וכך זה מתחיל:
"הרוזן, שהיה בעליו של הארמון, החליט שרצונו הוא להמחץ למוות בידי פיל זכר, בין שתי בתולות יפהפיות, ברגע המדויק של האורגזמה"

שבעה סיפורים, אחד לכל אחד מהאנדלס: מוות, תשוקה, חלום, יאוש, הזיה, הרס וגורל. כל אחד מהם חושף טפח מהעולם המיסתורי של גיימן ונותן תובנות עמוקות על הקיום האנושי. יש כאן אנשים שרימו את המוות, חלומות של כוכבים, דגים מעופפים, ואלו רק הדברים שאפשר לנסח במילים.
קומיקס מבוגרים משובח ביותר, מתאים לאנשים עם ראש פתוח.

נוראי, מנופח, פלצני.
ממש אין לי כוח לפרט פה את העלילה אז אני רק אומר שהיא מורכבת מעירפול מכוון (שאמור לגרום לנו להסתקרן מספיק בשביל לקרוא עוד) ומהמוני רפרנסים הסטוריים שאני בטוח שעושים נעים לחובבי הז'אנר. בתור אחד שלא חובב את הז'אנר, כל מה שקיבלתי מהספר זו צרבת.

בזכות הפרעות השינה שלי הצלחתי להגיע למחצית הספר.
הסבר: בכל פעם שאני מתעורר באמצע הלילה אני פותח את הספר וממשיך לקרוא. עניין של שניים שלושה עמודים והבעיה נפתרה! תודה אומברטו!!
הבעיה היא שהספר כל כך נוראי שהגעתי למצב שאני מעדיף להשאר נים לא נים מלקרוא עוד שורה אחד של המחדל הזה.
במדינה מתוקנת המתרגם היה עולה לדין, לא על איכות עבודתו (דווקא התרגום בסדר גמור), אלא על עצם העובדה שהוא תרם להפצת המפגע האנטי-ספרותי הזה בעולם.

מומלץ למזוכיסטים ולאנשים שרוצים להוכיח לעצמם שהם יכולים.

אני קצת מתבייש בעצמי וקצת מופתע (וגם קצת מאוכזב), אבל לא נהניתי מהספר בכלל.
מתבייש, כי הנושא קרוב לליבי, כי כתיבה ואדמה מתחברות כל כך נכון בעיני, כי רבים וטובים לפניי ניסו ואהבו, כי שמונים שקלים שיצאו מהכיס ולא יחזרו מצדיקים צקצוק שפתיים תוך כדי פליטה של איזה "צ'אפק... הוא מעולה... את\ה חייבים לקרוא". מביך.
מופתע כי הגודל של הספר, הצורה, המרקם, התמונה על העטיפה, הכל צופן בתוכו הבטחה של כתיבה צנועה, מחוברת, נועזת בפשטותה, אמיתית.
מאוכזב. מאוכזב כי הסגנון טרחני, כי דמות הגנן כפי שהיא עולה מבין השורות אינה אותו איש אדמה חייכן ואוהב טבע שרציתי לפגוש, אלא מעין שונא אדם ואדמה, קשה עורף ורע מזג, שלא מסוגל לחוש חיבה כלפי דבר מלבד פרחים, וגם אז זה מסוייג במיליון ואחת דאגות קטנוניות.
אולי זה האקלים השונה השורר בצ'כיה, אבל לא פגשתי בספר אף אחד שאני מכיר, ואף אחד שהייתי רוצה להכיר.
סיכום: באתי להתמלא ויצאתי מרוקן

איזה עולם מדהים הוא עולם הספרים. אתה נכנס לחנות, מוציא קצת כסף, ובהנד עפעף והפיכת דף אתה נוחת בשנות ה40, ועוד באירן. חוויה שרק אנשי ספר (ונוסעים בזמן) מכירים.
אחרי שהתגברתי על ההתרגשות הראשונית התחלתי לבדוק את הסביבה החדשה. הסיפור מתחיל בהתאהבות של המספר בבת דודתו ובהתאהבות של הקורא במספר. הסקרנות שלי כלפי אירן צבעה את העלילה בגוונים עזים של "מעניין".
הגוונים האלו החזיקו בערך שליש ספר, שליש בו הייתי מרותק לעלילה וצחקתי בקול מהבדיחות.
אבל אחרי שליש משהו נשחק במנגנון. הבנתי שאסור לשקר כי אנחנו במרחק ארבע אצבעות מהקבר, והבנתי שאני רוצה לבקר בסן פרנציסקו אבל מעבר לזה הדיאלוגים הארוכים והשנונים לכאורה החלו לעייף. הייתה חסרה לי פעילות מפתיעה, משהו שיחרוג קצת מהמכניקה הקבועה.
עם זאת, הספר נשאר מעניין עד לסופו ואני חושב שכל מי שיקרא אותו יפיק ממנו הנאה מסוג שאינו מצוי כאן, בישראל 2012.
בשורה התחתונה- שווה קריאה

זה ספר סבבה. (אני חושב שיש כאן ספוילרון בפסקה הבאה, אבל זה לא העיקר בספר, וגם מי שעוד לא קרא אותו יוכל לקרוא את הביקורת שלי בלי שזה יפגום בהנאה העתידית, במידה ותהיה כזאת. בכל מקרה אני לא אחראי במידה ולא נהניתם מהספר לאחר קריאת הביקורת)
עם זאת, עניין תקרת הזכוכית של הספרות העברית בולט כאן מאוד. איך זה שבכל מותחן אמריקאי סוג ז' העלילה השטחית מתגלגלת לקנוניה חובקת עולם, ודווקא בספר שמבוסס על רעיון כל כך יצירתי ומקיף המקסימום שהסופר הצליח להוציא ממנו זה ששני אנשים יפגשו ויתאהבו. היה אפשר לתפור על בסיס הספר איזו הצעה שתפתור את השאלות למה אנחנו כאן, לאן אנחנו הולכים ולמה כל כך קשה לנו? או סתם להרחיב אותו קצת מעבר למציאות המיידית. עוד נקודה שאולי תמחיש את מה שאני אומר היא שיש בסיפור מימדים מקבילים וכל מיני רמות של קיום אבל לא יוצאים מתל אביב אפילו פעם אחת (!).
בספר יש הרבה התייחסות לצד הרגשי והרבה דיבורים על אהבה וזה כתוב לא רע בכלל. מי שאוהב כאלה ספרים בטוח יהנה מזה.
בשורה התחתונה- מהנה, אבל היה יכול להיות הרבה יותר.

ספר בינוני עד טוב עם כמה רעיונות יפים מאחוריו.
מומלץ, אבל בלי לחץ.

הרעיון עצמו יפה- תעלומה שבליבה נמצאת יצירת אמנות בה מופיע לוח שח ממנו ניתן לדלות משמעויות עמוקות. שח הוא משחק מאוד מורכב ואפשר לכתוב ספרים שלמים סביב היחסים, המתחים והמאבקים שמתקיימים על הלוח וסביבו (למשל, איגוד השוטרים היידים).
הבעיה בספר היא הנטיה של הסופר להכנס להלך רוח רומנטי-מופשט ולמלא עמודים על גבי עמודים בבליל אינסופי שאין בו בעצם כלום.
חבל, כי העלילה עצמה כן מעניינת, החיבור לשחמט מעולה, ואם לעורך היה גרזן יותר חד היינו מקבלים ספר בלשי נפלא.
מחוסר ברירה נאלצתי להוציא לפועל את אחד הכללים עליהם כותב דניאל פנק בספרו החביב "כמו רומן" ודפדפתי קדימה כמה עשרות עמודים במצטבר. למרות זאת הברברת המצטברת הקשתה עליי ולראיה- לקח לי שלושה ימים לקרוא את שני הפרקים בסוף הספר בהם כל קשרי העלילה מותרים.
אבל זו רק דעתי, אל תפסלו את הספר בלי לנסות.

עיצוב העטיפה כבד, משאיר רושם של "אל תתעסק איתי אם אתה לא רציני". בתור בנאדם לא רציני זה היה מאוד מאיים.
על השער האחורי מודפסות שלל ביקורות מחמיאות. לא שציפיתי שההוצאה תדפיס על הספר ביקורת שתגיד את האמת (למשל:"לסול בלו יש כישרון יוצא דופן לקחת את המציאות האפורה והמשעממת ולעשות אותה אפילו יותר אפורה ומשעממת") אבל העובדה שהאיש פחות או יותר נמשח למלוכה בכריכה האחורית של מיטב סיפוריו הדליקה אצלי נורה אדומה (רואים את מה שעשיתי כאן? קוראים לזה רמז מטרים. כך משאירים שאלות תלויות באויר ויוצרים מתח אצל הקורא שגורם לו לרצות לקרוא את ההמשך).
פתחתי את הספר מתוך ציפייה לסיפורים קצרים ופריכים שאפשר לכרסם לפני השינה, ולהפתעתי גיליתי שהספר בכלל עוד לא התחיל! צריך לעבור את ההקדמה של המבקר הנכבד (הרבה עמודים) ואת המבוא מאת אשתו של בלו (גם הרבה עמודים).
אז אחרי האיומים מצד הכריכה, החנופה מצד הכריכה האחורית, מבקר אחד שגרם לי להרגיש נחות אינטלקטואלית מעצם זה שלא היה לי כח לקרוא אותו, ואשת סופר אחת שדווקא עשתה רושם נחמד בתוך כל הקדרות מורמת האף שהייתה מנת חלקי עד כה הגעתי לסיפור הראשון.
מסופר שם על מישהו שהוא עכשיו זקן, אבל פעם היה צעיר, ויש לו כל מיני זכרונות מאנשים שכבר אינם אבל פעם היו. כל זה קורה בניו יורק, למרות שיכול היה לקרות גם במוסקבה, לימה, טימבקטו (בירת מאלי, אגב).
הסיפור אינו ארוך במיוחד, כ-20 עמודים, ואת התחושה שנשארת בסיומו אני יכול לנסות להגדיר כשילוב של "נו, ו...", "למי אכפת" וטעם של לחם לבן מרוח במרגרינה.
אחרי פתיחה מוחצת כזאת לא נשארה לי ברירה אלא להחזיר את הספר למצבו הראשוני (להלן: סגור) ולהשיבו אל משכנו (להלן: מדף הספרים בסלון של ההורים של נערתי) בשלום, תוך כדי הצהרות קולניות שהתחילו ב "בפעם הבאה שאתם רואים אותי מחזיק את הספר הזה ביד" ונגמרו ב "ואז תשרפו את האפר שלי בפעם השניה, ליתר בטחון"
לסיכום: לא צריך סיכום, כבר אמרתי הכל

אחרי הקריאה הראשונה הייתי די מאוכזב, הרגשתי ששייבון הלך רחוק מדי עם משפטיו המפותלים, וחצה את הכביש לצד הפלספני- אניגמטי (מחלה ידועה של סופרים מצויינים).
בקריאה שנייה ושלישית תיאורי ההתרחשויות החלו לקרום עור וגידים, תיאורי הלכי הרוח של האבירים התבהרו. בחיים לא קראתי ספר שכותב בכזה פירוט ודיוק על מחשבות, רגשות ושיקולים שונים של גברים. קצת בדומה לדאגלס אדאמס, שייבון מרבה להשתמש בשלילה כפולה ולעיתים אף מכופלת וזה דורש זמן והשקעה מסויימים ולא מצויים למצוא את הקצה השני של הפלונטרים האלו.
העניין הוא שמסופר כאן על תקופה רחוקה, ספק בדויה ספק מציאותית, בה הכל מתנהל בדיוק כמו היום אבל אחרת לגמרי. יש כאן גבריות שכמו נעלמה כבר מהעולם, פראים אצילים של ממש, טובי לב וקשוחים, הרפתקנים, עוקצניים, מיומנים בעשר או בעשרים מיומנויות שבימינו הפכו לנדירות (אגב, מישהו יכול לקשר אותי עם מאלף פילים טוב?), רדופי עבר, מתגעגעים (מישהו פעם אמר שילד הופך לגבר רק אחרי שהוא מתגעגע למשהו שהוא לא יכול לחזור אליו, אבל הוא אמר את זה בצורה יותר רהוטה ועכשיו מאוחר ואין לי כח למצוא מי זה היה ומה בדיוק הוא אמר).
לשייבון יש מוטיב יהודי חזק ברבים מספריו: בוונדר בויז זה ליל הסדר, בקוואליר וקליי זה הגולם (שמסמל את כח היצירה), בפתרון סופי- השואה, באיגוד השוטרים זהו המשיח (וגם השחמט, אם תסכימו לקבל ששחמט הוא מוטיב יהודי, ורבאק, ממש מאוחר, אז פשוט קבלו את זה). באבירי הדרך הוא קצת התרחק מה"יהודיות" של המטאפורות- המקום והזמן לא מאפשרים זאת.
אבל! מתחת לפני השטח יש רמזים יהודיים- הווכחנות הבלתי פוסקת בין עמרם וזליקמן מזכירה לי שני תלמידי ישיבה מתווכחים על סוגיה שולית במסכת הוריות, הזכרונות של זליקמן האתאיסט-בעקבות-טראומה מרגנסבורג הרחוקה (הקטע בו הוא מוסר ד"ש לאביו דרך קבוצת סוחרים אקראית מכמיר לב), מעברו כיהודי נרדף, וכמובן, הכוזרים, עם המבנה הסבוך בו הצליחו להפריד ולחבר דת למדינה גם יחד, אולי כמה דתות.
כל אלו מרעידים מיתר נשכח בנפשי היהודית ההומיה, עושים לי חשק לחזור שם, נודד, עם בן ברית או לבד, במדורה, על גב הסוס, בנוכלות הבאה שתסדר לנו ארוחת ערב או שתיים, תמיד בתנועה, והגעגוע הזה למשהו שאף פעם לא היה לי לא יכול להיות דבר מלבד עוד צעד, אולי כמה צעדים במסע הבלתי נגמר מילד לגבר.