לאחר מלחמת שלום הגליל, והמחיר העצום שישראל שילמה על המלחמה הבלתי נחוצה הזאת,
נאמר על ראש הממשלה מנחם בגין, שהוא התנתק מהסובב אותו, הסתגר במן קונכיה, והשתבלל
לתוך עצמו. ולמה אני מזכיר את מקרה בגין?
מהסיבה הפשוטה, שהנהגת ישראל לפני מלחמת יום הכיפורים , סבלה מתופעה דומה שניתן
לתארה השתבללות לתוך עצמה, תוך ניתוק עצמה מהריאליטי של החיים הפוליטיים והבינלאומיים.
אני מבין שזהו משפט קשה, אבל לאחר קריאת הספר של קיפניס, אפשר לשפוט את ממשלת
ישראל לחומרה!
ראשית בכל הנוגע לספר:
לאחר מחקר עמוק במקורות שעמדו לפניו,פותח לפנינו המחבר את קודש הקודשים
של יום הכיפורים 1973, אבל גם את התקופה שקדמה למלחמה.
הספר איננו סוקר את המהלכים הצבאיים, אבל הוא נוגע בכל התהליך שהוביל
למלחמה מהתקופה שלאחר מות נאצר ( בספטמבר 1970) ועד לשישי באוקטובר
יום פריצת המלחמה.
תאור הארועים שחלו בתקופה קצרה זאת מצטיין בקו מדיני לא יאומן שננקט על ידי ישראל,
של דחיית ידו המושטת לשלום של נשיא מצרים אנואר סאדאת.
אולם הדברים לא היו פשוטים כל כך ויש טעם להסביר את הרקע להחלטתו שוברת הקרח
של סאדאת.
מצרים שלאחר מלחמת ההתשה, נמצאת במצב כלכלי- חברתי קשה ביותר.
המדינה מרוששת, נזקי המלחמה עצומים, הנשיא נאצר מת, וסאדאת יורשו
נימצא במצב שלטוני בלתי יציב למדי.
סאדאת מחליט החלטות אסטרטגיות מהמעלה הראשונה.
הוא מחליט לסלק את ההשפעה הסובייטית, ולעבור למחנה המערבי.
אך לפני כן, הוא מחליט לנקוט בדרך מדינית יוצאת דופן, שלו הייתה
מתגלת לציבור מצרי ללא השג כל שהוא, הוא היה נזרק לכל הרוחות
על ידי מתנגדיו.
ההחלטה לחסות תחת המטריה האמריקנית נכרכה במחיר עצום- לשבור
את השורה הערבית המאוחדת ולצאת להרפתקה מדינית בעלת מחיר רב
מצד מדינות ערב האחרות. בשקט בשקט, שולח סאדאת את יועצו הנאמן
איסמעיל חאפז , להפגש עם קיסינג׳ר ולהציע לאמריקה את יציאתו מהחסות
הסובייטית והצתנפות תחת החסות האמריקנית. בתמורה לכך מבקש סאדאת
להגיע להסכם שלום עם ישראל אשר יכלול את העיסקה שטחים תמורת שלום.
הנוסחה הזאת שבשנות השבעים היתה הבסיס לכל הסכם שלום עתידי עם מדינות
ערב היתה האחת והיחידה שהיתה מתקבלת על ידי הערבים, במידה ואם ישראל
היתה מבקשת להגיע להסכם עם מדינות ערב.
ממשלת גולדה דחתה את ההצעה הזאת על הסף.
אבל סאדאת היה חכם מאוד, והוא ידע שמצד אחד יציע את ידו לשלום ומצד שני
יעמוד עם פטיש חמש קילו ויאיים במלחמה.
וכאן הסוד הגדול : ההנהגה הישראלית: גולדה- דיין- גלילי , ידעה שדחיית. ההצעה להסכם
שלום שיכלול שטחים בעד שלום, פרושה מלחמה!
סאדאת לא הסתיר את האופציות שעמדו לפניו וההנהגה האמריקנית ( קיסינג׳ר וניכסון) והישראלית
ידעו במה כרוכה התשובה השלילית , ובכל זאת בחרה ההנהגה הישראלית במלחמה.
ישראל סמכה על שני גורמים שהבטיחו לה את הניצחון: חיל האוויר וכוחות השיריון שלה.
ומצד השני היא בטחה ביכולת המודיעינית שלה , לקבל התרעה מוקדמת לפני פריצת המלחמה.
אולם ההנהגה הישראלית נהגה באמת כסומה בארובה: היא שכחה לגמרי שבמסגרת הסכם לא רישמי
עם ארה״ב , הבטיחה ישראל שלא תתקוף התקפה מונעת ולא תגייס. מילואים עד שעתיים לפני ההתקפה
המצרית! ( הסכם דצמבר 72 ), בתמורה הבטיחו האמריקנים שלא ייקדמו כל תוכנית מדינית שההנהגה הישראלית
לא תסכים לה.
מכל הסיפור הזה נובעות המסקנות הבאות:
א) ההנהגה המדינית ידעה שעל השולחן מונחת הצעה מדינית מצרית להסכם שלום בנוסח שטחים תמורת שלום, ודחתה אותה.
ב) ההנהגה הישראלית ידעה שדחייה ישראלית של ההצעה המצרית והמשך הקיפאון יגרמו לפריצת מלחמה בין ישראל למצרים.
ג) ההנהגה הישראלית ידעה שפתיחת המלחמה תמצא את ישראל ללא התקפה מונעת של חיל האוויר וללא גיוס מילואים.
ד) פתיחת מלחמה בעמדה נחותה שכזאת פרושה, קורבנות רבים מאוד בצד הישראלי!
ועל כל אלה נשאלת השאלה: האם מובנם של כל אלה איננו הנהגה ישראלית מוכת סנוורים ומנותקת מהמציאות?
בקשר לספר:
ספר פשוט מעולה! קריאה שוטפת ותובנות עמוקות,
ותמיד נשאלת השאלה: למה אלוהים, למה היתה לנו הנהגה כל כך גאוותנית, כל כך בטוחה בעצמה ? כל כך מטומטמת?
ואיזה צבא נהדר היה לנו,שלמרות הטמטום של מנהיגיו הציל את עם ישראל ממצב מחורבן שכזה.
נ. ב
יש צורך להבהיר שחל נתק גמור בין ההנהגה המדינית שידעה , לבין ההנהגה הצבאית שלא ידעה דבר.
צריך לעמוד על כך שהאינפורמציה עברה רק מהצבא להנהגה, ולא מההנהגה לצבא.( ושלא נגיד הממשלה והכנסת).
טוביה

















