כניסה ללב החמסין בספר היא כמו לחזור לילדות ולנבור בתוך קופסת אוצרות של ילדים.

המילים הן גולות צבעוניות,שברי חרס עלומים,חלוקי נחל,פרפר מיובש,כפתורים בשלל צבעים ושברי זכוכיות-שמי הים המלוח החליקו והפכו לאבנים נוצצות ויקרות ערך.
ציפורים מגונדרות,אדמה לחה וטחובה מן הגשם,קרני שמש המלחכות את דרכן מבעד לענפי העץ הכבדים ונופלים על האדמה
בנונשאלנטיות מיסתורית כאותו תלתל של שחקנית הוליוודית...

סיפור מסתורי נגלה ונסתר חליפות.רומן ילדות שרב בו הנסתר על הגלוי...
רותם מקמצת במידע על הרומן הרובץ לפיתחו של הספר ומצטרף לרומנים נוספים כפאזל אדיר מימדים שיש לפענחו.
מגלה-מסתירה כאילו משחקת איתנו במחבואים.

משיקה את משחקה עם עיסוקו הארכיאולוגי של אביה ועמיתו החידתי שאיכלס את שנותיה הצעירות כנוף ילדות.
חיים צעירים של ילדה תלושה,ללא אם שתגביל את תנועותיה ותקבע לה את ארוחותיה.
חלומם הרטוב של כל ילד וילדה.
-חופש לעשות כרצונך,האקלברי פין וטום סוייר ביחד.

לויה חוזרת אל נוף ילדותה ומזמינה אותנו לשחק במשחקי שכונה של ילדים.ואני מתמסרת אליה ונותנת לה להיות המנהיג שבחבורה.

המסע לא קל והדרך,היא דרך חתחתים.

ממתק לאניני טעם.

...אריק מתנהל בבדידותו,בעיקר מהקליניקה לביתו,דרך צפייה והאזנה לחייהן של מירנדה הציירת ובתה אגי.
שכנותיו החדשות לדירה.
שתי הדמויות מפרות את בדידותו לפרקים,מאכלסות את תשוקותיו ומאווייו ואף מעמיקות לעתים את צערו והעדר משפחה בחייו.
אגי פולשת לביתו בדילוגים חינניים ומפתחת עימו קשר מורכב ומעניין וצובעת רגעים בתכלת זהובה .
ג'פרי הצלם-
בן-זוגה לשעבר של מירנדה,אשר נושא בעברו טרגדיה ההופכת אותו לאדם תלוש,מבולבל ואקסצנטרי.
וברטון הנפלא
-כלב-הים: כפי שהוא מכונה בדמיונו של אריק[בשל שמנמנותו והזעתו המרובה]
ודמויות רבות נוספות-כולן אמינות ומקוריות.

ולעומתן-סיפורי העבר אשר הרגישו לי תלושים לגמרי מן הסיפור המרכזי.
דמויות יבשות,נטולות נפח ועומק.
צללי רפאים המבליחים לתוך הסיפור באופן מאולץ וכוזב.

בסופו של הספר,בפרק התודות-כותבת סירי כך:

"הקטעים בספר שלקוחים מזיכרונותיו של לארס דיווידסון נלקחו ישירות מן הטקסט שכתב אבי,
למעט עריכה קלה ושינויי שמות.
במובן זה,לאחר מותו הפך אבי לשותפי.
סיפורו של דודו של האב,דייויד,גם הוא אמת,
והכתבה מהעיתון על "דייב איש העפרונות" מצוטטת מילה במילה.
חרף השאילות הישירות הללו,מיזגתי ברומן באופן חופשי סיפורים בדיוניים יחד עם סיפורים אמיתיים."

נפתרה התעלומה.

על פניו מחווה נפלאה,
לו אך ידעה כמה החיבור הזה בין מציאות לבדיה חיבל בספרה.

רע.לפחות במאה הדפים הראשונים: קראתי כמו רצפט לתרופה מרה,כמו קריאת חוברת הדרכה למכשיר חשמלי.חסר מעוף והשראה ליקט סרנה פרטים כלבלר מיומן בעבודת לקטנות פקידותית,אך לא הצליח לטעמי להעביר את אישיותה על כל רבדיה.המשכתי במסע הביוגראפי ולו משום עבודת הקודש שנעשתה באיסוף החומרים.לאט לאט בחלוף הדפים,כיוון הכתיבה משתנה והופך מאוסף פרטים יבשושי לאופי סיפורי ועלילתי יותר.ניתן לחוש את התהליך שבו סרנה הולך ונשבה בקסמה הפראי והדוחה לעתים של יונה ומפצה על חלקו הראשון של הספר.מפה לשם אני נוברת שוב בספרי השירה שלה ורואה קטעי סרטים ישנים שראיתי בעבר.בהם מבליח פרצופה של יונה-מבטה רדוף כאילו הייתה בחושך ומישהו בא והדליק את האור בפתאומיות והיא נחרדת ומתגוננת ומבטה שואל:"מה אתם רוצים ממני? מה אתם רוצים ?" כמובן שלקרוא.

הכתיבה קלילה ואוורירית ומתארת תמונת מצב קשה,מחניקה ומאיימת.
רוב הזמן הרגשתי כטובעת במעמקים,מנסה להאחז במשהו שיעזור לי לצוף כלפי מעלה ולנשום טיפת אויר.
גיבורה צעירה מנסה להתמודד בבדידות עם דילמות מוסריות ורגשיות כבדות.
תחושת המחנק שלי נובעת בעיקרה ממצבו חסר האונים של בחור צעיר בתחילת חייו שבשבריר שנייה משתנה גורלו המבטיח אוקיינוס של אפשריות למצב סטטי וחסר אונים.
ובנוסף לכך,הגיבורה בספר שמרגישה לכודה בקשר טרם הטרגדיה ועכשיו נידונה לשקול את החלטותיה לגבי עתידה בהתחשב בגורמים שאינם תלויים בה.
האם עליה לשנות את מהלך חייה רק מתוך תחושה של מחויבות לחיים שלא רצתה בהם מראש ורק השתהתה...
מעצלות,מפחדנות,מחוסר בטחון.
אני מרגישה שהנה,היא עומדת לפרוח ולהגשים את תשוקותיה,משאלותיה ומהותה הפנימית...
והכול קופא ועומד במקום.
ועדיין היא מדשדשת בפרוזדור.
אילו היו הפריה,אהבה ועושר זוגי במהות הקשר,לא הייתה נוכחת בי תחושת המחנק על הישארותה [הכפויה לטעמי] לצד בן-זוגה.
אהבה היא אהבה.
ואהבה נמצאת בלב גם כשהגוף קורס.

מבנה הסיפור ובחירת הדמויות הוא פנטסטי אבל הקול שלהן,הוא אותו הקול.
נבו לא התעמק בבניית הדמויות ומאפיניהן.מעבר לקוים כלליים וחיצוניים מדובר בשלד.
טיוטה ראשונית המכילה גלמים בשלב ראשוני של התהוות.
עדיין אני ממליצה לקרוא.
בגלל הפוטנציאל:שהיה יכול במעט יותר השקעה להפוך לספר נפלא ועצום.

הפתיחה של הספר קשה לצליחה ומלאה במהמורות וזו תחושה שחולפת בי בקריאת רוב ספריו, (למעט ספרי הנוער שכתב).
נראה לי שגרוסמן מרגיש טבעי ונינוח יותר בכתיבת ספרי ילדים ונוער.
הפתיחות שלו קשות ומצריכות אורך רוח וסלחנות.
זוכרת שנשמתי לרווחה כשחציתי את מהמורת בית החולים אשר בפתיחה כאילו חציתי שער ברזל כבד וחלוד וממנו יצאתי אל האויר הפתוח.
כאילו נתתי דמי חסות כדי שאוכל להגיע אל הפנים המרובד ואותו קראתי בחדוות יגון.
סופו של הספר היה לי קשה וזר משהו.
וגם חלף בי רגש שמישהו רוצה לסגור כאן דלת וללכת.
אולי בטרם זמן.
אבל בתוך האמצע אני נבלעתי ונטמעתי ולא רציתי כלל לצאת מתוכו.
מן הרחם הגדול של האמצע.
מומלץ מאוד.

ספר הנעורים היפה ביותר שקראתי.
המלצה חמה מאוד,לנערות שרואות דברים קצת אחרת.

מקסים,מרתק וחושני להפליא.
מומלץ מאוד.

דמויות עמוקות, מוחשיות ומרתקות.כתיבה אינטליגנטית,עשירה ושופעת.
מומלץ מאד.