מכירים את הספרים האלה, שבהתחלה קוראים אותם בקצב מטורף,ונדמה שזה בלתי אפשרי להפסיק, אבל כאשר מסיימים לקרוא - אתם עוצרים רגע, מעכלים את מה שקראתם ושואלים את עצמיכם :"למה בכלל קראתי את הספר הזה? מה חשבתי לעצמי?!" ?
"לרחם על סיליה" הוא בדיוק ספר כזה.
האם הוא ספר רע? לא. האם הוא ספר טוב? ממש לא, וזאת בדיוק הבעיה: הספר סובל מ"אנמיות" מוחלטת. הוא ספר לא משהו מבחינה עלילתית: העלילה מופרכת מדי לטעמי, למרות שהספר מתאר את חיי היומיום. הדמויות סובלות מרדידות-יתר, למרות שיש שם מכתבים שאמורים לתאר את רגשותיהם.
המעלה היחידה כמעט של הספר, וזו הסיבה שדירגתי אותו ב-2 כוכבים ולא באחד, היא היכולת שהזכרתי לעיל- לגרום לקורא לא לעזוב אותו באמצע, אלא לגמור אותו עד הסוף. זה גם משהו.
לסיכום: ספר סביר, אבל השמיים לא יפלו אם לא תקראו אותו...

יש הרבה סיבות לקחת ספר מהמדף. סיבות טובות יותר או פחות, אבל יש המון.
יש גם סיבה אחת לא נכונה לקחת ספר מהמדף.
נחשו מאיזו סיבה שאלתי את הספר מהספריה.

אני באמת מחייכת לעבר כל אחד שמצליח לנחש את הסיבה שלי. אני עומדת לחייך לעבר הרבה אנשים.

אז, אחרי האכזה העצומה שחוויתי כשגיליתי שלא, ג'קלין זה לא שם קוד לג'ים, שלא, מוריארטי לא נשאר בחיים (סטייד אלייב. אני אצחקק על זה במשך שאר הביקורת.), שלא, הוא גם לא הוריש את היומנים שלו לנינה שלו, ובטח שלא, הספר הזה הוא לא פירוט על הפלתו של שרלוק הולמס במסווה של ספר נערות מתוק וורדרד, אני יכולה להגיד שדווקא די נהניתי מהספר.

היום הברזתי בפעם הראשונה בחיי משיעור. בהפסקה הלכתי לספריה, בחרתי ספר לפי מספר קריטריונים קפדניים ביותר ("שם משפחה של הסופרת? מוריארטי? זה בטח היומנים שלו במסווה. מוחרם&" "לא לדלג בספריה. את לא מחרימה, את שואלת. קראת בכלל את התקציר?" "לא נחוץ."), חיפשתי לי סלע כזה, שאף פעם לא שמתי לב אליו, ושאף אחד לא שם לב אליו, ממש ליד הקפטריה, בין שני שיחים ובכל זאת חצי על השביל, הוכחתי שוב את כישורי ההסוואה המרשימים שלי (העובדה שהתיק שלי היה ירוק וגם הכובע עזרה.), וקראתי במשך שעתיים. הייתי משתגעת מעוד שיעור היסטוריה אחד. באמת. הם פשוט... משעממים (גם על זה אני אצחקק במשך שאר הביקורת. כמה שאני אוהבת את שרלוק.).

אני רק רוצה לציין שני דברים. ראשית, אני אוכלת כל בוקר דייסה עם חלב שקדים, שלושה סוגי שקדים והמון קינמון. אני בהחלט לא מבינה למה אליזבת לא אוהבת דייסה.
שנית, אני שונאת –שונאת- לרוץ. הליכה יותר קל וטוב לברכיים מאשר ריצה, ודילוג זה יותר כיף. ערכתי מחקרים מעמיקים (שפנות הניסויים- חברותי לשיעור ספורט, במהלך השיעורים, בהנהגת העצלנית הגדולה מכולם –אני), וגיליתי שללכת ברוב המקרים יותר מהיר מריצה. לכל טווח, אני פשוט אלך.
נראה שאני ואליזבת התחלנו לא טוב. לא הבנתי אותה בכלל. בגלל זה הייתי מופתעת שכן חיבבתי אותה אחרי הכל.

כתוב שם בפינה ביקורת ספרותית. אף פעם לא שמתי לב לזה. אני לא עומדת בקריטריונים לביקורת כזו, נכון?

זה אהבתי את המבנה של הספר הפתיע אותי. המון המון מכתבים, מכריסטינה, אל כריסטינה, מאמא, שלושה פקסים בשלב מסוים, גלויות, מכתבים מאגודות –התאחדויות- שונות ופתקים בעילום שם. אני לרוב שונאת ספרים שבנויים ככה. זה מעיק עלי. איכשהו, פה זה היה נחמד.

אז אולי העלילה קצת קיטשית. אולי מתוקה מדי. הסוף טוב מדי. יש עוד פרט שלא הבנתי (על האיש שנחנק מהלובסטר.). העלילה יכלה להיות עלילה של זבלון נערות מהסוג הזול ביותר שאני מסרבת להתקרב אליו.

אני לא כותבת ביקורות ספרותיות. אני לא בנויה לסוג הזה של כתיבה.

כן, כנראה הספר הזה הוא ממש לא הסגנון שלי. דמויות שאני לא מבינה, מבנה שמעצבן אותי, עלילה שנשמעת ורודה ורדודה, אכזבה עצומה שחיכתה לי אחרי כל עמוד שהפכתי (אולי בעמוד הבא הוא מתחיל לפרט את הרצח של שרלוק. אולי בזה שאחריו.).
מצד שני, גם להבריז זה לא הסגנון שלי. אולי פשוט רציתי להיות לא-אני למשך שעתיים.

רוצים שאני אסכם לכם? כן?
אני אוהבת לשאול שאלות רטוריות, ואז לענות עליהן בעצמי. לא, לא נראה לי שאתם –או אתן- רוצים –או רוצות- שאסכם לכם -או לכן-(הידד ללורטה ולפמיניזם שהיא מפגין.).
בכל זאת, הנה. לא יודעת. פשוט ספר קליל וחמוד, מתאים לפעם הראשונה שבה התעלמתי מהצלצול. אפילו אם אחזור להיות עצמי - וחזרתי-, אפילו אם לא אקרא אותו יותר בחיים, אני אזכור אותו בחיוך, המלווה שלי בהברזה הראשונה שלי. כן, ככל הנראה גם האחרונה. העזתי ומרדתי מספיק לשאר שנות התיכון שלי.


(הערה קטנה- נוספה ב-2.2.2014: מסתבר שהברזתי מהשיעור הזה שבו חילקו לנו את החלק הבא של הבגרות שלנו והסבירו מה לעשות שם. יש לי רגשות אשם. מה לעשות, יש אנשים בלי מזל.)

אני חולה על הספר הזה. באמת. אחד הספרים החמודים שקראתי, בעיקר לנוער.

אליזבת מקבלת מכתבים. מעמותות כמו אגודת האמת לאמיתה (מלחיץ ביותר) ואגודת המסתורין המסתורית, מכתבים שאומרים לה שהיא לא שווה, שהיא לא תצליח, שמי ירצה אותה. יחד עם ההתכתבות עם כריסטינה מבית הספר השכן (מכתב על נייר אמיתי, ישמור השם) ופתקים על המקרר מאמה העסוקה, נוצר רומן מכתבים מקסים.

אומנם העלילה לפעמים מופרכת (קרקס? באמת?) וסיליה (החברה הטובה) מעצבנת, והמשפחתולוגיה מתוסבכת והקטע העצוב ממש ממש עצוב; אבל התלונה העיקרית שלי היא ששם הספר והכריכה לא תואמים ומשווקים נכון את מושלמותו, וזה לא משנה כי התובנות הרגישות של אליזבת, הרומנטיקה, ההתבגרות הכנה והאמינה [סוף- סוף מתבגרת שלא מתדרדרת לאלכוהול, סמים ושת'] והחברות החדשה שנוצרת מפצים על הכל. והסיבה למה אליזבת אוהבת לרוץ כמעט גרמה לי לשקול את זה בעצמי (לא באמת).

הספר רומנטי ומתוק ומצחיק. אליזבת מקבלת מכתבים ובסוף היא גם עונה להם ומראה כמה היא התבגרה וכמה יש לה להציע. כמו לספר הזה.

אפתח ואומר ש"לרחם על סיליה" הוא אחד הספרים האהובים עליי.

אני לא מכירה הרבה ספרים שהנושא המרכזי שלהם סובב סביב חברות. רוב הסופרים חושבים שאם דנים ביחסים בין בני אנוש, רק רומנטיקה זה מה שמעניין, והספר הזה בדיוק מוכיח שלא. החברות בין אליזבת וסיליה מורכבת ומעניינת, ואני הרגשתי שהיא לא פחות מעניינת מסיפור האהבה שיש בספר.
הספר מתואר באמצעות מכתבים בלבד. אבל זה לא ספר שמתאר רק החלפת מכתבים בין שני אנשים; יש החלפת מכתבים בין אליזבת לכמה וכמה אנשים, בסגנונות שונים. ונוסף על הכל, יש גם מכתבים מצחיקים שאפשר לומר שאליזבת כותבת לעצמה, מכתבים פרי דמיונה - לדוגמה, מכתבים מ"אגודת המתבגרים" הדמיונית שיורדת שוב ושוב על אליזבת ועל חיי-המתבגרת שלה.
המבנה הזה יוצר ספר שיש בו גם קטעים מותחים ומעניינים, גם עצובים, וגם מצחיקים. הכתיבה של הסופרת קולחת ומתארת מציאות שלמה, שזה יפה וגם ממש מכניס אותך לתוך עולמה של אליזבת.
הדמויות גם כן טובות וכיפיות, ומה שחשבת על כל אחת מהן משתנה במהלך הספר. עוד משהו שאהבתי בספר הוא שלא כולם יוצאים בסדר גמור (ואני לא מדברת על דמויות מרושעות, אני מדברת על דמויות רגילות). לסופרת אין את הצורך הזה להפוך את כולם לצדיקים או לאנשים שאתה מבין אותם ומזדהה איתם; וזה מאוד מציאותי בעיניי, ובכלל לא פוגע בחוויה של הספר.

בסיכום של מה שאמרתי, אני מאוד ממליצה על הספר!
זה ספר כיפי ויפהפה עם אווירה נהדרת.

הספר מ-ה-מ-ם ובגדול!!!!!1
אני אישית ממליצה לכולם!!!
יש שם הומור רומנטיקה בדיחות צחוקים והפתעות!!!

רק שיש חיסרון קטן הכריכה מזעזעת - הבנות נראות כאילו יצאו מקבר ומכריחים אותם עוד לחייך!!!
השאר סבבה :)

החיים של אליזבת קלירי לא פשוטים: חברתה הטובה סיליה נעלמת כל הזמן, אבא שלה מופיע פתאום אחרי היעדרות ממושכת, התקשורת שלה עם אמה מתמצה בפתקים שהן משאירות זו לזו על המקרר, ונוסף על כל אלה - המורה לאנגלית מאלץ את הכיתה לכתוב מכתבים (על נייר!!!) לזר מוחלט מבית הספר השכן. "שלום לך מישהו זר לגמרי ולחלוטין, הדבר הראשון שיש לי להגיד לך הוא שאני שואנת דייסה כל דייסה בעולם!!! ביקיצר הספר מעולה מדליק מהמהם תקראו אני אומרת לכם הספר קורע מצחוק אתם תפלו מהכיסא אחרי כל מילה הספר הוא בדיחה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ספר פשוט מעולה וכיפי!!!
הכתיבה חמודה וזורמת, כל הדימויים שהסופרת משתמשת בהם פשוט הזויים ומצחיקים, ואליזבת (הדמות הראשית) מצליחה לעורר בקלות הזדהות ואהדה.
אחד הספרים שאני יכולה לראות מידי פעם בספריה ולקחת אותו שוב ושוב, לא משנה שכבר קראתי אותו איזה 5 פעמים לפחות...

ספר חמוד ביותר, רומן קיטשי שכזה, מעניין, לא הייתי אומרת שהוא ריתק אותי, אבל בהחלט חיכיתי לבאות.
פשוט חמודי כזה.

חבל על הזמן
ספר הכי טוב שיכול
להיות אהבתי כל מילה
ממליצה לבני 13 ומעלה P: