הספר הקטן הזה אומר לי "כתבי עלי, כתבי עלי" ואני לא יודעת מה לכתוב.
זה אולי בדיוני אבל לגמרי לא מדע אלא סיפור אגדה קצר פשוט ורציני, יותר גרים מאשר דיסני, וכמו באגדות הקלאסיות יש מקום של כבוד ליצרים אפלים ותכונות לא נחמדות.
נער ונערה בורחים מהכבלים המעיקים כדי לגלות עולם אחר, הם מתגברים ומתבגרים, מפסיקים לברוח והאהבה מנצחת. זה הכל?
בכל זאת קיימת מורכבות סמויה שמאפיינת, כנראה, את כתיבתה של אורסולה לה גווין, כמו משל בלי נמשל חד משמעי, עורב שלא מפיל את הגבינה.
גם הכריכה כזאת, נראית כמו פוסטר רומנטי עם סוויץ'. כמו המלכים בקלפים- סימטריים, מובנים מאליהם וכשמתבוננים מקרוב רואים את ההבעות ואת החרבות ואת משקל השנים.
"המים היו קרים וטעמם היה כטעם השמים"
מה ששותים בראש כשקוראים את זה, מה שנמצא מתחת לסיפור, לא קיים כדי שיחפרו ויגלו אותו אלא נועד להישאר מתחת ולדבר עם משהו דומה בתוכי, אותם צדדים אפלים שמתפרקים באור.
ואולי אין בכלל משהו מתחת וזה סתם סיפור קצר, פשוט ורציני מדי (שגם זה, כך נראה לי, מאפיין את אורסולה)?
מתגברים ומתבגרים, מפסיקים לברוח והאהבה מנצחת. זה די הרבה בעצם, הלוואי על כולנו.
אבל לא. יש משהו מתחת כי הרגשתי אותו מסובב את המפתח במנעול שלי.
אני אשאיר את זה ככה. קצר מהרגיל, עמום, לא חפור,
על הסף.


















