מחשבה מעמיקה. הסופר מצליח להעביר את תחושת החלום בעלילה שמתרחשת במציאות ודווקא רוב האינפורציה ה"אמיתית" מתקבלת דרך החלומות .
הספר מספר על אדם שבונה ומוכר לך ביוגרפיה שתעזור לך להצליח בעתיד. האנשים המפוקפקים ברובם שמשלמים על שרותיו מעמידים אותו במצב לא נעים כשהם פועלים על סמך העבר הבדוי.
השממית, שמתגוררת בבית והיא גלגול של סופר , משתתפת בעלילה בעיקר דרך החלומות.
כמה מן הקטעים, חזרתי וקראתי שוב, דרך המחשבה של הסופר הפליאה אותי.

ספר המשך ל"נשיקת הבודהה" -תעלומה חדשה שמגיעה לבלש היפאני. למרות שיש תעלומה, בלש והמון אקשן , לא מדובר על ספר מתח בכלל. העלילה היא שולית , יש כאן את החוויה של מפגש עם הדמויות המיוחדות כל כך שפיטר טאסקר מכיר לנו. כמו בספר הקודם הוא חושף פנים שונות של יפן. הוא מגלה לנו את התנגשות התרבויות שחווה יפן עקב הגלובליזציה מצד אחד והתרבות השמרנית מצד שני.
הכיף הוא שזה נעשה בלי שנרגיש, "על הדרך" ....
ספר ממש מומלץ!!

איך זה יכול להיות שהספר הזה מקבל בסימניה 4 כוכבים ?איך הוא מומלץ בסטימצקי ? בתור סיפור חיים הוא לא אמין ובתור אגדה או משל הוא לא משיג את המטרה.
כל דמות ודמות יותר מעצבנת מהשניה. אם הכוונה של הסופר היתה ללמד קצת על פילוסופית החיים הבורמזית אז הוא פספס ובגדול!! מצד אחד בשביל לרצות דוד רחוק אפשר לוותר על להיות עם אהבת חייך ומצד שני כדי להגשים את החלום שלך מותר לך לזרוק את המשפחה שלך.... לא הבנתי מה הוא רוצה!

במקרה של ספר הזה אני חוששת שיהיו ספוילרים....

אני כבר עמוק בקריאת ספר אחר ועדיין המחשבות שלי נודדות לספר "בלעדיה". מה תפס אותי כל כך חזק? חשבתי על זה הרבה השבוע , וכנראה שהתשובה היא ההזדהות.

אני אסביר בסיפור אמיתי: אצלנו בעבודה התחילו בימי חמישי למכור פרחים. בשבוע הראשון שזה קרה עמית לעבודה, הנשוי מעל 20 שנה, קנה לאישתו זר פרחים. כשהוא הגיע ביום ראשון הוא סיפר שכל הסוף שבוע סבל קשות כי אישתו היתה משוכנעת שמשהו קרה כי "הוא לא היה קונה לה פרחים ככה סתם, זה לא הוא".

ככה , אני מניחה שמרגיש כל אחד שנמצא במערכת יחסים ארוכה : שיש איזשהי חלוקת תפקידים שידועה מראש: אני יושבת לקרוא ספר והוא ממשיך לעבוד, אני אופטימית והוא פסימי וכו'

מה יקרה אם משהו יטרוף את הקלפים, לאו דווקא לרעתנו, כמו בסיפור שלעיל?

בספר הזה אישתו של הגיבור, אשר התחתנה איתו בשפל של חייה , כאשר יש ברירות בידיה , היא מקבלת החלטה , מתוך עמדה של כח, להישאר איתו וזה משנה את כל התנהגותה כלפיו. מה זה עושה לו? הוא מרגיש שהוא חי בלעדיה...

ספר ראשון של הסופרת שאני קוראת והופתעתי. לקחתי אותו אך ורק כי ראיתי שזכה בפרס בוקר . מבחינתי שם הספר, הכריכה שלו עם הבחורה והתאור בגב הספר הזכירו לי רומן רומנטי שגם אחרי שקניתי את הספר לא יכלתי להביא את עצמי לקרוא אותו. כנראה גם שהכי טוב לספר זה להגיע אליו בציפיות נמוכות.
הספר הוא כמו פאזל, יש לך את התמונה על הקופסא, אתה יודע שזה מה שצריך לצאת לך בסוף ויש לך המוני חלקים ועכשיו צריך למקם כל חלק במקומו, בסבלנות, כדי שתוכל לקבל באמת את כל התמונה.
בכל שלב אתה רואה את ההתקדמות. כשהתמונה היא חלקית, אתה כבר יודע גם לחפש את החלק החסר. בדימיונך אתה יודע כבר איך החלק הזה נראה, ויודע לגלות אותו בערמת החלקים שעדיין לא ממוקמים.
לכתוב ספר בצורה כזו זה גאוני. קניתי השבוע עוד שני ספרים של הסופרת ואני מצפה להם.

איזה ספר מאכזב! התחיל כל כך טוב: רצח שידוע מי ביצע אבל לא מי תיכנן וסחט את הרוצח לבצע את הרצח.
גם השם של ספר "חומר אפל" - מכיל הבטחה לשילוב של חקירה בלשית על רקע חקירה מתחום הפיזיקה.
מההבטחה שבפתיחה לא נשאר כלום!! דמויות הזויות שמונעות ע"י אינסטינקטים ולא ע"י הגיון. ישנו בלש על סף מוות שלא חוקר, אבל יודע ומבין מה קרה ומשטרה שמספקת גחמות לנחקרים.
ממש לא חובה!