אני פיטקוס לור, ואני כל כך מקורי ומגניב עד שאני כותב בתחילת הספר "הסיפור הזה אמיתי! תזהרו!" וקורא לאחת הדמות המוערצות ביותר בשמי.
אוקיי, זה היה ממש דורש. חוץ מזה ששמעתי על הספר שהוא לא מדהים, האינטראקציה הישירה הראשונה שלי איתו (מלבד הכריכה) היתה בעמוד הראשון בו היו כתובות השטויות האלה של "תזהרו, יש באמת חייזרים, והסיפור הזה אמיתי, תאמינו או לא!". ישר חשבתי לעצמי: אוקיי, זה הולך להיות ספר אידיוטי.
ואכן כך היה.

לפני שאפתח בשטף התלונות שלי אני חייבת להגיד שאני מסכימה עם כל מה שאריאל ואנג'ל אמרו. זה יקצר לי קצת את מה שאני הולכת להגיד.

אה, והספר הזה הוא עוד הוכחה ניצחת לכך שלא כדאי לשפוט ספר ע"פ הכריכה, השם או התקציר.
(כריכה - ע"ע מכשפה וקוסם, שיש לו כריכה יפה, תקציר - ע"ע האקדמיה לעפרדים, שיש להם תקצירים מזעזעים)


שנתחיל?
|מחככת ידיים בציפייה זדונית|


::עולם:: (החלק הקצת פחות מעניין של הביקורת, אבל הוא קצר. אני רק מתחממת)
מגיעים תשעה "חייזרים" מכוכב אחר לכדור הארץ. וממש במקרה, הם נראים בדיוק כמו בני אדם. וממש במקרה, יש להם גם תרבות מאוד דומה. אבל סבבה, על זה אפשר עוד להבליג, אני לא אתפס לפרטים עד כדי כך.
מה שהיה צורם במיוחד בספר הוא ההכלאה, שהיא ממש שעטנז, בין פנטזיה למד"ב. כביכול הספר הוא מד"ב, אבל אין שום הסבר הגיוני ו/או מספק על כוחות העל של החייזרים. זה כאילו, "בזכות האבולוציה, הם איכשהו פיתחו כוחות שמאפשרים להם לרחף באוויר!"
ועל זה נאמר: Yeah right

(אגב, גארדים ומוגדוריאנים זה דומה מדי. מבלבל את הקורא. אבל בעברית, שפשוט יקראו להם "שומרים" בתרגום.)
אה, ולגבי המוגדוריאנים. חרבות? באמת? חייזרים מתקדמים, יש להם חרבות? ועוד כל הזמן אומרים "אנחנו לא יודעים באיזו טכנולוגיה הם משתמשים", יש להם פריקינ חלליות, אבל כשהם באים לתפוס איזה בן-לוריאן קשוח, הם באים עם פריקינ. חרבות.



::עלילה::
אני אתחיל ברקע, ואח"כ למה שתכל'ס מתרחש בספר.
אוקיי, אז בנוסף למה שאריאל ואנג'ל אמרו על ההסבר הזה של למה לא להתחבא בערים גדולות וכו', שהיה תירוץ חלש במיוחד, אני לא הבנתי עוד משהו.
כשסיפרו לג'ון על המוגדוריאנים שנלחמו בלוריאנים ביום הפלישה, הוא אמר שאפילו שללוריאנים היו כוחות על, היתה להם נחיתות מספרית גדולה מדי. ובטח היו שם די הרבה לוריאנים.
אז למה לעזאזל אכפת להם שיהיו תשעה חייזרים לא מפותחים בכדור הארץ???
זה כמו שתהיה לי עכשיו עיר ענקית שלמה, והדבר הראשון שאני אעשה זה לצוות על כל האנשים שלי, "לכו תחפשו את שלושת הג'וקים שמסתובבים פה איפהשהו בעיר ותהרגו אותם!"
אוקיי, בסדר, לא דוגמה טובה. ג'וקים בעדיפות ראשונה צריך למגר ולהרוג. עד האחרון שבהם.
אפילו אם החשש של המוגדוריאנים הוא לעתיד - אפילו אם שניים, בן ובת לוריאנים, יצליחו למצוא זה את זה למרות החשאיות המטורפת - יעברו הרבה דורות עד שהמספר שלהם ממש יאיים על המוגדוריאנים. אין לזה סיכוי, אחי. עדיף להם למוגדוריאנים להמשיך להתעסק במזימות הזדוניות שלהם להשתלט על כדור הארץ. השרידים הלוריאניים הם כמו זבובים מבחינת הסכנה שהם מהווים.
וגם אני כמו אחרים לא הבנתי למה הם צריכים לעבור כל פעם שמישהו מת. שפשוט ימצאו איזה מקום מסתור וימצאו את המוגדוריאנים בעצמם. ככה הם יוכלו לבדוק אם הם מתקרבים אליהם.
ועכשיו... להתרחשויות העלילתיות בספר!
טוב, אז קודם כל אני חייבת לציין שג'ון ממש לא אמין. כאילו, כל חייו הוא חי בבריחה, אבל פתאום כשהוא פוגש איזו בחורה חמודה ומתוקה ומקסימה ויפה ומדהימה, אז הוא שובר את כל הכללים: מצטלם, מעורר מהומות, כאילו ממש מתאמץ שהוא ייחקק בזכרון של כל בנאדם בעיירה. בנאדם שחי כל חייו בבריחה, צריכים להיות לו גבולות הרבה יותר קשים לפריצה, אפילו אם הוא טינייג'ר אהבל.
(אגב, ג'ון סמית'? יכולת כבר לקרוא לעצמך שם פרטי "שם", שם משפחה "בדוי" ולגמור עם זה)
גם הנרי. בנאדם, מה קורה לך? "כן, למה לא, בוא נסע לאיזה בית של בחור חשוד שמפיץ עיתונים על קונספירציות חייזריות וכנראה גם קיים איזשהו קשר עם יצורי הרשע הקרויים מוגדוריאנים שרוצים להרוג אותי. אני... אני... אני מבואס אתם לא רואים שאני במצב רגשי מעורער!!!!!"
טוב, אני בטוחה שיש עוד לא מעט דברים להגיד על העלילה אבל אני אפסיק כאן, כי אחרים כבר כיסו חלק מהדברים, וכי אם אני לא זוכרת את זה, אז כנראה זה יהיה משעמם לקריאה.

::דמויות::
הדמויות פשוט מדהימות! מתתי עליהן! הן היו פשוט כלכך מושלמות אומייגאדוש!!!!!!!!!!
לא.
אני אחזור על זה שוב, רק שיהיה ברור:
לא.
אם מישהו מרפרף בעיניים על הדף ורואה את השורה הנ"ל, אז שיראה גם שכתבתי אח"כ
לא לא לא לא לא לא לא לא לא
אוקיי. נראלי זה מספיק.
אולי עוד אחד לרפואה?
לא.
אוקיי, בסדר. לא חייבים עוד אחד. היי, שוב אמרתי "לא". אבל זה בתוך משפט. ועכשיו גם במרכאות, ההיי.
טוב, חפרתי, בואו נתפקס. הדמויות.
זה לא שהן מזעזעות ברמה שגרמה לי לרצות לתלוש איזה בלטה מהמדרכה ולחבוט להם בגולגולת. הן פשוט היו בנאליות ומעפנות.
ג'ון, סתם. אין לו ממש אופי. שרה היא סתם נחמדה וטובה ומקסימה וחייכנית ואוי, היא כל כך נחמדה לכולם כי היא ראתה שהחבר שלה מדרדר אותה ואז היא זרקה אותו ונדרה להיות נחמדה לאנשים. כן, זה נאמר לפניי, אני יודעת, אבל יש קטילות שאי אפשר לפספס. אז שרה היתה סתם משעממת לאללה, אולי הדמות הכי משעממת. הנרי הוא סתם המבוגר האחראי, וגם הוא לא מרתק.
החבר לשעבר של שרה??? איך קראו לו? וואו, זה פשוט היה כלכך קיטש בקטע הזה. מסיפור על בריחה מחייזרים מפחידים זה הפך לאיזה סרט הוליוודי קלישאתי על הבחור החדש שרוצה את אותה בחורה שהבחור הכי פופולארי בבצפר רוצה. והוא עוד בנבחרת הפוטבול! גההה!! כאילו איך אפשר להיות יותר קלישאתי מזה???
זה כמו... זה כמו...
מצטערת. אני לא מצליחה למצוא קלישאה יותר קלישאתית מילד חדש שמגיע לבצפר ומתאהב בבחורה של הבריון של הבצפר, שהוא ראש נבחרת הפוטבול/כדורסל/ספורטכלשהווואטבר.
אז גם הדמות שלו, דמות הבריון הקלאסית והמשעממת, היתה נדושה בטירוף.

עכשיו, ההוא עם חולצת הנאס"א, בהתחלה חשבתי שהוא הולך להיות ממש מגניב. בא לחדש ואומר לו בקור רוח, "אני רואה שאתה חדש אז אני אעדכן אותך במצב העניינים". עומד לצדו, אפילו שהוא לא מכיר אותו, מול בריון בית הספר. ופוף! בִן-כמה-עמודים הוא הפך לבחור די... חלש. פחדן. נהיה די משעמם. (והקטע עם המשקפיים? הוא ממזמן היה צריך להיות פוזל)
אז כל הדמויות די משעממות וקלישאתיות.

::כתיבה::
האמת היא שבפעם הראשונה שקראתי את הספר, אחרי שחטפתי גועל מהפתיחה המזעזעת ("הסיפור הזה אמיתי!"), קראתי את הפרולוג. שהיה משעמם ולא כזה קשור. אבל עזבו את זה; ראיתי את הכתיבה ואחרי הפרולוג, סגרתי את הספר ואמרתי לעצמי שאני לא קוראת אותו.
זה לא שהכתיבה היתה מזעזעת ברמות מטורפות, כבר קראתי דברים יותר גרועים. אבל בשילוב עם הפרולוג הכל-כך לא מותח (שזה אירוני ממש, כי כל הקטע של פרולוג זה לרתק) והפתיחה המטופשת, זו היתה התחושה.
אז מה היתה הבעיה בכתיבה? מישהי פה בביקורות אמרה "אדישה". כל כך נכון. זה כאילו...
'קפצתי מהקצה של הצוק. הייתי באוויר. נענעתי את הרגליים. זה היה נורא מפחיד. ואז נחתּי.'
והתגובה שלי לזה זה, וואו! זה בטח היה נורא מפחיד לעוף שם באוויר! אומייגאד!
ממממ... לא.
וכל משפט התחיל ב"הוא". כאילו,
'הוא התקרב אל הדלת. הוא הסתכל בעינית. הוא הסתובב אליי וסימן לי לשתוק. הוא פתאום נראה מבוהל. ואז הוא נדקר באיזו חרב. הוא צנח על הרצפה.' הואהואהואהואהואהוא


אז כן. זהו. אני לא מבינה למה אנשים מתלהבים ממנו.
אבל אגיד נקודה לטובה:
משהו שממש הדליק אותי בספר היה הקטע הזה שהם ממוספרים ואפשר להרוג רק לפי הסדר. זה היה טירוף! ממש מגניב. חבל, לרעיון היה פוטנציאל לא רע בכלל, אפילו עם הקלישאתיות שבהשתלטות חייזרים זה היה יכול להיות ממש טוב. אבל הביצוע לא יצא משהו.


זה די באסה שלא חיבבתי אותו, כי אני מרגישה שאני מסתכסכת עם יותר מדי אוהדים של ספרים פופולאריים שאני קוטלת.
כולם כבר רוצים להרביץ לי~
D:

מכירים את זה שאתם שומעים על כמה שספר הוא עלוב ודפוק, ואתם ממש מסוקרנים לראות עד כמה?
לא?
כי זה מה שקרה לי אחרי שלקחתי את מכשפה וקוסם מהספרייה וביררתי את התגובות עליו. כשלקחתי אותו מהספרייה לא ממש ידעתי עליו כלום. זכרתי קול מהדהד של חברה שאמרה לי לא לקחת את הספר הזה, או שאולי היתה זאת האינטואציה שלי. אבל הכריכה היתה מגניבה, והתקציר היה סביר (אני במילא לא סומכת על תקציראים. ע"ע "האקדמיה לערפדים". תתעלמו מהתקציר! הו גאד, למתקצר שלהם מגיעות מלקות בישבן). ולא היה משהו אחר שתכננתי לקחת מהספרייה באותה פעם, אז פשוט לקחתי את הספר הזה.

אחר כך חקרתי קצת וגיליתי שהביקורות עליו מאוד שליליות.
בדרך כלל, אפילו על ספרים ממש גרועים ומזעזעים בעיניי, אני רואה גם ביקורות טובות. ובמכשפה וקוסם ראיתי שאפילו זה אין, מה שמצביע בוודאות על מצבו הגרוע של הספר. שאלתי את חברה-שלי-שעליה-אני-סומכת-בענייני-ספרים והיא אמרה שזה ספר נורא ואיום ועוד הרבה תיאורים שאני מעדיפה לחסוך מכם כרגע.

טוב, זה רק גרם לי לרצות לקרוא אותו יותר. 'תם יודעים, לראות עד כמה הוא באמת גרוע.

אז פתחתי את העמוד הראשון. בסדר. הפרולוג היה בן 2 עמודים, אבל פרולוג זה פרולוג, הוא בדרך כלל קצר בהרבה משאר פרקי הספר.
אוקיי. המשכתי לקרוא. וגיליתי שכל פרק הוא בן עמוד עד שני עמודים. בדרך כלל עמוד וחצי.
עכשיו, אם זה סתם היה פשוט להתחיל עמוד חדש, עוד הייתי יכולה לסבול את זה. אבל כשמסיימים פרק, שמים בסופו פסקה עם נימת סיום, או משפט מחץ, או משהו מהסגנון הזה.
עכשיו תתארו לכם שכל רגע אתם קוראים משפט סיום דרמטי.
זה מחרפן!!!

יש לי דוגמה מ-מ-ש טובה לזה.
מכירים את זה שבסדרות לפעמים יש משפט דרמטי ואז מסך שחור, ואז שוב מראים את המשפט הדרמטי וממשיכים?
לדוגמה, דמיינו את הסצינה הבאה בראשכם כמו סרט:

יוסי: דני, חדשות איומות!
דני: מה קרה?
יוסי: הרגו את מושיק.
מבט של אימה עולה על פניו של דני.
מסך שחור
יוסי: הרגו את מושיק.
מבט של אימה עולה על פניו של דני.
דני: מה?! אתה בטוח?! איך זה ייתכן... אבל זה לא יכול להיות, הוא היה בבית שלו, מוגן...


עכשיו, תארו לכם שזה ממשיך ככה:

יוסי: אני בטוח, דני, מושיק מת.
דני: אני... אני לא מאמין. מי הרג אותו?
יוסי: מי שהרג אותו זה... אברהם.
מסך שחור
דני: מי הרג אותו?
יוסי: מי שהרג אותו זה... אברהם.
דני: אני לא מאמין! הממזר הזה!!!
יוסי: אנחנו חייבים לתפוס אותו ולהסגיר אותו למשטרה לפני שיהרוג עוד.
דני: אתה יודע מי הבא בתור?
יוסי: אתה.
מסך שחור
דני: אתה יודע מי הבא בתור?
יוסי: אתה.
דני: ... בסדר. אז הוא יבוא אלינו. שנארגן לו מארב?
יוסי: יש בעיה, דני.
דני: מה הבעיה?
יוסי: גנבו לנו את האוטו.
מסך שחור
יוסי: יש בעיה, דני.
דני: מה הבעיה?
יוסי: גנבו לנו את האוטו.
דני: אוי, לא, זה נורא, יוסי. אז אולי אבקש להשאיל את האוטו של שולה השכנה?
יוסי: דני, אי אפשר.
דני: למה?
יוסי: שולה השכנה נפטרה אתמול.
מסך שחור
יוסי: דני, אי אפשר.
דני: למה?
יוסי: דני, שולה השכנה נפטרה אתמול.

דדדדדדדדדדדדדדיייייייייייייייייי
אפשר להתחרפן אעאעאאעע!!!
זה כל כך משגע!!!
איך אפשר לשרוד דבר כזה!
זה עינוי!
אפשר לאבד את השפיות!


במיוחד כשכל הספר מתובל בטמטום שאין כמותו. לדוגמה, כשפורצים לבית של הגיבורה ומאשימים אותה שהיא מכשפה, במקום להיות עסוקה בלפחד ולחשוב שהפורצים הם מטורפים שחיים בסרט, כי באמת, אם זה היה קורה לכם זה מה שהייתם חושבים (אם בכלל היה לכם זמן לחשוב) - במקום כל זה, הגיבורה חושבת לעצמה, "היי, אני זוכרת שאמא ואבא אמרו לי ולאחי תמיד שאנחנו מיוחדים. אולי אנחנו באמת מכשפה וקוסם???"
כן, נורא אמין, מר פטרסון.



בקיצור, למי שאוהב לענות את עצמו בדרמטיות כל 3 שניות, ודמויות עם פסיכולוגיה בנוסח ספר-ממש-גרוע,
אני ממליצה לו בחום את הספר הזה, עינוי נהדר.
אני אישית לא מחזיקה מעצמי מזוכיסטית, אז בחרתי לעזוב את הספר הזה אחרי כמה עשרות עמודים כדי למנוע מעצמי להינזק נפשית ומוחית.
לא מומלץ לאנשים שמתקשים להתמודד עם דברים ממש ממש ממש ממש מעצבנים.

ספר מתח אמור להיות מותח, כזה שאי אפשר להניח לרגע. אם כך, ל"תעלומה בשישה קולות" קשה לקרוא ספר מתח, לאור העובדה שנאבקתי לא להניח אותו מהיד בערך כל רגע. הדמויות היו משעממות והיו כל כך הרבה תיאורים מיותרים! רציתי לשדר לסופר בטלפתיה: פשוט. תגיע. לנקודה.
כאילו, ממש לא בא לי עכשיו לקרוא 500 עמודים על חייה של דמות משעממת שאני צריכה לחשוד בה שהיא הרוצחת בסוף. ממש לא. היו כל כך הרבה סצינות משעממות ומיותרות על מציאות משעממת של הדמויות המשעממות של הספר. ותסלחו לי על השימוש החוזר במילה "משעמם", זה פשוט דורש.
תודה לאל שחסכתי מעצמי את הייסורים לקרוא את הספר כולו. פשוט דילגתי על אינספור פסקאות ורפרפתי רק על אלו שנראה שהכילו מידע חשוב. מה שמוכיח כמה מילים מיותרות יש בספר הזה.
בערך שישית מהספר חיונית לסיפור (!)

וגם הסיפור עצמו, תסלחו לי, לא גאוני.
ציפיתי לתעלומת רצח שתערב גם את ליל הרצח, שמתואר בצורה פשוטה ומשעממת ורק בשלב מאוד מתקדם של הספר. מה עם רמזים מבלבלים? משהו שדומה לחקירת רצח? במקום זה קיבלתי 6 דמויות משעממות שחפרו לי על חייהן הדפוקים במשך 500 עמודים.
מה גם שהסופר ניסה להכניס גם קצת על-טבעי (רוח רפאים שנכנסת לבנאדם? בספר על תעלומת רצח???), כנראה בשביל ההומור, וזה יצא עלוב, הזוי ולא מצחיק.

פרוייקט רוזי הוא ספר חמוד, ואין מילה מתאימה יותר.
הוא קליל, נחמד, משעשע, עם הרבה דמויות חמודות שכאלה, והתרחשויות חמודות שכאלה. הוא מפתיע לפעמים. מצחיק לפעמים.

סלחו לי על הקוצר באוצר המילים, אבל המילה הטובה ביותר לתאר את הספר היא באמת "חמוד". זה פשוט ספר שמאוד מתאים לו להפוך לסרט קומדיה רומנטית חמוד כזה.
אין הרבה דברים שהפריעו לי, אבל אציין אותם: הכתיבה קצת משגעת בהתחלה כי דון משתמש בהרבה שמות פעולה וזה לא עובר טוב בעין ובמוח. אני לא בטוחה אם הכתיבה משתפרת או שפשוט אני מתרגלת, סביר יותר שהשני, אבל אחרי שהמשכתי זה נהיה זורם. ההתפתחות של הדמויות לא מספיק הדרגתית ואמינה, לכל מי שיודע כמה קשה להפטר מהרגלים או לשנות את כל מה שהאמנת בו במשך שנים. וקצת קשה לקרוא לו ספר "קומדיה" כי לא ממש צחקתי ממנו, רק בפעמים בודדות.

אבל השאר חמוד שכזה. כן ממליצה לקרוא!

יש לי המון מה לומר, טוב ורע, על הספר הזה.

נדמה לי כאילו מזמן לא היה לי ספר שהיה לי כל כך הרבה מה להגיד עליו. אולי זה סתם נדמה לי. אני חושבת שזה ספר שטמון בו פוטנציאל מאוד גדול, והוא הצליח לממש אותו רק חלקית.
טוב, אז באופן כללי, זה ספר מעניין ומותח.
הכתיבה מצויינת! מפורטת היטב, מאוד אהבתי. יש מסר יפה.
הספר גם מתחיל בצורה מאוד מותחת, והמידע ניתן בפיסות קטנות שגורמות לך לרצות עוד. זה לא כתוב בבירור בתקציר, אז למי שעוד לא קרא, בתחילת הספר הדמות מתכננת להתאבד. עכשיו, אל תקחו צעד אחורה! חברה שלי זרקה מילה על זה, ולפני שהתחלתי את הספר באמת תהיתי איך אני אצליח להתחבר למישהי שרוצה להתאבד, ולא סתם ה"בא לי למות" הנפוץ אלא גם במובנים המעשיים. אבל הסופרת מצליחה להכניס אותך לזה ממש טוב.
אסכם ואומר שהכתיבה מעולה, ושחציו הראשון של הספר טוב בהרבה מחציו השני. אם אתם שואלים אם שווה לקרוא את הספר בשביל החצי הראשון, אז התשובה היא כן. שווה לקרוא.

אז פירטתי את הדברים הטובים.
וכאן מתחיל ה"אבל".
לפני שתקראו את כל ה"אבל", אני רוצה שתביטו קצת יותר למעלה ותראו שדירגתי את הספר ב-4 כוכבים. ככה שבאופן כללי הוא ספר די טוב, עם כל הפגמים. אני אומרת את זה כדי לאזן את כל מה שאני הולכת לומר, כי יש לי די הרבה הערות על הספר. אבל זה לא שהוא מזעזע וזוועתי.
נתחיל במסר. לסיפור של מסר נהדר על איך שצריך להעריך את החיים, אבל אני לא הרגשתי שהוא הועבר במלואו. כלומר, יש לספר שאלה טובה מאוד - ומנגד, תשובה צולעת ולא ברורה. השאלה עצמה מדהימה. איך אפשר להתמודד עם איך שהעולם עובד, נותן ולוקח, איך אפשר להמשיך לחיות כשאתה לא יודע מה יינתן לך מחר ומה יילקח ממך. התשובה? קצת פחות מדהימה. למעשה, היא לא ממש כתובה בשום מקום, ואי אפשר לגבש מסקנה מהסיפור. חבל. נראה שלסופרת היתה שאלה באמת טובה, אבל היא לא הצליחה לענות עליה בעצמה. אפשר לומר שהתשובה היחידה שהצלחתי לחלץ לשאלה היא שצריך לחיות ולהיאבק לחיות ולהיאבק עוד קצת, פשוט כי זה אינסטינקטיבי.
זה היה פוטנציאל אחד של הספר שלא מומש.
עוד משהו שהפריע לי היה ההשקעה המצומצמת בדמויות. שמעו, בספר שבו שתי דמויות תקועות על הר מושלג בלי אף אחד אחר, אני לא מצפה שיהיו הרבה חבר'ה בסביבה, אבל הכותבת ממש הזניחה את הדמויות של הספר בעיניי. הדמויות בסיפורי הרקע חסרות עומק. יש להן שם, וזהו. בלי אופי ממש. ומרגישים את זה, מרגישים שפשוט מדברים על שמות ופחות על אנשים של ממש. אז זה פחות מעניין. (ספוילר: מה גרם שסיפור הרקע של פול לא עד כדי כך שונה מסיפור הרקע של ג'יין.) הסופרת מתארת לפעמים קטעי זכרון, אבל איכשהו הם תמיד חוזרים לאותה סצינה יחידה שהיא מציינת אותה לאורך כל הספר. כאילו שזה הזכרון היחיד שיש במוח של הגיבורה.
וחוץ מהאופי וסיפורי הרקע, גם השינוי הנפשי של ג'יין לא מספיק הגיוני ואמין. כאילו, רגע אחד היא מתאבדת-לעתיד, וברגע הבא היא שורדת-התרסקות-מטוס שנאבקת על חייה בכל כוחה. המעבר חד מדי, ולא מספיק ברור.
עוד משהו די מטריד: כקוראת, ג'יין נשמעת לי בת 17 ופול נשמע לי בן 20 או 21. בפועל, בספר מצויין שג'יין בת 15 ופול בן עשרים ומשהו!!! האם עלי לזעוק פדופיליה? כאילו, אני יודעת שלא באמת, אבל זה די דוחה. ילדה בת 15 עם בחור צעיר בן עשרים ומשהו. וזה גם לא הגיוני לי שג'יין בת 15 מבחינת האופי וההתנהגות וכל זה.

(((*ספוילרים ענקיים ביותר, נא להפסיק לקרוא: טוב, גם הסוף הטרגי לא כל כך עשה לי את זה... אני שונאת סופים טרגיים. לא כיף לי לקרוא את זה. אנשים אומרים, "אבל זה מציאותי!" מי צריך ספרים אם אתה רוצה משהו מציאותי? לך תחייה את חייך ותלך לקניות בסופר ותעשה שיעורים במתמטיקה. זה לגמרי מציאותי. אבל זה לא מעניין ואף אחד לא ירצה לקרוא את זה. טוב, אז אחרי הנאום חוצב הלהבות שלי על סופים טרגיים, אני גם חייבת לחזור שוב לעניין של המסר ולהגיד, שאחרי הסוף הטרגי, התגובה הטבעית של הדמות אמורה להיות אחרת לגמרי. היא צריכה לרצות שוב להתאבד. אז... בקיצור, הסוף מעפן שכזה, מלודרמטי ולא ממש כיפי לקריאה. הייתי מרחיבה ואומרת שאפילו הקטעים שלפני הקטעים-המתקרבים-לסוף, הם קצת יותר משעממים, כי הכל בהם זה טיפוס בהרים, ולכן ציינתי קודם שהחצי הראשון של הספר מעניין יותר מחציו השני. אוקיי. סוף ספויילרים.*)))

ולסיכום,
זה כן ספר ששווה לקרוא. הוא לא מושלם, ויש לו הרבה פגמים. אבל כן כדאי לקרוא אותו, בשביל החצי הראשון, ובשביל השאלה הטובה שעולה בספר, ובשביל הכתיבה הנהדרת.

רוב הספרים האחרים שדירגתי ב-5 כוכבים, היה בהם משהו ייחודי להם. איזה מסר, שאלה, או סתם רעיון מעניין ו/או מקורי.
"אודרי חכי" הזכיר לי, במובן הזה, סרט קומדיה רומנטית ממוצע. אוקיי, אז יש את ההורים והחברה הטובה והאקס והחבר החדש, וכל מיני סיבוכים של אודרי עם מעמדה הסטלבריטאי החדש.
אבל!
בכל זאת נתתי לספר הזה 5 כוכבים, ולא סתם. כי אפילו אם הרגשתי שהיה משהו קצת סתמי בספר, הוא היה בנוי ועשוי טוב. כמו שיש סרטי קומדיה רומנטית לא מאוד מקוריים ולא ממש יוצאים-מן-הכלל מבחינת הרעיון שלהם, אבל הם בכל זאת עשויים מצויין ואפשר להנות מכל רגע.
אז "אודרי חכי" לא יותיר אצלך רושם עמוק או איזה מסר חדש (למעט העובדה שלהיות סלבריטאית זה לא כיף כמו שחושבים) - אבל הוא כן ייתכן חווית קריאה כיפית, קלילה ומשעשעת.

בתור אחת שלא ממש חובבת דמדומים, די הופתעתי לשמוע שחברתי המבינה-בספרים המליצה לי לקרוא את "גוף מארח". והנה אני, מדרגת אותו כאן ב-5 כוכבים...

אז כן, אהבתי מאוד. יש לספר חסרונות, אבל באופן כללי הייתי מגדירה אותו כספר מצויין. ולמה?

עולם:
אז קודם כל, כל הספר מלווה במעין אווירה מדהימה ומיוחדת. אפשר ממש להכנס לתוך הסיפור וזה מרתק. הרעיון עצמו של פלישת חייזרים (שקרויים בספר 'נפשות') הוא נדוש עד מוות, אבל הסופרת בנתה לנפשות אידיאולוגיה, מערכת חברתית, תכונות אופי ועוד ועוד. הם לא סתם חייזרים שבא להם להשתלט על העולם, הם יותר מורכבים ומעניינים מזה, ואין טעם נדוש בפה. מה גם שהספר מתואר מנקודת מבטה של אחת הנפשות, ולא מנקודת מבט של אדם, שזה מעניין במיוחד בגלל איך שהסופרת בנתה את הנפשות והאידיאולוגיה שלהן.

כתיבה:
טוב, אין מה להגיד. החפירות של בלה מדמדומים לא נמצאות. ואני אישית חושבת שהכתיבה של הספר יפהפייה. מילים יפות, משפטים יפים, כל הדברים האלו גורמים לקורא להכנס עוד יותר עמוק לסיפור כי הכל מתואר מעולה. לי אישית יש בראש תמונה חדה מאוד של הכל. אהבתי מאוד.

עלילה:
אני חייבת לומר שבקריאה הראשונה, ההתחלה הארוכה שעממה אותי למוות. נאבקתי להמשיך ולקרוא רק כי חברה טובה המליצה לי על הספר, ואני סומכת מאוד על ההמלצות שלה. אבל, אחרי זה, העניינים מתחילים להיעשות הרבה יותר מעניינים ומורכבים. הסצינות בנויות היטב, מותחות ומעניינות, ויש גם הפתעות.
סיפור האהבה כן טוב אבל מעט מאכזב לפעמים, במיוחד בגלל היחס של הגיבורה אליו. אבל בסך הכל כן נהניתי ממנו.

דמויות:
הנושא הזה מעט מורכב. נתחיל בגיבורה - היא בסדר, למעט העובדה שהיא לוקה בתסמונת בלה סוואן, של הקרבה עצמית מופרזת ומעצבנת. רוב הספר היא בסדר גמור ואפשר לחבב אותה, אבל יש לה קטעים של הקרבה כזו וזה עולה על העצבים ופוגע באמינות שלה. עוד תכונה שהיא ירשה מבלה סוואן היא חוסר בטחון עצמי, אבל זה לא מאוד מפריע הפעם.
דמויות המשנה טובות מאוד. רובן בנויות היטב ומעניינות גם אם הקורא לא מחבב / אמור לחבב אותן.
הדמויות היותר שוליות פחות טובות. באופן כללי, הקורא מכיר אותן פחות או יותר רק בשם ואולי עוד איזו תכונה חסרת תועלת כמו מישהי ששיערה מתחיל להלבין, וגם את זה שוכחים עם כל הדמויות שמוצגות ובמהלך 600 עמודי הספר. הסופרת יכלה להשקיע קצת יותר, ודווקא בלי הרבה מאמץ.


אז לסיכום, אני ממליצה לקרוא! זה לא ספר מושלם, אבל הוא מרתק ולגמרי שווה קריאה.

נתחיל בזה שהעלילה לא מתוחכמת בעליל, ודי משעממת למעשה. אוי! כוחות האופל! ליידי טרנטולה או וואטבר מנסה להשתלט על העולם! נורא. ובל נשכח את קבוצת הילדים-שלא-מבינים-כלום-מחייהם שנועדו להציל את כל העולמות!
המסע שלהם גם כן משעמם ולא קשור.
העולם, חסר כל ייחוד. יערות, כפרים, כל הדברים האלה, כמו בכל ספר פנטזיה קלאסי. מערכת הקסמים נדושה עד מוות חוץ מכמה יסודות שהסופרת הוסיפה מחמשת היסודות הסיניים, וזה בערך הדבר היחיד שאהבתי בספר. קמיעות קסם? שיא המקוריות.
והיצורים בעולם מחולקים לשתי קבוצות: קבוצת היצורים הלא מקוריים שנמצאים בכל ספר פנטזיה נדוש, כמו ענקים, וקבוצת היצורים של הסופרת שמנסה להיות מקורית. כמו ה'הונשיקרפים', שהיו הדבר הכי מצחיק בספר הזה. כאילו, "אוקיי, בוא נמציא יצור קסם מקורי! אממממ... אמממ... טוב! נקח היפופוטמים ונצבע אותם בסגול ונקרא להם הונשיקרפים!"

הדמויות לא אמינות ודי חמומות מוח, האמת. וכמובן, שבלוניות וחסרות כל עומק. באמת, ההשקעה שניתנה לדמויות היא מזערית. כל דמות היא איזה סטריאוטיפ אחר, וכל אחת עשויה בצורה מעצבנת ושטחית.
הניסיון ליצור להן כינויים מיוחדים יוצא יותר הזוי ופתטי מאשר נחמד ומעניין.

אולי יש כאלה שאהבו את זה, אבל גם השילוב בין העולם האמיתי לבין עולם הפנטזיה, יחד עם העובדה ש"העולם האמיתי" הוא גרסה מוזרה של עולמנו, צרם לי.

בקיצור...
לא. (:

מדהים. לסופר יש כישרון רציני, במיוחד בלגרום לקורא להזדהות מאוד עם סיטואציות.
לדוגמה, כל סופר יכול להחליט להרוג את אחת הדמויות שלו, אבל לא משנה כמה המוות נורא, הקורא לא בהכרח ירגיש עצב. הריגת דמות היא הרבה פעמים, בעיניי, אמצעי זול לרגש את הקורא. פיליפ פולמן מצליח ליצור סצינות מפחידות ומרגשות גם בלי להרוג בהכרח. מצאתי את עצמי מזדעזעת, נעצבת ופוחדת יחד עם הדמויות בצורה חזקה ומיוחדת.
מומלץ בחום!