utetia

2005, מעט פייר אסולין, מספר את סיפורו של אדוארד קיפר, המשמש כבלש ועובד כללי בבית המלון לוטסיה בשנות ה-30 ועד תום מלחמת העולם השנייה. אימו השתגעה , אביו חי בנוחות לבד, קיפר כולו לבד עושה את צעדיו במלון לבדו. יש לו חדר עליית גג , בו הוא צופה על כול פריז – עם מרפסת ושירותים. יש לו את נטלי המאהבת הנשואה עם כמה ילדים. לפני המלחמה מתאר אסולין רבי מעלה כדוגמת ג'ימס גויס ורבי מעלה כמו משוררים, סופרים , רופאים בדימוס וציירים, חוג הסילון האירופאי שיישהה במלון בשנים לפני המלחמה, שיתנדפו כמו אוויר כשפרצה המלחמה במלון.
הרומן, סיפור היסטורי עשיר בפרטים יושב כמו כפפה ליד, מלחמת העולם השנייה כחרבות ברזל, שהגת הארי, אם יש מלחמה עולמית במאה ה-21, הרי היא הגיעה למחזותנו, כך כול מי שהיה ביכולתו טס ונס מהארץ, אלה שנישארו מזכירים את שארית הפלטה, רק לקבל אישור למקום חלופי כמו הלוטסיה (אולי בראשית במצפה רמון עכשיו?), או סתם לקבל אישור כזה ואחר מסיבה כולשהי כערובה לביטחון עתידי, שנמוג בחודש האחרון בעצב רב...

חלק 1- העולם של פעם:
אדוארד נולד מאלזס ב1916. העלילה פוצחת ב 1938. אדוארד קיפר עסוק בשיגעונות של האורחים. שתי גברים רוצים לארוך דו קרב, מגיע אנרכיסט עם פצצה. הוא צריך לעצור את מי שצריך ולהרגיע את הרוחות. הוא התחיל במשטרה והיה עסוק בלנהל עיקוב סביב אנשים, טרם לוטסיה. הוא מנהל רומן עם נטלי, באותה שנה מאושרת כול חוג הסילון הכולל את הסופר אנד ז'י (מסתורי הותיקן), גימס גויס ורבים וטובים אוכלים ושותים לשוכרה, הכול סובב את הארוחות המגונדרות והרכילות בין באי לוטסיה. קיפר התחיל לעבוד בגיל 14, ישר אחרי סיום התיכון . הוא יודע גרמנית וצרפתית . בין המסעדה, הקבלה, המטבח והחדרים בלוטסיה, מתנחם בנטלי, יחדיו הם שומעים מוזיקה בלילות יחדיו בחדרו. הוא מדבר עם אביו בטלפון וחברו הטוב, הרופא שטרן ימצא מחסה באנגליה , ב 1939 (ב 4 בבספטמבר 1939, מתחילות ההפצצות על פריז) מתחילים גירושים של זרים מצרפת, עם פרוץ המלחמה, החלק הראשון מסתיים עם כניסת הגרמנים לצרפת.

חלק 2-
ב 30 ליוני 1940, משתלטים הגרמנים על צרפת. מגיע קצין ורכמכט ושואל שאלת תם את אדוארד היכן מישהו ספציפי ואדוארד עומר לו שהוא כבר אינו במלון ולא ידוע היכן. מכאן הלוטסיה הופך מבית מלון קוסמופוליטי למשכן הרייך , וישרת עד סוף המלחמה נצים שונים והרבה חיילים נצים. אולמות מוסבים לאיכסון נשק, טרקלין במקום מרכזייה , עוד טרקלין במקום מנרכז כנסים, אולם הכתיבה כחדר אוכל ושינה של השומרים הנאצים. במלון ישנה עבודת מודיעין ולשכן סוכנים נצים. לצד הגרמנים ישנם עסקנים שבאו למלון מכול רחבי אירופה. במרוצת הזמן עומד פוסטר בכניסה למלון- הכניסה ליהודים אסורה.
ב1943, כול בתי הכלא מפוצצים באסירים. לוקחים את נטליה המאהבת הנשואה של אדוארד כי היא בת תערובת!
כול בית המלון הופך לשוק שחור אחד ענק של סחורות- פרוות, מזון, תרופות וכו... הדבר היחיד שנותר זה מרתף היינות , שהנצים לא ששים לחסל, אלה להנות מפרותיו.
הטופת לבסוף מתחילה להסתיים ב 6 ביוני 1944, שידורי אירופה החופשית מכריזים "המערכה על החירות החלה..."
ב18 ביוני אחרוני הגרמנים עוזבים את לוטסיה. כך החלק השני מסתיים בהוצאה להורג של פעילי מחטרת.
חלק 3- החיים שאחרי:
ב 26 באוגוסט צרפת החופשית השטלתה על כול בתי המלון, והפכה אותם למרכזי מחסה לניצולים. (770 בתי מלון, הגרמנים השטלתו רק על 240 מהם).
מיידנק ואשביץ שוחררו ב24 ביולי 1944, וב27 בינואר 1945. מוזלמנים מגיעים למלון. האחראיים החדשים מסדירים חיטוי ב DDT נגד טיפוס וכינים. כול בית המלון משכן את ניצולי המלחמה ששרדו. המלון הופך למאיין גן עדן, בו יפגשו הניצולים, ללא צלם אנוש עם מי ממשפחתם אשר ניצלו אף הם. אך לרוב ישנם כאלה שנשארו לבדם, והם ממשיכים להשתכן בלוטסיה, לאחר שאין להם לאן לפמות ובמי להעזר חסרי הישע המוזלמנים.
אדוארד קיפר כבלש המלון, יחדיו עם כוחות השחרור מתחקרים כול ניצול, שמה הוא ניצול ולא נאצי בתחפושת. כך יתפס לאחר תכנון מקדים וסבל רב בחור נאצי בן 30 שהתחזה ליהודי וניתן לזהותו ב קעקוע של ה SS.
ז'יזל גיימו מגיע בחיים, רזה, לבושה בבגדי אסירה. היא נכנסת במפתיע לדרו של מאהבה לשעבר קיפר, רק בשביל שהוא יהיה מופתע, ומשפחתה כולל בעלה והילדים מחכים מחוץ לחדרו.
דוקטור שטרן יחזור בהפתעה גמורה והוא יתחבק חיבוק ענוג עם אדוארד ויטפל כרופא ביעילות בניצולים.

"כשהם באו לחפש את הקומוניסטים.
לא אמרתי דבר, לא הייתי קומוניסט.
כשהם באו לחפש את הסינדיקליסטים,
לא אמרתי דבר, לא הייתי סינדיקליסט.
כשהם באו לחפש את היהודים.
לא אמרתי דבר, לא הייתי יהודי.
כשהם באו לחפש את הקתולים,
לא אמרתי דבר, לא הייתי קתולי.
אחר כך באו לחפש אותי,
ולא נותר עוד איש שיאמר מה שלא יהיה.

את השיר של אחד הנישפים מצא קיפר בתיבת הדואר של המלון.

לאורך החיים שאחרי נחשפים מימדי האסון, אחת השורדות עוד אמרה שמזל שאושוויץ בו הייתה טופל בגרמנים ולא בפולנים, כי הפולנים היו מחסלים את כולם...

מפגש דרמטי עם אחד ממטיביו הבודדים של קופר פוגשת אותו פעם אחת אחרונה, באירוע שיסתיים בטרגיות הגדולה ביותר שניתן לצפה.

לבסוף עוזבים גם השורדים המעטים שנותרו חסרי ישע ללא אף אחד את המלון, ולוטסיה הוא מלון הרוס לחלוטין, אחרי כול סעיפיו של הספר.

במרוצת הזמן שופץ המלון, מלון הפאר המרכזי ברובע התחתון של פריז, עם עבר טראגי ביותר.

הספר קשה לקריאה, ורק החלק השלישי קולח ולא חופר, אם זאת "לוטסיה" הוא רומן היסטורי מצויין לחלוטין, שדורש הלך רוח והתמדה בקריאה, למי שיצליח למצוא עותק ולהחזיק מעמד בתקופת התופת בא אנו נמצאים.

הדמעות זלגו מעצמן כשאני קורא שהמלצר הצעיר במלון הפאר לוטסיה בפריז לא שלט ברוחו וכתפיו הצביעו על בכי בלתי נשלט. האחראי על הבטחון ניגש כדי לברר במה דברים אמורים. ילדים רבים מבוכנוואלד ישבו סביב השולחן, אחד מהם שלח ידו לקחת את הפרי מידי המלצר ומיד משך אותה חזרה. מעולם לא ראה פרי לפני כן, בטח שלא אפרסק. המלצר הצעיר לא נתקל במצב כזה במלון הפאר לפני כן. מזועזע הוא פנה לבכות.
בהמשך היו עוד רגעים רבים כאלה.
*
1935, 25 שנה לאחר פתיחת מלון הפאר היחיד בגדה הפריזאית השמאלית, והחיים לא נראו מעולם מהודרים כל כך. נערי שליח סבבו לכאן ולשם, צועקים שמות של מפורסמים ובידיהם הודעות. מבין האורחים הצייר מאטיס, פעם גם נראה צ'רלי צ'פלין, סיפורו של ג'יימס ג'ויס מובא גם הוא. את "יוליסס" הוא מעניק כמתנה חתומה למספר.

המספר הוא שוטר משטרת פריז לשעבר, אחד שפרש בדרגת מפקח ומונה לאחראי על הבטחון במלון הפאר. בילדותו גדל בטירה, כשאביו ממונה על העובדים בטירה הגדולה. בהמשך לחם בחפירות מלחמת העולם הראשונה ובהמשך העביר חייו, חיי רווק, במלון הפאר, בחדר נוח ו"מקסים" בקומה השביעית.

שלושה חלקים לספר: החלק הראשון הוא תאור ארוך של אורחי המלון, כאלה הזוכים לעמוד או שניים וכאלה ליותר. החלק השני עוסק בהשתלטות האבווהר, האחראים על הריגול הנאצי, בתחילת 1940. החלק השלישי, הקודר, הוא הפיכת המלון למחנה קליטת השבים מן המחנות, החל בשנת 45'.

אדואר קיפר, השוטר בעבר והאחראי על הבטחון בהווה, מביא לפנינו את רשמיו הביוגרפיים לכאורה. שמות אמתיים וארועים אמתיים, כמו גם מקומות ומחנות, שזורים בין הדפים. בין אם מדובר בשעות ובשנות הזוהר, בין אם מדובר בשנות הכיבוש ובין אם בחודשי החזרה, הסיפור מסופר ביד אמן ומהווה מסמך מופתי. הבחירה במלון הפאר יכולה היתה להיות מקרית, אבל מלון הפאר הזה (אז פאר, היום 4 כוכבים והציניקנים יאמרו חמישה מרופט) הוא צרפת אחרי ככלות הכל. הכל מוקצן שם: הזוהר, התנהגות האנשים המפורסמים, האוכל העילי, הבחירה של האצולה לגור שם בקביעות והתחרות המתמדת עם מלונות פאר אחרים, בעיקר הם הריץ והאורחת שעשתה שם את ביתה: קוקו שאנל.

אצולה אחת באה תחת אצולה אחרת, כשצרפת נכבשת ממש ללא התנגדות כמעט. אצולת הריגול פולשת אל בין חדרי המלון המהודרים, הצוות הגדול של המלון עושה ימים כלילות לפטם אותם במיטב האוכל הצרפתי העילי, לא מבחירה, רק מיטב היינות מוצאים מחבואם במרתף מוסתר שהוכן מבעוד מעוד.

אבל כיצד מוצא האחראי קיפר את עצמו ממשיך בעבודתו שם? למרבה המזל, אמו היתה ממוצא גרמני ושפה זו היתה שגורה בפיו. הוא עצמו אהב את גרמניה, לא זו של היטלר. בידיעת השפה הגרמנית יש משום שימוש במקום בו לא מוותרים על הצרפתיות, אבל השולטים הם גרמנים.

אלא שהפרק החותם פורץ באחת את כל הסכרים. יחד עם השבים, המביאים בפה קמוץ ובמשפטים סתומים את הזוועות, מעט מן הסיפורים גורמים להתבגרות מואצת לא רק של הקורבנות, אלא גם של המטפלים. רק חודשים לאחר חזרתם העיתונות מספרת על חמישה מיליון יהודים מתים, מספר שעד אז בכלל לא נלקח בחשבון בין סיפורי הזוועה.

אסולין כתב את הספר בין השנים 1971-2004. ביד אמן הוא משרטט תקופה של עשור הנע מן הזוהר לשפל, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אין בספר רגע דל, בין אם מדובר בשרטוט דמויות מוקפד, סיפור האהבה של השוטר המספר אל נ', סיפור ההמתנה של נער לשובו של אביו, כזה הפורץ שוב סכרי דמעות שכבר נפרצו.

חיפשתי ספר המבטיח סיפורו של מלון בעירי האהובה פריז וקיבלתי שואה. ספר מופלא.

ספר מעניין מרגש וצועק למי שעדיין מסרב להאמין ומכחיש השואה.עדות אחת נוראית של ניצול מאושויץ שמיום שנלקחו מצרפת למחנות ההשמדה אף פעם לא ראו גרמנים .כל הצוררים היו צרפתים.וכך בארצות אירופה האחרות.הספר הזה הוא אצלי בבית היד ושם הפרטי שלי.לא נפסיק לכאוב .