ספר חזק! מזמן לא קראתי ספר עם כל כך הרבה תיאורים ומטאפורות ספרותיות. תענוג!!! איזה דמיון וכישרון יש למר אילן עמית. כל הכבוד! תיאורים, סימבוליקה ומטאפורות גורמות לקורא הרגשה כאילו והוא נמצא בתוך היצירה ולא פעם הרגשה זו תורמת לכך שהקורא הופך להיות חלק מאותה יצירה. גדול!
כבר בהתחלה התאהבתי בכתיבה ולכן רותקתי לספר ובלעתי אותו כמעט בשלוק. ציטוט עמוד 8: "המקרר שטרטר עד עכשיו במין המהום בלתי מורגש רוטן ומשתתק. המאוורר החורק נע באטיות מצד לצד, מעביר מבט מסוקרן בין שנינו. דפי העיתון מרשרשים קלות. אנחנו דוממים. האמת הצלולה ששמט עמו קלף על שולחן הפוקר המשותף שלנו אינה דורשת מילים מיותרות. היא מהדהדת כמו אבן שנופלת לבאר ונוקשת על קרקעית עמוקה". (תראו כמה תיאורים בקטע כל כך קטן ויש עוד הרבה בהמשך...).
ענבל ביולוגית מולקולארית במקצועה ונשואה לירון. קצת צינית, קצת לא דעתנית, קצת חסרת ביטחון ועם עבר של עודף משקל. חוסר הביטחון גרם לכך שהיא חיה מתחת למטריה של הסבתא, האימא והאחות.
ענבל מודעת לתכונה זו ואפילו יש לה דוח-שיח עם עצמה בעניין ציטוט עמוד 29: "ידעתי שעשיתי טעות נוראית. יותר מכל שנאתי את עצמי, שלא הייתי חזקה מספיק. כי אני רציתי..... ואם הייתי מתעקשת, הכול היה שונה".
ירון לעומתה אנליטי, דעתן , החלטי ואולי אפילו קצת אגוצנטרי - הוא המוביל במערכת היחסים ביניהם.
הספר מתחיל ב"פצצה" שמטיל עליה ירון –בעלה... תוך כדי שקיעתה של ענבל בקריאת העיון היא מתבשרת "בואי נפרד". היא שואלת: "זה שם של סרט?"... מכאן מתחיל המסע של ענבל.
היצירה מתעכבת על הדמויות הנשיות ולא הדמויות הגבריות. הדמות הראשית היא ענבל שכל הזמן נמצאת במערכות יחסים עם "חסך".
עם האם – יש לה מערכת יחסים לא בדיוק טובה... הן לא הכי מסתדרות, עם אחותה שחולקת את זמנה בין ת"א וחו"ל גם לא משהו. המרחק והעבר מפריד בין ענבל ואלינור והן לא קרובות, אביה נעלם, יונתן שהיה כמעט האור בקצה המנהרה גם איננו ועם כל המערכות הללו גם ירון עכשיו רוצה לנטוש אותה.
ענבל - אישה בודדה בים של מערכות יחסים. זו תחושה קשה ואילן עמית מצליח להחליק את ההרגשה הזו לקורא.
הסיפור כתוב על ההווה והעבר. העבר ביצירה תומך בהווה וזה לא מקשה על הקורא.
יש גם משחקי מילים כגון: נשואה – שנואה (אם מחליפים של ה-"נ" ב"ש"זה מה שיוצא). יש סמלים ודימויים רבים לאורך כל הספר: תמונות חסרות באלבום, הצב שנותר בארגז ללא בת זוגו ולמה דווקא צב? בעיניי זה מקסים ועוד יותר מצליח להעצים את התחושות אצל הקורא לגבי הדמות הראשית בסיפור הנוכחי.
הבחירה של יונתן (הבן של אלינור אחותה) משמש כמראה לענבל. הילד לא מבטא רצונות, לא משתוקק לדבר מה באופן מיוחד, לא אכפת לו אם הולכים לסרט, אוכלים פיצה או גלידה. ילד נוח ללא העדפות מיוחדות. הדגש על "אי דעתנות"...
הכי מדהים בכל הסיפור הזה שכותב אותו סופר ולא סופרת. מפתיע איך דווקא דמות גברית מצליחה כל כך יפה להפשיט את הדמות הנשית ולהפגישה עם הקורא במערומיה ובמאבק על קיומה ביקום.
לאור הנסיבות ענבל נאלצת להיפרד מקורקי (כלבה)... כחובבת בעלי חיים הקטע עם הנחתת המכה על אפה של הכלבה היה לי קצת קשה גם הפרידה לא הוסיפה לי בריאות ... ציטוט עמוד 145: "לפני שיצאו סובבה את ראשה והביטה בי בעליזות. לא הצלחתי להסתכל בעיניה. מחדר המדרגות נשמעו שקשוקי הקולר שלה הולכים ודועכים לתוך השקט. רגע עמדתי כך, המומה ומרוקנת. ואז הרגשתי אותו מגיע. כמו רעידות קטנות לפני צונאמי. הבכי שהתעבה והסתייד בתוכי חודשים ארוכים כל כך, תפס בי כמו דיבוק וטלטל אותי בהתרוקנות שלא נגמרת...."
עיצוב העטיפה מקסים. הצבע הצהוב תופס את העין. על גבי הכריכה יש כלוב, כסא, ציפור בראש הכלוב, הכלוב ריק על אדן חלון עם תריסים פתוחים ועץ עם עלים ירקרקים. שום דבר לא סתם בכריכה הזו - כל אלמנט בכריכה מסמל דבר מה.
היות ושם הספר מסקרן אז הלכתי לחברנו מר "גוגל" ומצאתי את דברי הסופר על משמעות שם הספר (הועתק מתוך ראיון שהתקיים עם הסופר ופורסם באתר :"ספרים סופרים ומה שביניהם):
מה משמעות שם הספר? "החתול של שרדינגר הוא ניסוי דמיוני שמנסה להמחיש את השלכותיה של מכאניקת הקוואנטים. מכאניקת הקוואנטים גילתה שהעולם החלקיקי משנה את התנהגותו בהתאם למדידה. כלומר הניסוי עצמו משפיע על התוצאה. הווה אומר שהיקום מממש את עצמו בהתאם לאופן שצופים בו. לממצאים אלה השלכות רחבות מאוד. הפיזיקאי הדגול שרדינגר ניסה להמחיש את התופעה על ידי ניסוי דמיוני. מכניסים חתול לקופסה שם יש קפסולת רעל שיש סיכוי של 50% שתשחרר את הרעל וסוגרים אותה . שרדינגר הסביר שעד שלא פותחים שוב את הקופסה ורואים האם החתול חי או מת, כלומר עד שלא מבצעים מדידה החתול נמצא במצב ביניים הסתברותי- לא חי ולא מת ורק שמבצעים מדידה ממחישים מצב אחד מתוך שניים. זו כמובן הדמיה בלבד. לניסוי זה יש קשר הדוק לאחת הדמויות בספר". כל הכבוד לרעיון ואיזה דמיון פורה. שאפו!
מודה באשמה שזה הספר הראשון שאני קוראת של אילן עמית ומאוד נהנתי. עכשיו מדגדג לי לחפש את ספריו הקודמים.
לסיכום: ספר לא קל, מטלטל רגשית, שנון, עמוק, חזק ועברית של שבת (אני אוהבת). לעיתים מצאתי את עצמי חוזרת אחורנית כמה משפטים כדי להתענג, לחבק את המילים ולהתמוגג מהתיאורים.
אין ספק שלמר אילן עמית יש דמיון וכישרון פוריים. כל הכבוד למר אילן עמית אני מרשה לעצמי להוריד את הכובע בפניו! ממליצה בחום.
לי יניני















