כמה זוטות קודם לספר המונומנטלי הזה. בעברית הוא מכיל 1056 ע"מ ואם מודן היו נשמעים לסדר המצוי בעולם המו"לות, מוסיפים רווחים המקובלים בין הטקסט לקצה הדף, הספר היה גולש מעבר לעמוד ה-1100. וכרגיל אצל מודן הלעומתיים, סטיבן נותר סטיפן ומי ששונא דברים כאלה נותר עם טיק בעין.
הספר נכתב לפני מגפת הקורונה ונקרא אחרי. הקורונה סגרה שערי מקומות עבודה ובילוי של רוב העולם והושיבה אנשים בבתיהם. הנזק היה מינימלי יחסית, ההיסטריה רבתית. אבל מה שדומה בין המגפה בעמדה ובקורונה זה המקריות של פריצת המגפות, כנראה טעות אנוש. מה ששונה זה שאנשים נשמעו יחסית היטב להוראות הממשלות, כולל חיסונים הזויים. בעמדה, כיאה לאמריקאים, רובים ואקדחים נשלפו במערכה הראשונה וירו מיד. אנשים התעטשו, השתעלו, נורו וכיפות המוח שלהם עפו בסיטונאות. קינג אוהב דרמות מדממות.
הלהג בתחילת הספר עצום ורב. בינה ממליצה ללכת ישר לפרק 18, אבל היא מלאכותית ואנחנו בני אדם. אין לנו אפשרות לדלג עד לעמוד 18 בלי לפגוע בקליפת המוח שלנו, אז אני מרפרף. ממילא כל דמות מתה או מהמגפה או מירי של בעלי התרבות הקלוקלת הקרויים אמריקאים. אני אכן בפתח פרק 18 וימים (רבים) יגידו עד כמה סקירה זו תהיה ארוכה בהתאם לאורך הספר.
בעמוד 200 כבר לא ניתן היה להסתיר שמדובר במגפה ששמה הזמני שפעת-על, שבאה להסתיר את האמת. מהי האמת, איש לא יודע. אבל אפטשי, סליחה, לא התאפקתי, כולם יודעים שמשהו השתבש, בסיוע התקשורת. בעמוד 210 סטודנטים כבר מוחים ברחובות ובעוד שני עמודים כולם יורים על כולם ואין תקשורת כבר. באותו זמן ובאותו יקום, בשנת 2020, חברה אלמונית וקטנה בשם פפייזר עושה ניסויים בבני אדם חיים, בחיסון הזוי, אולי בזוי, ומשכנעת את כולם בכל העולם שהיא הצילה את היקום עם אותו חיסון. לא נרשמו מהומות. אנשים נחו בבתיהם והממשלה חילקה כספים במה שנקרא חל"ת.
ואם נחזור ללהג הנוראי בספר הכבד הזה, בעמוד 300 נותרו שרידיה העמידים של המגפה, אלה שלא נדבקו בגלל שיש להם חיסון טבעי, אנשים שחלקם סבורים שניתן לשקם את החברה, הדמוקרטיה ותעשיית החשמל. אמריקה הרי עשירה, דמוקרטית ולכן ב-2026 היא מהראשונות ביקום עם כמות הומלסים, חוב לאומי ענק והוכחה שדמוקרטיה וקפיטליזם הם כנראה מתכון לאסון. סליחה מכם שאני הולך קדימה ואחורה – הספר ממש לא כזה מעניין.
בדר"כ, בכל ספר אני בודק מתי אני כבר במאת העמודים האחרונים ומתייחס אליהם כישורת האחרונה. בעמוד 470 עוד לא הגעתי לעמוד 528, שזה מחצית הספר. ומה כן? אז לא. לא דמויות משכנעות במיוחד, אבל פגומות אחת אחת, לא עלילה מי יודע מה, למעשה אין עלילה, וכשמדובר בכמה מאות מיליונים אמריקאים מתים תוך זמן קצר משפעת-על ונותר רק קומץ אנשים פגומים, תבינו כמה זה מתסכל ולא מבטיח. אמנם זכותו של כל סופר לבחור את דמויותיו של הסיפור, אבל להיות כזה לעומתי ולבחור דמויות כמו ניק, למשל, החירש ובגלל זה אילם, שהתקשורת אתו היא פתקים לאחרים והוא קורא שפתיים, זה איטי ומתסכל, והוא אמור להיות משהו, רק שהמשהו הזה מסרב להגיע. רבאק, עמוד 470... ורק תחשבו על מדינה עשירה וריקה מתושבים. היכן השודדים ממדינות סמוכות? היכן הגרעין הרוסי?
אז סוף סוף אני בעמוד 530, מעל מחצית הספר, והנה עוד כמה אנשים, בעיקר נשים ובעיקר כמו כת כמו של גואל רצון. עבר מהר. והנה האיש האפל, שלא ברור מתי נכנס לספר, ומולו האיש המכונה פחזבל. ואם לא די לכם בשני החמודים האלה, ברררר, פתאום יש, לא תאמינו, ילד...
נדמה שקינג הוא קלידן בלתי נלאה. הוא פשוט אוהב להשחית מקלדות ולכתוב בלי סוף קשקושים שהעין נלאית והמוח מתערפל. מעל חמש עמודים עברו, אין מסיפור באמת ויש עייפות. לא רק שהדמויות פגומות, אמריקה פגומה. רק שפעת קטנה חולפת, כמה מאות מיליונים מתים ומה, כבר כולם חמושים. מה יש להם אלה?
אני כבר בעמוד 585 בייסורים רבים. התגלה כבר האיש האפל עם העיניים האדומות. מיהו? אין לי מושג. מה שכן, שניים מדברים ביניהם על יצירת אומה חדשה, האחד מתלהב מחוקה וממוסדות מסודרים והשני אומר משהו בסגנון: בחייאת, אנחנו אמריקה. ואני אומר, כן, אמריקה של חובות והומלסים. ומה בסה"כ? כלום. ממשיך להתייסר ולקרוא. אני לא יודע היכן הספר הזה בין "זה" ו"העוקץ", אבל קינג איבד את זה, בלי מרכאות.
האזור בו רוב האנשים עליהם הספר מדבר הוא עיר הנקראת בולדר בקולורדו. אלה שנותרו לאחר שפעת-העל קוראים לבולדר האזור החופשי. מספר אנשים מונו לצאת כמרגלים מערבה לנבדה, לראות מיהם המצויים שם. כאן הספר מתחיל להדרדר מהגובה הלא רב בו היה מצוי ממילא. זה לא נגמר ממש טוב.
אם לרגע נדמה, ואכן יש סימנים לכך, שקינג ניסה לכתוב ספר העוסק ביום שלאחר אסון נוראי, בבני אדם שאיבדו קרובים רבים, מוסדות שלטון, חשמל, מפעלים וכל דבר אחר הנלקח כמובן מאליו, אז ניסה.
זהו ספר אמריקאי ככל מה שנראה לנו אמריקאי, משהו עם התחלה נוראית עם אסון שנגרם ע"י אנשים וממשיך עם התנהלות אנושית להציל את מה שנותר ולהמשיך את מה שנראה כאמריה הגדולה. האם קינג בנוי ליצור ספר כזה? נדמה שלא. קינג היה בן 28 בעת כתיבת הספר. ינוקא עם יומרות גדולות.

ספרי סוף העולם הם כבר מזמן סוגה בפני עצמה, בין אם הסוף מגיע בעקבות מלחמה אטומית כלשהיא, על ידי חייזרים, ערפדים, טכנולוגיה תבונית שקמה על יוצרה, או כמובן – מגיפה. נדמה שבשנים האחרונות קיימת אינפלציה מתמשכת בפרסום של ספרים מהתחום הזה. יש כאלו המתמקדים בתקופה הנתונה שהעולם כבר חרב מזה שנים, ובהתמודדות האנושית עם ההשלכות, יש כאלו שעוסקות בתיאור הכאוס והאימה של החיים בעולם כזה. רובם ככולם מתמקדים במאבק ההישרדות של דמויות בודדות במציאות האכזרית שנוצרה.

הספר עב הכרס הזה (למעלה מ-1000 עמודים), מהוותיקים יחסית בתחום (יצא לראשונה בשנת 1978), מתאר את הימים האחרונים של העולם המוכר לנו. תחילת שנות ה-90, נגיף מהונדס משתחרר מפרוייקט סודי של צבא ארה"ב, ובמחדל בודד פורץ החוצה. בניגוד לקורונה המוכרת לנו היטב, מקדם הדבקה שלו עצום, המוות הוא מהיר מאוד (לא יותר מימים ספורים) ואחוזי התמותה מפלצתיים – 99.4%. אנשים מתים בתחילה בבתי חולים ובהמשך בבתים, במכוניות (בנסיונות להימלט מהערים), וברחובות. המערכות קורסות במהירות, המשטר הצבאי לא מחזיק מעמד זמן רב, ואין אפילו די זמן לכאוס חברתי מוחלט. בתוך ימים לא רבים נותרים אנשים בודדים וכל ערי ארה"ב נהפכות בעצם לערי מתים מבעיתות. וארה"ב כולה לנקרופוליס אחת גדולה.
הלילה יורד על ניו-יורק השוממת, ובאין מי שיתחזק את התשתיות החשמל כבה. החנויות מלאות כל טוב, גורדי השחקים ניצבים כתמול שלשום, אבל המתים גודשים את הדירות, את הרחובות ואת הרכסים. הניצולים הבודדים מהלכים בין פקק התנועה הדומם, המומים ממותם של כל מי שהם מכירים. הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, אבל איזה ערך נשאר למעשים בעולם שומם? לכל מעשה שהוא? שממת קיפאון ודממה יורדת על עיר הרפאים. בלי מיזוג אוויר, העיר תהפך תוך זמן לא רב לגיהנום של צחנה, מחלות ואימה.

העולם שלנו, עם כל המחדלים, המלחמות והרוע, הוא עדיין מקום די בטוח לרוב האנשים ברוב הזמן, והחברה האנושית השכילה ליצור ציווילזציה שבה מליוני אנשים קמים בבוקר נהנים מחשמל זמין, תחבורה, אוכל ותרבות, וכן, הם גם לא חוששים להירצח או להיאנס סתם כך באמצע היום. אבל כאשר הכל קורס צריך לאתחל את כל המערכת מחדש. בעולם כזה, אליבא דקינג, הטוב מול הרע נעמדים שוב זה מול זה בצורה קמאית כמעט, וכל אדם צריך לבחור את העמדה שלו. וכך, אט אט מתחילים בני האדם הנותרים להתקבץ ולהתמיין לשתי קבוצות דיכוטומיות, סביב שתי דמויות ארכיטיפיות. הטוב בעיירה בולדר שבקולורדו, אל מול הרע בלאס-וגאס שבנבדה. הטוב מגולם על ידי אישה שחורה בת 108 והרע על ידי נבל, נווד, ומרובה שמות (שהבנתי שהוא ממשיך להופיע בספרים אחרים של קינג).

קינג, בונה סיפור עם ריאליזם תיאורי רחב יריעה, יחד עם סיפור כמעט מיתולוגי, קמאי, על הכוחות הבסיסיים של האנושות. יש פה ניסיון מרשים לגעת בנקודות מאוד עמוקות ומעניינות, יחד עם עלילה רחבה ומרתקת. בעיני העלילה התיאורים של החורבן והסיפור די טובים, אבל הרעיונות והעומק העלילתי פחות טוב, ויש לזה כמה סיבות.
הדבר הראשון הוא שהדמויות ברובן לא עגולות ולא מספיק מורכבות, או שהן טובות ונאצלות או שהן מושחתות ואפלות. נכון, הם לא מושלמות, והתיאור של העולם הפנימי שלהם כתוב היטב. אבל המשיכה של הדמויות, לטוב או לרע, היא כמעט טבעית או נתונה מראש, ואף שקינג מנסה לעסוק באפשרות הבחירה והשינוי, אצל רובן המכריע של הדמויות נדמה שהבחירה כפויה עליהן. יש שתי דמויות יוצאות דופן, מסוכסכות, שנמצאות בצד אחד אבל נמשכות לצד השני, אבל דווקא הן, שהבחירה באמת עומדת לפתחן, לא מצליחות לעורר אמפתיה וחיבור. סלידה תהיה מילה מדוייקת יותר.
סיבה נוספת היא הטוויסט הפנטסטי שתמיד יופיע בספרים של קינג. זה סימן ההיכר שלו, ויש בו ייחודיות ויופי, אבל הוא גם קצת פוגם במורכבות של העלילה ובריאליזם שלה.
השאלות הטרייויאליות של איך בונים חברה מחדש? כיצד יוצרים את החוק, את הכלכלה, את זכות הקניין, את מערכת הענישה והשיפוט. כל השאלות הללו לא זוכות לטיפול מעמיק, וגם כאן התיאור של קינג, לדעתי, לוקה בפשטנות יחסית.

אבל אחרי הכל מדובר בספרות פופולרית, וביחס אליה מדובר במוצר לא רע בכלל, ואיך שלא יהיה מדובר באפוס אפוקליפטי רחב יריעה ומרשים. מהנה. קולח. חווייתי מאוד, עם אווירה אפלה, מוריבידית, שיש בה גם קורטוב של תקווה. בספר הזה אין גיבור יחיד, יש חבורה שלמה של אנשים, אך הדבר לא פוגם בחוויה. אני חושב שזה הספר היחיד שלו שקראתי, אבל מעריציו אומרים שזה מהטובים שלו.

מדברי אלברט איינשטיין: " אינני יודע באיזה נשק יילחמו במלחמת העולם השלישית, אך במלחמת העולם הרביעית יילחמו האנשים במקלות ובאבנים".

*

סיימתי לקרוא את הספר בשעת לילה מאוחרת מאוד ופניתי להירדם על משכבי, אך השינה חמקה לה והותירה אותי ער עם ההתרשמות מתוכן הספר וביחד עם זאת עם המחשבות על נבואות העבר על האפוקליפסה הצפויה לבוא על הגזע האנושי בזמן מהזמנים אם מידי הטבע ואם מידי האדם. היו אלה כ-1050 עמודים לא ממש מרתקים המספרים את קצור תולדות סופה של הציוויליזציה (או יותר נכון – כמעט סופה).

מפעם לפעם צצים בעולמנו תימהוניים החוזים את קיצו של העולם. יש הטוענים שהדבר יבוא בדרך הטבע כשאחד מתוצריו הקדומים של המפץ הגדול יצוץ מהחלל ביום מהימים, יחבור לעולמנו באופן שיוכיח את תורתו של ניוטון ובכך גם יביא חורבן של ממש על העולם וייצוריו.

לעומתם יש הטוענים שמחריבי האנושות יבואו מתוכה בהיותם נושאים את נס האמונה הקיצונית או נס הלאומנות הכאוטית, או מתוך טעות שאין חזרה ממנה, דבר שיעשה תוך הפעלת כלי הנשק ממעשה ידיו של האדם עצמו.

*

עלילת הספר "העמדה" מתאר את האפשרות השלישית ומגולל לנגד עינינו את אחד מתרחישי האימים העלולים לבוא על העולם כתוצאה מהכנות מנהיגיו למלחמת עולם טוטלית, שלאחריה עלולים דבריו של אלברט איינשטיין להתגשם.

מחדל של עובדי מעבדה מאפשר לנגיף על שפותח במקום לשמש כנשק למלחמה ביולוגית, לחמוק דרך מנגנוני ההגנה שהוצבו בפניו. הנגיף נישא על גופו של אחד מעובדי המעבדה בעת שזה ניסה למלט את עצמו ואת משפחתו ממר הגורל. הנמלט הופך את עצמו מבלי דעת לפצצה ביולוגית ומפעיל תהליך שרשרת שמביא בתוך זמן קצר מאוד את מותם של למעלה מ-99% מאוכלוסיית העולם, כשהוא ומשפחתו בתוכם. המעטים שנותרים בחיים הם אלה שגופם היה חסין אל מול נגיפי המתקפה הביולוגית.

הספר מתמקד במעטים מתוך אותם ניצולים שנותרו במקומות שונים בארה"ב, שם מצאו את עצמם כשהם שארית הפלטה של קהילתם, מרגע פגיעת הנגיף הקטלני בבני משפחתם וכל הסובבים אותם, ועד הגיעם למקום המבטחים. חלומות השבים וחוזרים בשנתם של הניצולים מכינים אותם לקראת ההחלטות להם יגיעו מאוחר יותר.

כאן נכנס הסיפור לערכיו הסמליים. הניצולים מתחברים לשתי דמויות שונות המופיעות בחלומותיהם, דמויות המייצגות את הטוב והרע שבנפש האדם ואת העימות המתמיד שביניהם. את הטוב מייצגת אביגייל פרימנטל אשה שחורה בת 108 שרואה את עצמה כמצויה בשליחות אלוהית אל מול הרוע הצרוף הגלום בדמות שטנית הנושאת את שמו של רנדל פלאג.

שתי הדמויות חוזרות שוב ושוב בחלומותיהם של הניצולים ולכאורה הם נדרשים לנקוט עמדה להציג את הזדהותם במי מהדמויות ומתוך כך את בחירתם בין הטוב לרע. על פי עמדה זו הם מתחילים בנדודים ונושאים את רגליהם ליעד הסופי בו יחברו לדומים להם. הספר מתמקד בעיקר באלה הבוחרים בחסותה של אביגייל וביחד עם זאת חודר לפרקים אל המתרחש בקרב המצויים בעמדה האחרת, תוך שהוא מחדד את השונות הרבה בהוויה של שני הצדדים.

מהתפתחות הסיפור מסתבר גם שלא בהכרח בחירתם של חלק מהניצולים תואמת את אופיים. בחלוף זמן קצר הם נתונים להשפעת התפתחויות שאינן לרוחם, או שהם מעדיפים להימצא תחת שליטה ברורה וסדר מוכתב בציוויליזציה שצפויה לקום על גבי חורבות קודמתה, גם במחיר שאינם שלמים עמו ובעיקר בחיים תחת פחד וטרור.

*

שבע מאות העמודים הראשונים הם טרחניים, לא ממוקדים וממש לא מעניינים. במילה אחת - שעמום. חלקו הטוב יותר והמעניין באמת של הספר מצוי דווקא בשלישו האחרון של הספר, שם התאפשר לי לקרוא את הספר בסקרנות ובשקיקה.

הספר כשלעצמו אינו מהטובים שהגיעו לידי, למעשה ובדיעבד הסתבר לי כי עדיף היה לי לפרוט את 1050 דפיו לשלושה ספרים אחרים ולא להשחית עליו את הזמן שהשקעתי בו. ביחד עם זאת ובעיקר בכדי לנחם את עצמי השקעתי בכל זאת כמה מילים בנקודות האור הבודדות שמצאתי בו. אף כי דווקא העמוד האחרון מרמז על קלקול השורה, נידמה לי שהסופר מנסה לתת תחושה כי מעז ייצא מתוק, האנושות תשקם את עצמה, ואולי אף תלמד שלא לחזור על טעויות העבר. אשרי המאמין הנוהג להשלות את עצמו, שכן העולם אותו עולם והאדם אותו אדם.

דרך אחרת להתייחס אל הספר היא כאל תמרור אזהרה. סגנונו של הסופר ידוע ומוכר ולכן איני "חושד" בו שהוא הוגה דעות ומתריע בשער, אלא סופר המרבה לכתוב בסגנונו זה, אבל את מסקנת התמרור אפשר בהחלט לקנות. לפחות כלקח.

בשתי מילים: אחלה ספר.

ביותר משתיים:
ציפיתי ליותר. מעריץ של קינג אמר לי, "כל אדם חייב לקרוא פעם בחייו את 'העמדה'". לא לקחתי אותו ברצינות כי בכל זאת זה רק הסופר הלאומי של מדינת הוליווד והאיש שכתב את 22/11/63, אבל עדיין אמרתי, "בואנ'ה, אולי יש פה משהו". והשם, כמובן. "העמדה". והמאבק בין הטוב לרע. מאז הארי פוטר לא הבטיחו לי מחזה אפי שכזה על אותו מאבק נצחי.

אלא ש... סטיבן קינג.

וזה לא דבר רע, סטיבן קינג.
כבר מהרגע הראשון הוא מספר את הסיפור היטב באותה לשון מיומנת ומוכשרת מאוד של מספר סיפורים מחונן. הסיפור הוא שבבסיס צבאי, ארצות-הבריתי כמובן, פיתחו דגם של שפעת על בכדי להילחם בה בלוחמה ביולוגית אלא שבמכון הפיתוח קרתה תקלה והנגיף פורץ החוצה. כולם מתים שם די מהר חוץ מאידיוט אחד מנוזל שחושב שהמעשה הנכון יהיה לברוח החוצה לפני שמישהו יעלה על זה. אלה, בכל אופן, שני העמודים הראשונים. מה שקורה אחר כך זה תיאור מוצלח מאוד של התפשטות הנגיף ושל ההתמודדות של השלטון עם המשבר (ספוילר: השלטון לא עושה את העבודה, הצבא תופס פיקוד ובכל זאת כולם מתים). בעמוד ארבע מאות רוב האנושות כבר מתה חוץ מכמה דמויות מרכזיות שמנסות להתמודד עם ערי הרפאים השקטות וזרועות הגופות והמוות.

כאן, אחרי האפוקליפסה, סטיבן עושה משהו מקורי ועושה אותו היטב: כל הניצולים מתחילים לחלום שני חלומות. האחד הוא על בית עץ בנברסקה המוקף בשדה תירס ובמרפסת שלו יושבת אמא אביגיל, שהיא אישה שחורה בת יותר ממאה. היא קוראת לחולם לבוא אליה. החלום השני לעומת זאת הוא תערובת של סיוט ושל עוצמה ובו ראנדל פלאג, האיש האפל, מבטיח הבטחות וקורא לחלום לבוא אליו. ואז החולמים בוחרים את העמדה שלהם והולכים כל אחד אל הבחירה מתוך ידיעה שלא רחוק היום ששני הגושים ילחמו האחד בשני.

שוב, זה אחלה ספר.
הוא כתוב היטב כמעט לכל אורכו. כמעט ואין בכל אלף עמודיו רגע דל או משעמם. לעיתים סטיבן מצליח אפילו לשכנע בעומקן של דמויות מסוימות ולכל הפחות חלקן נורא חביבות. כל החלקים עם אמא אביגיל הם לא פחות מאדירים ועבורי היו שירת פופ צרופה. כשמתים אנשים לפעמים זה מצליח לבאס למרות שתשע ותשע אחוז מהאנושות מתה עוד לפניהם בשלב די מוקדם. כשלא מתים אנשים שכמעט מתו אתה אומר, "אה, מגניב".

ועם זאת... סטיבן קינג.
המאבק הסופי בין הטוב לרע, על אף הדיכוטומיות המוחלטת שהספר מתהדר בה ובכך מתחייב לאיזושהי תיאטרליות מדהימה של מחזה מוסר גדול מהחיים – לא מגיע לידי מיצוי. אולי סטיבן קינג צריך פשוט לוותר על הסופים שלו, הם אף פעם לא תואמים את שאר הספר וכבר פעם שנייה שאני מתאכזב. ולפעמים נדמה שסטיבן עוסק באיזה פולחן הוליוודי קדמוני ומקריב את דמויותיו ורעיונותיו הטובים ביותר על מזבח הפופ. חבל לו, חבל לי, ובכל זאת: אחלה ספר.

והנה ציטוט שמבהיר את המיטב שבספר ואת הפספוס הלא כל כך נורא שבו:

"פראני", אמר, ופנה אליה כך שיוכל להביט בעיניה.
"מה, סטיוארט?"
"ת'חושבת... את חושבת שאנשים בכלל לומדים משו?"
היא פתחה את פיה לדבר, היססה והשתתקה. מנורת הנפט היבהבה. עיניה היו כחולות מאוד.
"אני לא יודעת," אמרה לבסוף. נראה כי התשובה לא מספקת אותה. היא התאמצה לומר עוד משהו, להאיר את התשובה הראשונית שלה. והיא יכלה רק לומר זאת שוב:
"אני לא יודעת".

והרגע הזה כל כך מוצלח כי גם אני קצת וויתרתי על גורל האנושות. וסטיבן, בחוכמתו הקיימת בהחלט, גם קצת וויתר. הוא נתן להם עולם חדש, כל המשאבים כבר קיימים והכל רק מחכה שאולי הפעם הם יקימו ציביליזציה בריאה ונכונה. על אף הסוף הטוב (וזה ממש לא נחשב ספוילר, בחייכם) ולמרות שרוב הדמויות או רעות מאוד או טובות מאוד - אהבתי שלפחות את האמירה הזו הוא ידע להכניס. אולי בתוך מלך ספרות הפופ מסתתר חתרן קטן.

והערה על התרגום: גרוע בסגנון הניינטיז, אבל לא בלתי נסבל.
והערה לסיום: אחלה ספר.

זהו. היום סיימתי לקרוא את "העמדה", וחזרתי אל המציאות אחרי המסע הארוך בעולמו הקסום וההזוי של סטיבן קינג. והאמת? היה שווה. כמו טיול ארוך בחו"ל, באיזו מדינת עולם שלישי עם תרבות יוצאת דופן ואמצעים סניטאריים מינימאליים, ונופים עוצרי נשימה, ככה גם הספר הנהדר הזה, ובכלל - כל ספריו (הטובים) של סטיבן קינג. כי סטיבן קינג הוא קודם כל סופר של אווירה. הספרים שלו מציעים לקורא חוויה מסוג יוצא דופן, שונה לחלוטין מקריאה בספרים סולידיים יותר, אפילו אם הם מתשייכים לספרות הפנטזיה. קינג מוכר לקורא הזיה. ולאורך הקריאה אנחנו חווים מסע שמאתגר את החושים ואת השכל, באופנים שכמעט אף סופר לא מצליח ליצור, כך שהחוויה והתחושה נשארים איתנו גם הרבה אחרי הקריאה.
"העמדה" נפתח בתסריט אימים - וירוס קטלני שפותח במעבדה סודית של צבא ארצות הברית משתחרר, וגורם למותם של כמעט כל בני האדם. נותרים אנשים מעטים בלבד, שניחנו בחיסון טבעי לוירוס. אותם אנשים, המומים ומתאבלים על מות האנושות והציביליזציה, מגלים עד מהרה שמישהו קורא להם. בחלומותיהם מופיע בפניהם ברנש מפחיד למדי בשם רנדל פלאג, שמורה להם למצוא אותו ולהצטרף אליו. בחלומות אחרים הם פוגשים בקשישה כהת עור חביבה שמבקשת מהם שיבואו אליה. ברור למדי כי רנדל פלאג הוא רע, בעוד הקשישה (המכונה אימא אבגייל) היא טובה. כעת נותר לכל אחד לבחור, ולהחליט לאיזה מחנה הוא מצטרף.
אמריקה הישנה והטובה, שנחרבה כתוצאה מהוירוס הקטלני, הולכת ומשתנה לאורך הסיפור באופן פנטסטי, ונעשית דומה יותר ויותר ל"ארץ התיכונה" של טולקין מ"שר הטבעות" - ארץ קסומה עם קסם ממשי למדי וגם מפלצות ממשיות. בקיצור - חוקי המשחק השתנו.
העלילה המרתקת הולכת ומשתנה לאורך הספר ממה שמתחיל כרומן נבואי שמזהיר מפני סכנות כדוגמת נשק להשמדה המונית (במובן מסוים הספר מזהיר מכך לאורך כל העלילה) והופכת בהמשך לפנטסיה של ממש, בה הגיבורים, אנשים שהזהות שלהם וכל מה שמאפיין אותם קשורים בעולם הקודם - זמר רוקנרול, קאובוי שתקן, רוצח סדרתי, פרופסור לסוציולוגיה ועוד ועוד, צריכים להתאים את עצמם ולהשתנות בהתאם, בכדי לשרוד ביקום הפנטסטי שהולך ומתגבש.
הספר ארוך, ארוך מאוד. קינג מספר את הסיפור הארוך והפתלתל מעיניהן של מספר רב של דמויות, לכל אחת הסיפור האישי שלה. הדמויות עמוקות מאוד, רב גוניות.
בספר הזה מדגיש קינג את הרעיון הפילוסופי שמנחה אותו למעשה בכל ספריו - המאבק בין טוב לרע. כאן הרעיון הנו הבסיס לספר. מה משמעות הקיום? האם נולדנו כדי לעבוד איזה אל באופן עיוור? או פשוט כדי להנות עד שנמות? תשובתו של קינג פשוטה - כל אחד מאיתנו הנו כלי משחק במאבק קוסמי בין טוב לרע. כל אחד מאיתנו צריך לבחור, ולנקוט עמדה - האם אני טוב או האם אני רע. לכן אין ממש גיבור ראשי לסיפור, שכולל מגוון רחב של דמויות. הגיבור הוא הרעיון הפילוסופי, המאבק, העמדה שכל אחד קובע לעצמו.
מעריצי סטיבן קינג ההדוקים טוענים שזהו הטוב בספריו. אני נוטה להסכים עמם.
סטיבן קינג עצמו טען שרנדל פלאג, הרע המוחלט של הסיפור, הנו הנבל הרשע הטוב והמורכב ביותר שיצר אי פעם. אני, באופן אישי, התרשמתי יותר מפניווייז הליצן, הרשע מהספר "זה", שהפחיד אותי הרבה יותר וגרע שינה מעיני.
כך או כך, "העמדה" הוא ספר נהדר. הוא אמנם ארוך מאוד (מעל 1000 עמוד) ולעתים מדשדש, ואינו נטול חורים בעלילה וקטעי חוסר היגיון (אני יודע שזה ספר פנטזיה, אבל תאמינו לי - גם בפנטזיה יש היגיון). ואף על פי כן - זהו אחד הספרים הטובים שקראתי.
הספר נכנס לפנתיאון האישי שלי, ואני ממליץ עליו בחום.

על מצב בו רוב המין האנושי מושמד בגלל טעות אנוש קראנו בדי הרבה ספרים, וראינו בדי הרבה סרטים. אני מניחה שלדמיין "איך זה יהיה אם אני אשאר האחרון/ה בעולם" הוא אחד הדמיונות - פחדים הנפוצים. רוב אלה שכתבו על זה מסכימים, שהדבר הראשון שיעשו הניצולים, עוד לפני שישתחררו מההלם, יהיה לחפש יצור אנושי נוסף להיות אתו, ואחר כך עוד אנשים, ולהפוך לקבוצה.

קינג כותב ספר רחב יריעה ביותר - מעל 1000 עמודים - המתאר את המצב הזה מנקודת ראותו. הוא מקדיש את הרבע הראשון של ספרו לתאור רשעותם של האחראים לנזק - בעיקר אנשי צבא - שלא רק שנרדמו בשמירה על הנגיף, הם מהוים גם איום על הניצולים. אבל קינג הוא אמריקאי שינק קונספירציות עם חלב אמו. ואז הוא מחלק את הניצולים ל"טובים" ו"רעים" ומעמת את שתי הקבוצות.

הספר מעניין, למרות שנראה שלקינג יש עודף רעיונות וסצנות: כשהוא רוצה לתאר מצב כלשהו, הוא מביא יותר דוגמאות מהנדרש ולפעמים הרגשתי שהוא פשוט אינו מסוגל להרפות, ושופך המון תאורים אחרי שהנקודה כבר הובהרה. חלק מרעיונותיו טובים ומחדשים - כמו התאור על "הדחוי" - זה שאוגר את דחיותיו כדי שישמשו את עלבונו ואת כעסו, ומסרב להרפות מהם, ולהסכים להיות לא דחוי...מבריק.

קינג מתאר עולם הנע בין טוב ורע, שחור ולבן. הטוב הוא אלוהים, הרע הוא השטן, ושניהם נידונו למאבק חסר הכרעה לנצח, כשכלי המשחק הם בני אדם. תפיסתו של קינג על בני אדם היא דיכוטומית: הם טובים או רעים, לא גם וגם.
התפיסה הדתית - גם היא אמריקאית מאד - יחד עם כוחות על-טבעיים קצת הפריעו להנאתי מהספר: בכל מקום בו אין פיתרון קינג מגייס כוחות על-טבעיים.
מה שלא שייך לחדשנות או לכוחות על-טבעיים הם תפקידי הגברים והנשים בספר: הגברים מנסים להפעיל את החשמל, מקימים צוותי עבודה, בונים. הנשים מבשלות, אופות עוגות מכבסות ו...מנחמות. טוב, הספר יצא לאור בארה"ב ב 1988.

קינג יודע לספר סיפור מרתק, בונה דמויות שאפשר להזדהות איתן, יש לו המון רעיונות - חלקם מבריקים. הגעתי לספר הזה דרך ביקורת (תודה, הקיסרית הילדותית!) שסיקרנה אותי ונהניתי מקריאתו, למרות ההסתייגויות. אנשים שאוהבים סיפורי הרפתקאות, קצת אימה ומתח, וגם דמויות חד משמעיות, שאי אפשר להתבלבל בין "טובים" ל"רעים", יהנו ממנו.

הגעתי עד עמוד 495 ולא יכולתי להמשיך יותר את השיממון הזה:
יכול להיות אם "העמדה" היה בין ספרי קינג הראשונים שקראתי הספר היה יותר מעניין אותי.
לצערי העלילה די שבלונית (מסעות אין-סופיים של ניצולי השואה והאינטרקציה ביניהם), יש קצת מהזוועות המצופות בדרך, אבל המסע נימשך ונימשך ללא שום תכלית (לא מבין למה הם נודדים במקום להשתקע סוף-סוף באיזה מקום ולבנות יישוב קבע לשארי הפליטה).
מעט מדי תיאורי נבלים/באד-גייז/זוועות שתמיד מוסיפים עוד צבע (שחור?) לעלילה.
יכול להיות שמשום שאני מעדיף יותר שילוב של מד"ב עם זוועתונים הופך את הספר הזה לקצת פרווה בעייני.
אודה למי שיגלה לי אם בסוף יש איזו התפתחות פנטסטית שתעורר קצת עינין להמשיך בקריאה.
--------------------------------------------------------------------------------------
עידכון חדש מה 17.07.2021:
החלטתי לסיים את הספר ומה אגיד ,שלמרות ההתחלה הגנרית משהו ההמשך דוקא התברר יותר ויותר מעניין:
הדמויות קיבלו עומק ורגש (הטובים סוף סוף מתחילים לבנות יישוב קבע), התיאורים של הרעים נעשו יותר מעניינים וקומיקסיים (המומחיות של קינג).
בהמשך יש יותר התמקדות ברעים והעלילה בהחלט נעשית יותר מותחת ומרתקת.
לכן העליתי את הניקוד וכעת אני חוזר בי ובהחלט ממליץ עליו.

סוף העולם הגיע! האנושות כמעט מוכחדת בגלל וירוס שברח ממעבדות הצבע האמריקני. קינג יוצר מאבק אפי בין הטוב והרע, תוך שהוא משמיע תוכחה קשה כנגד הממסד הצבאי.
הספר ארוך (מאד), אבל לא ניתן להניח אותו מהיד - בפרט בחלקו האחרון.

ספר שמטלטל אותך מתחילתו. סטיבן קינג -הגאון!- רקם פה רומן פוסט אפוקליפטי מיסטי. על השמדת רוב המין האנושי על ידי המין האנושי. הספר מחולק לשלושה ספרים.
הספר הראשון - קפטיין מסעות.
הספר השני - על הגבול.
הספר השלישי - העמדה.
נגיף מוטציה של שפעת קטלנית, המכונה כ- ״קפטיין מסעות״ וגם ״שפעת העל״. מתפשטת בכל רחבי אמריקה והורגת את כל מי שעומד בדרכה. רק קומץ אנשים מחוסנים מפני השפעת העל שהם בעצמם אינם יודעים איך.
״המחוסנים״ מנסים עכשיו לשרוד את הכאוס ששורר ברחובות, בבתים ובעצם בכל העולם כולו. הכבישים חסומים על ידי מכוניות עם גופות בפנים, גופות בכל מקום, החשמל נופל והכסף אינו שווה עוד הם רק צריכים לשרוד! העולם הישן מת!
כל דמות עוברת מסע פנימי עם עצמה ועם החוויה הטראומתית של הכאוס הנורא הזה. העולם שהם חיים בו עכשיו גורם להם לחלום. גורם לחלומות שלהם להיות מציאותיים. הם חולמים על האיש האפל בברדס השחור בלי הפנים. והם חולמים גם על זקנה שחורה היושבת במרפסת מול שדה ענק של תירס ומנגנת בגיטרה. אמא אביגייל.
הקוראת אליהם לבוא הנה יש להם ולה משימה חשובה.
״הטובים״ הולכים לאמא אביגייל ו״הרעים״ הולכים לאיש האפל. רנדל פלאג.
שתי ישויות מיסטיות אפלות. אחד הוא הסוכן של השטן. השניה של אלוהים.
בספר יש המון דמויות שמאוד התחברתי אליהם. סטיבן קינג יודע לבנות כל דמות. אתה ממש חושב שאתה מכיר אותה מלידה ואבדה של אחת הדמויות גורמת לך לעצב אמיתי.
הספר הזה לא קצר בכלל מעל 1000 עמודים. תוך כדי קריאה הרגשתי שהחלק האמצעי שלו טיפה נמרח אבל שאתה מתחיל את החלק השלישי אתה מבין למה המשורר התכוון.
ספר חובה לחובבי סטיבן קינג וספרים פוסט אפוקליפטים. אל תיתנו לאורך להרתיע אותכם. אתם תישאבו לעולם הזה הזה שסטיבן קינג יצר.
ואני שואל איך לא עושים עליו סדרה?