אוי, בר מצווה. כזה דבר נפלא. עשרות אנשים,באים במיוחד בשבילך, כל אחד מהם צריך להביא מאות עד אלפי שקלים רק כדי לחגוג את העובדה שנכנסת לגיל הטיפשעשרה, ושמעכשיו יהיו לך הרבה יותר צרות עם ההורים.
וכמובן, כשמדובר באדם כמוני, היה צפוי שלפחות אדם אחד יביא כרטיס מתנה של סטימצקי, גדוש במאות שקלים לפדייה על ספרים מהמשובחים ביותר, ועוד בזמן שבוע הספר!
אז פלא שעכשיו אני מרגיש מנוצל?
תראו, אני לא מאמין שאף ספר הוא בזבוז מוחלט. לכל ספר יש את היופי שלו.ולמרות שדירגתי את הספר הזה "בזבוז של זמן" זה לא אומר שאין אנשים שייהנו ממנו. עובדה שיש כאן הרבה ביקורות טובות.
אז למה לא נהניתי מהספר?
קודם כל, הספר הזה מרגיש כמעט כמו חיקוי זהה של הספר הקודם. חבורה של ילדים מסכנים ומתוסכלים מגיעים למימד מופלא. מתברר שכולם שם יודעים על "בני האדם הנוראים" ובלה בלה בלה.ואז מגלים שהם "בעלי כוחות", הם מחסלים את המכשפה הרעה, אחד הילדים נהיה רע ואז חוזר להיות טוב הילדים מנצחים, הם גיבורים גדולים והם חיו באושר עד עצם היום הזה
וזו הסיבה העיקרית שלא סבלתי את הספר. כל מה שהסיפור הזה העביר לי הוא תחושה של "העולם שלנו הווא מקום נוראי ומגעיל וכל המבוגרים שקועים בדיכאון וברגשי נחיתות וכל הילדים הם מלאכים קטנים וטהורים"
אז בסופו של דבר, סיימתי את הספר תוך יומיים, פשוט כי בכלל לא שמתי לב למה שאני קורא. ואני מצטער לאכזב את ליאת רוטנר, אבל קיטש נשאר קיטש. נאיביות נשארת נאיביות ולא משנה כמה פיות זה דבר חמוד ומתוק.
והנה החלק השני שלא סבלתי- הדמויות. כאן רמת הקיטש עולה לשמיים. ליאת רוטנר חושבת שאם היא לוקחת את הגיבורים הראשיים שלה, ומסדרת להם עבר נורא ומלא צלקות, זה איכשהו אמור לכפר על העובדה שההתנהגות שלהם הגיונית בערך כמו של "כמעט מלאכים"(אל תשאלו)
אז איזה כוכבים לא קיבנו פה:
1- עלילה. זהה כמעט בדיוק לספר הקודם
2- דמויות. לא תודה. אני אשאר עם "קיץ אחד ביחד"
3- עולם. מאלאדר. עולם של "טובים" ו"רעים". איזה כיף.
4- סגנון. אין שנינות, אין צחוק. אין רגש. מייבש.
ולבסוף, הגענו לסיבה שאני בכלל כותב את הביקורת הזאת. לקראת סופו של הספר, ליאת מציגה רעיון מעניין מאוד, שאולי כל העולם הזה הוא אשלייה.שאולי יום אחד נתעורר במיטה בבית חולים ונגלה שכל מה שהיה עד עכשיו הוא חלום.הרעיון הזה שהה אצלי במוח כבר כמה זמן, ואני חייב להודות שליאת הראתנ אותו בצורה מעניינת. למרבה הצער, הרעיון החזיק קצת פחות מפרק. אבל בכל זאת, מגיע.
מסקנה- ישראל עוד צריכה קצת זצן עד שבאמת תוכל להיכנס לספרות הפנטסיה. עד אז, חפשו אותי אצל ריירדן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
