בבוקר,לפני כתיבת ביקורת זו,שמעתי שיר מצוין שמתוכו קלטתי את המילים הבאות:
"את מה שאתה חושב עמוק,אני חושב שטוח,
את מה שאתה מוצא סגור ,אני מוצא פתוח.."
וזה הזכיר לי את הפתגם החכם מאוד:"הפוסל-במומו פוסל",שמשמעו-אם אינך מסוגל להתחבר או להבין מה שאחרים מתחברים אליו,הבעיה איננה בהם .היא בך:לך חסרה המידה או התכונה (ולכן יש בך "מום")שאינה מאפשרת לך להנות ולהבין את הדבר שאותו אנשים אחרים מוצאים מהנה/מענין וכו'.
ולמה ההקדמה הזאת?
כי קראתי את ביקורות החברים המכובדים פה בסימניה והחלטתי לקרוא את הספר.
מה אגיד לכם:זה לא אתם.זה אני..
התחיל דווקא לא רע:על ההתחלה מצאתי הבחנות יפות על החיים כמו:אנשים מתחילים את חייהם בחשיבה על כוכבים ומסיימים אותם בתוך אקוואריום (משהו כזה)וכן הציטוט המופיע באחת הביקורות כאן ועוד פה ושם.
אבל בשביל זה לקרוא את כל הספר??
ובחיי שהשתדלתי.כמעט נשברתי לקראת האמצע אבל הביקורות החמות כאן העניקו לי אנרגיה להשלים את הקריאה בציפייה להתפתחות כלשהיא שתביא הארה שתפצה על הפתיחה החלשה.
אבל זה לא קרה.על טיפות הדלק האחרונות סיימתי את הספר תוך דילוגים על משפטים ומילים עד הסוף הלא אמין(לא רוצה לקלקל לכם-אבל הוא לא הגיוני).
הסופרת,שהיא פילוסופית וגם חיה ביפן,לא הפסיקה לנפנף בשתי עובדות אלה וגם להראות עד כמה היא "תרבותית".
ולמה אני מתכוונן?
את האג'נדה הפילוסופית שלה היא הלבישה על שוערת וילדה בת 12 שמדברת וחושבת פילוסופיה כמו לוינס וקאנט ביחד.
כך אנחנו קוראים את הגיגיהן על החיים ואלוהים והאנושות בכלל עם מטפורות על חתולים ושולחנות.
מה זה השטויות האלה??
וזה לא הכל:
הסופרת לא מפסיקה להראות לנו עד כמה היא נאורה ותרבותית-היא מזכירה ומצטטת את מלחמה ושלום,אנה קרנינה,משתמשת בסאטי ומוצרט כדי שנדע שגם מוסיקה קלאסית היא שומעת,ויודעת להבחין בין הציור ההולנדי לצרפתי ועוד כל מיני דיבורי שופוני.
פששש...
הא,כן ויש גם את כל הענין היפני.אנחנו זוכים לדיונים על ההבדל בין דלת רגילה לדלת הזזה,פריחת הקמליות על רקע הטחב והתגלמות הנצח בנתח של זרוע תמנון הנבלע בחינגת אכילה של איברים של יצורים ימיים.
נו באמת..
אפשר להבין את המסר שניסתה להעביר (שאיבת ההנאה מהפרטים הקטנים,המינימליסטיים בניגוד למסות הגדולות המכהות את חושינו,למשל)אבל למה להלביש את זה על שלד סיפורי לא משכנע?
מוריאל ברברי לא הפסיקה,לטעמי,לברבר בספר הזה(כל כך התאפקתי לא להשתמש במשחק המילים הנדוש הזה,אבל זה חזק ממני.מצטער)-וחבל.
אבל אתם זוכרים:זה לא אתם זה אני.
הספר הזה עובר לאלתר לרשימת הספרים שלי למכירה או החלפה.
מישהו מעונין?


















