לירלה קלפ נודע במפתיע שהוא אבא: זימון למשטרה(?) לבדיקת רקמות הבהיר לו שיש ילדה בת 7 שאמנם לא קוראת לו "אבא" אבל היא בודאות בתו. תזכורת חיה מאיזו מסיבה שבה השתכרו הוא שהיה בכתה יב' והיא מכתה י' והתוצאה - הפתעה המתגלה אחרי שבע שנים ומשהו.

יש כל מיני אימהות: אמהות חרדות, אמהות מסרסות, אמהות שאינן נותנות עצמאות לילדים שלהן, אמהות חכמות, אמהות טפשות...ואמא של שרלוטה איסבל השולחת אותה לבד בגיל 7 אל אביה שעל קיומו נודע לה ימים ספורים לפני הנסיעה, כי היא נוסעת לשבוע לספרד. ושרלוטה איסבל נוסעת ללא מחאה לפגוש את האיש הזר הזה ובפתק שהיא נושאת איתה נאמר לו שביום חמישי יחול יום הולדתה, וגם שהיא הכי אוהבת פרים ולחם לבן. האינפורמציה החשובה הזאת היא כל מה שירלה יודע על בתו החדשה או על ילדים בני 7 בכלל, והוא אמור להיות אבא שלה למשך שבוע שלם.

ירלה עצמו הוא סטודנט לתואר שני במדעי הרוח: שילוב בין ספרות ופילוסופיה. התזה שלו, המבריקה בעיני עמיתיו, עוסקת בפסיקים ונקודות בכתיבתו של פרוסט - הרמז העבה של רנברג לגבי מהותה חסרת התכלית של חשיבה אקדמית, השפה הנפוחה שמסגלים לעצמם חוקרי הספרות בה, התעניינותם האיזוטרית בנקודות חסרות ערך, הדיונים העקרים המעקרים גם את הספרות עצמה וההחלפה של החיים האמיתיים בבועה פלצנית, מרוכזת בעצמה בעלת כללים ושפה שזר לא יבינם.
רנברג מנסה - וגם מצליח - לעמת בין שתי יישויות שלא יכולות לשכון בכפיפה אחת: ילדה קטנה שכולה הווה, מעשיוּת, חדוות חיים ורגשות ואיש צעיר שהדימוי שלו בעיני עצמו כ"איש אשכולות" ו"חוקר מבריק" מחייב נטישה של כל החוויות הארציות - למעט שתית אלכוהול - בסוג של תחליף אינטלקטואלי לחיים. ירלה הוא אדם שהמודעות ממנו והלאה. "לשחק באבא" למשך שבוע אמור לעזור לו להבין עד כמה הרחיק מכור מחצבתו ומהחיים בכלל.

הספר חמוד ביותר. רנברג כותב בהומור רב על מצבים בלתי אפשריים בהם עומד ירלה, תוך שהוא מנסה להחזיק כמה כדורים באוויר: להיות אבא ראוי אבל לא לוותר על ליל שתייה עם חבריו, להתמודד עם שברון לב בתחום האהבה, להשוות נשים שאי אפשר להשוות בינהן, לארגן לראשונה בחייו מסיבת יום הולדת ועוד. תוך הקריאה נפרשים החיים בנורבגיה - יחסי ילדים והורים, מעמדות ודמוקרטיה וכמובן גידול ילדים. אני חושדת שרנברג, כמו גיבורו ירלה, לא הכיר ילדים אמיתיים וברא את שרלוטה איסבל וילדים אחרים בסיפור - כדי להוות משקל נגד לאיש האקדמיה היומרני, ואין ספק שהיא היטתה את המשקל לטובתה.

חיבבתי את הספר למרות שהוא לא חף מליקויים: דנברג כותב כל סצנה בארכנות ופרוט יתר, מה שיוצר גודש מעייף. התאורים של אנשי האקדמיה המתווכחים על זוטי זוטים מצחיק בתחילה ומעייף אחר כך. הסיפור לא אמין כמו כל הסיפורים שנוצרו כדי להדגים נקודה. אבל אלה דברים הבטלים בשישים: הספר חמוד, קולח ונעים לקריאה. יש לקורא שפע דמויות להזדהות איתם, וגם אפשרות לנזוף ולכעוס על דמויות אחרות. יאהבו אותו אלה האוהבים מוסר השכל וחוכמת חיים עממית (שהיא, כך אנחנו אוהבים לחשוב, עולה בהרבה על מה שמלמדים באקדמיה...).

גיל ההתבגרות, אומרים לי, נמשך היום עד גיל שלושים לפחות. זה מביא לחשיבה שאולי התבגרות היא לא שלב אמיתי אלא פער - פער בין בגרות הזמן של בגרות ביולוגית לזמן שבו החיים מכריחים אותך לקחת אחריות, והאחריות הזאת היא זו שמביאה אותך על כורחך להיות בוגר ורציני. עד אז אדם נהנה וסובל בו זמנית מהפער המאפשר לו לעשות כראות עיניו בלי מבט על שעון או על צרכים של מישהו אחר, ובו זמנית לכעוס ולהתמרמר ולהתמרד נגד מבוגרים בחיים שלוקחים במקומו את האחריות הזאת וגם מחליטים דברים במקומו. בגיל עשרים וחמש הייתי סטודנטית, אבל גם נשואה, אמא לארבעה ועובדת. לא היו לי את פריוולגיות גיל ההתבגרות המאוחר, וטוב שכך.

ירלה קלפ, ילד נורווגי מתבגר בן עשרים וחמש, סטודנט לספרות, חי את חיי ההתבגרות שלו. יש לו הורים שהוא רחוק מהם, יש לו פרופסור משפיע וחברים, יש לו חברה שאיתה הוא מקיים יחסים גופניים נטולי אינטימיות. הוא גר בדירה פרוורית קטנה, עם מכולת מקומית, שכנה שהוא לא סובל, וחיים אפורים דקה לפני הפריצה שלו כאיש רוח משמעותי ומשפיע. יום אחד מגלה קלפ שהוא אבא, ועוד לילדה בת שבע, ועוד אחת שקוראים לה שרלוטה איסבל הנסן. אחת שנהרתה בליל שכרות, ועוד אחת שהוא צריך לארח בביתו שבוע שלם בעוד שאימה שאותה הוא כמעט לא זוכר נוסעת לנפוש בספרד. הזדמנות לבלגן בקנה מידה אטומי. לא?

הספר הגיע לביתנו במסגרת פשיטת "הכן עצמך לסגר המתקרב" על הספריה המקומית, ובה נלקחו ספרים מכל הבא ליד, פשוט כדי לא להישאר בלי. הפרק הראשון, עד הגעתה של שרלוטה איסבל בטיסה ביום הדרמטי שבו נהרגה הנסיכה דיאנה, הוא נפלא ממש. אחר כך, ברגע שהילדה עצמה נכנסת לסיפור הוא הול ונהיה מוזר. אין ספק שהכותב לא ראה ילד בן שבע מקרוב, כך שהרעיון חמוד, הביצוע פחות. יש דילמות וחיכוכים, כמובן. כי ילדה בת שבע בדירת סטודנט יוצרת כאלה בהרבה מובנים. וכך ירלה מצייד את המזווה שלו בלחם לבן וממרח מתוק, מחליף את תמונת הפילוסוף האהוב עליו בפוסטר של הספייס-גירלס וקונה טמגוצ'י ליום הולדת, וגם משלים עם אמא שלו ומתבגר קצת, אבל רק קצת. הכל מתקשקש מדי, מכוון יותר מדי מהר לסוף טוב שיהפוך את כולם להיות חברים טובים, ושמלצי מדי. אפילו במסגרת הז'אנר.

ירלה בחור סטודנט בין 26 לחייו,יום אחד מקבל מכתב מבחורה שהכיר בעבר ,שייש לו ילדה בת שבע.
בשם שרולטה,לאחר בדיקת רכמות מתברר שאכן שהיא בתו!
שרלוטה מגיעה אליו לשבוע ימים,בחור מגודל סטודנט ,מנחתים עליו ילדה,
בת שבע חכמה מקסימה עם המון דרישות ושאלות וסקרנות.
ספר מקסים כתוב עם המון הומור,איך ירלה הפך בין רגע לאב?
היה ממש חוויה לקרוא את הספר,מומלץ.

את הספר הזה סיימתי תוך יומיים.התקציר בכריכה האחורית לא נשמע מגרה במיוחד,מה יכול להיות מעניין בסטודנט שמגלה שהוא אבא? הרי יש כל כך הרבה סרטים הוליוודים קיטשיים בנושא זה,שבהתחלה התלבטתי אם לקחת את הספר.בסוף החלטתי שכן (גם ככה זה מהספרייה).התחלתי לקרוא,ופשוט נהנתי מכל רגע.התיאור של המפגש בין הסטודנט לילדה שלו,קשיי ההסתגלות והמצבים החדשים שהוא צריך לעמוד בפניהם,פשוט קנו אותי.נכון,זה כבר נעשה.ונכון,זה לא הספר הכי מוצלח.אבל זה ספר משעשע,נוגע ללב ובעיקר ספר שאי אפשר להפסיק לקרוא!

התחלתי לקרוא את הספר הזה מזמן, ולא צלחתי את ההתחלה.
השמות היו קשים לי. האווירה.. לא משהו.
הגעתי רק עד הקטע שבו ה"פוץ" הזה "משוחח" עם השכנה סדר גודל של 20 עמודים.
הנחתי אותו בצד ושכחתי.
אחרי המון זמן, (שנה? חצי שנה?) הבחנתי בו פתאום בערמת הספרים שממתינה לי ליד המיטה
ולא זכרתי שכבר התחלתי אותו.
קראתי שוב את התקציר בגבו והבנתי שקניתי אותו "לא סתם".
משהו בתקציר - אודות ילדה שנכנסת לחייו של הסטונט הזה לתואר שני, בן 25, ומשנה את "סדרי בראשית" עבורו - תפס אותי שוב.

חזרתי לקרוא ונזכרתי שלא אהבתי. אז החלטתי לתת לו צ'אנס נוסף. נניח עוד 20 עמודים.
הפעם.. זה תפס.
לא יכולתי להניח אותו מהיד.
הסיפור הנטווה סובב אותך כמו קורי עכביש..
ואין בעצם עלילה.
ה"מפגש" בין הילדה המיוחדת שהיא לבין ה"פלצן" שמגלה שהוא אבא פתאום..
יוצר מצבים אנושיים נוגעים ללב, והתמורה שחלה בגיבור נטווית עם המון חוכמת חיים.
יופי של ספר עם מפגשים "בלתי אפשריים" שנצלחים בלית ברירה וצריך להתמודד איתם,
כי החיים חזקים מכל ה"פחדים" שמנהלים אותנו..
יופי של ספר על המפגש בין "החיים האמיתיים" לבין החיים ה"פלצניים"/ה"סנוביים".
יופי של ספר על תהליך ההתפקחות מסנוביזם.. מפלצנות.. ו.. כן, עם המון חוכמת חיים ששזורה בתוך האירועים.
בקריאה אנחנו מלווים גיבור, שבנוי היטב ועמוק, ממצבו כסנוב אינטלקטואל ועד להפיכתו לבן אדם במובן של "מאנטש".. :-)

אבל. יש אבל.
לא נראה לי שאדם צעיר יוכל להינות מהספר בטרם חווה הורות.
וצר לי על ההערה הנוספת, אבל נדמה לי שאין מנוס:
יש לי רושם שאולי רק אדם "בשל", ארבעים פלוס ומעלה.., יוכל להפיק מהספר הזה את הטוב שבו.

ירלה קלפ, סטודנט בן25 לתואר שני, הכותב תזה וחוקר את הסופר מרסל פרוסט במכון לחקר ספרות בברגן, נורווגיה.

ירלה חיי את חייו בצורה נהנתית, הוא צורך אלכוהול רב עם ידידיו המבריקים הסה וארילד, ושוכב עם חברתו האקדמאית, העשירה הרדיס סנטרמו.

יום אחד הוא נקרא לבדיקה גנטית, המעלה שהוא אב לילדה בת 7, ילדה בשם שרלוטה איסבל הנסן. כשהיה בכיתה יא' לאחר שהשתכר וצרך סמים הוא שכב עם אנטה הנסן, תלמידת כיתה ט', אותה הוא מתקשה לזכור, ושרלוטה היא פרי הלילה ההוא.

ב-6 לספטמבר 1997 נוחתת הילדה לחייו, לשבוע אחד שבו אמרוה אמא לטוס לספרד, עם בן זוגה (האמנם...??) באותו יום שהנסיכה דיאנה מובאת לקבורה בלונדון. חייו של ירלה שחיי עד כה בנהנתנות עומדים לספוג מהפכה רצינית, התמימות והנאיביות של הילדה, לצד דאגה לאביה (שמגלח את שיער ראשו, מעשן ושותה), לצד אמירתה את האמת לסובבים אותה, מצליחה לכבוש את הסובבים ולהוציאם מהפלצנות שבה הם חיים.

ילרה שידידתו בוגדת בו, שחושק בשכנתו לא יודע כיצד לאכול את הגעת הילדה. לעזרתו נחלצים שכנתו ואימו.

ספר חמוד

התאכזבתי. קיוויתי שיהיה לי נחמד עם האבהות המתחדשת ועם הקטנה - אבל זה פשוט היה כלום ועוד כלום. חבל. ההתחלה היתה מבטיחה, ההקבלה בין הנסיכה שמגיעה והשידור של מות הנסיכה דיאנה בטלוויזיה, מכאן זה רק הלך והתדרדר. מה איכפת לי מהקביעות שלו, מה איכפת לי מהשתייה שלו. בקיצור חבל.

זהו ספר על ילדות והורות ובמיוחד אבהות. לי הוא הזכיר בקטעים מסויימים את התיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד: "ילד-בוגר-הורה".
ירלה קלפ בשנות העשרים לחיו זוכה לזימון מהמשטרה לצורך עריכת בדיקת רקמות שבעקבותיה מגלה שיש לו ילדה בת 7. הוא כמובן לא מבין איך זה קרה. בפישפוש שהוא עורך בזכרונותיו, ירלה נזכר שאכן לפני מספר שנים נכח באיזו מסיבה פרועה ובבוקרו של יום , מצא את עצמו במיטה לא בדיוק לבד.
אם הילדה מחליטה לצאת עם בן זוגה לטיול בספרד לשבוע ואת הילדה היא מטיסה לאביה-ירלה.
ירלה, איש אקדמיה, חוקר במחלקה לספרות בברגן, המום, מהיר מחשבה והומוריסט אינו יודע למה לצפות, מתרגש, לא מבין מאיפה זה נפל עליו ומה הביא את האם, לקרוא לילדה בשם כזה בכלל: "שרלוטה איסבל הנסן". ירלה – אבא? מה פתאום? אין לו זמן להיות אבא! הוא חיי את חיו במסיבות, שתייה, מערכות יחסים מזדמנות וחוקר את יצירתיו של פרוסט.
כבר בהתחלה הספר מסקרן: ב-6 לספטמבר 1997 ברחובות שוררת דממה, תנועה דלה של אנשים, אפילו החנות שנהג לרכוש לעצמו עיתון סגורה ובאויר יש "ש ק ט". בתוך השקט הסניטטי והלא טבעי הזה, ירלה נוסע לשדה התעופה לאסוף את ביתו - שרלוטה איסבל הנסן. (בהמשך מסתבר שזה היה יום מיוחד והשקט נבע בגלל ששודרה הלוויתה של הנסיכה דיאנה בטלבזיה ורוב האנשים נצמדו למסך הטלבזיה (מוות-סוף) ומאידך גיסא , יום חיבורה של שרלוטה לאביה. (חיים-התחלה). אני אהבתי את ההנגדה הזו .
הספר משלב בין "העולם האקדמי והנאור" במרחאות כפולות (ירלה) לבין "התום, הראשוניות והבתוליות" (שרלוטה). ירלה משקף את העולם האקדמי-פילוסופי, סגור ואפילו פלצני, לעומתו שרלוטה – ילדה מתוקה, תמימה, נאיבית ועליזה.
שרלוטה עושה לירלה "בית ספר להורות" ולמעשה כך הוא עובר תהליך התבגרות מילד ל"א-ב-א".
בתחילת הספר צוטט קטע מ"אבא גוריו"-אונורה דה-באלזאק שבהחלט משקף את הרוח הנושבת בספר הזה.
"דבר הראוי לתת עליו את הדעת הוא כוח חלחולם של הרגשות. גם ככל שיהיה, למן הרגע שהאדם מביע רגש חזק ואמיתי נאצל ממנו זרם מיוחד במינו, המשנה את תווי פניו, מחיה את תנועותיו, צובע את קולו. קורה תכופות שאוויל באווילים מגיע, מתוך להט הרגש, ליכולת הבעה נעלה בתחום הרעיונות או אף בתחום הלשון, עד שנדמה כי הוא נע בתוך הילה של אור".
הכריכה מיוחדת: על רקע נוף ירוק מוטבע שם גבורת הספור מגזרי עיתונים וילדה צועדת על שתי אותיות: י' ו-ס'.... אולי לא לחינם הילדה צועדת דווקא על שתי אותיות אלה? (yes באנגלית – "יש" בסלנג של הילדים שלנו).
למרות שהספר הזה מגיע אלינו מארץ קרה (נורווגיה), לדעתי הוא עוטף את הקורא בו כשמיכת פוך נעימה, מלאה ברגש וחום. בונבון של ספר, נהנתי, אהבתי וממליצה בחום.
לי יניני

הרושם שלי מהספר הוא שהמחבר דימיין לעצמו שאיזה במאי יעשה סרט מהסיפור הזה, ההתחלה מענינת אך ככל שהתקדמתי בספר היה לי הרגשה שאני צופה בטלנובלה עד שהיה לי ממש קשה לגמור את 40 העמודים האחרונים , הרעיון נלעס עד דק והקורא יוצא עם תחושת החמצה בסופו.