יש לי חברה שאוהבת את דיק פרנסיס אהבה עזה.
כשהכרנו, לפני שנפגשנו (כי ככה זה אצלי בשנים האחרונות, מכירים לפני שנפגשים), היא ספרה לי עד כמה היא אוהבת אותו והריצה אותי לספריה, לבהות במדף שלם של ספרים, שלפי הכרטיס הריק המצהיב בתוכם לא נקראו מ- 1996 וגם לפני כן לא הצליחו להכנס לרשימת ההמתנה. בעקבות המלצתה שאלתי את "מסך עשן".
לא ידעתי מה אני עומדת לקרוא והופתעתי לפגוש ספר מתח פשוט; קריא מאוד אבל פשוט. לא אפל ומורבידי, לא מסתחרר בספינים בלתי צפויים, לא מתוחכם, מין חטיף קריאה חביב. אפילו לא דרגתי אותו, כי אם חברה שלכם אוהבת מישהו תגידו לה שהוא בחור בסדר? שלושה כוכבים? אני לא יודעת מה אתכם אבל אותי חינכו אחרת.
חברה שלי היא אחת שלא מפחדת מוירג'יניה וולף. היא ניגשת לאתגרי קריאה כבדים בסקרנות אופטימית חסרת פניות המנוגדת בתכלית ללקטנות הפסימית שלי שעוקפת מהמורות מראש כדי לא להקלע למערכת יחסים ארוכה ואמביוולנטית עם איזה עב כרס (והכוונה לספר, כמובן) אבל לא זו הסיבה שניסיתי בכל זאת להבין מה יש לה מדיק פרנסיס.
זה פשוט מפני שהיא אחת כזאת שיכולה לעצור באמצע הרחוב, לקרוא בקול רם: "איזה יופי!" ואז להנחות את עיניך העיוורות עד שתבחין סוף סוף ברשת קורי עכביש נוצצת מגשם.
נכון להיום (בדיוק) ישנן מאחורינו שנתיים של חברות ואני כבר קראתי שישה ספרים של סר דיק (שהוא לא בדיוק סר אלא משהו אחר, אפילו יותר שווה, אבל בלתי ניתן להגיה - CBE FRSL). אחרי הספר האחרון, "הימור חסר סיכוי", אני יכולה להגיש סיכום ביניים כי עיני עדיין לא נפקחו לראות אבל אני די נהנית.
הגיבורים הראשיים של דיק פרנסיס הם וריאציות על נושא אחד. גבר בגוף ראשון שהעבודה שלו (שברוב המקרים קשורה לסוסים) מהווה חלק מהותי מאישיותו והוא מחויב לה כי הוא נאמן לעצמו. לעיתים הוא מתפשר על תחומים אחרים בחייו, לעיתים הוא מתבודד אבל הוא לעולם לא יוותר על מה שחשוב לו באמת. הוא ישר, פשוט ויצירתי וספי הסבל והפחד שלו גבוהים מספיק כדי לגלות מה קורה צעד אחד לפני כולם. הוא נכתב כדי שנאהב אותו ואנחנו אוהבים (אני, בכל אופן, מחבבת בחורים ישרים וקשי עורף ויש לי אחד די דומה משלי).
גם גלריית הטיפוסים שמקיפה אותו חוזרת על עצמה בדרכים שונות, כשבכל פעם הם מאופיינים מחדש בפשטות ובחדות. ישנה דמות מבוגרת, חיובית אבל קשוחה יחסית, שלא ממש מתרשמת מהאינדיבידואליזם של הגיבור שלנו ולא ממש מבינה אותו אבל לומדת להעריך את כישוריו עם הזמן. ישנו נבל משני- עלוב ורודף בצע ונבל ראשי- סדיסט חסר מצפון ורודף בצע, ששונאים אותו כי הוא מפריע להם בביצוע מזימותיהם הנאלחות ובדרך כלל ישנה אישה- בספר הספציפי הזה היא קצת מפתיעה.
אני לא יכולה להצביע על הנקודה שבה תבנית הופכת לנוסחה מסחרית מעצבנת, התבנית של דיק פרנסיס לא חוצה את הגבול. די ברור שהוא אוהב להמציא את הדמויות שלו, הספרים שלו נבלעים בקלות גם בזמן משברי קריאה וכל ספר נוסף הוא כמו לחזור הביתה בדרך קצת שונה.
עוד משהו-
ידוע שדיק פרנסיס כתב את ספריו בעזרת אשתו ולאחר מותה הפסיק לכתוב. שנים מספר מאוחר יותר כתב שלושה ספרים בעזרת בנו. היו שאמרו שאשתו היא זו שכתבה את ספריו ולכן הפסיק לפרסם כשנפטרה ואני העליתי ביני לבין עצמי השערה אחרת- ייתכן שאדם הנעזר באחרים כדי לכתוב, קודם באשתו ואחר כך בבנו, הוא פשוט לקוי למידה. אני עצמי הייתי היד הכותבת של אי אילו לקויי למידה שהיה להם הרבה מה לאמר.
גם לדמויות שלו ישנן תכונות אופייניות ללקויי למידה- עקשנות, אינדיבידואליזם וחשיבה מחוץ לקופסא.
ואחזור לחברה שלי-
אני חושבת שהיא מעולם לא זכתה להדהיר סוס מעל משוכה במדשאה ירוקה לחה מטל השחר ואילו אהוב לבה, דיק, הוא קצת אובססיבי בעניין הזה של סוסים וקרונות סוסים ומרוצי משוכות. (אפשר להבין את זה אם יודעים שהוא היה ג'וקי בשירות המלכה ואל תשאלו אותי מה זה).
היא קוראת רק בעברית ודיק כותב באנגלית.
היא חיה (תבדל"א) והוא מת (בולנטיינ'ס דיי לפני שלוש שנים)
ובכל זאת היא מצליחה לפגוש אותו.
היא צולחת את התרגומים העילגים להפליא ולהחריד של הוצאת שלגי- רמדור, היא זוכרת את השמות המופרכים שניתנו לספרים בעברית ואפילו כריכות הכרומו המכוערות לא עומדות בדרכה. כמובן שהייתה מעדיפה שישקיעו קצת יותר אבל היא מסתפקת במה שיש.
לדבריה, הדמות הראשית בכל ספר היא שלוחה של דיק פרנסיס עצמו, ייצוג ספרותי של אופיו, והוא בהחלט בחור של חמישה כוכבים.
היא רואה אותו מבעד לספריו ואני מאמינה למה שהיא רואה כי גם אותי היא מצליחה לראות מבעד לקליפה המטעה ודרך מסך העשן המתעתע של המילים והשתיקה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
