לא יודע ולא מצליח להבין מה אן פאצ'ט מנסה לספר לנו הקוראים. עלילה שמנסה להיות סיפור רומנטי ונגררצ לפאטטיות. היה לי לא קל לסיים את הרומן הלא ארוך אבל מתיש.

לא עשיתי טיול של אחרי צבא, לא טיול קלאסי כזה של טרקים בדרום אמריקה או חיפוש עצמי בהודו. אני קצת פחדנית וקצת (הרבה) מפונקת, ותכלס מעדיפה סיבוב שופינג עירוני על פני התמודדות עם טבע, חרקים ומחלות אופציונליות. מצד שני, אני מודעת לכל מה שאני אולי מפספסת, ולכן מאוד נהנית לקרוא על זה. גם זו דרך לטייל במקומות.

"נהר הפלאות" של אן פאצ'ט, מעבר לנושאים האתיים, הרפואיים והאנתרופולוגיים שהוא עוסק בהם, גם לקח אותי למסע לברזיל, ליערות הגשם ולאמאזונס המסתורי. וזה היה מסע נפלא שאפילו לא התלוו אליו עקיצות יתושים, לחות בלתי נסבלת ותנאים כמעט בלתי אפשריים. הספר הזה עושה את מה שספר טוב צריך לעשות – לוקח אותך למקום זר והופך אותו למרתק עד כדי כך שאתה לא רוצה לעזוב (לא פיזית, כמובן…)

ד"ר סינג, פרמקולוגית שעובדת בחברת תרופות במינסוטה, מוצאת את עצמה נאלצת לנסוע לברזיל, לג'ונגלים של האמאזונס, כדי לחפש רופאה ומורה לשעבר שאמורה לפתח תרופה מהפכנית עבור החברה. נשות שבט הלאקשי שמתגוררות על גדות האמאזונס הן נשים מזן מיוחד: הביציות שלהן לעולם אינן מתיישנות ואינן נגמרות, והן יכולות להיכנס להיריון גם בגיל 70. חברת התרופות מנסה למנף זאת לטובתה ולפתח תרופה שתחולל מהפכה בטיפולי הפוריות. ד"ר סוונסון, הרופאה שנשלחה מטעם החברה לאמאזונס, נמצאת שם כבר כמה שנים, אבל הקשר איתה אבד. ד"ר סינג אינה המועמדת הטובה ביותר לנסוע לשם, אבל עמית לעבודה, אנדרס אקמן, כבר נסע לשם לפניה ומכתב שהתקבל דיווח על מותו שם ממלריה. אלמנתו מפצירה בד"ר סינג לנסוע והיא מתרצה.

הנסיעה שלה היא מרתקת ויוצרת סיפור ודמויות חד-פעמיים. הסיפור הזה מוציא את הקורא מגבולות המוכר, מבלי לגלוש למחוזות הפנטזיה. הספר רווי במסתורין, הרפתקאות ומדע. הסיפור מרתק ושואב אותך החל מהמשפט הראשון. הכתיבה כל כך מלאת חיים, צבעונית וציורית, עשירה ובלתי נשכחת, ובפרט תיאורי הטבע שבה. והסגנון של אן פאצ'ט זורם, קצבי ומהנה.

נמשכתי למורכבות של המסתורין הרפואי במעמקי הג'ונגל. התיאורים של פאצ'ט המחישו לי את החיים באמאזונס ואת מאבקו של אדם זר להסתגל לנסיבות הבאמת קיצוניות שם.

יש שיגדירו את קצב הסיפור כאיטי, אבל הקצב בהחלט מתאים ומעביר את התחושה של חיים במקום חדש, שעות וימים על שפת הנהר האינסופי וקולות בעלי החיים, החיים ללא שעונים והשגרה היומיומית העצלה שמנוגדים לחיים המערביים.

האתיקה האופפת את המחקר הרפואי היא מורכבת, וחבל שלא היה לה ייצוג גדול יותר בין דפי הספר. הספר מעורר שאלות אנתרופולוגיות קלאסיות: כיצד הנוכחות של זרים משפיעה על התרבות המקומית? האם אנשים מבחוץ צריכים להתערב במצבים שבהם ידע או כישורים "מערביים" עשויים לשנות את התוצאה? חבל שפאצ'ט לא הרחיבה בנושאים האלה.

הבעיה הכמעט יחידה עם הספר הזה היא הסוף, שעמד בניגוד לקצב הנעים של כל הספר. הסוף הרגיש לי נמהר מדי, והסיפור הסתיים בצורה פתאומית ואפילו תמוהה למדי. זה כמעט הרגיש כמו מעין מדיטציה נעימה שאתה שוקע בה ומישהו מוציא אותך ממנה בחדות. אבל מעבר לכך, ספר מרתק שמומלץ בחום!

נעשתה פה עבודת תחקיר רצינית ויש תחושה שזה ספור אמיתי ולא רומן מכמה שהוא אותנטי

מה דעתכם על אנתרופולוגים? ועל סרטי טבע? אני מתקשה עם שני הסוגים. אנתרופולוגים כי הם חוקרים יצורים במידה של ריחוק - ובטוחים שלמרות נוכחותם הזרה, מושאי מחקרם יכולים לשכוח שהחוקרים הזרים נמצאים בתוך עולמם, ולהמשיך להתנהג כרגיל כדי לספק את סקרנות חוקריהם. גם בסרטי טבע - שאני פשוט לא אוהבת, ולא צופה - יש נימה כאילו מדעית ומרוחקת, כאילו המצלמה היא חלק מעולמם של המצולמים, כאילו חיות הבר, או הצמחים המצולמים, מרגישים טוב בתפקיד ה"סלב" ואוהבים להצטלם כמונו, בני האנוש. ולמה נזכרתי בשני אלה בביקורת על הספר הזה? כי יש בו משניהם והדעת נותנת שלא אוהב את הספר. אבל אהבתי.

מרינה סינג היא מדענית העובדת בחברת תרופות. בעברה היתה רופאה, מקצוע עליו ויתרה אחרי התרחשות מסויימת והתמחתה בפרמקולוגיה. עבודתה שיגרתית, ללא שיאים של התלהבות. היא חיה ועובדת בויסקונסין בה נולדה וגדלה, לאם לבנה עד בוהק ולאב הודי שפגשה בעת שלמד כסטודנט זר באוניברסיטה. לחברת התרופות יש פרוייקט מדעי המתנהל בסודיות רבה באחד הג'ונגלים באמזונס, שם נהרג לאחרונה אחד מחוקרי החברה, שנשלח לברר מה קורה במחקר ומתי הוא יתחיל להחזיר את הכספים העצומים המושקעים בו ולהביא את מליארדי הדולרים של רווח שהוא אמור להביא לחברה המממנת.מרינה סינג נשלחת על כורחה לברר את הפרטים על מותו וגם לבדוק מה עם המחקר.

הספר מעלה - אמנם על קצה המזלג - סוגיות מרתקות. הוא עוסק באתיקה של מחקר מדעי, בנכונות של חברות גדולות לנצל ידע ומשאבים של העולם השלישי, כדי להפיק רווחים לעולם השבע. הוא עוסק בפיריון ומנסה לבדוק אפשרויות הזויות של הריון ולידה עד גיל זקנה ושיבה. הוא עוסק גם בהורות, באחריות, באהבה. ועושה את כל אלה תוך שהוא מספר סיפור מרתק, ותוך תיאורים הנראים אמיתיים כמו סרט טבע של הג'ונגל על שלל הצבעים, הסכנות והריחות. היות ומעולם לא הייתי בשום ג'ונגל, ואין לי כוונה לבקר באחד כזה, קיבלתי את תיאוריה של פאצ'ט כעובדות, שגם אם היא בראה אותם מדמיונה - הם נראים לגמרי חיים ואמיתיים.

די מזמן קראתי את ספרה "בל קנטו" היותר מפורסם ומעוטר מהספר הזה. אהבתי אותו הרבה פחות משאהבתי את "נהר הפלאות" הפחות מפורסם. יכול להיות שגם הספר הזה לוקה בדמיון פרוע של הסופרת, אבל פה היא מספרת סיפור מרתק, מעטרת אותו ברקע מתקבל על הדעת, מתארת תאורים יפים ומרתקים של הסביבה ומעלה - בעדינות רבה - שאלה שכל בר דעת צריך לשאול: עד לאן מותר - וכדאי - לנו ללכת עם מדע המשנה את חיינו ואת טבענו, כשאנחנו יודעים מראש שאין דרך חזרה?

עכשיו סיימתי הספר, אוי איזה ספר מקסים. לוקח אותנו לעולם הלא מוכר של הג'ונגלים באמזונס בברזיל ומספר לנו מעין סיפור אגדה על שבט מסויים שנשותיו יכולות להמשיך ללדת ילדים בכל גיל.
מאד נהניתי מההצצה לעולם זה ומדמותה המיוחדת של ד"ר סוונסון ואף הופתעתי מהסוף.
מבחינתי מומלץ!

לספר זה הגעתי במקרה דרך קריאת הפרק הראשון שלו, שפורסם בעיתון הארץ. ואני כל כך שמחה על כך, סיפור מקסים ומותח, והתרגום פשוט מצוין.

ב"ה
הסיפור טלטל אותי חזק מאוד. אף שחפר טוב טוב פנימה כמו שנשים אוהבות לעשות לא יכולתי להניח אותו.
ואני מתנצל - זה היה הרבה זמן רק כי גם צריך ללכת לעבודה ולעשות עוד כמה דברים חוץ מטיול מפחיד באמזונס

וגם זה לא ג'ק ריצ'ר !

ספר משעמם נורא, לא זורם לי בכלל, ניסיתי כמה פעמים להמשיך וכל פעם עזבתי באמצע.

ספר מרתק וסוחף, התיאורים המפורטים של האמזונס ממש מרגישים מוחשיים. והרעיון של הספר יוצא מן הכלל.