הספרים שהאדם קורא הם תבנית נוף מולדתו (אה! תאכל אבק, טשרניחובסקי) ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר ודאי יש. הסופר האהוב על אשתי, שנולדה וחיה כל חייה בכפר הוא מאיר שלו, שחלק ניכר מספריו מתרחש בכפר זה ואחר. ואילו אני, שמלבד השנה וחצי האחרונות, שבהן אני נושם אוויר פסגות באותו כפר שנזכר קודם, הייתי עכבר העיר מיום היוולדי, מעניק את כתר הבכורה לסופרים עירוניים כמו קנז ומגד. אני זוכר את הפעם הראשונה שקראתי את הספר, מבטינו הצטלבו, עפעפינו התעפעפו. זה היה בסתיו 2008, טיילתי בארצות הברית וישנתי לפרקים במרתף (שנקרא בפי המקומיים בייסמנט) ביתם של קרובים בניו ג'רזי, בפרבר לא רחוק מגשר ג'ורג' וושינגטון בניו יורק העיר. ספריה גדולה ומאוכלסת בספרים רבים באנגלית הייתה באותו בייסמנט, ואת עיני צדו האותיות האשוריות המוכרות והאהובות של "מחזיר אהבות קודמות". ההיתקלות הקודמת שלי עם קנז התרחשה חמש שנים קודם לכן, בשנה הראשונה של השירות הצבאי. נשלחתי לאבט"ש של שבועיים בבסיס רחוק בו לא הכרתי איש. הרגשתי עצוב ובודד ועזוב וגלמוד, ופחדתי פחד מוות שאהיה חייב לשירותים באמצע שמירה ולא יהיה אף אחד שיחליף אותי ואיאלץ לרדת מהעמדה ובדיוק אז יעבור קצין וידפוק לי תלונה ויזרקו אותי לקלבוש, ולכן המעטתי באכילה ולא היה לי כל כך כיף. לקחתי איתי לבסיס את הספר התגנבות יחידים והתעודדתי בקריאתו. שימח אותי לדעת שיש חיילים שסובלים יותר ממני. אפילו שהם משרתים בשנות החמישים, אפילו שהם בסה"כ דמויות בדויות. הפעם, התפאורה הייתה מלבבת יותר, אבל הבדידות לא פחתה. גם עכשיו הייתי לבד, נע ונד ברחבי היבשת הענקית. מגיח מבית קרוביי צפונה ומערבה. את קנז לקחתי איתי לאחת הגיחות האלה. אפשר לומר שכשם שעלילותיהם של הטירונים הכף למדים בהתגנבות יחידים נשזרו בתחושות החייל הצעיר שנשלח לאבטח בסיסי תחמושת ובתי כלא למחבלים, כך נשזרו הדמויות במחזיר אהבות קודמות בתחושות עגמומיות שפקדו אותי בטיול לאמריקה.
הייתי שמח לדעת מי היו השכנים של קנז, מכיוון שגם במחזיר אהבות קודמות, וגם באישה הגדולה מן החלומות וגם בשורפים ארונות חשמל, נראה שדחוף לסופר להוכיח לקוראיו כי צדק סארטר כשכתב "הגיהינום הוא הזולת" וצדק ר' יוסי במסכת אבות כשהשיב על השאלה: איזו היא מידה רעה שירחק ממנה האדם? במילים: שכן רע. בשלוש היצירות האלה, השכנים בבניין המגורים (או בבית המשותף, כפי שנקרא בעבר) עושים זה לזה את המוות, בשלל דרכים, בכישרון, במיומנות, ביצירתיות אין קץ. והם רעים וגסים ועילגים ולא מקפידים על אותיות אית"ן בגוף ראשון יחיד, ולפעמים, כשקראתי את שלושת הספרים שהוזכרו לעיל, הייתי מדמיין את קנז, יושב לו בדירת הארעי השכורה בפריז, משקיף בקרירות, אולי אפילו קצת במיאוס עלינו, הישראלים, האזיאתים, הלא מחונכים, אספסוף מיוזע, וכותב עלינו, אותנו, במידה מסוימת של התנשאות.
אבל, שלא תשתמע חלילה נימה שלילית בדבריי. מחזיר אהבות קודמות הוא הספר האהוב עליי, ואם הייתה אפשרות הייתי מעניק לו שבעה כוכבים. למעשה, מאז עלה, באותו סתיו אמריקני לפני 14 שנים, לראש מצעד ספרי הפרוזה הפרטי שלי תוך שהוא מדיח משם את "על מצבו של האדם" של פנחס שדה (כן, אפשר לזהות כאן איזה דפוס: חיבה או משיכה לדמויות שוליים עירוניות) הוא עדיין עומד שם בגאון, בלתי מודח או מנוצח)
קשה לי להסביר למה אני כל כך אוהב אותו. אולי זו השפה. נניח אם בספריו של עמוס עוז, כמעט כל הדמויות מדברות, ובכן, כמו עמוס עוז, עם עברית של אלוהים, עשירה ומדויקת ומבריקה ומלוטשת ומסותתת וכן הלאה, הרי שאצל קנז, שאני בטוח שהעברית שלו לא פחות משובחת ומהוקצעת משל עוז, הדמויות מדברות כמו שאנשים מדברים עברית. אנשים ברחוב, בסופר, בחדר מדרגות. עברית, לא ספרותית, לא מסותתת, קצת עילגת, קצת שבורה, לפעמים עם מבטא (למשל מר שוורץ מוועד הבית)
אולי אלה הדמויות, הקול הייחודי שקנז נותן לכל אחת מהן. לכל הבודדים. לאבירם הרווק המזוקן עם הכלב. ליעקב הנכה. לעזרא שבנו ערק מהצבא. לגבי היפה שמאוהבת בגבר נאלח. אולי אלה הקשרים שנטווים בין כל הדמויות ככל שהעלילה מתקדמת. ואולי אלה כל הסיבות ביחד שהופכות את הספר לטוב, מרתק, קריא מאוד. כמו שכבר כתבתי - שבעה כוכבים.

אופ.
זאת התגובה שלי.

על פי ריחרוח לא מאוד מעמיק קיבלתי רושם לסוג ספר שבדיוק רציתי, בלי מדי טרחנות רציתי בדיוק את ה''איש - איש וסגנונו החיצוני והפנימי, איש - איש והמקום שיש לו או שהוא מבקש לכבוש בחברה הסובבת אותו. החברה הזאת, החברה הישראלית של זמננו, מתגלית כאן בעיקר בבינוניותה ובעליבותה. אף על פי כן, כל תחלואיה אינם יכולים עדיין ל"לב המתגעגע לראות קצת יופי, קצת אור אחרון לפני שקיעה" - והגעגועים האלה הם החסד הגדול שהרומאן מעניק לקוראיו.''
ואם נהנתם, אני יכול להבין. אבל אני? חצי ספר חיפשתי את הנקודות המרגשות, הנקודות המזעזעות, הלא נוחות, הפנימיות והסודיות, ולא מצאתי.
התחושה כן מובילה לשם, אבל כמו תעתוע, נתקלתי בקיר באכזבה.
פרשתי קצת אחרי החצי, לא לגמרי כי זה שיעמם אותי מאוד, אלא כי יש לי על הפרק ספרים הרבה יותר מושכים.
פשוט מצאתי את הרגשות והסיטואציות בצורה כהה ולא מרגשת או מיוחדת, וחבל לי.
אולי תהנו, הספר לא גרוע, בכל זאת אתן לו 3 כוכבים, שוין.

אל מחזיר אהבות קודמות הגעתי עם ציפיות אחרי 'התגנבות יחידים' המשובח. לא התאכזבתי, הכתיבה של קנז משובחת ומהוקצעת היטב, אבל הקדרות והניכור שבספר מכווצים את הלב.
הסיפור הוא סיפור ראליסטי עד כאב המתרחש בתל אביב של שנות התשעים. סיפור הנוגע במצב הקיומי של האדם בצורה נוגעת ללב, מכמירה, ויחד עם זאת חסרת רחמים ואפילו אכזרית. הדמויות ברובן, עגומות, עלובות, אפורות, חסרות אהבה או מחפשות אחריה בנואשות, ואף שהסיפור מתרחש ברובו סביב בית דירות בתל אביב, נראה שלרובן אין בית במובן העמוק של המילה.
אבירם הרווק הבודד והמתבגר, הוא "אדם דחוי שהחיים דרסו אותו והשליכו אותו מוכה וחסר אונים בצד הדרך". יעקב, שאת דמותו כותב קנז בגוף ראשון, הוא זקן שעבר אירוע מוחי, חצי משותק, שמטופל על ידי עובדת זרה. גבי היא אישה יפה שמחפשת אהבה במציאות בלתי אפשרית. ועזרא הוא איש משפחה מסור ונאמן למדינה ולצבא שהבן הבכור שלו עורק מהצבא ומנפץ את עולמו המוגן והבטוח. כנראה שהמשותף לכל הדמויות הוא הכניעה, מרצון או מכורח, לאפרוריות ולחוסר האונים שבחיים. ועל אף הכל קנז מצליח לגולל את סיפורן המנוכר בצורה חודרת וכובשת כך שההזדהות, עם המצוקה והכאב עם העליבות וחוסר האונים, אמתית, ובהחלט לא מלאכותית או מאולצת.
מה אומר ומה אדבר, קנז רוקח סיפור קשה, קודר, ועל פניו, חסר תקווה. אפילו בפי עדה, הדמות היחידה היציבה בסיפור שם קנז ציטוטים מ'הזר' ומ'הדבר' של קאמי, ומדמה אותה לאישה שהסתגלה לחיים של העמדת פנים והונאה עצמית ומטיפה להשלמה והתפשרות עם החיים. כאומר זה המרב שתצליחו להפיק מהחיים...
לקראת סוף הסיפור אבירם מבקש מאביו שיקרא לו את האגדה על העוף "שעשה קן על שפת הים ושטף הים את קנו ואמר איני זז משם עד שאעשה ים יבשה ויבשה ים, מה עשה? נוטל מים מן הים בפיו ושופך ליבשה ונוטל עפר מן היבשה ומשליך לים" (שאגב, למי שמתעניין, לאחר חיפוש מצאתי שהמקור הוא במדרש רבה על מגילת אסתר, ובמקורו הוא משל על המן הרשע...). ולאחר שאביו מסביר לו כי זהו משל על חוסר התוחלת שבנקמה. אומר אבירם: "ואולי זה אומר לנו שכבר בנקודת ההתחלה, אנחנו במצב של העוף הזה אחרי האסון, וכל החיים זה כמו ניסיון לייבש את הים טיפה-טיפה במקור"(271).
דומה שבעולם שקנז טווה אין מקום לתקווה, לקצה אור, לחמלה, רק בדידות וניכור. כמה עצוב.

אם הייתי מבקר ספרים מקצועי אזי הספר הזה היה מקבל את מלוא חמשת הכוכבים.
על הכתיבה , על התפתחות העלילה ,על עגלגלות הדמויות והשונות שלהן. האמת הייתי מוריד מספר נקודות על הסיפור של עזרא ואישתו : משהו בהתנהגות הדמויות שם לא הרגיש אמין, אבל זה עדיין היה חמישה כוכבים.
אבל אני כותב פה יותר על החוויה שלי כקורא סובייקטיבי ויצא שהספר הזה נקרא בתקופה בה הייתי מעדיף להשתמש בספר כמקלט מהמצב , כאמצעי בריחה בעוד שהספר הזה הוא מאוד חוטא בריאליסטיות.
ועוד ריאליסטיות ישראלית.
הספר מביא את סיפורו של מספר דמויות תל אביביות שסיפורן נוגע אחת בשניה. אלו דמויות שכל אחד מאיתנו ( לאו דווקא בתל אביב) יכול לפגוש בחייו, הן לא עלובות אבל הן בדרך כלל גם לא יהיו דמויות שנעצור להתעמק בעולמן.
זהו ספרו הראשון של קנז שאני קורא. לפני כמה חודשים קראתי תרגום שלו לסימניון – האיש שצפה ברכבות – התרגום הרגיש כאילו כל מילה נבחרה בקפידה וזה אחד הספרים היחידים שקראתי שבו מרגישים את התרגום במובן החיובי.
מחזיר אהבות קודמות לא כתוב בשפה מיוחדת או ציורית במיוחד אבל הוא עדיין הצליח להחזיק אותי מסוקרן מהעמוד הראשון.
החטא השני של הספר מלבד הריאליסטיות שלו ( ואולי זה פשוט המשכו של אותו אחד ) הוא שהוא מגיע לאותה בנאליות שיש בהרבה ספרים ישראלים בהם הכל נגמר בהתנפצות .
השם הוא מצוין. ההסבר לשם מופיע בסיפור קצר באמצע הספר אבל איני בטוח מדוע זהו השם המיצג את הספר. חשבתי שאולי זו אינטרפטציה מסויימת ל"כף הקוף", כולם מקבלים את מה שביקשו אבל לא את מה שרצו , אבל זה קצת לכפות את הפתרון על העלילה. אני אשמח לשמוע הסברים אחרים.

אסיים בציטוט:

לקראת סוף הספר מצותת משל מספר האגדה של ביאליק ורבניצקי:
" עוף אחד קינן על שפת הים. עלה הים והציף את קינו. מה עשה? התחיל נוטל מן הים בפיו ושופך ליבשה, ונוטל עפר מן היבשה ומשליך לים. בא חברו ועמד על גבו ואמר לו: מה אתה עושה ומתייגע? אמר לו : אינני זז מכאו עד שאני עושה ים יבשה ויבשה ים. אמר לו: שוטה שבעולם, סוף-סןףת כמה אתה יכול?"
דמות אחת רואה זאת כמשל להבל בנקמה וחוסר היכולת שלה להביא סיפוק אמיתי, ודמות אחרת רואה בו את הסזיפיות של החיים ככלל.
שבוע טוב ושקט.

מה בין פקיד אפור שעובד בסכנות תיווך לזוג הורים שבנם הסתבך עם הצבא? מה בין צעירה תל אביבית מצודדת לקשיש בודד בכיסא גלגלים? מה בין ראש ועד בית שנלחם בחירוף נפש בתוספות בנייה של דיירים חדשים לפיליפינית צעירה, ששרה שירים בשפה מוזרה ועובדת סביב השעון על מנת לפרנס את משפחתה? מה בין מאהב מסתורי שמעמיד תנאים בלתי אפשריים בפני פילגשו לחייל שהופך את עורו ומפחיד את הוריו?
אין תשובה ברורה לשאלות הללו. כולם קשורים לבית תל אביבי אחד מדכא וקודר, חלקם קשר הדוק יותר וחלקם קשר מרפרף. מה שבטוח, כולם טיפוסים אומללים בדרכם, בודדים ומתבודדים. זו מתמודדת עם אהבה מטורפת, זה עם אובססיה, אחר עם געגועים לעבר והשאר עם פחד נטישה, משברי זהות והרצון להכרת תודה.

קנז מיטיב לתאר את הטיפוסים העצובים הללו ולא יכולתי שלא לעבור קשת רחבה של רגשות כלפי הדמויות: צער, חמלה, כעס, סלידה ורחמים. עם זאת, חיבה, אהבה והזדהות כלפי מי מהם לא הצלחתי לחוש.
חלק מקווי העלילה נסגרים, אך רובם נשארים פרומים, דבר שהשאיר אותי מתוסכלת מעט, אך ככל הנראה כוונת המחבר הייתה להשאיר את הסוף לדמיון ונשאר לי רק לקוות שכל אחד יקבל את מה שמגיע לו.

ספר ייחודי , שאינו מנסה ליפות את המציאות, אלא
מציג אותה במלוא הדרה וכיעורה ,כפי שהיא באמת .
בכל פעם אנו נחשפים לנקודת המבט של דמות אחרת ותפיסתה את המציאות לגבי המתרחש..ולבסוף כמו מלאכת מחשבת כל הדמויות מתחברות יחדיו וכל חלקי הפזאל מתחברים לתמונה שלמה.
אולי במן ערך סימבולי כי גם אנו קשורים זה בזה אם נרצה או לא וגורלנו אחד הוא .
בגידות בחיי הנישואים , דמות המאהבת , שמעל לכל הגיון ממשיכה להיות קורבן , להסתפק בפרורי אהבה , אם אפשר לקרוא לכך אהבה.. כואבת מושפלת , אך עדיין אוהבת, כל כך מלאת כמיהה ומוצאת בכך המון נחמה.
דמות המתווך המבוגר שמסתתר מאוחרי זקן עבות ובגדים בלויים , ומפתח ידידות כמעט רק עם כלבו ועורג בסתר לאותה מאהבת דחויה בדירת המסתור שמעבר לקיר .
כמעט הכל קרה שם בספר הקטן הזה .. כמו אוסף של סיפורים קצרים שנארגים לעלילה ארוכה ומאידך לא עמוסה מידי ...
הדפים מתארים ומכניסים אותך כרואה ואינו נראה לביתם של הורים שבנם ערק מן הצבא, לשיחות הסלון לדלות ולעוני .
צופים כמו זבוב על הקיר בהתנהלות היומית ובאינטרקציה של זקן סיעודי והמטפלת הפיליפינית שלו. איש עסקים מפוקפק , מזכירות, מאהבות , ואפילו רצח .
כמו תבשיל שמחייב בישול איטי איטי על אש קטנה קטנה ...
וכשטועמים ממנו חשים בכל הצבעים והתבלינים .
זמן רב לא קראתי ספר שלמרות שמדבר על תקופה אחרת בישראל של פעם , מתאר סיטואציות בדיוק מושלם שיכולות ללא ספק להתאים לכל תקופה גם לישראל של היום .
ספר שצריך לקרוא לאט , כמו לתת לכל דמות את המקום שלה. כאחת שבולעת ספרים ויכולה לסיים ספר בקלות ביום אחד.. הפעם באמת הסבלנות משתלמת .
קריאה מהנה

האם ההקרבות, השינויים, הוויתורים שאנו כופים על עצמנו כדי לזכות באהבתם של אהובינו, או כדי לשמר אותה, לא הופכת את אהבתם למזויפת, לא אמתית, מנוכרת?
האם הם עדיין יהיו מאוהבים בנו, או במי שהפכנו להיות?
כשקושרים אהבה בעבותות של תלות וצרכים כדי לא לאבד אותה, האם זאת עדיין אהבה?
את מי אנחנו באמת אוהבים כשאנחנו דורשים מאהובינו לשנות את התנהגותם, או הופעתם החיצונית, כדי שנוכל לאהוב אותם בחזרה?

דרך הכתיבה הנהדרת של קנז אנחנו מתלווים לדמויות שבניין מגורים תל אביבי מנוכר ומסוכסך משמש עבורן נקודת ממשק וצומת לדרכים בהן, כמו כולם, הן מחפשות אהבה ומסתפקות באכזבה, השלמה, ומידי פעם, רסיס תועה של חסד.

בניין דירות תל אביבי הוא התפאורה לעלילה רבת הדמויות ונקודות המבט שרוקח קנז. בין אם מדובר בדירת מחסן שנבנתה באופן לא חוקי ובין אם בביתם של זוג מזדקן- טכניקת המונטאז', אותו טלאי על טלאי של דמויות שונות מוביל כולו לנקודת מבט אחת- קודרת, מזדקנת, מכוערת. לפחות על פניו הדמויות כולן זקנות (גם הצעירות בהן) ומכוערות, מי שהתמזל מזלה לזכות בחסדי המראה היא ענייה מאהבה וכן הלאה. כל הדמויות כולן הן קורבנות של חסד נורא וכיעור כבד. קנז בוא איזה מין מעגל קארמתי קלוקל בו הפשע של אחד הוא העונש של אחר וכן הלאה. לא רק שכל דמות עצמה אינה מצליחה לצאת מסבך עולמה, אלא העולם כולו שרוי בכיעור דמויותיו. יחד עם זאת, פה ושם יש סימנים קלושים לתקווה, כמו למשל בדמות גרפיטי ברחוב הרצל- פינת סלמה - "מחזיר אהבות קודמות". שוב אותה הנחה של שכר ועונש, פשע ותגמול. כאילו אם רק נהיה טובים מספיק, יפים מספיק, יוכל לבוא הנס שיחזיר את האהבה. אך מה קורה אם זאת בכלל לא קיימת?
התפיסה הזאת נטועה די עמוק בבסיס הרומאן לפחות לדעתי והיא לא רק קשה ומדכאת, אלא כמעט פוריטנית במובן מסויים. כולאת. המיושנות באה לידי ביטוי לא רק בה, אלא גם לפרקים בגלריית הדמויות שאין להכחיש כי עדיין עובדת אבל כן שייכת כולה לעשור אחד או שניים אחורה. אני חושבת שהדברים האלה פוגמים בספר ולו במעט שכן הכתיבה של קנז מצליחה לחפות על הכל. כתיבה נהדרת, קולנועית ממש. קנז מצליח לחדור אל נפש דמויותיו ובורא מעברים מאוד חלקים בין דמות אחת לאחרת. ספר מעולה ועצוב.

סיימתי את הספר לפני דקות אחדות ואני די שמחה שהוא הסתיים.

הדמויות שונות בתכליתן אך בעלות מכנה משותף של אי מימוש עצמי. העלילה שנשזרת בינהן מאפשרת לנו הצצה לפסיפס אנושי, למלחמות האישיות של בני האדם ומזכירה לנו כי למרות שהן אנדבדואליות הן בעצם המלחמות של כולנו- כל אחד ו"מלחמתו" שלו. קנז מוליך אותנו במסדרונות הבנאליות וגורם לנו להזדהות עם החשק העז של הדמויות למשהו אחר- מרגש יותר, טוב יותר, יפה יותר, כל דמות וציפייתה שלה.

למעט 20 העמודים האחרונים העלילה זורמת בעצלתיים וכמעט דורכת במקום ורק בנקודה בה איבדת כל עניין, ישנו צעד נוסף קטן השומר אותך מלהניח לספר ואתה ממשיך לאו דווקא כי ישנו עניין מרתק ומהנה בחידוש אלא כי סוף כל סוף ישנו חידוש שכזה. הדמויות כולן אפלוליות, קודרות ועם נטייה חשוכה כזו או אחרת להרס עצמי, דבר שהקשה עלי בכל אופן להתחבר אליהן בפן הריגשי ודווקא כן רציתי בכך.

מעבר לכך ציחקקתי פעמיים שלושה והיו גם סיטואציות מעטות שנתפסתי בחדוות קריאה בגינן. מי שיקרא בין השורות ימצא גם כמה משפטים מחוכמים בנוגע לחיים שיגרמו לו להרהר אך לטעמי צריך לתת מעט איזון ולהעניק לקורא מעט נקודות אור גם בעלילה אנושית וקודרת זו ואם כבר חשקה נפשו של הסופר במשהו שיהיה בעיקרו קודר, שיהיה זה קודר שנוגע ברך של הבטן ולא קודר פושר.

בדיעבד אומר כי אם הייתי מדלגת עליו בצורה כזו או אחרת הייתי עדיין חיה בשלום עם עצמי.
קריאה מהנה!