סדרו לסטיבן קינג 3000 דפים, תרשו לו להתפרע, ותקבלו הצצה חד-פעמית למוחו הסוער של מלך האימה ללא-עוררין, בשעה שהוא נוסע במכונת כתיבה ללא בלמים ובלי מסגרת כופה של עלילה-רעיון-סוף. תקראו לזה סטיבן קינג של זרם התודעה. ואולי זו הייחודיות של היצירה הקולוסאלית "המגדל האפל", אשר בה לדמיון פורה מותר לפרות, וכפי שסטיבן קינג עצמו כתב באחרית הדבר של הכרך השלישי: "לספרים שכותבים את עצמם, צריך לאפשר לסיים את עצמם." וכאשר הרשות לכתוב ללא גבול ניתנת למדמיין הפורה בדורנו - הרי שאתם מקבלים את יצירת המגדל האפל.
אולם כאן טמון גם חיסרון מסויים. כפי שכתבתי בביקורתי על "נידודי שינה" של ס"ק, חוסר היגיון שיטתי מנטרל בסופו של דבר את היכולת להנות מהחידוש ומהבלתי-צפוי, שכן - אם הכל אפשרי, החידה כבר מפסיקה להיות כל כך מותחת, בהיעדר מסגרת הגיונית שבתוכה על החידה להיפתר. כל שנותר, אם כן, זו ההנאה מעצם זרימת הקריאה על הלשון, אבל לא מההתפתחויות ההזויות והאקראיות עד כדי מבוכה.
מלבד זאת, אינני יודע אם הייתה זו נפילה בתרגום או הפוגה זמנית ביכולתו של קינג, אבל הדיאלוגים והתיאורים בספר היו לעתים בלתי אמינים עד כדי גיחוך.
אבל מה לעשות, זה מה שקורה כשנותנים לדמיון 3000 דפים, עט ודיו כיד המלך. ולסטיבן קינג מותר.

לדעתי רק בספר הזה מתחילה בעצם העלילה של ה"קווסט" של רולנד וחבריו למסע. בעוד ששני הספרים הראשונים תיפקדו כאקספוזיציה, שמפגישה את הקוראים עם הדמויות הראשיות והעולם בו הן חיות ולבסוף כיצד הן כולן נפגשות במקום וזמן אחד, כאן יש כבר תחושה של סיפור מסע משותף. הסכנות לא צפויות מראש, ויש כל מיני הפתעות בדרך, והסיום של הספר משאיר את הקוראים במקום מאוד מותח, שייפתר רק בספר הבא. הנסיון של קינג לתאר חברה שהפכה את הטכנולוגיה לדת, ותוך כדי כך משתגעת מכיוון ששכחה כיצד משתמשים בה הופך את הספר לביקורת נוקבת על החברה המודרנית, מה שנותן לספר ערך מוסף מעבר להיות סיפור הרפתקאות "קווסט" סטנדרטי.