"רבה הדאגה לתמונות ופסלים
ואוצרות אמנות פן יופצצו.
אך אוצרות אמנות של ראשי עוללים
אל קירות וכבישים ירוצצו" (נתן אלתרמן, 1953)

לפי הערכות, יותר ממאה אלף יצירות אמנות נגזלו מבתיהן של משפחות יהודיות, בשנות מלה"ע השנייה, ע"י הצבא הנאצי, באירופה. עיקר מעשי הגזל האמנותי הללו אירעו בגרמניה, אוסטריה, גם שבדיה. רבות מהיצירות התגלגלו לידיים זרות, חלקן למוזאונים.

לאחר איחוד הגרמניות בשנת 1990, נכתבו הדברים הבאים: "ברור לכל כי אין כפרה לרצח ולהשמדה, אך במשך השנים ובמיוחד בחוק הרכוש שהתקבל בעקבות איחוד גרמניה בשנת 1990 ניתנה גושפנקה חוקית לעיקרון של השבת הרכוש שנגזל". (מתוך נספח לחוק המשפט הגרמני)

בעקבות החוק הזה, בשנים האחרונות, התנהלו ומתנהלים כמה הליכים משפטיים, באמצעותם תובעים צאצאי משפחות יהודיות, בחזרה את רכושם האמנותי שנגזל. התביעות הן בעיקר כנגד המדינות בשטחן פעל הצבא הנאצי.

"האישה בזהב" הוא דיוקנה הראשון (1907) של אדלה בלוך-באואר, יצירתו של הצייר האוסטרי גוסטב קלימט. (דיוקן שני שלה צויר על ידו בשנת 1912). "האישה בזהב" וחמש יצירות נוספות, כולן של קלימט, נגזלו מבית משפחת באואר-בלוך בשנת 1940 בוינה.

הרומן ההיסטורי האישה בזהב, הוא סיפורה של אדלה בלוך, ילידת 1881, בת למשפחה יהודית מתבוללת חלקית ורבת השפעה בוינה התוססת של לפני המלחמה, וסיפור המאבק להשבת "האישה בזהב" לידי בעליה.

באופן סוחף, קריא ומרתק גם נעים, מלווה הספר בחלקו הראשון, תוך מתן תיאור רקע של יהדות וינה רבת ההשפעה על חיי העיר התוססת, החל משנת 1898 ועד ל1940 ("כל מי שרוצה לעשות משהו בווינה או מחפש קהל והערכה, תלוי בבורגנות היהודית", כך כתב הסופר שטפן צווייג), את קורות בניה של משפחת בלוך-באואר, לפני המלחמה ובמהלכה. את שרידי המשפחה – גם אחריה. את ההיכרות ומערכת היחסים המורכבת שנוצרה בין אדלה המקסימה, בת המשפחה, לבין הצייר קלימט. וכן את סיפור הדיוקן.

חלקו השני של הרומן מתאר אף הוא באופן סוחף ומרתק את התהליך המשפטי הארוך, המתסכל, אותו ניהלה מריה אלטמן (כבת 80 בהגשת התביעה), צאצאית המשפחה ואחייניתה של אדלה בלוך. מריה, ניצולת המלחמה, היא תבעה את מדינת אוסטריה בדרישה להשבת הרכוש האמנותי המשפחתי לידיה. הכול בעזרתו של עורך הדין רנדול שנברג, אף הוא בן משפחה. התביעה התנהלה ראשית במסגרת מערכת המשפט האוסטרית, אך כשזו נחסמה בשל הצורך לשלם 1.6 מיליון דולר כאגרת משפט (שווי התמונות הוערך בכ-135מיליון דולר), ורגע לפני ייאוש השניים הם החליטו להמשיכה או לחדשה במסגרת מערכת המשפט בקליפורניה, שם התנהל הדיון בסוגייה עד לסיומו ועד להכרעת דינם של הציורים, 68 שנים לאחר מעשה הגזל הנתעב.

ששת היצירות המדוברות הגיעו ממש עם תום המלחמה לידי המוזאון הלאומי בוינה, שם הוצגו כל השנים.

במקביל לתיאור המאבק המשפטי של מריה אלטמן (שבעצמה נמלטה מאוסטריה לארה"ב בסמוך לפרוץ המלחמה, ושם חיה עד ליום מותה) נפתח לקורא צוהר גם אל תהליך נוסף שחוותה, תהליך אל תוך עצמה, עם הגעתה אל וינה עיר מולדתה, היא חוזרת אל כל שהדחיקה מהיום בו ברחה והשאירה את בני משפחתה מאחוריה אל מותם. היא חווה נגיעה ומפגש עצמי עם ייסורי המצפון שהודחקו אצלה כל השנים. עם הכאב, הגעגועים, הבדידות, עם זיכרון בני משפחתה – גם את כל אלה הדחיקה. עם הניסיון להשיב לרשותה את היצירות, למעשה היא כמו מנסה להשיב אליה את דודתה (ולא תמיד ברור מה יותר משמעותי עבורה). עד לתחילת דיוני המשפט בווינה היא לגמרי נרתעת מעצם המחשבה על האפשרות לשוב ולו לרגע לאוסטריה מולדתה. היא לא התכוונה לשוב לשם לעולם, אף לא לרגעים בודדים – לא אל העיר, לא אל בית ילדותה, לא אל הזיכרונות, אל המראות, אל התמונות – ההכרח להגיע בשל דיוני המשפט הובילו אותה גם לשם, אל בית ילדותה, אל המראות – אל הבזקי תמונות של עברה. אל ההתמודדות עם ההדחקות.

אדלג על פרטי החלק הראשון ופרטי ההליך המשפטי לטובת הקוראים העתידיים, רק אציין שמאז שנת 2006 מוצג הציור "האישה בזהב" במוזאון לאמנות ה- Neue Galerie‏ בניו יורק.

*********

לסיום, ממליצה בחום גם על הסרט המצוין "האישה בזהב". הספר והסרט משלימים יחדיו תמונה טובה, מלאה ומקסימה של כל הפרשה הזו.

*********

פינת העשרה בקטנה:
פרשת גרליץ - מזה חודשים ארוכים מתנהל בבית משפט בברלין, הליך משפטי מתוקשר מאוד, בו תובע גרליץ, בן למשפחה יהודית שרובה נספתה בשואה, בחזרה לרשותו את היצירות שנגזלו לטענתו מבית משפחתו ע"י הצבא הנאצי בתחילת המלחמה.
גרליץ מנהל הליך כפול: תביעה אחת כנגד ממשלת גרמניה, בשטחה נגזלו יצירות האמנות. תביעה שנייה כנגד ממשלת שוויץ, היצירות ששייכות לטענתו למשפחתו, נמצאות בשנים האחרונות בידי המוזיאון לאמנות בברן, שוויץ - שם הן מוצגות – המוזיאון מצדו טוען לבעלותו עליהן.

כילד פגשתי באקראי ברחוב את אולגה (שם אמיתי), פסעה מולי אישה גדולה, נואשת ואבודה שחיפשה מחסה זמני. סדרתי לה חדר בבייתנו בו היא גרה זמן מה, ושם הבטתי בה לא פעם בהערצה, באופן שבו היא ישבה מול כן הציור, משכה מכחולים בתנועות גדולות וחזקות, בעיניה הבורקות שהיו נעוצות בריכוז בבד הקנבס, בצבעים ובמרקמים מלאי החיות שיצרה, ובצורות המתבהרות ונמוגות אחת אל תוך רעותה שהתהוו בהדרגה בתהליך היצירה.

מאולגה למדתי על ציור וציירים, למדתי על התשוקה ליצירה הצומחת מעוני ובדידות, על תיעול התסכול לעוצמות הציור. מאז אני מחפש את אותו זיכרון, מצאתי רק ספר אחד ששיקף אתו נאמנה, היצירה של אמיל זולה. לכן היה ברור לי שהאישה בזהב המבוססת על תמונתו של גוסטב קלימט שייכת לתפיסה הפוכה, סגנון ציור המבטא עושר מנקר עיניים באמצעות שימוש בזהב כמרכיב דקורטיבי משמעותי. למרות זאת, הסתקרנתי לקרוא את הספר בכדי להבין אמירה אמנותית אחרת ואת הקשרה ההיסטורי המנוגד לזיכרון אותו הנחילה לי אולגה.

כמו אולגה הענייה, כך לקלימט העני הייתה תשוקה להיות אמן, קלימט שאף רחוק יותר, להתקבל לחברה הוינאית כאמן עצמאי ומודרני, חברה שבה העושר הוא קנה המידה להצלחה. ליהודי וינה שזה מכבר קבלו זכויות, הייה מכנה משותף עם קלימט שייצג עבורם תשוקה משותפת, להיות חלק מהעושר והתרבות החדשה הבועטת בישנה. תחושת החופש הכללית דחפה למאבק קבלת זכויות לנשים בכלל ולנשים יהודיות בפרט, היא גם יצרה מתח מיני, תוצר של איסורים ויקטוריאניים קתוליים לעומת רומנטיות וחופש מיני שהחלו לבעבע ( פרויד היהודי וינאי, הסביר מציאות זאת באמצעות תיאוריה חדשה ). נסיבות אלו היוו רקע והאווירה לקשרים בין קלימט הצעיר והרומנטיקן לבנות משפחת באואר - משפחה יהודית מוינה שלקחה תחת חסותה את הצייר הצעיר. תמונתה של אדלה והספר האישה בזהב משקפים בצורה מעניינת ומרתקת את המפגש בין קלימט למשפחת באואר ולאדלה, כמראה לתקופה הכול כך ססגונית של וינה בסוף המאה ה - 19 עד לסיום מלחמת העולם הראשונה.

סיפורה האישי של אדלה על רקע התקופה בה חייה, מהווה ביטוי למציאות האישית של אישה צעירה, הנשואה בדפוס שמרני. חייה המוגנים והמסודרים לכאורה נסדקים, אדלה רוצה לחוות חוויות אחרות מאילו שיועדו לה כאישה בחברה השמרנית, היא מבקשת אהבה, להיות חלק מהשיח האינטלקטואלי והתרבותי שאפיין את וינה הסוערת. אחת הדרכים לכך, הייתה להשתייך לסלונים תרבותיים, להתקרב לאמנים פורצי דרך, על כן הפגש בין אדלה לקלימט, שתוצאותיו היא האישה בזהב, למרות שפרטיו לא ידועים במלואם, ובכך משאירים שטח אפור לפרשנות הקורא, הוא מעניין, מרתק ומעל הכול מרגש.

לאחר מותם של אדלה וקלימט העלילה משנה כיוון, כעת העיסוק הוא בבני המשפחה, החווים את עליית הנאצים, והמציאות המתרסקת מול פניהם עם איחודה של גרמניה ואוסטריה, לפתע היהודים הפכו לנרדפים ורכושם הוחרם. התמונה האישה בזהב היא מטפורה נהדרת לעגל הזהב, הסגידה לו והשבר. התמונה עוברת ידיים, סיפור מרתק בפני עצמו.

התמונה מתגלגלת למוזיאון האמנות הלאומי, ומוגדרת כאייקון מורשת וינאי. אישה אחת קשישה, צאצאית לבית באואר מחליטה אחרת, לגביה התמונה היא חלק ממורשת משפחת, אותה ניסו הוינאים להשמיד וגם לרשת. מאבקה העיקש והאמיץ מהווה סוג של תיקון היסטורי ומשפחתי, הוא הפרולוג של הספר וגם סיומו, שהותיר אותי פעור פה מול תהפוכות משפחות ואנשים במאה העשרים, שסיפורם האישי התערבל באירועים הגדולים והפך לסיפור גדול ומרגש בפני עצמו.

כתיבת של אן - מארי אוקונור דומה לכתיבה עיתונאית המבוססת על עובדות ותחקיר מעמיק, היא גם נוגעת בקו התפר של כתיבה ספרותית, מה שהופך את הספר למרתק בסגננו, כתיבה דוקומנטרית הכתובה כמו רומן היסטורי איכותי.

חווית קריאה נפלאה המעוררת למחשבה, מומלץ מאוד לשוחרי היסטוריה, אמנות ולאוהבי האנושיות.

ביקורת זאת מוקדשת לזכרו של Dec.1919-July 1981)Juchen Traube) .
היכרתי את קרין אישתי בספטמבר 1982, כמה חודשים בודדים לאחר פטירת אביה.
לאחר שנשאנו, היא ספרה לי את סיפור משפחתה, סיפור של משפחה יהודיה מתבוללת בברלין, שם נולד אביה ושלושת אחיו.
סבה של קרין , היה צאצא למשפחה יהודיה או כמו שהם עצמם קראו לזה ״גרמני בן דת משה״.
סבה של קרין היה איש עסקים מצליח, ומשפחת טראוב חיה באושר ובשלווה בפרפריה של העיר,ברלין, בוילה עצומה .
הילדים גודלו בשלווה מפנקת, כשאת מלאכת הגידול עושות האומנות, אחת לכל ילד, כך גם את יתר מלאכות הבית עשתה קבוצת
עוזרות ועוזרים, כשאת הילדים מסיע לבית הספר, הנהג הצמוד שלהם.
ימים יפים ידעה המשפחה עד 1933 ועליית היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון.
כחלק מתהליך האריאנזציה, ופירוק היהודים מנכסיהם, אורגנה מכירה פומבית של כל היצירות שהיו בבית.
בין היצירות נמצאו שתיים שנחשבו כיצירות מפתח בתחום le nature morte מאת הצייר ההולנדי בן המאה ה17 אברהם מיניון.
כעת היצירות מוצגות במוזיאון העירוני של דיסלדורף כשאליו מוצמד שלט קטן : תרומת משפחת טראוב- בריסל.
כל ההקדמה הזאת באה לתאר את סיפורם של היהודים בגרמניה ובאוסטריה, שחוקי הגזע של הנאצים חייב אותם להיפטר מרכושם
וכך מיום אחד לאחר, מצאו המשפחות את עצמם נגזלים מכל רכושם ונתונים להתעללות בלתי פוסקת, שלב אחר שלב עד
לחידלון... הסופי.
סיפורו של האומן קלימט, כמעט ולא ידוע לקהל, ובמיוחד לא ידועה אהבתו הפילושמית, ומשיכתו לנשים צעירות.
ספר זה, מספר בפירוט את תולדות יצירותיו המדהימות של האומן, את תולדות האנשים שהחזיקו בהן ומימנו את האומן, ובמיוחד סיפורה של היצירה הידועה ביותר שלו
דיוקן אדלה בלוך- באואר, שהנאצים ניסו להסתיר את מוצאה היהודי ועל כן כינוה ״ האישה בזהב״
ספר היסטורי המסופר ביד אומן רגישה ופיוטית.
מומלץ לכל אוהבי ההיסטוריה והאומנות שביניכם.
טוביה

וינה תוססת, חיה, מאירה ומאתגרת בספר המקסים הזה, שמקים לתחייה שמות, תמונות ואירועים.
הספר, עפ"י כריכתו , מספר את גלגולה של תמונה שצוירה בתחילת המאה. דיוקנה של אדלה בלוך באואר, יהודיה עשירה מוינה.
הצייר, גוסטב קלימט, צייר מתחיל בשנים אלו, שעלה לגדולה.
אולם הספר לא עוצר בצייר ובמודל שלו. הוא פורש לפנינו עיר ותרבות בתקופת הזוהר. החיים כפי שכולנו חולמים עליהם...
יכולתי להרגיש את עצמי פוסעת מרחפת בשטראסה כזו או אחרת, נתקלת בפנים ידועות כמו שטראוס, פרויד ומאהלר.
היהודים בוינה בתחילת המאה היוו חלק משמעותי ואף מהותי ליצירת אקלים תרבותי נינוח, מודרני, אינטלקטואלי ומגוון.
רבים מהאמנים שפעלו בעיר היו יהודים או חצי יהודים או נשואים ליהודים או בחסות יהודים.

הנאצים סגרו את השאלטר על התרבות הזוהרת הזו.

העבודה של הגרמנים היתה קלה באוסטריה. העם האוסטרי שיתף פעולה יותר מברצון.
חציו השני של הספר מתאר את גורלם של יהודי וינה ואומניה ואת גלגוליהן של יצירות האומנות שהיו שייכות לעשירי העיר ונגזלו מהם.
הנאצים התאמצו קשות לגזול את כל היצירות ולהסתיר את הגזל.
לאחר המלחמה נתקלו הניצולים ויורשיהם בבעיות ובבירוקרטיה קשה בבואם לקבל חזרה את רכושם.
האוסטרים ניסו לנכס לעצמם את היצירות והעבירו את היורשים סדרת מכשולים.
מריה בלוך באואר, אחייניתה של אדלה לא התייאשה ולאחר שנים של מאבק זכתה והעבירה לרשותה את תמונת דודתה.

זהו ספר מרתק, מעניין ומושך. רחב יריעה ופותח אופקים.
למרות שזה אינו ספר עלילתי אי אפשר להינתק ממנו. הוא שואב לתוכו.

מומלץ.

ספר על חיים של משפחה יהודית בורגנית בוינה שבין סוף המאה התשע עשרה ועד תום מלחמת העולם השניה.
ההמשך הוא השתלשלות המאורעות שלאחר המלחמה והנסיון להחזרת הרכוש שנגנב על ידי הנאצים וגולגל למוזיאונים, אספני עתיקות ושאר "בעלי ענין".
איזכור קורותיה של הקהילה הוינאית היהודית, והדמויות הבולטות בה , זיגמונד פרויד, קוקושקה, הדה גבלר ואחרים.
ולבסוף האמן גוסטב קלימט שפרץ דרך באומנות וביניהם התמונה האישה בזהב.
הקריאה בספר זה היתה בתערובת של רגשות , החל מההרגשה של מציץ ברכילות משפחתית שלא תמיד מענינת, ועד גרוי אינטלקטואלי אמיתי כשדובר ביצירות גוסטב קלימט.
לצערי כל הכתיבה לקתה במין שטחיות רכילותית בעיקר מה שנוגע למשפחות היהודיות. מין תיאור שטוח שבו יש ארועים דרמטיים אבל כאילו הסביבה מקבלת אותם בשוויון נפש.
כמה דוגמאותף אדלה, הבת שכנראה היתה פילגשו של הצייר קלימט, נדבקת בעגבת. זה מוזכר כבדרך אגב. אין כל עומק לרגשות , תגובות של בני המשפחה וכו. לעומת זאת זאת יש היתפסות אזוטרית לעובדה כי בת אחרת התרגשה מאוד מהסיפור "במבי". ויש דוגמאות רבות. חוסר אחידות ומיקוד בסיפורים הללו.
מאידך , נעשה ניסיון להסביר את היצירה של קלימט. כאן, סקרנותי התעוררה וחיפשתי באינטרנט עליו ויצירתו.
במיוחד ציוריו לאוניברסיטה על "פילוסופיה", "רפואה"," הנשיקה" ועוד.
התיאור של עבודותיו בספר שטחי, אולם שווה להכנס לאינטרנט וללמוד על העומק, סיגנונו פורץ הדרך והתעוזה שבו.
החלק האחרון בספר , התקופה שלאחר המלחמה קוהורנטי ואחיד יותר.
לסיכום, אני ממליץ לקרוא את הספר בהסתייגויות אלו, כי הוא מציג תקופה מנקודת מבט שונה.
כאנקדוטה לסיכום היא האינטרמצו על מרק טווין שהובא בספר. כאוהד של הסופר , שוב נהניתי משפע התבונה והאירוניה של האיש.

מסתבר שיש לי את הספר הזה שנים ורק השנה זכיתי לקרוא אותו, אחרי המלצתה של אימי. הספר הוא ספר מאוד ייחודי הוא לא כתוב בצורה עלילתית, אלא בצורה היסטורית. על סיפורה של תמונה וסיפורה המשפחתי של בלוך- באוואר סביב התמונה וסביב גוסטב קלימט. סיפור על בחורה בשם אדלה יהודיה עשירה באוסטריה חובבת אומנות שיום אחד מחליטה להיות מושא לראווה לציורים של גוסטב קלימט, והיא זוכה להיות כוכבת הציור הנקרא ''אישה בזהב'' כל משפחתה סביב הציור ונהפך להיות נכס משפחתי, וגם רכוש שנותר לאחר השואה. ויכוחים סביב התמונה, עילות משפטיות האם להחזירה או להשאיר אותה באוסטריה? הסיפור מסופר בזווית היסטורית, בכל זאת נהנתי לקרוא, יתר על כך ראיתי את הסרט שאני ממליצה בחום לראות ''האישה בזהב'' והתהליך המשפטי של החזרת התמונה מאוסטריה לאחיינתה של המנוחה אדלה מריה.

ספר עוצר נשימה,פנינה ענקית! ותענוג תענוג תענוג לקריאה... אן מארי אוקונר שוזרת את ההיסטוריה הוינאית מנקודת המבט היהודית ומזכירה אייקונים כמו קלימט, פרויד, הרצל,מארק טווין , הקיסר פרנץ יוזף והקיסרית סיסי.. ועוד ועוד הכל כתוב בצורה מרתקת ומעשירת ידע. למי שמתעניין בויינה של פעם, באומנות, תרבות ,היסטוריה ובמקומם של היהודים כחלק מיצירת התרבות הזו...יש לציין שזו האווירה המרקדת ברקע ההתחלתי של הספר, אך בשלב מסוים כידוע לנו מהמציאות - האווירה מתחלפת בשנאה ואכזריות שאין כמותה כאשר הנאצים נכנסים לשלטון ומפוצצת את הבועה הנוחה אשר שופעת בעושר תרבותי ובכלל. גם זה מתואר בספר ומכניס את הקורא להלם קיצוניות, מהבטוח השופע אל הלא נודע התוקף ברוע.

מקסים!!!!
זהו סיפור עיתונאי העוקב אחר משפחת אצולה יהודית אוסטרית ויצירת אומנות אחת הקשורות זו בזו.
זהו גם סיפורו של גוסטב קלימט, צייר אוסטרי מחונן אך שנוי במחלוקת.
וזהו בעיקר סיפור עיתונאי שעוסק במעורבותה של אוסטריה בגזל יצירות האומנות של יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה.

העיתונאי טרומן קפוטה בספרו "בדם קר" הביא את סיפור פשעם של שני רוצחי משפחה אחת, אן-מרי אוקונור, מביאה תחקיר עיתונאי מפורט ומדוקדק אודות פשעה של מדינה שלימה שלא רק משתתפת ברצח עם, אלא גם גוזלת ויורשת אותו בעת המלחמה וגם בשנים רבות לאחר שאותה מלחמה נסתיימה.

אוקונור מלווה בסיפורה את הגברת אדלה בלוך-באואר, בת למשפחה וינאית רבת עוצמה, יוקרה, והשפעה על כלכלת אוסטריה ובעיקר על חיי החברה והבוהמה האוסטרית. אדלה היתה חלק מאותן נשים חזקות שהיו מושא להערצה ולחיקוי והן אלה שהביאו את וינה לתקופת זוהר נוצצת, פורחת ומליאת יופי ועשייה בעיקר אומנותית.
אוקונור עוקבת אחר תולדות המשפחה והשינוי הדראסטי שעבר עליה עם עליית התנועה הנאצית וחיבוקה על ידי העם האוסטרי.

זהו מחקר מקיף, רגיש אך לא מתחנף, שמעמיד את העם האוסטרי וממשלתו באור אפל במיוחד של כאלה שלא רק רצחו וירשו את הקורבנות, אלא גם ככאלה שלא חשים כל חרטה על מעשיהם ולמעשה נשארו באותן דיעות גם כיום, "ישנאו את היהודים עוד מיליון שנה".
זהו סיפור ניצחון החלש על החזק. אך זהו גם ניצחון מאוחר ומריר שמותיר תהיות רבות הן על הגוזל והן על הנגזל.

את הספר קראתי ברציפות תוך יומיים לערך, כך שאני חייבת להמליץ כספר מעניין וסוחף!

הספר הדוקומטרי הטוב ביותר שקראתי עד היום.
מדוע דוקומנטרי? מאחר ויש בו עובדות מוצקות לאורכו ולרוחבו, החל מהגירת יהודים לווינה ממדינות כמו ליטא ופולין, משפחות ידועות בהיסטוריה של וינה לפני עליית הנאצים, צייר ידוע - גוסטב קלימט - קורותיו וקורות ציוריו מאז שצייר אותם בעודו חי, דרך קורותיהם בזמן השלטון הנאצי באוסטריה בכלל ובווינה בפרט, והסוף המפתיע שהתרחש בשנות ה-2000, ממש לא מזמן.
אסור לגלות את הסוף אבל מותר לציין שהכל אמת לאמיתה.
אן מארי אוקונור היא קודם כל עיתונאית ורק אחר כך סופרת. היא עשתה עבודת חפירה מאומצת כדי להציג בפנינו את התקופה המזוויעה בווינה בזמן מלחמת העולם ה-2, ומה שהתרחש קודם לכן משובץ בסיפור חצי בדיוני. מה שהתרחש לקראת סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 מוצג בספר לפרטי הפרטים.
בספר תקראו הרבה על דמויות ידועות מתחום המוסיקה - מלחינים כמו גוסטב מאהלר ושטראוס, ציירים ופילוסופים, גם אלברט איינשטיין ובנימין זאב הרצל וגם פרויד ואחרים מופיעים בו. כולם בני התקופה, ודרכם הצטלבה בוינה, העיר הקסומה והזוהרת, המתוארת כאן במלא הדרה.
הסופרת, אוקונור בראה את הכל מחדש. קוראי הספר יתענגו כשיפגשו בדמויות היסטוריות ידועות, ילמדו על האריסטוקרטיה הישנה של וינה ועל המעמד האינטלקטואלי העולה מקרב הקהילה היהודית בעיר.
יש לציין כי העונג מהול לעתים בכאב עמוק (כי בתקופת הכיבוש הגרמני היו מעשי זוועה וגם לאחר מכן, התברר מה מוכנים השלטונות לעשות למען החזרת נכסים וחפצי אומנות ועד כמה הם מוכנים לשקר ולזייף כדי להשאיר את הכל בתחומה של אוסטריה).
חיפשתי את הספר בגרסה האנגלית בספרייה שלנו ולא מצאתי.
אי לכך לבעלי לא הייתה הזדמנות לקרא אותו אבל גילינו שבשנת 2015, ייצא הסרט!
למרות שייצא סרט על בסיס הספר, אני ממש ממליצה לקרא את המקור, עדיין יש די זמן עד שהסרט יגיע אלינו.