הדמעות זלגו מעצמן כשאני קורא שהמלצר הצעיר במלון הפאר לוטסיה בפריז לא שלט ברוחו וכתפיו הצביעו על בכי בלתי נשלט. האחראי על הבטחון ניגש כדי לברר במה דברים אמורים. ילדים רבים מבוכנוואלד ישבו סביב השולחן, אחד מהם שלח ידו לקחת את הפרי מידי המלצר ומיד משך אותה חזרה. מעולם לא ראה פרי לפני כן, בטח שלא אפרסק. המלצר הצעיר לא נתקל במצב כזה במלון הפאר לפני כן. מזועזע הוא פנה לבכות.
בהמשך היו עוד רגעים רבים כאלה.
*
1935, 25 שנה לאחר פתיחת מלון הפאר היחיד בגדה הפריזאית השמאלית, והחיים לא נראו מעולם מהודרים כל כך. נערי שליח סבבו לכאן ולשם, צועקים שמות של מפורסמים ובידיהם הודעות. מבין האורחים הצייר מאטיס, פעם גם נראה צ'רלי צ'פלין, סיפורו של ג'יימס ג'ויס מובא גם הוא. את "יוליסס" הוא מעניק כמתנה חתומה למספר.
המספר הוא שוטר משטרת פריז לשעבר, אחד שפרש בדרגת מפקח ומונה לאחראי על הבטחון במלון הפאר. בילדותו גדל בטירה, כשאביו ממונה על העובדים בטירה הגדולה. בהמשך לחם בחפירות מלחמת העולם הראשונה ובהמשך העביר חייו, חיי רווק, במלון הפאר, בחדר נוח ו"מקסים" בקומה השביעית.
שלושה חלקים לספר: החלק הראשון הוא תאור ארוך של אורחי המלון, כאלה הזוכים לעמוד או שניים וכאלה ליותר. החלק השני עוסק בהשתלטות האבווהר, האחראים על הריגול הנאצי, בתחילת 1940. החלק השלישי, הקודר, הוא הפיכת המלון למחנה קליטת השבים מן המחנות, החל בשנת 45'.
אדואר קיפר, השוטר בעבר והאחראי על הבטחון בהווה, מביא לפנינו את רשמיו הביוגרפיים לכאורה. שמות אמתיים וארועים אמתיים, כמו גם מקומות ומחנות, שזורים בין הדפים. בין אם מדובר בשעות ובשנות הזוהר, בין אם מדובר בשנות הכיבוש ובין אם בחודשי החזרה, הסיפור מסופר ביד אמן ומהווה מסמך מופתי. הבחירה במלון הפאר יכולה היתה להיות מקרית, אבל מלון הפאר הזה (אז פאר, היום 4 כוכבים והציניקנים יאמרו חמישה מרופט) הוא צרפת אחרי ככלות הכל. הכל מוקצן שם: הזוהר, התנהגות האנשים המפורסמים, האוכל העילי, הבחירה של האצולה לגור שם בקביעות והתחרות המתמדת עם מלונות פאר אחרים, בעיקר הם הריץ והאורחת שעשתה שם את ביתה: קוקו שאנל.
אצולה אחת באה תחת אצולה אחרת, כשצרפת נכבשת ממש ללא התנגדות כמעט. אצולת הריגול פולשת אל בין חדרי המלון המהודרים, הצוות הגדול של המלון עושה ימים כלילות לפטם אותם במיטב האוכל הצרפתי העילי, לא מבחירה, רק מיטב היינות מוצאים מחבואם במרתף מוסתר שהוכן מבעוד מעוד.
אבל כיצד מוצא האחראי קיפר את עצמו ממשיך בעבודתו שם? למרבה המזל, אמו היתה ממוצא גרמני ושפה זו היתה שגורה בפיו. הוא עצמו אהב את גרמניה, לא זו של היטלר. בידיעת השפה הגרמנית יש משום שימוש במקום בו לא מוותרים על הצרפתיות, אבל השולטים הם גרמנים.
אלא שהפרק החותם פורץ באחת את כל הסכרים. יחד עם השבים, המביאים בפה קמוץ ובמשפטים סתומים את הזוועות, מעט מן הסיפורים גורמים להתבגרות מואצת לא רק של הקורבנות, אלא גם של המטפלים. רק חודשים לאחר חזרתם העיתונות מספרת על חמישה מיליון יהודים מתים, מספר שעד אז בכלל לא נלקח בחשבון בין סיפורי הזוועה.
אסולין כתב את הספר בין השנים 1971-2004. ביד אמן הוא משרטט תקופה של עשור הנע מן הזוהר לשפל, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אין בספר רגע דל, בין אם מדובר בשרטוט דמויות מוקפד, סיפור האהבה של השוטר המספר אל נ', סיפור ההמתנה של נער לשובו של אביו, כזה הפורץ שוב סכרי דמעות שכבר נפרצו.
חיפשתי ספר המבטיח סיפורו של מלון בעירי האהובה פריז וקיבלתי שואה. ספר מופלא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
