לחם
תמונת כריכתו הספר, בה לחם בצוע לקרעים, עוררה בי סקרנות. לא ידעתי מדוע, בעיקר בהקשרה מעורר התהייה לסיפור חיילים בצנחנים, הנמשך לאחר סיום שירותם הצבאי.
הלבנים (צבע בגדים חגיגיים, המעידים על התקדשות), הוא שם רומן תקופתי של ישראל המאירי המתרחש בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, במושבה ותיקה המשקיפה על נופי הכנרת. חשבתי שאני מכיר את המושבה הזאת, שקרוב לוודאי שאבה השראה ממשבות הגליל התחתון, כמו המושבה מצפה, שהייתה בתקופת נעורי זנוחה עם בתים ספורים מאבן בזלת.
המאירי מיקם את עלילתו באזור הכנרת גם כהתכתבות, עם קולקטיביות העלייה השנייה, ששיאן בימי ביתניה, בהם חבורת חלוצים שעבדה בימים עד כלות, בלילות התישה את עצמה באין סוף שיחות וויכוחים האמורים היו לתת מענה לנפשם המיוסרת.
לעומת החבורה שבקשה להיות מופת בפרויקט הציוני, כנוכחת סמויה, מציב המאירי חבורה אחרת, קומונה של תמימים, המייצגת את שולי החברה הישראלית, אפילו צעיר ערבי חבר בה. על החבורה משתלט נחמן, מנהיג כריזמטי העושה בה בתוך שלו, באופן המעלה תהייה, האם החבורה הזאת היא חיקוי אופנתי לילדי הפרחים, בשילוב תיאולוגיה אקלקטית מזויפת, או תבנית מנהיג החבורה הנרקיסיסטי המנצל אותה לצרכיו?
גיבורי העלילה: יואב, חקלאי, מ"פ מילואים, אגרונום במקצועו, נשוי לדבורה בת מושבה גלילית ואשת חינוך. אינדיבידואליסטים ההולכים בתלם שחרשו עבורם הוריהם. אחיה של דבורה, אריק משתייך לקומונה, מחפש בה גאולה לנפשו המיוסרת. משולש משפחתי בו כל אחד מנסה לחיות את חייו, ובכך יוצר מתח כבוש ביחסיו עם האחרים, המרחף לאורך עלילת הספר ולא מרפה.
אחד מהמוטיבים היפים בספר היא האדמה, בהקשרה לבני אדם. הספר הזה הצליח להמחיש לי אהבה שהייתה קיימת במשפחתי לאדמה ולחושניות שיש בה וליחסים שהיא יוצרת עם בני האדם הנאבקים עליה בכדי לשרוד, או נגד מי שחסם להם את לחץ המים להם משוועת האדמה.
הלחם הוא פרי האדמה, המזון הבסיסי של האדם. חברי הקומונה עורכים טקסים פסאודו דתיים, באחד מהם בשעת הארוחה הם בוצעים לחם. ההקשר שעלה בעיני רוחי, הוא טקס האוכריסטיה הנוצרית, בו בוצעים לחם המייצג את גופו של ישו. אך בניגוד לחסד הנוצרים הראשונים, שהתהלכו אף הם על שפת הכנרת, מעמיד המאירי שאלה, האם אנשי הקומונה נוהגים בצדק וחסד באנשיהם, או שהטקס הוא רק תפאורה להעמדת פנים, חולנית, צינית ואכזרית המשעבדת אנשים לקבוצה?
את הקבוצה המכוננת בציונות הסוציאליסטית, מקביל המאירי לקומונה האבסורדית ואת שתיהן לחמלה האימהית של דבורה, או למנהיגות יואב, שאין בו רצון לבצע שינוי החלטי, אלא רצון להיות בסדר עם כולם. בכך המאירי למעשה מתח ביקורת על החברה הישראלית, שאומנם נמצאה בשיאה, אך היו קיימים בה תהליכים פנימיים ניווניים, כמחלה ממארת המנבאת את שקיעתה. הלבנים, בהיבט הזה, הם לא רק צבעי קדושת החיים, הם גם צבעי המוות, שעוד מעט יצבע בלבן חיילים צעירים הבוטחים בעצמם, לגופות מלבינות ודוממות בחולות סיני, במלחמה שעוד מעט תפרוץ במפתיע.
המאירי, מספר סיפור מרהיב על היחיד, המשפחה, הקהילה ועל המתחים המתהווים בהם. הוא יודע לספר על אנשים ולחבר אותם בצורה מיוחדת לנופים, זהו ספר ששייך לתקופה מיוחדת, הכתוב בשני רבדים, הגלוי לעיין והסמוי, וזהו עיקר יופיו, בתיאורו תהלכים אנושיים, שמשמעותם היא על זמנית.
