בצעירותי אהבתי מאוד את סיפוריה הקצרים של סביון ליברכט. נתקלתי בסיפור שלה לראשונה בתיכון, בשיעור ספרות, ומאז קראתי את כל סיפוריה.
כשהוציאה ספר חדש לפני חמש שנים, במרחק של יותר מעשור מספרה הקודם, התאכזבתי מאוד. מה השתנה? היא או אני? כך או כך, לא חשבתי שאקרא עוד ספר שלה. בכל זאת, כשנתקלתי בו בספריה, אולי מתוך אינסטינקט לקחתי.
השושבין הוא ספרון קטן. 188 עמודים, גודל של ספרון כיס. זה אינו סיפור קצר, אבל גם לא ממש רומן באורך סטנדרטי. נובלה.
במקרה הזה, הוא מכיל את הטוב מכל העולמות.
מצד אחד, הוא קצר, קריאה מהירה, מהודק, לא מתפזר לשום כיוון, זורם בבטחה לעבר סיום שיש בו גילוי מפתיע בסגנונם של לא מעט מסיפוריה הקצרים של ליברכט.
מצד שני, יש בו מספיק אורך נשימה ורוחב יריעה לתיאור של גלריית הדמויות והקשרים המשפחתיים, לאפיון של הדמויות, לטווח השנים שהוא מכסה-מרפרף על פניהן.
"עשרים וארבע שנים אחרי שעזבתי את ישראל, הזמינה אותי אדלה לחצות את האוקיינוס. האם עשתה זאת רק כדי שאכתוב למענה את סיפור חייה? הייתי אז כבר סופר צללים מנוסה למדי, מכיר היטב את משחקי הרמייה הסמויים שמפליאים אנשים לשחק בזיכרונותיהם. ואולם, בכל הספרים שכתבתי — בעיקר תולדותיהם של אלו שגילם מופלג, ביניהם אנשים ידועי־שם, היו פרטי הסיפור תלויים במוצא פיהם, ואם ביקשו לברוא לעצמם סיפור חיים חדש, לא יכולתי להבחין בין אמת לבדיה. אבל את אדלה הכרתי מילדותי, והיה זה המקרה הראשון שבו יכולתי לעמוד על הפער בין העובדות שהיו ידועות לי לבין האופן שבו הצטיירו הדברים בעיני אחרים."
כך נפתחת הנובלה. בהצהרה היומרנית של המספר שהפעם הזו - הוא יוכל להבחין בין העובדות, שהרי אלו ידועות לו, לבין האופן בו הדברים מצטיירים בעיני אדלה. בעיני עצמו הוא האובייקטיבי, המכיר את העובדות כפי שהן, בעוד שבעיני אדלה הדברים "מצטיירים" אולי באופן שונה. הקורא יכול כבר לנחש בשלב הזה שליומרה הזו לא יהיה כיסוי. המספר אינו אובייקטיבי כפי שנדמה לו, והעובדות אולי יתבררו כשונות מכפי שהצטייר לו בילדותו.
המספר, ישראלי שחי שנים רבות בארה"ב ומנותק ממשפחתו המורחבת החיה בארץ, נוסע לפגוש את אדלה דודתו. חייו שלו מדשדשים מעט, זה עתה נפרד מאשתו. לעומת זאת אדלה, הזכורה לו כאשה אומללה, שמשפחת בעלה רודה בה - הגשימה בשנים שחלפו מאז פגש אותה את החלום האמריקאי. היא ה"סלף מייד וומן" האולטימטיבית, אשה שאם החיים נותנים לה לימונים היא לא תהפוך אותם ללימונדה אלא לאימפריית משקאות קלים משגשגת או קונדיטוריה יוקרתית המתמחה בפאי לימון.
הספר מחולק לשני חלקים: בראשון, זכרונות הילדות של המספר, השלובים בכניסתה של אדלה למשפחתו. בשני - ההווה בו הוא נפגש עם אדלה והיא מתארת לו את התהליך בו השתחררה מאחיזתה של המשפחה והפכה למי שהיא כיום.
למה הזמינה אותו אדלה לשמוע את הסיפור הזה? מה בעצם רצתה ממנו, מה ניסתה להשיג?
ההבנה תחלחל אליו רק במטוס, בדרך הביתה. רק אז יבין הקורא את נחישותה של אדלה וכמה רחוק היתה מוכנה ללכת כדי לבנות את ה"מזל" שלה, להיחלץ מחיי המצוקה, לשגשג ולפרוח.
אז מה רצתה אדלה? להעניק משהו למיכה, משהו שבאופן מטפורי דומה למה שהוא עצמו העניק לה בצעירותו. יותר מזה אי אפשר לומר בלי ספוילרים, תצטרכו לקרוא ולראות בעצמכם.
