"סליחה, אפשר לקבל החזר?"
הספרנית העיפה אלי מבט עייף מעל מקלדת המחשב שלה ושאלה: "מה את רוצה?"
"החזר," אמרתי. "על הספר הזה"
היא לקחה ממני את הספר והסתכלה עליו מכל הצדדים. "מעניין," כך היא אמרה, "הרבה מאוד אהבו את הספר הזה. הוא אחד המבוקשים אצלנו. החזר. עד כדי כך. מה לא אהבת בו?"

"או," אמרתי לה. רק חיכיתי להזדמנות. "קודם כל יש לו הבטחה והוא מפר אותה. גם על הכריכה הקדמית וגם על הכריכה האחורית יש הבטחה שהספר מצחיק, ואפילו מצחיק עד דמעות, והוא לא הצחיק אותי בכלל. בטח לא עד דמעות. את בטח תגידי שלא כל ספר צריך להצחיק, ואת צודקת בזה, אבל אם מבטיחים צחוק אז צריך לקיים. ואני ציפיתי שהוא יהיה הפוגה בידורית בתקופה די עמוסה וסגורה של פנדמיה עולמית, והוא לא היה. דבר שני זה דמות הדוברת. את יודעת למה כשכותבים ספרי מבוגרים מכיוון ילדי אז בדרך כלל בוחרים זה יהיה ילד בן שתים עשרה?"
הספרנית הסתכלה עלי. ואז נענעה בראשה לשלילה. אני המשכתי:
"כי ילדים צעירים יותר פשוט לא מעניינים. הם רואים תמונה חלקית, רק מה ששייך אליהם וקשור אליהם, ולא יוצרים בכלל תמונה רחבה. עליזה פה, שהיא המספרת, היא לא רק בת שמונה, אלא גם ילדה חרדתית שהחרדות שלה מתבטאות בבחילות או בהקאות, שזה לא רק בנאלי, זה גם קצת מגעיל כשמנסים להשתמש בזה יותר מפעם אחת כאלמנט טרגי-קומי בסיפור שהוא ילדה שמפריעה או עוזרת או שניהם לרומן של אמא שלה. עוד סיבה לבחור נקודת מבט ילדית היא כדי ללחוץ על מיתרי הנוסטלגיה המשותפים לכותב ולקורא. ובכן אין לי שום נוסטלגיה למשפחה ספרדית ותיקה בירושלים של שנות החמישים, לא לשפת הלדינו, לא לאמרות שפר בשפה הזאת, לא לנופים ולא לסוג הדמויות. אז פספס מבחינתי. גם חדרה של שנות החמישים לא עושה לי את זה.
"ובכלל, כל הנדידה הזאת מחדרה לירושלים ובחזרה, קצת מוזרה לי. העלילה לא ממש ברורה. למה עליזה הילדה נסעה עם אמא שלה ולא נשאר עם אבא שלה ועם אחיה ואחותה בבית? והדמויות כולן הן שטוחות כמו דיקט. אף אחת מהן לא מקבלת נפח ולא יוצרת הזדהות. ממש לא אהבתי."

הספרנית הפסיקה את עטיפת הספר שבו היתה עסוקה כל הזמן הזה ושאלה: "זהו? סיימת את מה שהיה לך לומר?"
"נראה לי שכן," עניתי לה.
"אז יופי.תביאי את הספר. זאת ספריה, איזה החזרים בראש שלך? ולספר הזה יש רשימת המתנה ארוכה מאוד. אני אעביר אותו הלאה".

היו מי שאמרו שמראות מצחיקות מזכיר את מלכת היופי של ירושלים. אין מה להשוות. מלכת היופי של ירושלים הוא אפוס משפחתי נרחב לעומת הסיפור הזעיר של מראות מצחיקות.
עליזה בת השמונה מבלה את החופש הגדול עם אמה בבית סבתה בירושלים. לירושלים הם הגיעו כרגיל כשהאם איזבלה לא הסתדרה עם האב. בין האם לאב מסתתר לו סוד, שלא מתגלה אלא לקראת סוף הספר ומעיב מדי פעם על היחסים בין ההורים.
את הסיפור של אותו חופש גדול אנו שומעים מפי הצעירה, המספרת סיפור משופע במילים בלדינו ועמוס בקלישאות מנדנדות בשפע. אותו קיץ בביתה של הסבתא, כשרק עליזה ואמה מגיעות לבקר הן גם נתקלות בריצ'רד הבריטי, כשניצוץ נדלק בינו לבין האם. ניצוץ זה יהפוך ללהבה, אבל כנראה שלא יותר מזה. הסוד המפריד בין ההורים יתגלה וכמו שהפריד, גם ידביק בחזרה.
בגדול, לא סיפור מעניין במיוחד, לא כתוב טוב במיוחד, לא קוהרנטי, יותר אנקדוטלי ומעט חביב לקריאה. בטח אין מה להשוות למלכת היופי של ירושלים. תשכחו מזה.
רוצים ליהוק לסרט: בתפקיד הילדה אמלי בן סימון מהפרסומת ליס, האחות הגדולה והאח של עליזה מדו ואיי ג'יי סופרנו בהתאמה. והאם איזבלה? אולי מיה דגן.

עוד אחת מהסיבות המצוינות שהחורף הגיע היא שאם חלילה טרם קראתם את "מראות מצחיקות" של עליזה אלראי (או אם קראתם והתגעגעתם) הנה, זה בדיוק הזמן לחלוט איזה גבעול לואיזה להעביר את הנייד למצב טיסה ולהכנס אל עולם שכולו טוב. לא שאני בעד השוואות, אבל אם כבר תרבות ספניולית וירושלים של פעם, בעיני מדובר בגרסה המוצלחת הרבה יותר מאשר "מלכת היופי של ירושלים", שכדרכן של מלכות יופי זכו בהרבה יותר יחסי ציבור, ובעיני באופן לא מוצדק דיו. שניהם מתארים את המציאות הירושלמית הייחודית של עדת הספרדים בתקופה שמתחילה בסביבות מלחמת העולם הראשונה ונמשכת עד לעשורים הראשונים של תקומת מדינת ישראל, בשניהם קולה של הנכדה מתכתב דרך הסבתה עם הסיפור המשפחתי הנרחב, שניהם ספרי ביכורים ועדיין רב הפער בין השניים.
"מראות מצחיקות" הוא סיפורה של עליזה, ילדה שגדלה בחדרה ומרגישה שיש לה שם של פרה עבריה, אבל למעשה אמורה לחוש ברת מזל על שלא קיבלה את השם אלגרה או שמחה, אלא 'שם עברי מודרני'. הוריה של עליזה שרויים ביחסים שנעים בין איומים למבעיתים, וכך היא מוצאת את עצמה נעה בטלטלה באוטובוסים בין חדרה לירושלים עם אמה, הלוך ושוב אל סבתה.
סבתה של עליזה התאלמנה בגיל צעיר כשבעלה ברח מגיוס לצבא הטורקי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ולבסוף נפטר במחבואו ממגפת טיפוס. היא נותרה עם בת קטנה לבדה, ופחות או יותר מאז החלה למלא את אותו קיר בבית בתמונות המתים שמבעיתות את שנתה של עליזה הקטנה. היחסים בין הסבתא והאם מורכבים, סוערים, קרובים אך בהחלט לא פשוטים. לתוך כל מורכבות האם ובת הזו, ומורכבות האבא-אמא הזו, נולדת עליזה וגדלה, מנסה לפלס איזה נתיב משל עצמה אך על הדרך גם סופגת ריחות, טעמים וקולות ייחודיים ומרתקים.
זהו. יותר לא מגלה לכם, לכו תקראו בעצמכם :)
טרם ערכתי מחקר שדה מקיף על עברה של הסופרת, שזהו לה ספר ביכורים, אך בפשטות נראה כי הספר הוא קרוב לגרסת אוטוביוגרפיה (ולו בשל העובדה ששם הגיבורה-ילדה הוא כשמה של המחברת). הספר מצליח באופן מופתי לחמוק מבורות, שלא לומר, תהומות, שמאפיינים ספר ביכורים, הוא מצליח לספר סיפור באופן מעורר השתאות, אך לא מתאמץ מידי או נחוש מידי או עמוס מידי, או כל מידי אחר.

בקיצור כבר הבנתם יקרים, מומלץ בחום, ולא רק לספניולים.

לספר הזה יש משמעות מאוד מיוחדת עבורי: זהו הספר שהחזיר אותי לקריאה, אחרי שנתיים בהם החרמתי ספרים.
ההתעלמות מספרים התחילה באופן לא מודע מרגע שיצאתי מתיכון בלי "רשימת קריאה" של ספרים ומחזות ושירים שעלי לנתח ולדעת לעומק לבחינה. וכמובן שחוסר זמן גם כתלמידה וגם כחיילת/צעירה עובדת/סטודנטית- לא ממש התאפשר לי.
עד שהגוף דרש הפוגה ומצאתי את עצמי מאושפזת לראשונה בחיי, כשאין לי יכולת לעבוד, כשמוזיקה עושה לי כאב ראש (ויתרתי על המכשיר MP3 מאז לטובת קריאה בזמן המתנות ונסיעות) וחסרת אונים ומשועממת הרמתי את הספר. (אחרי יומיים שהמתין מטר ממני)
הספר כבר עבר כמה ידיים במשפחתי, הספרדים מדברי הלדינו/ הירושלמים שהתמוגגו והמליצו.
אם סבי בן ה80 וקצת החזיק בידו את הספר שבו פונה אליו ילדה צנומה... המשמעות המשפחתית שהונחה סביב הספר היתה עצומה!
לימים גם עשינו סיבוב בירושלים בעקבות הספר והמקומות בו, וקיבלנו מידע מהסופרת, שהוכיחה שאפשר לצאת לפנסיה ולכתוב ספר על ילדותך בזמן הפנוי שנוצר ואפילו להצליח!
נהנתי מאוד מהספר, לא רק בגלל התמודדות בנות הס"ט עם גוף דקיק ונמיכות קומה, לא רק בגלל הירושלים והאווירה עליה שמעתי המון, אפילו לא הסבתא הפלפלית ופניני הספניולית שזיהיתי בכמה מילים...
נהנתי בעיקר מפני שהספר כתוב טוב, נהנתי מספר "ירושלמי" שאפשר לשמוע בו את הרומנסות של פעם, מהפתגמים בלדינו שלא נתחנו והגיעו בזמן, מהחסכון במלחמות ומסרים פוליטים וההתמסרות לחיי משפחה גועשת.
כל כך נהנתי שאחרי הספר הזה "בלעתי" 5 ספרים נוספים, ומאז אני קוראת, או מתגעגעת לספרים.

ספר קליל ומהנה במיוחד.
הסיפור שהוא בעצם קצת עצוב על ילדות לא הכי שקטה ונינוחה של ילדה אשר עדה למריבות בלתי פוסקות בין אביה לאמה ובין סבתה לאמה וכולם מסביבה רק רבים ומתווכחים. אבל הספר בעצמו משעשע כי תיאור החוייות בצורה קלילה ללא שמירה על רצף מסוים הופך אותו לנעים.ואפילו מצחיק.
אי אפשר כמובן לא להתייחס לחוויות עצמן שאין מישהו שאינו מכיר אותן מי יותר או מי פחות (תלוי בגיל)
כמו למשל "להקטין"את הגיל לנהג האוטובוס, התשלום לטיול השנתי,סבתא שקונה בגדים גדולים מטעמי חסכון, חינוך מיני עם אחות בית ספר, דודות רכלניות ועוד
והכל מתובל בהרבה פתגמים וחוכמות חיים שעוברות מדור לדור.
לקרוא את הספר הייתה חוויה נוסטלגית נעימה .

ספרה הראשון של עליזה אלראי - מקווה ומצפה שיהיו לה עוד ספרים.
ממליצה מאוד !!!

ספר נחמד שכתוב מנקודת מבטה של ילדה קצרת קומה אך רבת עורמה, ילדה דעתנית וחכמה שעדה למריבות בלתי פוסקות בין המבוגרים, אם זה הוריה או סבתה.
ילדה שחשה אי נוחות מהמון מצבים ובכל זאת עוקבת בעיניים מפוכחות ואוהבות אחר מעללי האם, משפחתה ולעיתים בעצמה עושה כל מיני מניפולציות לא תמיד בהצלחה.
ההורים - האם מניפולטיבית, יפהפיה ומוערצת ע"י הסובבים אותה כולל בתה לה קוראת "חיים שלי" ומשתפת אותה בכל סודותיה וצרכיה האישיים. האב שלדעתי הוא האצילי מביניהם שתקן ומאופק מאד.
ספר פשוט עם שפה תיאורית מלאה בחוכמה במשלים בלאדינו שנותנים את הגוון המיוחד של הסיפור. ישנם תיאורים יפים של ארצנו בשנותיה הראשונות כאשר הכל היה פשוט ונאיבי.
ספר סוחף שגרם לי אושר למשך כל זמן הקריאה. תודה לסופרת ומחכה להמשך.

ספר מקסים וחמוד להפליא:) גורם לי להתגעגע לירושלים שאף פעם לא הכרתי... סגנון הכתיבה מנקודת מבטה של ילדה בת 8 גרם לי לצחוק, להתרגש ולהתמוגג מנחת.

מראות מצחיקות / עליזה מיוחס – אלראי

הוצאת ידיעות ספרים
שנת הוצאה 2004
255 עמודים

ספרים ישראלים אני קורא, בדרך כלל, פחות מאשר ספרים מתורגמים. בין אם זו יד המקרה בלבד, בין אם זה מההמלצות, מכך שספרים מתורגמים יותר פופולאריים או שיותר קל לי להתחבר אליהם, זה נכון. ובכל זאת, אם אני שומע המלצות רבות על ספר אני לא מהסס לקרוא אותו. כך קרה לי עם הספר הזה.

לא אביא כאן את התקציר בגב הספר. למה? כי כנראה שידיעות השקיעו כל כך בכתיבת תקציר, שהם נתנו ספויילר ענקי שהורס את הקריאה. בקצרה אומר שהעלילה מתרחשת בישראל של שנות החמישים, ומסופר מפי ילדה בת שמונה ממשפחה ספרדית. כן, במשפחה יש הרבה סודות ותככים, מה שמוסיף לא קצת פלפל לספר.

בניגוד לרושם הראשוני שעלה מן התקציר (ישראל של שנות החמישים? לא מעניין) הספר דווקא די מעניין. כבר בפרולוג, "רגע לפני ההתחלה", אלראי מכווננת את הקורא לאווירה של הספר הזה – זורם וקולח, ובעיקר מצחיק. בהחלט ספר שכיף לקרוא אותו.

הכתיבה לא מתיימרת להיות גבוהה, וזה כנראה מה שהופך אותה לכזו מהנה. פה ושם אפשר אפילו למצוא הרהורים פילוסופיים מעניינים שיכולים לגרור דיון מעמיק בין קוראים מתקדמים. הפרקים לא ארוכים מדי ומחולקים בצורה טובה.

הדמויות הן קשת של טיפוסים משעשעים ונוגעים ללב – כובשים כל כך שבאמת לא בא להיפרד מהספר. הדיאלוגים שנונים והתיאורים מצחיקים, ויוצרים ביחד עולם שנראה ממשי ובכל זאת מכיל ניחוח ספרותי משהו.

במבט ראשון נראה כי העלילה מתמקדת בעיקר בלהצחיק, אבל אם מסתכלים במבט שני רואים דיוקן רגיש של חיי משפחה שעולה על שרטון כל פעם מחדש, מזווית ראייה מעניינת של ילדה בת שמונה, פיקחית להפליא. ובכל זאת יש בספר משהו קצת... טרום-ספרות, משהו של ספרי ביכורים, שמצד אחד זה טוב ומצד שני לא, שרק במבט כולל על הספר מבחינים שהוא זה שמפריד בין הספר הזה לבין ספרות מעולה אמיתית. בכל מקרה, אשמח לקרוא עוד כתבים מאת המחברת הזו.

מילה על העטיפה : הקדמית מעולה, מושכת מאוד. חבל רק שקלקלו את האווירה בצבעי הבורדו עם גב עטיפה בצבע כחול, ותקציר עם ספויילר. לא נורא, גם ככה עדיף לוותר על התקציר, אז נוותר גם על העיצוב האחורי ונישאר עם הצילום המקסים מאת אמנון אילוז.

לסיום : מצחיק ומקסים. מצד אחד מומלץ לניקוי ראש, מצד שני כן צריך להתאמץ קצת כדי ליהנות במלואו מהעולם שיוצרת המחברת. מומלץ.

"אמא שיפשפה את המצח ואמרה שליד הסיפור שלה כל סיפור נשמע מצחיק, ואם היתה רוצה לכתוב את סיפור חייה, היה צריך כל הים הזה להפוך לדיו והשמיים לנייר וגם אז המקום לא היה מספיק." (עמוד 136)

דור
4.10

נו???????
איפה נעלמה הסופרת ? מדוע היא לא מוציאה עוד ספר במשיכת קולמוס?
אחרי ספר כל כך טוב, מגיע לנו עוד ספר שלה.
אין מילים, ספר מדהים, מצחיק ומהנה.
תיאורים יפים של האווירה בירושלים של אז בשנותיה הראשונות של העדה הספרדית עם ההווי והפולקלור .(לא זה לא בוסתן ספרדי) אבל מאוד אותנטי .