כגודל הציפייה גודל האכזבה.
הספר הזה היה ברשימת המומלצים שלי ולקח לי זמן להגיע אליו.
אבל איזו אכזבה...

הספר כתוב בצורה קצת שונה, מתאר את יומה ומחשבותיה של שוערת בניין ומדי פעם ״מחשבה מעמיקה מס...״ מחשבותיה של דיירת אחרת, מתבגרת עשירה שגרה בבניין.
במשך 200 עמודים, ישנם ענייני היומיום והיכרות עם שתי הדמויות האלה, פעולותיהן, מחשבות ואינטרקציה עם שאר דיירי הבניין, ובני משפחה.
רק מעמוד 200, בהגעת דייר יפני חדש לבניין, משהו מתחיל לזוז. החיים שלהן מתחילים להיראות קצת אחרת ויש עניין בספר וגם אז לא הייתי קוראת לזה ״עניין״ אלא לא שעמום מוחלט.
כמעט התייאשתי מהספר, אך החלטתי לסיים אותו ולמרות שהחל מעמוד 200 (בערך) היה שיפור זה עדיין לא מצדיק בעיניי את הביקורות המשבחות. לא התחברתי לכל ההתפלפלות, ההתחכמויות והביקורת (הנכונה) על החברה. היה ניתן לסכם זאת בכמה עשרות עמודים.

לא סיימתי את הספר

זה כבר אומר משהו, לספר יש יומרות לא מעטות שזה כבר לא רע. חטעמי, הוא לא ממש אות. הספר נקרא בתור מסמך אנטי בורגני, אנטי חומרני, אנטי מערבי- תרבות יפן מוצגת בתור איזה שהוא סוג של מופת רוחני.
הבעיה היא שהדמויות העיקריות, השוערת והילדה אינן כלל דמויות אלא קולבים עליהן מעמיסה הכותבת את דעותיה, כדמויות הן שטחיות ויש בהן כמעט רק צד אינטלקטואלי (שנחבא מפני המציאות החומרנית הגסה והשטחית) אין בדמויות שום דבר אנושי במובן העמוק של המידה. סתירות, ספקות, שאלות ורגשות- פרט לבוז לכמעט כל מה שסובב אותן.
הספר הוא בדיוק הספר שבורגני צריך לקרוא כדי להרגיש כמה אני לא בורגני, כמה אני שונה, אחר, רוחני, אלגנטי, אנטלקטואלי וכו...
הספר זכה להצלחה ניכרת וגם לביקורות נלהבות, מה שמראה שהוא בוודאי עונה לצורך עמוק של הקהל, גם רם אורן עונה לצורך עמוק של הקהל אבל חוששתני שלא זה מה שעושה ספר לספר טוב.
כמובן שהספר נכתב עבור הבורגנות ויכול כמובן היה להכתב רק בחברה בורגנית ומה שהוא מציע בתור אלטרנטיבה אינו באמת אלטרנטיבה, לא רוחנית לא תרבותית ולא מוסרית. הרוחניות והאינטלקטואליות שהוא מציע היא דווקא הפרי המובהק של הבורגנות אותה הוא מבקר.
ההתרפסות מול התרבות היפנית (האהובה עלי מאוד- אני חובב הייקו מאוד) מעידה על חוסהכרה של החברה היפנית שהינה חומרנית לא פחות ואולי אף יותר מהתרבות המערבית.

לפי מה נקבעים ערכם של החיים? האם בכלל יש פה תשובה אחת רהוטה. אני לא חושבת. אבל אפשר להתפלסף על כך היות והספר פילוסופי מתחילתו ועד סופו אז מותר לי. ואפשר לצטט כמו בספר : "פגשתי את הזולת והייתי מוכנה לאהוב".
כי הרי לא כל יום אנחנו מוכנים לפתוח את הלב ולהפסיק עם משחקי אגו מטופשים. ובכן מתי אנחנו רואים באמת אנשים כמו שהם זו השאלה? והתשובה הבלתי נמנעת היא שברגע שאנחנו מקלפים מעצמנו את הראייה השיפוטית והסטריאוטיפית שלנו. או..אז אנחנו סוף סוף רואים את האדם שמולנו. לא את מקצועו, או לבושו, ביתו או את מעמדו בחברה...
אתמול אכלתי במסעדה האיטלקית אחת הטובות בארץ לטעמי "אמורה מיו", לא יודעת אם אצליח להעביר לכם את את העונג שעברתי אך אפשר לומר " האוכל דיבר שירה" וזה בדיוק מה שאני חושבת על הספר שלפניכם. המילים רקדו באהבה אין ספור פעמים, למרות שבתחילה התאכזבתי מהספר כי לא הבנתי, לא הבנתי את עומקו היפה, את הנגיעות הקטנות שמתארות לנו עולם של מעמדות והיררכיה המאורגנת בבניין רב קומות בפריז. הייתי צריכה שקט בראש מכל זמזום הדבורים של החיים לאחרונה. דומה בערך לצלילה בתוך מים. שקט כזה הייתי צריכה בשביל הספר המיוחד הזה.
**********************
הספר מתמקד בבניין בפריז ובשלשה אנשים ושלשה סיפורי חיים במקביל.
• ילדה אינטלקטואלית ומבריקה לגילה בת 13 שהחליטה שהחיים אינם ראויים לחיות אותם במלואם ולכן היא תכננה איך ובאיזה גיל היא תיפרד מהם יפה. היא כותבת בצורת יומן כפי שילדים כותבים. אני זוכרת שבגיל 13 עלו לי כל כך הרבה תובנות שהייתי חייבת לכתוב הכל ביומן כשכל יום שבוע או דקה היה לי משפט מנצח אחר שהוביל אותי. גם כאן אנחנו גדלים עם התובנות והמחשבות ומגיעים לדיוקים כאלו או אחרים. אז מה קרה עם הילדה המקסימה הזו? האם התאבדה בסוף או ששינתה את חוט המחשבה מהקצה אל הקצה? משאירה לכם לקרוא.
• הדמות השנייה היא שוערת בבניין, דמות חכמה חובקת ידע רב בכל עניין פילוסופי, תרבותי, היסטורי, אמנותי... היא רב גונית אך אסור לאף אחד לדעת בבניין. מי בכלל קבע ששוערים הם אנאלפביתיים או חסרי ידע או כלומניקים...בסתר קראה טולסטוי או אנה קרנינה עד ש...מישהו הבין שהחוץ והפנים לא מסתדרים לו . פעם אחת כשיצאה לדייט עם דייר בבניין לבושה במחלצותיה היפות דיירת אחת אפילו לא זיהתה אותה. אנחנו כל כך מזוהים עם הדמות שבחרנו לנו שאנחנו קוראים לה אני שכמעט נדיר לשנות זאת.
וכשאנחנו מבטלים את עצמנו הסביבה מבטלת אותנו. לכן המשפט " לפגוש את הזולת ולהיות מוכנה לאהוב הוא כל כך מבטא את הסיפור המובא.
• הדמות השלישית שעוטפת את כל העלילה ומשלימה אותה : אדם אמיד יפני שהגיע לבניין ועשה שם מהפכה לא קטנה. הוא נתן ללב שלו לרקוד. הוא מאסטר בהתבוננות ולכן קלט
בדיוק מה קורה. הוא חיבר בין אנשים בתבונתו. הוא הביא מעצמו כדוגמא והעז

ציטוט של השוערת שלנו. וכל כך הרבה פעמים לאחרונה הרגשתי כך בעצמי.

" נעימה כמו אחרי החגים, אחרי שאוכלים יותר מדי. לרגעים האלה אחרי שכולם הלכו...בעלי ואני. נכנסים למטבח, אני מכינה מרק מירקות טריים, קוצצת ירקות דק דק ויש הרגשה שיצאנו מסערה והשקט חוזר." "כבר לא פוחדים להחמיץ משהו. מרוצים מהרגע הנוכחי."
"שאפשר להנות ממה שיש, ששום דבר לא יוצר תחרות, תחושה אחרי תחושה"

אז החגים עוד לא כאן, והשנה החדשה עוד מעט תגיח, בינתיים יש לנו את חודש אלול
דקה לפני שמאחלים ומברכים וסוגרים עוד שנה.

ספר מומלץ, לא לוותר, להמשיך גם אם ההתחלה והתוכן קצת כבדים, יבואו רגעי נחת בהמשך אני מבטיחה.

ומחשבות אם לא היית בטוח שאוהב ומדרבן לא בטוח שהייתי עומדת נפעמת מול הספר.

תודה שוב.

בבוקר,לפני כתיבת ביקורת זו,שמעתי שיר מצוין שמתוכו קלטתי את המילים הבאות:
"את מה שאתה חושב עמוק,אני חושב שטוח,
את מה שאתה מוצא סגור ,אני מוצא פתוח.."
וזה הזכיר לי את הפתגם החכם מאוד:"הפוסל-במומו פוסל",שמשמעו-אם אינך מסוגל להתחבר או להבין מה שאחרים מתחברים אליו,הבעיה איננה בהם .היא בך:לך חסרה המידה או התכונה (ולכן יש בך "מום")שאינה מאפשרת לך להנות ולהבין את הדבר שאותו אנשים אחרים מוצאים מהנה/מענין וכו'.
ולמה ההקדמה הזאת?
כי קראתי את ביקורות החברים המכובדים פה בסימניה והחלטתי לקרוא את הספר.
מה אגיד לכם:זה לא אתם.זה אני..
התחיל דווקא לא רע:על ההתחלה מצאתי הבחנות יפות על החיים כמו:אנשים מתחילים את חייהם בחשיבה על כוכבים ומסיימים אותם בתוך אקוואריום (משהו כזה)וכן הציטוט המופיע באחת הביקורות כאן ועוד פה ושם.
אבל בשביל זה לקרוא את כל הספר??
ובחיי שהשתדלתי.כמעט נשברתי לקראת האמצע אבל הביקורות החמות כאן העניקו לי אנרגיה להשלים את הקריאה בציפייה להתפתחות כלשהיא שתביא הארה שתפצה על הפתיחה החלשה.
אבל זה לא קרה.על טיפות הדלק האחרונות סיימתי את הספר תוך דילוגים על משפטים ומילים עד הסוף הלא אמין(לא רוצה לקלקל לכם-אבל הוא לא הגיוני).
הסופרת,שהיא פילוסופית וגם חיה ביפן,לא הפסיקה לנפנף בשתי עובדות אלה וגם להראות עד כמה היא "תרבותית".
ולמה אני מתכוונן?
את האג'נדה הפילוסופית שלה היא הלבישה על שוערת וילדה בת 12 שמדברת וחושבת פילוסופיה כמו לוינס וקאנט ביחד.
כך אנחנו קוראים את הגיגיהן על החיים ואלוהים והאנושות בכלל עם מטפורות על חתולים ושולחנות.
מה זה השטויות האלה??
וזה לא הכל:
הסופרת לא מפסיקה להראות לנו עד כמה היא נאורה ותרבותית-היא מזכירה ומצטטת את מלחמה ושלום,אנה קרנינה,משתמשת בסאטי ומוצרט כדי שנדע שגם מוסיקה קלאסית היא שומעת,ויודעת להבחין בין הציור ההולנדי לצרפתי ועוד כל מיני דיבורי שופוני.
פששש...
הא,כן ויש גם את כל הענין היפני.אנחנו זוכים לדיונים על ההבדל בין דלת רגילה לדלת הזזה,פריחת הקמליות על רקע הטחב והתגלמות הנצח בנתח של זרוע תמנון הנבלע בחינגת אכילה של איברים של יצורים ימיים.
נו באמת..
אפשר להבין את המסר שניסתה להעביר (שאיבת ההנאה מהפרטים הקטנים,המינימליסטיים בניגוד למסות הגדולות המכהות את חושינו,למשל)אבל למה להלביש את זה על שלד סיפורי לא משכנע?
מוריאל ברברי לא הפסיקה,לטעמי,לברבר בספר הזה(כל כך התאפקתי לא להשתמש במשחק המילים הנדוש הזה,אבל זה חזק ממני.מצטער)-וחבל.
אבל אתם זוכרים:זה לא אתם זה אני.
הספר הזה עובר לאלתר לרשימת הספרים שלי למכירה או החלפה.
מישהו מעונין?

בספרה, מנסה הסופרת מוריאל בַּרבֶּרי לפתוח את עינינו ולנסות ולראות דברים, בעיקר באנשים, שמן הסתם אין אנו מבחינים בהם בחיי היום-יום ואף לא נעצרים כדי להחליף איתם מילה - מלבד המינימום הנחוץ, המתבקש. לשם כך היא מתמקדת בְּשוערת בבית דירות בפריז - קונסיֶירז' (Concierge) בשפת המקור.
רֶנֶה, השוערת, מעידה על עצמה שהיא לא למדה מעולם בצורה מסודרת, אישה קטנה, מכוערת ושמנמנה, עם יבלות ברגליים וריח פה של ממותה...
מאז ומתמיד הייתה ענייה, זניחה ונחבאת אל הכלים. היא אינה מנסה להתערות בחברה ובד"כ איננה מתנהגת בחביבות לאנשים...
נו, לא בדיוק יצור שהייתם מזמינים אליכם לדירה לכוס קפה, ואפילו הצעת חברות ב'פייסבוק' כנראה שלא הייתה עומדת על הפרק.
וכאן בדיוק נמצא ה- Catch. על השוערת הסגורה והספונה בביתה, ודווקא עליה, מעמיסה הסופרת "סופרלטיבֵי תרבות" שלא רבים מאיתנו, בלשון המעטה, התברכו בהם - באחריות. ובכן, לאחר שקראתי מספר ביקורות של עמיתיי מהאתר, וכשלא ראיתי התייחסות לשאלה "על איזו תרבות גבוהה מדובר, מה שונות ידיעותיה של השוערת מידיעות האדם הממוצע?" החלטתי להביא מעט מהסלט התרבותי שבו בחרה הסופרת להעמיס עלינו, וכדי לסבר את האוזן - אצא מיד לדרך.
כמה מאיתנו, עם יד על הלב, התוודעו לציוריו של פיטר קלאס - ועוד בפרטי פרטים?! או כדבריה: "...ציורי 'הטבע הדומם' של פיטר קלאס, וילם קלאס-הדה, וילם קאוף ואוסיאס ברט הם יצירות המופת של הז'אנר הזה... ולמענם הייתי מוותרת, בלי שמץ של היסוס, על כל האומנות האיטלקית של המאה החמש-עשרה." ומיד ישנו הסבר (יפה) ממה ההתלהבות.
או, האם ראיתם הרבה שוערים/ות השולטים שליטה מלאה (בהדגשה) ב"אנה קרנינה", "החטא ועונשו" וכו'?
האם נתקלתם בנ"ל שמלבד שליטתה בטולסטוי ובדוסטויבסקי, מכירה רבים מיצירות מוצארט? ואם תשובתכם תהיה חיובית - בואו ננסה את המונח קיירוס (Kairos), מושג יווני עתיק שפרושו בתרגום חופשי: "שעת הכושר" (עמ' 64). או את "דידו ואניאס" של הנרי פרסל - שהיא, כדברי השוערת: "היצירה הקולית היפה ביותר בעולם." (עמ' 272).
נו, מה הבעיה יאמרו מן הסתם מעטים מאיתנו... ובכן, בואו נמשיך. אחרי שנצלח יחד את האינקוּנַאבּולָה ( Incunabula) שזהו, לטובת המופתעים – ספר, או ספרים, מראשית ימי הדפוס (עמ' 32), נגיע לדובדבן עצמו, שאינו לקוח מספר רפואה, העוסק בחיידקים או בווירוסים: המוזיקה 'קוֹנפוּטַטיס מַלֶדיקטיס, פְלאמיס אַקְריבּוּס אַדיקְטיס' מתוך הרקוויאם של מוצארט (עמ' 220). היא אינה סתם מוזיקה קלאסית נעימה להאזנה בסלון, אלא נמצאת... בשירותים של אחד הדיירים, והיא מושמעת בעת הורדת המים... נו, כמה מאיתנו חשבו על הרעיון הגאוני הזה?
טוב, רבים מאיתנו ודאי מכירים את השירותים שביפן, שהם משהו יוצא דופן בכל קנה מידה עולמי! ושם יש "מוזיקת הורדת מים" ברמקול כשיושבים על האסלה. אבל, מוזיקה מטורפת ש"מתערבבת" עם רעש הורדת המים...?
אחרי שהתוודענו לשוערת יוצאת הדופן, שכל שנאמר עד כה "קטן עליה", הגיע הזמן למילה או שתיים על הספר.

לא לחינם טרחתי להביא מספר דוגמאות שבהן התברכה השוערת הסקרנית שלנו. הן הובאו, כפי שציינתי, עבור הקוראים שעדיין מתלבטים אם לשלוח יד אל מדף הספרים ולשלוף את הספר. ובכן, אני מצאתי בו רק מעט "בשר", ולהוציא את קטעי ה"תרבות" המוגזמים - כפי שוודאי ראיתם, אין בו שום עלילה שהיא מעבר לרדודה.
לצערי, נראה לי שהסופרת המוכשרת הזו פספסה את אשר רצתה להראות לנו, קרי - לא לשפוט אנשים רק מ"כיצד הם נראים, מה תפקידם, ובאיזה מקצוע הם עוסקים".
וואו! תודו שעל זה לא חשבנו. ממש הופתענו, וטוב שהאירה את עינינו. תודה ענקית, ופרחים בדרך.
אה, טוב שנזכרתי לקראת סיום. ישנה גם ילדה קטנה, אינטליגנטית וחמודה, שמתכננת לשרוף את דירתה... וישנו דייר חדש, יפני במוצאו, שנכנס לגור בבניין ומתאהב בשוערת... וזה המשולש שמרכיב את צלעות הסיפור.
פשוט, ספר מלא בפילוסופיה בגרוש שמטרתו הוחמצה בעצם האלהת השוערת, בכל קנה מידה, וברצותה של הסופרת לברך - נמצאה מקללת (מטפורית, כמובן).
וייתכן שהיחצנות עבדה כאן שעות נוספות וקיבלה פיצוי נאה על כך...
לא יותר מסתמי.

קיבלתי את הספר הזה, לפני מספר ימים, ליום הולדתי הארבעים (!)ממעסיקי, שמבלי דעת יצרתי בהם את הרושם המפחיד של קוראת אנינת טעם, מה ששלח אותם להתייעצות ארוכה עם המוכרים ב'צומת', שמסתבר (גם אני ביקרתי שם לכבוד יום הולדתי) שהם ממליצים עליו לכולם.

אני, אישית, לא הייתי קונה ספר שגב כריכתו עמוס סופרלטיבים מסוג: רב מכר, תורגם לכך וכך שפות, נקנה ע"י כך וכך אנשים, זכה בשבחי המבקרים וכו. החשדנות שבי ישר קופצת.

וחבל.

כי ממש נהניתי.
בתקופה האחרונה כמעט ולא קראתי, ובמיוחד, לא שקעתי בספר באופן שגורם לחייך כשמצחיק ולהזיל דמעה כשעצוב. סוף סוף זה קרה.

אם לצטט את השוערת רנה: 'היכן אפשר למצוא היסח דעת אצילי יותר, חברה משעשעת יותר והתפעמות מענגת יותר מאלה שבספרות?' והשוערת רנה, המקסימה לחלוטין, היא אכן היסח דעת אצילי וחברה משעשעת.

אל הגיבורה השנייה, הילדה, קצת פחות התחברתי. רק לקראת הסוף, כשהקורא מגלה את שמה ורואה אותה דרך עיניים אחרות פרט לעיניה, היא מזכירה מעט את אסמה, הילדה המחוננת המושלמת של סלינג'ר, אולי בזכות עטיפת החמלה וההתפעלות שמעניק לה מבט הזולת.

ובקשר לכל הפילוסופיה הזאת, היא דווקא משתלבת לא רע.
נוצר בי הרושם שזה לא מניפסט פילוסופי במעטה דק של סיפורת, אלא פשוט סיפור שנכתב על ידי פילוסופית.

לסיכום: ספר מהנה מאוד ולמי שיש מחברת ציטטות, היא עשויה להתמלא לחלוטין.

טוב. יש לי כרבע שעה לכתוב את הביקורת/סיקור/סיפור שלי אז כדאי שאתחיל.
חברה טובה שלי חגגה יום הולדת 13. בשעה טובה ומוצלחת יצאנו אני ואמי (שמוכרת לכם בוודאי מהביקורת על 'פתאום דפיקה בדלת' של אדגר קרת) אל חנות הספרים הקרובה, ומאחר שברשותי כרטיס מתנה לסטימצקי (מתנה מעולה שקיבלתי לבת המצווה שלי) פנינו אל סניף "סטימצקי".
מבצעים הם דבר תוקפני. כשנכנסנו לחנות הקטנה יחסית האיר את פנינו (בצורה מטאפורית) שלט "3 ספרים ב-75 ש"ח". קפצתי על ההזדמנות והתחלתי נוברת בספרים שבמבצע כדי למצוא ספרים מתאימים. אחרי התלבטות ארוכה לקחתי את "סוס מלחמה" של מייקל מורפגו (אני מקווה שאיני טועה בשמו) ואת "אליס בארץ הפלאות" בתרגום המוער לחברתי ואת "אלגנטיות של קיפוד" לעצמי. אני ואמי המשכנו ללכת אל החנויות הקרובות.

בערב התיישבתי לקרוא את "אלגנטיות של קיפוד". ספר בכריכה כתומה שלצערי לא מצאתי במאגר כאן. לא משנה. הרגשתי בתמצות: נהדר, אבל מה זה האזכורים האלה?
טוב, בוודאי שילדה בת 12 וחצי לא קראה את "אנה קרנינה" ולכן חסר לה רקע מסויים, אבל הצלחתי ליהנות מהספר בצורה כלשהי.

אתם לא מכירים אותי. בימים אני נערה שלומדת בכיתה מיוחדת ופותרת משוואות, מסרטטת פונקציות ולומדת על תכונות חלקיקי הנוזל-אבל בלילות ובערבים אני קוראת ספרים ונאנחת מאזכורים פילוסופיים.

אולי האזכורים הפילוסופיים וה"מחשבות המעמיקות" באמת היו למעמסה לעתים, אבל עובדה היא שמדובר בספר מיוחד, רגיש וזורם. אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה, שסיפק לי התעמלות לשכל.

רנה היא שוערת מבוגרת בגרנל 7, חווילה לעשירים, ופאלומה היא ילדה מחוננת בת 13 שגרה בבניין. ביניהן נרקם כביכול קשר מיוחד, אבל זה קורה יחסית מאוחר והיחסים ביניהן הם לא הנושא העיקרי בספר. כך יוצא שבערך חצי ספר אני נאלצת לקרוא בשמחה על תורתו של מרקס, על סושי, על דרכים למלא סטריאוטיפים ובעיקר על הצורך העז של רנה להיחבא אל הכלים ולהישאר נפש בודדה שאף אחד לא מעריך כנדרש. האם זו צניעות מופרזת או שמא שגיתי וזוהי תחבולה ספרותית שיצאה מהכלים? שנוי במחלוקת ומשונה בעיניי.

אין להכחיש שזהו ספר טוב, קשה לעיכול, עדין ומעל לכל ייחודי.

ואולי שווה לשקול הצעת קריאה אחרת, מעט רדיקלית? אולי הדמויות המוקצנות, הכתיבה המתחנפת, כובד הראש המעושה - כל אלו נכתבו מתוך נקודת תצפית שובבה, שלא לומר פארודית, על הבורגני שוחר התרבות? הצמא של הבורגני לפילוסופיה בידורית, חתירתו לעומק קל לעיכול, רצונו להתמסר לצ'אפחה שווה לכל נפש על האינטלקט, ואם אפשר, לזכות תוך כדי גם באישור-מחדש מקבוצת ההתייחסות המיידית שלו, קרי שבט הבורגנים התרבותי? היתכן?

הספר עניין אותי. לא השתעממתי. הסתקרנתי לראות לאן היא מובילה, נתתי בה אמון. בחוזה שנחתם ביני לבינה קיבלתי באהדה גיבורה שאינה יפה, מישהי שהיא לכאורה כשלון גמור במונחים קפיטליסטיים. אני עדיין חושבת שאין מספיק גיבורות ספרותיות שהחיצוניות שלהן היא פחות ממרהיבה, ומגיע לנו לקבל גם גיבורות כאלה. הסופרת איבדה את האמון שלי כשראיתי שהספר נצבע בוורוד מזעזע של רומן רומנטי סוחט דמעות.

אבל היום, חודשיים אחרי שקראתי את הספר, ובעקבות הביקורת של יעקב שקראתי פה באתר לפני דקות אחדות, עולה בדעתי שאולי בדיוק לשם כיוונה הכותבת - לבניית אמון בין הקורא לבין הטקסט, ואז, ברגע הקריטי, שברו את הכלים מהדהד שכזה. אולי הספר, דווקא מתוך הניימדרופינג התרבותי שמאפיין אותו לכל אורכו, מצליח להעמיד מראה לא מחמיאה אבל אלגנטית למדיי בפניו של הקורא הערני?

הגדולה של 'אלגנטיות של קיפוד', היא במסע שהוא מזמן. מסע של בחינה על כל צעד, מתוך רצון לזקק כל פעולה אנושית, אל הסיבה לקיומה.
הוא מלא דמויות נשיות (אך לא רק), ציניות, ממורמרות, גרוטסקיות ונפלאות, בנוי כשני יומנים שמשולבים זה בזה וכתוב, מתוך כך, בגוף ראשון קבוע ובמקרה זה, מופתי.

רק (או גם) על עצמי לספר...
"אישה קטנה, מכוערת ושמנמנה, עם יבלות ברגליים וריח פה של ממותה". (עמ' 15).

הדמות הראשית היא שוערת זקנה בבניין דירות, שדייריו פריזאים בני המעמד הגבוה. מתוך היותה חסרת קול וכול (כמעט), שבאין רואה מתגלה כדמות חריפה-עמוסת דעות נהדרות, היא מנציחה את הפער בינה ובין בעלי הבית, במספר דרכים.
היא חדה ולוחמנית מתוך חדרה הקטן השקט, חיה בצל החיים ומספקת פרספקטיבה ביקורתית, מעניינת עד מרגשת, על כל סיטואציה כמעט.
במסגרת הביקורתיות וממש כפי שהיא מנתחת את הסובבים אותה, את המצב הפוליטי ובעיקר את מצבו העגום של המין האנושי, היא יודעת יפה לשרטט גם את עצמה, על יכולותיה ובעיקר על המגבלות.
ולמרות שהיא מנסה לשפוט הכל בראייה מפוקחת וקרה, את שיפוטה העצמי, היא עושה דרך עיני החברה המנוכרת בה היא חיה.

"כמו תמיד, אני ניצלת בזכות חוסר יכולתם של אנשים להאמין במה שמנתץ את המסגרות של הרגלי החשיבה הצרים שלהם" (עמ' 14).

"איזו סיבה הייתה יכולה להניע אותי לכתוב את היומן הנלעג הזה, יומן של שוערת בניין מזדקנת, מלבד זה שבכתיבה עצמה יש משהו מאמנות הקציר? כאשר השורות מתחילות לברוא את עצמן, אני עדה, במין נס עלום להולדתם של משפטים שחומקים מידי רצוני ועולים בכוחות עצמם על הנייר, נכתבים בעל כורחי ומלמדים אותי מה שלא ידעתי ולא האמנתי שאני רוצה ואני נהנית מהלידה הזאת, נטולת הכאבים...". (עמ' 123).

דמות מרכזית נוספת מתוארת כילדה כבת שתיים עשרה, אינטליגנטית עד אימה ופסיכופתית בהתאם. גם היא מנתחת הכול ואת כולם, בסכין מחשבתית חדה. במקרה שלה, אותה סכין ממוקדת, הורסת תוך כדי ניתוח יתר סביבתי, את נפשה ופוטנציאלית, את חייה.

שאלות פילוסופיות
"אמנם אני חסרת כל מבחינת שמי, מעמדי וחזותי, אבל ברוחי אני אלה בלתי מנוצחת." (עמ' 51).

'אלגנטיות של קיפוד' עמוס תובנות פילוסופיות ואחרות.
במסווה של עלילה בסגנון דלתות מסתובבות (ואולי לא רק במסווה), נקבל כאן שיעור מרתק, רב נושאים ודעות.

על הרצון לסבול - "לדעתי, הפסיכואנליזה היא היחידה שמצליחה להתחרות בנצרות בכל הנוגע לאהבת הסבל המתמשך." (עמ' 164).

על לימודים - "כל כך הרבה ספרים קראתי...
אבל כמו האוטודידקטים, אני אף פעם לא יודעת בוודאות מה הבנתי מהם." (עמ' 50).

על עיצוב - "היכן נמצא היופי? בדברים הגדולים שנגזר עליהם למות כמו כל השאר? או שווקא בדברים הקטנים, שבלי שום יומרות יודעים לשבץ מרגלית של נצח בתוככי הרגע?" (עמ' 88).

על ספורט - "... וזכרתי גם שרוגבי הוא משחק מסורבל כזה, שבו השחקנים משתטחים כל הזמן על הדשא וקמים רק כדי ליפול שוב בערימה במרחק שלושה צעדים משם." (עמ' 35).

על אבולוציה וחינוך - "הציוויליזציה היא ריסון האלימות, ניצחון שאינו שלם לעולם על תוקפנותו של הפרימט. כי פרימטים היינו ופרימטים נישאר, גם אם למדנו להתענג על איזו קמליה או טחב. זהו כל תפקידו של החינוך. " (עמ' 105).

על גורל ומצפון - "מי חושב שהוא יכול לעשות דבש בלי לחלוק את גורלן של הדבורים?" (עמ' 233).

היו עוד רבים מהזן ששווה לשמור ולחקור. אבל הכי, הכי, משפט על קיפודים - "יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה." (עמ' 141).

כואב אבל תמשיך(י)
'אלגנטיות של קיפוד' משתמש במציאות שורטת/מערבבת, שלעולם תשאיר בנו סימנים. מדובר בספר מיוחד, עמוק ומרתק, שהעיר בי שאלות והבנה עמוקה ביחס לדרך אל הידע, לגורל ואפילו למזל. יש בו גם מעט טרחנות מיותרת, אבל היא מתגמדת ביחס לשאר מרכיביו הנהדרים.
תנו לו את הזמן, תנו לו לקחת אתכם אתו. הוא ייתן לכם לא מעט בתמורה ואולי ישאיר אתכם עם תובנות וכאב אחד או שניים.

"זכרי אותי, זכרי אותי
אך שכחי את גורלי".

סיימתי, יושבת להרהר.

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/