בצפון מזרח איראן, בערבות קוֹרַסאן, במקום שבו שולי ההרים פוגשים באדמות המישור, שוכן כפר ושמו מאזַרֶה. מאזרה כמוהו כיערת דבש של קירות חומר חומים, ומרחק רב מפריד בינו ובין מַשהאד, העיר הסמוכה, שכיפותיה וצריחיה זהובים. זהו ביתן של ארבעים משפחות או יותר, שבמשך דורות עיבדו את האדמות ורעו את העדרים של מי שנודעה לפנים כמשפחת מאזַר האדירה, שעל שמה קרוי הכפר.
אך לַשם מאזרה מובן משל עצמו - "נס קטן" - ואכן לא פעם זכה הכפר לחזות בזריחת הכוכבים מן האדמה לעת ערב. זהו מעוז האמונות התפלות, אף שאנשיו דתיים אדוקים. אם תבקרו בו עכשיו, תראו בית תפילה חדש מלבנים אדומות ההולך ונבנה תחת המזבח המתפורר לאטו בפאתי הכפר. אם תשקיפו הרחק מעבר למזבח הישן ביום קיץ בהיר, ייתכן שתראו פרחי בר, פרגים הצומחים פרא לרגלי אבן זרועה חזזיות צהובות.
הביטו היטב וראו שאין זו אבן אחת כי אם שתיים, פלג גוף תחתון ופלג גוף עליון, אישה מאבן שאין איש זוכר ממתי היא ניצבת שם. ייתכן שתחלפו במקום ולא תבחינו בה כלל, אך בלילות האפלים הרוח נושבת דרך נקבים בגופה ונושאת את אנחתה עד קצווי ארץ. היא חוזה בחלוף העתים. היא ניצבת שם כל עוד האדמה סובבת סביב צירה. זרמיה לוחכים את חיקה. משבי הרוח וזרמי האוויר מצליפים בה בחלוף העונות, בחלוף המאות, מי ברוֹך ומי בעוז, מעודדים את שירתה, אף על פי שאין לה לא פה, לא לשון, לא קול משל עצמה.
זהו סיפורה, וייתכן שתיאות לספרו לכם, אם תטו לה אוזן קשבת.
1
לונדון
תהום בדידות אין חִקרהּ
נושאת את יְצוענו, יקירה;
למרות אהבתי, אין מנוס שתזנקי מטה;
ותזנחי את אשליית מבטחנו.
- ו' י' אודן
מוזר לא לדעת שאתה חי או אפילו שאתה עומד למות. כך חש בוודאי תינוקי שלא נולד. בן דודתי הצעיר בעט בי בבטני כשמשכתי אותו ומנעתי ממנו לקפוץ מעל מעקה הגשר לתוך המים הירוקים הקרים שזרמו בשצף אל הים. צעקתה של אמי שרָצה לקראתנו הדהדה באוזנַי והעולם קפא: קצף הגלים על נהר התֶמזה בעת הגאות, המולת התנועה בשעת החזרה מבית הספר ורעד הגשר. ברגע ההוא החל תינוקי למות.
ואז התעורר העולם מקיפאונו. התנועה התגלגלה על פנינו כאילו לא קרה דבר, ובן דודתי סעיד ואני נאחזנו זה בזה על המדרכה. כשאמי הגיעה אלינו סוף סוף, היא משכה את סעיד, העמידה אותו על רגליו, ניערה אותו בחוזקה וצעקה בפרסית עד שכמעט ציפיתי שינסה שוב לקפוץ אל הנהר הרעב. אך הנהר הסתפק במכסת החיים שגבה ביום ההוא. סעיד השפיל את מבטו אל כפות רגליו. אמי טלטלה את כפות ידיה הפתוחות לעברו ולעבר השמים, ושאלה מה עשו היא או אמו המתה שהוא מתייחס לחייו בקלות דעת שכזאת. רק כשעצרה לנשום, הסתובבה והבחינה בכתם הדם שהתפשט על החצאית התכולה שלי.
"אוי, שרה." היא כרעה על המדרכה הרטובה. "סעיד, תמצא את הטלפון שלה." היא דחפה את תרמיל הגב שלי לעברו ושארית חיי התפזרה על הגשר: ספרי הלימוד שלי, שישה חיבורים לדוגמה על אותלו ודזדמונה, תפוח, בקבוק של כמוסות חומצה פולית, משחת שפתיים בטעם דובדבן, היומן שלי, אלבום תמונות קטן, ומתחת לכל אלה - הטלפון שלי. אחד מהם חייג למוקד החירום והרגשתי שסעיד עוטף אותי במעיל שלו, זרועותיו החומות הצנומות הצטמררו מהקור והיו חבולות מהתנפלותי. בין התכווצות להתכווצות של גופי הנחתי את ראשי על ברכיה של אמי ובכיתי על אובדן החיים שלא זכיתי להכיר, על ג'וליאן בעלי שנמצא הרחק וכלל לא מודע למתרחש, ועל עצמי.
"מה אני עושה כאן?" שאלה אמי בדמעות מוקדם יותר בקיץ ההוא בזמן שניקתה את המטבח המצוחצח שלה, נדה בראשה ומירקה שוב ושוב את המשטחים, סידרה מחדש את קערת הפירות וסירבה לשבת.
אחותה הצעירה, דודתי מארָה, מתה, ואמי לא ראתה אותה יותר משנה. כשחשבתי על מארה זכרתי בעיקר את הצחוק שלה, שבעבע ונבע מתוכה. היא היתה כל כולה נדיבות. אפילו כשישבה בכיסא גלגלים, קצוצת שיער ונפוחה מתרופות, היתה יפהפייה. ולא היתה להן הזדמנות לומר שלום אחרון. חמישה עשורים פחות או יותר ושתי יבשות, מפריז, דרך ברלין, וינה, פראג, בוקרשט, איסטנבול, באקו, מוֹסוּל, קירקוּק, ועד טַבְּריז, הפרידו בין חיי אמי בלונדון ובין מות אחותה בטהראן.
גם לא הועילה העובדה שבעלה של מארה כבר הספיק להינשא שנית. אמי בכתה וצרחה לתוך שפופרת הטלפון כששמעה על הבגידה, מלאה ברגשות אשם. שתי בנותיה הגדולות של מארה כבר היו בוגרות, אך סעיד, בנה הצעיר, היה רק בן שתים עשרה. הוא היה גבוה אך צנום, בעל עור כהה כשל אביו, פנים זוויתיות וחמורות סבר ועיניים ירוקות גדולות שעפעפו רק לעתים רחוקות תחת מעטה הריסים העבה. הוא התייצב על מפתן בית הורי בתחילת הסתיו ההוא, עבר להתגורר בחדר הישן שלי, ודחס את חפציו לחללים שפערה אמי בין הבגדים הישנים, הספרים, הצעצועים והתמונות שהשארתי או אחסנתי שם במהלך חמש עשרה השנים שחלפו מאז עזבתי.
בסוף השבוע שלאחר מכן נסעתי מביתי שבהאמֶרסְמית לבית הורי. זה היה בוקר יום ראשון והתעוררתי מוקדם בגלל החלון שנרעד ברוח היבשה שנשבה מהסהרה ולפני כן מחצי האי ערב, שהותירה חול על אדני החלונות ועל מכסי המנוע של המכוניות וכופפה בלילה את עצי לונדון הנוּקשים העתיקים. התעוררתי כשג'וליאן מכורבל סביבי, ידו מונחת על בטני התופחת, ואוויר חם נושב מבעד לחלון.
"בוא איתי לארוחת צהריים, לפגוש את סעיד." התהפכתי לעברו.
"בפעם הבאה." הוא ליטף את גבי. "צפויים לי כמה שבועות עמוסים. לכי תעשי את העניינים האיראניים שלך ואני אסדר כאן את הכול."
"בסדר, אבל תבטיח שתבוא להגיד שלום בקרוב."
"מבטיח." הוא נישק את צווארי. "אני הרי אתגעגע לבישולים של אמא שלך."
הורי גרו בריצ'מונד היל, בבית גדול ששכן הרחק מהכביש, הרחק משאר חלקיה המזוהמים של לונדון. הראשונים לקדם את פני היו תמיד עצי האורן שליד השער, שהדיפו ניחוח ירוק לימוני והעלו בי זיכרונות מימי הקיץ של ילדותי, כשהייתי מטפסת עד לצמרת, לרוב כדי לברוח מהורי המתווכחים, ומתמקמת בשלווה בין הענפים המאובקים בשוקיים שרוטות עד זוב דם. הלכתי לאורך השביל הנקי המרוצף בשחור ובלבן אל עבר דלת הכניסה שאבי פתח עוד לפני שהקשתי עליה.
התחבקנו. "את נראית טוב." הוא הרחיק אותי ממנו.
"מה העניינים כאן?" שאלתי והוא גלגל את עיניו.
"סעיד למעלה, מתרגל לחדר שלו. נראה די בסדר. אמא שלך בגינה. מחפשת קצת שלווה. היא קצת נסערת, לדעתי."
"אני אלך למצוא אותה," אמרתי והוא נעלם שוב לתוך חדר העבודה שלו המוקף ספרים.
פסעתי במסדרון והבית היה אפוף בניחוחות תבשיליה, הריח העמילני והעדין של אורז בסמטי, ריחות הזעפרן ובשר הטלה הצלוי. חציתי את המטבח שחלונותיו התכסו אדים ואת המסדרון הכחול והצר שארונותיו היו גדושים חינה, עשבי תיבול, דבלות ולימונים מיובשים מביקורה האחרון במולדת. האוויר היה צונן מעל רצפת הטֶרָה קוֹטָה, לפני המדרגות היורדות אל הדלת האחורית המובילה לגינה.
שמעתי את הרדיו טייפ הישן שלי מתנגן מאחורי משׂוכת עצי הטקסוס ומעברו האחר של גן הוורדים, את הצליל המתכתי של תופי הטוֹמבוֹק והסיטאר. חלפתי על פני החממה, שתאנים ופרחי יסמין טיפסו בצדה האחד ונתלו מעל השביל, ומצאתי אותה כורעת בשקט במורד המדשאה, עיניה ממוקדות בידיה המנכשות ומנקות. אפילו עתה כשהיתה בת יותר משישים היתה יפהפייה: עצמות לחיים גבוהות, שיער שחור גולש עד הכתפיים.
"סַלאם, מאמַן." אמרתי בשקט אך היא הסתובבה במהירות, בבהלה. דמעות זלגו מעיניה, אך פניה העלו חיוך כשראתה אותי.
היא מחתה את פניה בגב כף ידה ומרחה בוץ על לחייה. "שלום." היא התרוממה בעזרת ידיה, גופה נוקשה מעט. "חשבתי על מארה - הלוואי שהיתה כאן. בילינו כל כך מעט זמן יחד."
חיבקתי אותה, והיא היתה קטנה ושברירית בידי. "אני זוכרת אותך ואת מארה רוקדות כאן יחד לצלילי המוזיקה הזאת בקיץ, לפני כמה שנים."
זה היה ריקוד מימי ילדותן, ידיים מורמות, צעדים קטנים אטיים ומתעקלים ואגנים מתנועעים בחושניות מעושה והן מביטות אחת בעיני השקד של רעותה.
היא חייכה. "מי יודע מה חשבו על זה השכנים."
שתינו הצצנו מעבר לגדר החיה הגזומה למשעי.
אחר כך עליתי למעלה לקרוא לסעיד לארוחת הצהריים. עשר דלתות עץ אלון ניצבו לאורך המסדרון הארוך, שהואר באור שחדר מבעד לזגוגית החלון הצבעונית ונמתח לכל גובהו של גרם המדרגות מצד מערב. נקשתי בעדינות על הדלת לפני שנכנסתי והצגתי את עצמי. הוא קם כדי ללחוץ את ידי וקד לעברי קידה מנומסת שגרמה לי לחייך. אדיבותו היתה ניגוד גמור להתנהגותם השובבית של תלמידי בני השתים עשרה בבית הספר. "זה מקסים," אמרתי והצצתי מעבר לכתפו בצבעי האקריליק הישנים שלי שנחו על השולחן. הוא צייר איילה בשיא מנוסתה בצבעי ענבר וזהב, רגליה הקדמיות והאחוריות מתוחות כאילו היתה סוס נדנדה. "מאיפה קיבלת את הרעיון?"
הוא סיפר לי על שטיח פרסי ישן שהיה תלוי מעל מיטתו בטהראן. "האיילה היתה בפינה ליד הכר שלי. כשאמא שלי היתה חולה ולא הצלחתי להירדם, הייתי עובר עם האצבע על הדמות שלה." כשדיבר, הרים את ידו והתווה שוב את מתאר האיילה באוויר שבינינו.
אמי שחזרה מהגינה הצטרפה אלינו והניחה את ידה על כתפו של סעיד כדי להביט בציור גם היא. "גם מארה ציירה נפלא," אמרה. "כשרק הגעתי לאנגליה, הייתי שולחת לה לאיראן קלטות של אלביס פרסלי, והיא היתה שולחת לי ציורים שציירה, של הבית, של הכפר ושל המשפחה שלנו." היא עצמה את עיניה למול אור השמש הצהוב.
"שמרת אותם?" שאל סעיד ותלה בה את מבטו.
"איפשהו בעליית הגג. הם העציבו אותי. התגעגעתי לכולם כל כך. אני אראה לך אותם באחד הימים... בקרוב. אבל עכשיו בואו, הגיע הזמן לאכול."
"למה הגעת בכלל לאנגליה, דודה מַריָם?" שאל סעיד כשירדנו במדרגות וקולו הביע סקרנות של ילד.
"ובכן," ענתה ועיניה הביטו בכל מדרגה ומדרגה, "סיימתי את לימודי הסיעוד בטהראן וכבר לא הייתי מסוגלת לחזור למשהאד. זה נראה לי אז כמו הרפתקה. אבא שלי שמח לשלוח אותי, אני מניחה." ידה החליקה במורד מעקה עץ האלון וחשפה ורידים כחולים ומפרקי אצבעות לבנים, גלדי חתכים וצלקות מעבודתה בגינה.
סעיד הלך אחריה והסתובב להביט בציור של בית עמי ותמי על החלון הצבעוני.
בחדר האוכל דיברו הורי על בית הספר שסעיד יתחיל ללמוד בו בעוד כמה שבועות ועיניו נצצו כשהביט בו ובה לסירוגין. "האנגלית שלך תלך ותשתפר," אמר אבי וחתך את כרע הטלה. "כשמַרים הגיעה לכאן, היא רק ידעה לצטט כמה שורות משירים, דבר ראוי לציון לעצמו, אבל לא שימושי במיוחד."
עינינו נעו אל פניה וסומק הציף את לחייה בזמן שהעמיסה אורז על הצלחות.
"אמא שלי אמרה שהיה לך מורה פרטי לאנגלית," אמר סעיד.
ידיה ריחפו מעל הצלחת וגרגירים של אורז בזעפרן נשרו על מפת הפשתן בצבע השמנת. "כן, נכון." היא קימטה את מצחה, מרוחקת לרגע, ומוללה בין אצבעותיה את הגרגירים שנשרו עד שפקעו ונמרחו על המפה. "זה היה מזמן, בגלגול אחר."
אבי רכן קדימה בכיסאו. "הכול בסדר איתך, מרים?"
"כן." היא הצמידה את גב ידה אל מצחה. "סליחה, אני אביא מגבת לנקות את כל זה. זה בגלל כל הדיבורים האלה על מארה, על העבר. אתה מחזיר את הכול, סעיד - כל מה שמת ועבר מהעולם."
הוא הרכין את ראשו כשיצאה מהחדר, ואני סחטתי את כף ידו.