לעתים קורה מצב שאנו סקפטיים לגבי דבר מה. זה עלול להיות כל דבר: מוצר חדש, בגד או אפילו ספר. עם הזמן, כאשר אנחנו בודקים את טיבו של הדבר, בוחנים אותו מכל צדדיו, עינינו הבולשת, והבוחנת מדקדקת כל חלקיק ממנו, נופל לפתע האסימון כי הדבר הזה נוצר עבורינו, נבראעבורינו, שהוא מתאים לנו ככפפה ליד.
תחושה זו מלווה אותי רבות כשאני קוראת ספרים. ישנם ספרים שאני אדע כבר מהעיפי מבט ראשוני בהם כי הם לטעמי ויש ספרים שאצטרך בחינה מדוקדקת יותר, אבל כאשר זו תבוצע- אהיה שבויה כליל בדפיו של הספר.
בושה אני להודות כי את ספרו זה של יהואש ביבר פטרתי במחי יד, בהינף מבט אחד, בתואנה כי ילדותי הוא ואינו מתאים למה שאני מחפשת, לתוכן העמוק, המתעתע, הטמון פעמים רבות בספרות ילדים משובחת.
רצה הגורל ויום אחד החלטתי לקחת ספר זה מן הספרייה ולבחון את טיבו מקרוב, ללא דעות קדומות ורושם ראשוני, ונדהמתי לגלות שאילולא הייתי לוקחת אותו מן הספרייה וממשיכה לחשוב כך, הייתי מפספסת ספר נפלא, המתאר מציאות מנוגדת- שמחה לצד עצב, מסתוריות לצד גלויות.
ספר זה מחולק למספר סיפורים קצרים שרובם למעשה אוטוביוגרפיים. ביבר מספר לקורא על ילדותו בקיבוץ ועל החוויות שעבר והוא עושה זאת באופן הכי נפלא שיכול להיות. כתיבתו עדינה אך בועטת, כנחל שמימיו מפכפכים בעדינות מתחת לעור הקורא. כתיבתו משרטטת בקווים עדינים את החיים אז, כיצד ביבר והאנשים בתקופתו נאלצו להתמודד עם דברים שונים: מלחמות, התבגרות, פינוי הישן לטובת החדש, הזדקנות וכדומה.
אהבתי את כל הסיפורים אך כמה סיפורים בלטו לעיני יותר מכול והסיפורים הללו הם " הנערה הארמנית", סיפור מסופר מנקודת מבטו של הסופר כאשר היה ילד קטן ונאלץ עם חבריו ובני עירו לעבור לצפון מחמת ההפצצות חוזרות ונישנות בעת מלחמת העצמאות. שם מגלה ביבר הצעיר נערה ארמנית המשרתת משפחה ארמנית, נערה המהלכת קסם ומסתורין על נערינו, מכשפת אותו בעיניה, בשערה ובשפתה המשונה- הארמנית.
סיפור נוסף שגרם לתחושת עונג בלתי יתואר ולתדהמה להכותני היה הסיפור " על עץ התאנה", ספר נוסף מנקודת מבטו של יהואש הנער שעיניו נתקלות בעיניה של נערה בת האופה בעירו, שמה ציפורה. ציפורה זו מתבודדת מהבריות ואינה באה בקרבת שאר הילדים, דבר שגורם לסקרנותו של הסופר להתחזק. מי היא אותה ציפורה? ציפורה ששערה שחור ונתון באופן תמידי וקפדני במקלעת של צמה, "חלת שבת", מכנים אותה שאר הילדים, ספק בלגלוג, ספק בהערכה, אותה ציפורה ששערה שחור כנוצותיו של עורב.
מלבד נערות מסתוריות שביבר הסופר פוגש במהלך ילדותו הוא גם מתאר פגישה אחת עם נער נכה וחלוש הנעזר בכיסא גלגלים. נער זה שמו יאנקו ואימו היא המפרנסת היחידה של הבית מכיוון שאביו מת אי-שם בימי מלחמת העולם השניה. התחברותו של יאנקו אל הילדים היא מהוססת, היא מנהלת עקב בצד אגודל, בחשדנות אך בהערכה, בספקטיות אך בסקרנות. יש לומר שאני מאוד התחברתי ואהבתי את דמותו של יאנקו ומה שמדהים הוא שלמרות שזהו סיפור קצר יכולתי ממש לראותו לנגד רוחי, לבוש בבגדיו השחורים וחבוש כובעו השחור. ולא רק לראותו כנגד רוחי יכולתי אלא גם ממש להזדהות עימו ועם המספר וחברו שוקה וזה אחד הרשמים החזקים ביותר שספר זה השאיר בי, היכולת להזדהות עם הדמויות, להסתקרן לגביהם, לחוש אמפתיה כלפיהן, בכל כך מעט מעט דפים, זה בלתי מובן בעליל.
לא כל סופר הכותב סיפורים קצרים יכולים לזקוף לזכותו את היכולת הזאת מכיוון שקשה מאוד לכתוב סיפור קצר טוב, עשיר בפרטים,בתוכן אך עשיר גם בדמויות מסקרנות, הבנויות לעילא ועילא, שיש להן עבר, הווה ובמקרה זה, העתיד שהוא לוט בערפל, מעין סוף פתוח שגורם לנו בסוף הסיפור לתהות: למה? מה יהיה עכשיו? כיצד הכול הסתיים? מה קרה?
ובאותה הנשימה לגרום לנו להשלים בעצמנו את הסיפור ולברוא מדמיוננו את שאר הפרטים החסרים.
סיפור אחר שהוא חביב להפליא, אם כי אינו ברמה של האחרים אך יש לו חן משלו, זה הסיפור " פסח", סיפור המתאר סוס מזדקן שהיה בעברו מסמר חג הפסח ובעצם מכאן שמו, פסח.
סיפור נוסף שהערכתי אליו רבה מכיוון שהוא מתמקד בנושא לא פשוט והוא הכאת ילדים על ידי הוריהם, מתאר נערה ונער שנפגשים ואימת המכות של האב מאיימות על סופה של הפגישה הנהדרת. למרות שהכאת ילדים על ידי הוריהם הייתה דבר שבשגרה, תופעה רווחת בתקופתו של הסופר, חשתי חוסר אונים עבור הנערה המסכנה שרק רצתה לפגוש את אהובה אך בשל כך עתידה לספוג מלקות מחוגרתו, חגורה שממתינה לבשרה הרך, לצרוב בה אות קלון ובושה.
" הוא מיהר לרוץ מן המקום, מתעוות למחשבה שאביה עומד וממתין לה והחגורה בידו, חש עצמו חסר אונים. היה סוגר ופותח בחוזקה את אגרופי ידיו ודמעות חרון פרצו לפתע וזלגו במורד לחייו.
היה לילה מסביב והרחובות היו ריקים."
אינני יודעת מה אתכם, אבל השורה הזאת, שורת הסיום של הסיפור, צימררה אותי כהוגן. היא גרמה לי להבין עד כמה תופעה זו הייתה רווחת והסבה סבל לצעירים רבים- הן הצעירים עצמם והן חבריהם.
זה לא הסיפור היחיד שמתאר את הפער ההורי, בין הורים לילדיהם, וכיצד היו המנהגים בעבר. סיפור נוסף שכל עיקרו פער זה הוא הסיפור " ביכורי ענבים", שמתאר פועל חקלאי צעיר ונערה צעירה שמתאהבים אך האב לא רואה זאת בעין יפה [בלשון המעטה] ומנסה בגסות להבריחו מפני קרבתו לביתו הבכורה. סיפור זה, בניגוד לסיפור הקודם, מתובל בהומור, אך למרות ההומור הרב השזור בו, אין הוא מפחית מאומה, לטעמי, מהכאב שבו, מהשוני הרב כל כך בין ימינו לבין הימים ההם ולמעשה חושף בפנינו גם את מגרעותיו של הדור ההוא, של התקופה ההיא.
מה נותר לי לומר? אני חושבת שזה ספר נפלא, כתוב בכישרון כתיבה גדול, כמעט מהפנט, ועל הדרך הסופר לא מתבייש לחשוף בפנינו גם את הצדדים המכוערים של ישראל הצעירה, ישראל של פעם, שישנם עדיין בימינו כאלה שנכספים אליה, שחשים כלפיה ערגה מתמשכת.
"יום אחד הלכתי לארות תאנים בכרם הזיתים שלמרגלות ההר. בתוך הכרם היו מצויים כעשרה עצי תאנה מעוקמי גזע ורחבי נוף. תאנים סגולות, מחוספסות-קליפה ומתוקות תוך גדולות בין עליהם הירוקים שרועי האצבעות. טעמן משובח, הן בקועות קמעה מרוב בשלות, חושפות מעט מבשרן האדום וצוף מתוק נוטף מהן."
מילים שהן כמו שירה מזוככת ורכה הגורמת לקורא לחוש בטעמה של התאנה הבשלה והמתקתקה, טעם שמערב את החושים ומוציאם מפראותם.
