• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

מאת רנסום ריגס

הביקורת של ראיה

תמונה של ראיה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

מאת רנסום ריגס

הביקורת של ראיה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ראיה
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2012
סדרה:המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אנונימוס
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 11 שנים

“לאחר 12 שנים שלמות של הימצאות בחברת בני האדם הבנתי משהו, כולנו משונים וכל אחד משונה בדרך אחרת בין אם”

26/112
ביקורות על המעון של מיס פרגרין לילדים משונים
הבאה
משה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

כל כך מושלם, סוחף, תענוג צרוף! ואוחח כמה שהתמונות מוסיפות לעלילה וליופי של הספר! אין פלא שסיימתי אותו בפחות מ24 שעות... ממליצה לא להפסיד את העונג שבקריאתו!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אבי
אבי
ה
הקיסרית הילדותית
תמונה של קראתי את זה :)
קראתי את זה :)
י
ירדן
תמונה של Hope
Hope
תמונה של Mira
Mira
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של גלית
גלית
10קוראים|גיל ממוצע50|60%נשים

על המבקרת

תמונה של ראיה

ראיה

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
180 ביקורות•2 נבחרות•1,260 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של ראיה
ראיה
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות180
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה1,260
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת51ספרות מקורית30מתח ריגול והרפתקאות21

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ראיה

ימי האהבה

ימי האהבה

דריה מעוז

בדרך כלל כשאני רואה רומן ישראלי אני מעדיפה להתרחק כי מעולם לא הצלחתי להתחבר לאחד טוב ובאמת להאמין לסופר/ת והנה, הונח לפניי 'ימי האהבה' של דריה מעוז והתבקשתי והומלץ לי לקרוא אותו. כך עשיתי.

הרומן מגולל את משולש אדי-אורית עם המטפלת הזוגית שלהם, תמר. אדי ואורית נשואים מזה 20 שנים עם דגנית, ביתם החיילת, אשר נמצאת בתהליכים לעזוב את הבית ולעבור לגור עם בת-זוגתה החדשה. אדי, עורך דין מצליח, שוחה בכסף הנשוי לאורית שהפכה להיות כלום ושום דבר עם השנים בצילו. אורית מגיעה מבית קשה עם אם חד-הורית ו-4 אחים אותם בעצם גידלה ב90% מהזמן, חיה בקשיים כלכליים ובאפס עיסוק בעצמה. כאשר התבגרה, הכירה את אדי שלימים הפך להיות מי שבמקום להיות הבעל שלה, פסיכולוגית מילא את דמות האב החסרה ומי שישליט יד רמה וחסרת מעצורים כלפיה. בעקבות כך אורית מתחילה לפתח בולימיה ואובססיה כלפי אדי ומתחילה לעקוב אחרי חשבונות הבנק שלו, כרטיסי האשראי, שיחות והודעות הטלפון שלו על מנת לתפוס את הרגע בו הוא בוגד בה ולזכות בקלף כלשהו נגדו. אך גם כאשר היא מקבלת לכך הוכחה חותכת הוא מצליח להאשים את השיגעונות שלה ולצאת מזה בשלום.

ואז הוא קובע פגישה עם תמר, מטפלת זוגית במקצועה.

תמר, שעליה נאמר "הסנדלר הולך יחף", גרושה+2 מנסה להגיע לפרק ב' בחייה בכך שיוצאת לדייטים עם גבר כזה או אחר שלא בדיוק מצליחים לספק את האינטלקט שלה ואפילו לא את צרכיה האינטימיים. כאשר היא מתחילה את טיפולה באדי ואורית נפתחים לא רק השדים של הזוג הזה, אלא גם השדים שלה. היא מתחילה להסתבך בפרשה אישית עם גרושה, מסבכת לתוך זה את אדי ומגיעה למצב של חוסר שליטה בחייה האישיים כאשר היא חוצה גבול מאד מאד ברור. תמר נופלת לבור ממנו היא מנסה להציל את אורית ופשוט נשבית בקסמיו של אדי ללא יכולת להבחין בטעויות שלה עצמה, עד לכאוס רציני בחייה.

אחזור לרגע למה שהתחלתי איתו את הסקירה – הבעיה שלי עם רומנים ישראלים. גם כאן נתקלתי בזה. אחרי שנים שבהם נתתי את מלוא ההזדמנות לספר ולא היה ספר שהפסקתי לקרוא גם אם הוא היה נורא בעיניי הגעתי להשלמה עם עצמי לגבי כלל השליש; אם עד שליש הספר הוא לא מוצא חן בעיניי אני מפסיקה לקרוא בו מבלי לחשוב פעמיים. כאן נתקלתי בין הפטיש לסדן. הגעתי לשליש הספר (100 וקצת עמודים) ולא הצלחתי להתחבר לאף אחת מהדמויות, כולן עיצבנו אותי, לא ראיתי לאן זה ממשיך ולא ראיתי את משמעות הספר. אבל משהו עדיין משך אותי ואחרי שראיתי שתי ביקורות חיוביות על הספר החלטתי לסיים אותו. מה אני אגיד...? 80% שצדקתי בכך שהמשכתי לקרוא (20% נותרים עדיין בכך שלא היה קורה לי כלום אם גם הייתי מפסיקה...). אומנם העלילה לא התפתחה לכדי טירוף ודרמה מלאת תככים, אבל כן הייתה נגיעה עמוקה יותר בדמויות, במיוחד באלו של תמר ואורית. הדמות הגברית, נרקיסיסטית והאגוצנטרית של אדי התקיימה בין שני עולמות אבל לא חדרה לעמקי נשמתו, אם כי יאמר שזה לצערי. העלילה הסתבכה, הקשרים נשזרו עוד יותר אחד בתוך השני וקיבלנו טלנובלה ישראלית, שדווקא הרגישה די ריאליסטית ואמינה.

אני אוהבת ספרים שגורמים לי להרגיש ביקורתית כלפי הדמויות שלהם והספר הזה הוא אחד מהם. מצאתי את עצמי נגעלת מדמות כזו, כועסת על דמות אחרת ומרגישה רחמים כלפי השלישית ולאו דווקא באופן הברור כלפי מי מהדמויות. הספר הצליח להוציא ממני מחשבה יתרה על החיים בזוגיות ועל בניית משפחה וכיצד זה גם יכול להידרדר בזיק של החלטה לא נכונה. דריה מעוז היא אנתרופולוגית ורואים את זה בעבודה שלה על הספר הזה, שכן יש בו מין חקר ההתנהגות האנושית בסביבת חיים שגרתית, זוגית ומשפחתית והיא בנתה כאן משהו מעניין.
לסיכומו של עניין, הפעם בלעתי את הכובע של עצמי גם אם לא בשלמות ואני חייבת לציין שלמרות שרציתי לזנוח הספר התגלה כהפתעה נעימה ומעניינת. לשיקולכם.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ראיה
ההזדמנות

ההזדמנות

יובל אברמוביץ'

לאחר שקראתי את שני הספרים הקודמים ל'הזדמנות' כאשר אחד מהם הוא ספר 'הרשימה' והשני הוא ה'רעיון' שמחתי לראות ספר נוסף בסדרה והוא הספר הנוכחי הזה. שמחתי ומעט חששתי ומיד אסביר את עצמי.

'הרשימה'היה הד תקשורתי גדול שלא ניתן היה להתעלם ממנו – ספר שקרא לכל אדם לכתוב רשימה בת 100 סעיפים בתחילה וצמצומה לאחר מכן לרשימות שונות, יותר ספציפיות וחדורות מטרה, של מטרות/משימות/רצונות/שאיפות שברצון אותו אדם להגשים ולעשות בחייו. היופי ברשימות הוא שלאו דווקא היה מדובר רק בחלומות גרנדיוזים כגון "להרוויח 10 מיליון שקל עד סוף השבוע" אלא אפילו דברים קטנים כגון "לאמץ חתול", "להירשם לחדר כושר", "לנקות כמו שצריך את הבית" ועוד. המטרה של 'הרשימה' הייתה להביא את האדם להבין מה חשוב לו בחיים ומה הן שאיפותיו ולעזור לו (לכל אינדיבידואל כמובן) לחוות את הרשימה שלו עם עצמו ולמקד את המטרות שלו בחייו ואפילו להתחיל לבצע לאט לאט.

הספר הבא אחריו היה ספר 'הרעיון – מחלום למציאות' ובו יובל אברמוביץ' ניסה לתת מכלול של כלים, בעזרת דוגמאות שונות, על כיצד לממש את חלק (או כל...) הרעיונות שעלו לנו במהלך חיינו או כאלה שעוד מחכים לקפוץ לתודעתנו. בעצם, איך לגשת לרעיון מסוים כגון הרצון לבנות עסק מצליח, להתקבל לעבודה מסוימת, לארגן טיסה וכל דוגמא שרק תבחרו ובאמת לבצע אותו שלב אחרי שלב. בספרו 'הרעיון' ניתנו דוגמאות שונות של אנשים שהצליחו להגשים חלומות שלהם בעזרת פתרונות יצירתיים ועבודה נכונה אל מול המערכת בה אנו נמצאים. הרעיון הכי גדול שעומד בספר 'הרעיון' הוא האימרה שלא צריך להיות עשיר כקורח על מנת להגשים את החלומות והרצונות שלנו. לא משהו שאנחנו רוצים לשמוע נכון? כי להרבה מאיתנו נוח להישאר בקומפורט זון שלנו ולומר לעצמנו "אין לי מספיק כסף" או "כשאני אהיה עשיר יותר אני..." ובזכות הספר הזה אפשר באמת ללמוד כיצד לקחת לפחות צעד אחד קדימה מהמחשבות הסוגרות האלה ולהתחיל לעשות למען הרעיונות שלנו, ששוכבים לנו כבר שנים במגירות בכל רחבי הבית.

ואז כאמור הגיע הספר השלישי 'ההזדמנות'. ציינתי ששמחתי וחששתי ממנו כי אמרתי לעצמי "מה עוד הוא לא אמר לי?" וכשמתחילים לקרוא – מבינים. מבינים כמה הרבה מאיתנו (כולל אני, מודה באשמה) לא יודעים על ההתנהלות הנכונה שלנו עם עצמנו אל מול אנשים אחרים, אל מול הזדמנויות טובות וכאלו קצת פחות, אל מול היכולת שלנו לומר 'כן' או אפילו 'לא' וכיצד אנחנו יכולים למנף את עצמנו ואת האנשים סביבנו ללכת קדימה ולקבל באהבה את מה שמוצע לנו.

'ההזדמנות' מביאה בפנינו את עולם ההצעות שאנו נתקלים בו יום יום ואנו אפילו לא שמים לכך לב. החל מלהגיע לאירוע מסוים ולבצע מינגלינג וכלה בלאשר חברות בפייסבוק לגביה אנחנו תוהים. כיצד כל מצב במציאות שלנו ניתן לנצל לטובתנו ודרך כך להגשים את הרצונות והמטרות שלנו. הרבה מהספר נתן גם את הדרור להסתכל לפחדים שלנו בעיניים, להבין היכן המוח שלי ננעל מכיוון שהוא מפחד מחוסר פרגון, מאנשים אחרים, מחוסר יציבות או אפילו מעצמו. יותר חשוב מכך, הספר נותן כלים בסיסיים להתגברות על הפחדים השונים במידה כזו או אחרת. ובעיני, מה שהכי חשוב בספר הזה הוא הדוגמאות לכיצד לקחת את אותן הרשימות שכתבנו אז בספרים הקודמים ולכל סעיף לבנות רשימה משלו, כזו שתגרום לנו באמת להתחיל לבצע.

אני יכולה להמשיך לדבר ולכתוב על הספרים עד מחר ואולי לחלקכם זה נשמע כמו עוד ספרים של מנטור שחושב שהוא גילה את הנוסחא לאושר ולעושר. גם אני לעיתים במהלך הקריאה קצת התמהמתי ותהיתי בנוגע ליכולות אבל אני באמת מאמינה שלא סתם הספרים שלו הצליחו. לא סתם הוא עצמו הצליח. אני חושבת שבאמת כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לקחת את עצמם בידיים ולהתחיל לעשות על מנת לגרום לחיים של כל אחד מאיתנו להיראות מלאי משמעות ומוגשמים ולא רק לחלום בהקיץ על מה יכל להיות. ולהלן, רשימה קצרצרה של 5 דברים שאני רוצה להגשים בשנה הקרובה:
1. למצוא זמן לסרס את החתול שלי כבר... (אחלה של משימה)
2. לסיים את התואר כולל מקצה השיפורים עם הממוצע שאני זקוקה לו ללימודי ההמשך
3. לתכנן את הטיול למזרח ובאמת לטוס בשנה הקרובה
4. לעשות קורס יסודות הצילום ב'גליץ' (חלום של שנים!)
5. להיות טובה מאד בשתי העבודות הנוכחיות שלי.

לסיכומו של עניין, אני באמת מאחלת לכל אחד ואחת מכם/ן למצוא את האני מאמין שלו/ה על מנת להתחיל להגשים את הרצונות שלכם מעצמכם ומהסובבים אתכם. תפתחו את הראש ואת העיניים, תנו הזדמנות לספרים של יובל ואולי זה יעזור לכם להגשים עוד חלום קטן שהיה לכם. הרי 'מכל מלמדי השכלתי'? אז מה יש לכם להפסיד...?

יכולים גם להיכנס לעוד סקירות בעמוד הפייסבוק שלי:
https://www.facebook.com/skiraya/?pnref=lhc

לפני 8 שנים•ראיה
ראבי ג'אם

ראבי ג'אם

דניאל צדיקוב

מכיוון שאני מוצאת עצמי עמוסה מכאן ועד לשם בלימודים, עבודה, חיים אישיים ועוד אני נוטה להתחיל דברים ולזרום איתם על פני כמה ימים, בין אם מדובר בספר או בין אם מדובר בסרט שאני רואה אותו רק כשאני מוצאת זמן לאכול ובין אם אלו משימות כאלה ואחרות. כך יצא וקראתי את הספר הנוכחי יחד עם סרט הנקרא 'Love' של גספר נואה – דרמת יחסים המשלבת בתוכה תכנים פורנוגרפיים שלא יביישו אף מפיק סרטים כחולים.
למה אני מציינת את זה? מיד אחבר אתכם.

ב'ראבי ג'אם' תכירו את אריק, בחור תל-אביבי חביב, בריסטה בבית קפה פשוט שחי את חייו מסטוץ כזה לאחר, מקפוצ'ינו דל חלב אחד לאספרסו חזק אחר, מתגורר עם שותף וחי חיים טיפוסיים תל-אביביים ללא דרמות מיותרות. רק שאז נכנסת לחייו אסתי, קלישאה מהלכת של בחורה סקסית שנכנסת לבית קפה ומסובבת את הראשים של כולם וכמובן לא מדלגת על אריק שלנו. אבל אסתי אינה קלה להשגה ולמרות תחנוניו לא משאירה לאריק את מספר הפלאפון שלה אך בטעות משאירה אחריה שקית ניילון עם פאה שחורה מסתורית במיוחד.

לאחר שכבר ימים הוא מנסה את מזלו למצוא אותה בכל מקום ולקוות שתיכנס שוב לבקש קפה היא מגיחה לחייו כסופת טורנדו אשר ממוטטת לו לחלוטין את החיים הבנאליים שלו. בעקבותיה הוא מתמכר לסמים קשים, לחיים נטולי עבודה, לעולם תחתון ומסוכן ולסקס חסר מרווחי נשימה. עד שחלה עוד תפנית בעלילה שחתמה את הגולל על חייו של אריק כפי שהוא הכיר אותם לפני אסתי.

באופן משעשע למדיי בסרט 'Love' שתי הדמויות הראשיות משתלבות לחלוטין עם דמויותיהן של אריק ואסתי. הוא בחור אמריקאי פשוט שמגיע לצרפת על מנת לממש את לימודי הקולנוע שלו וליצור סרטים הדוגלים במיניות חופשית. היא צרפתייה חסרת מעצורים, מכורה לסמים כאלו ואחרים וגוררת אותו לחיים מלאים סקס נוטף יצרים, מסיבות סמים (וסקס כבר אמרתי?) ומשבשת את חייו בדרכים כאלה ואחרות.

הן בסרט והן בספר לא הצלחתי לחבב את הדמויות או להתחבר אליהן – האישה, הגוררת, חסרת הגבולות והאחריות העצמית שלא מפסיקה להסתבך ומסבכת גם את בן זוגה. והבחור שמאבד לחלוטין על השליטה על חייו בגלל אהבה לא בריאה, נהיה סמרטוט (ויסלחו לי הסמרטוטים) ונהיה תלוי לחלוטין באישה שאיתו:

" אהבתי להיות בטלן, אני לא אשקר, ואהבתי גם להיות עקרת בית. לא מבין איך הנשים ויתרו על זה, היה להן אישור להיות עקרות בית מבלי שאף אחד יניד עפעף והן התחילו עם כל הפמיניזם שלהן." עמוד 57

אריק הזו הוא חתיכת דמות, הוא גם הדמות היחידה העגולה בסיפור. אפילו אסתי, שהסיפור נבנה סביבה, הצליחה להישאר דמות שטוחה ובכך להפנות את כל הדגש על אריק ועל רגשותיו ואת מה שנפשו עוברת במהלך העלילה, מה שיצר קו אחיד להתמקד בו ולא פיזר את השליטה על מה שקורה בספר.

עם העובדה שלא הצלחתי לבנות את אהבתי לדמויות שבספר, העלילה עצמה די מעניינת אם נכנסים לכך. כן, זה עוד ספר על אהבה והתמכרות וחוסר שליטה מוחלט במה שקורה בחיי הדמויות. אבל העלילה בספר הזה מצליחה מעט להתעלות על הבנאליות של סיפורי האהבה כפי שמנסים למכור לנו בשנים האחרונות בספרות וצדיקוב מייצר איזשהו מתח מעניין ביחסים בין הקורא לבינו וגורר אותו יחד איתו אל תוך הסיפור מלא המערבולות שלו. העלילה מתחילה ברוגע חסר הפתעות ומתקדמת במהירות מסחררת כך שהקורא כנראה ימצא עצמו נסחף לקרוא פרק ועוד פרק ועוד פרק.

חייבת להיות כנה איתכם – כאשר סיימתי את הספר הרגשתי שחסר לי עומק לסוף. הכוונה לאו דווקא לקבל סוף טוב וצפוי אלא לקבל איזו עצם קטנה לאור המסופר והרגשתי שקיבלתי סוף פתוח מידי שאיתו לא הצלחתי לסגור קצוות מסוימים. בנוסף לכך, הספר בנוי מפרקים, כאשר בכל ראש פרק ישנה כותרת, הדבר הציק לי כי לעיתים קיבלתי את הרושם שאני יכולה להבין מה הולך לבוא בפרק הקרוב ועם זאת, בסופו של עניין, הכותרת עצמה גררה אותי להמשיך ולקרוא עוד פרק אחד ועוד אחד למרות שניסיתי להתפנות לעיסוקים האחרים שלי – הצלחה מבחינת הסופר לייצר עניין לקורא!

לכן, אם אסכם – בהחלט אני יכולה לומר בלב שלם שמדובר בספר טוב, מעניין ומסקרן. לא כזה רגיל בנוף הספרים הישראלים (אף כי יכול להזכיר מעט את הכתיבה של אילן הייטנר בתחילתו) ולחלוטין יוצר עניין אצל מי שמחזיק בספר להמשיך להיסחף אל התוכן וחייו החדשים של אריק. צדיקוב בהחלט ידע מה הוא עושה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•ראיה
מתכונים לאהבה ולרצח

מתכונים לאהבה ולרצח

סאלי אנדרו

מלבד כתיבת מתכונים לציבור הרחב, טאני מריה משודרגת לרמת גורו עצות ומתכונים והיא מוצאת עצמה מייעצת בענייני הלב והנפש ומשלבת את העצות שלה עם מתכון שיכול לבוא לעזר, זאת במסגרת שבועית בעיתון המקומי של העיירה בה היא מתגוררת. השינוי הקל הזה בהגדרת תפקידה מכניס את טאני מריה לתסבוכת משטרתית לא פשוטה אשר מערערת את יציבותה היומיומית ואת השגרה השלווה והנינוחה שלה.

טאני מריה היא אישה נעימת הליכות, שהתאלמנה מבעלה ומוצאת שאוכל ועשייתו הינם כלל עולמה. בנוסף היא מגלה שהיא דווקא די בסדר במתן עצות לאנשים אחרים ומוצאת עצמה עוזרת לזה לזכות באהבתו מזה זמן מה ולשנייה למצוא חברים חדשים ולאחר לפגוש חברה לחיים והכל בעזרת קורטוב של אכפתיות וביטחון בכך שאוכל הינו הפתרון לכל תחלואות העולם.
יום אחד היא מקבלת לידיה מכתב מאחת העוקבות שלה בו היא מתארת כיצד היא חיה חיי גיהנום בשל האלימות שבעלה מפעיל כלפיה ומבקשת עצה כיצד לרצות את הבעל מצד אחד בעזרת מתכון טוב וכיצד להתמודד עם העניין באופן כללי מהצד שני. טאני מריה לא יכולה שלא להזדהות עם האישה המסכנה, שכן היא מתארת כיצד גם היא עצמה חייתה תחת משטר האימים של בעלה לאורך שנים רבות וכיצד מותו הפתאומי הביא לה הקלה ונחת בחייה. לכן, על מנת לעזור לה היא מייד עצה לה לאזור אומץ ולעזוב אותו ומצרפת לכם מתכון משובח לפאי שישביע אותו לבנתיים. רק שהיא איננה מתארת לעצמה שמכאן הכל הולך להדרדר ולהפוך לסאגה בלתי נגמרת.

טאני מריה וחברותייה לחיים ולמערכת העיתון נגררות לשתי רציחות אלימות ולרצון של כולם להביא את הרוצח לדין. כל כך הרבה חשודים, כל כך הרבה תעלומות לא פתורות שהספר נקרא בנשימה עצורה. היופי בספר הזה שהוא אומנם מופרך מעבר לכל ספק סביר (כותבת מתכונים שעוזרת לפענח רצח ואפילו שתיים, בחייאת...) אך הוא כל כך חביב ורגיש שפשוט כיף לקרוא אותו והוא מושך אותנו לתוכו מבלי ששמנו לכך לב.

הדבר היחיד שהפריע לי לקריאה הזורמת בספר הוא הביטויים והמילים באפריקנאס שמתובלים בספר מידי פעם בפעם, חלקם מתורגמים במשפט שלאחר מכן אבל אחרים פשוט שם וזה גורם ללשון להישבר ולמוח לעצור בקריאה. מעבר לכך, מומלץ במיוחד למזג אוויר סגרירי כזה, שכן בסוף הספר גם יש בונוס של מתכונים מצורפים שאפשר להכין בכיף תוך כדי קריאה שיחממו לכם את הלב.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•ראיה
גינת בר

גינת בר

מאיר שלו

אחת המתנות הטובות ביותר שאתם יכולים לתת לעצמכם זה לקנות את הספר הזה. תסמכו עליי.
אני לא אכביר במילים בסקירה הזו רק כי אני לא רוצה לאבד מהקסם של הספר הנפלא הזה, לכן אשתדל להעביר במעט מילים ובהרבה אהבה את מה שהספר הזה מסתיר בתוכו.

'גינת בר' אינו ספר הדרכה "Gardening for dummies", לחלוטין לא. זהו ספר לאנשים שאהבת הטבע, הפריחה והצמחייה בכלל נמצאים אצלם בנשמה ואשר אוהבים לגלות עוד עלה חדש, עוד פרח שפרח בעציץ שהם שתלו במו ידיהם ובעצם מתן חיים חדשים למה שהיה בעבר סתם נבט או אפילו זרע. הספר הוא גינה כתובה.

מאיר שלו מספר בספרו זה על גינתו האהובה, אשר שנים על גבי שנים הוא מטפח אותה באהבה, בחום (או בקור, הכל תלוי בצמח!) ובהמון יסודיות. הוא מספר כיצד הציל פקעות מצידי הדרך, או כיצד עץ התאנה שלו מסרב לתת מעבר לפרי אחד בשנה, או כיצד הטיפול בזרעים חייב להיות מאד רגיש ואישי ועוד ועוד.
לא יכולתי לשבוע מהספר הזה! מכיוון שאהבתי בו כל פרק ופרק ופחדתי שיגמר לי כל כך הרשתי לעצמי להניח את הספר על יד המיטה ולקרוא רק פרק אחד טרם השינה (לא אשקר שלעיתים רימיתי וקראתי שניים, שלושה...). הכתיבה של שלו מעורבת עם כל כך הרבה רגש שמעביר אל הקורא את התחושה המדהימה שבאהבה הזו לגינה שהיא כולה שלך, לצמחים שאתה עצמך טיפחת וגידלת וכל פרק מחדש פשוט נאנחתי מתוך התרגשות עצומה והבנה של התחושה.

שלו מעביר בדרך ייחודית במיוחד את מה שהוא רוצה לספר, בקורטוב של שעשוע, עקיצה פה ושם והכל תובל באינספור סיפורים אישיים הפרושים לאורך חייו. בנוסף להכל, הספר מכיל גם ציורי עיפרון מקוריים של רפאלה שיר והם מוסיפים יופי מיוחד לספר שפשוט אי אפשר להפסיק להתבונן בו.
אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי לא לתת לכם מעט דוגמאות מהספר, כמו זו:

"אני נזכר בהלצה שהיו מספרים אז, על שלושה מושבניקים שהתווכחו מה הוא כלי העבודה הטוב ביותר שצריך להיות צמוד לבעליו.
אמר האחד: 'אני לוקחאאיתי לכל מקום מפתח שוודי – פותח כל דבר'
אמר השני: 'אני מעדיף מפתח אנגלי – פותח כל דבר'
אמר השלישי: 'אני מעדיף מפתח רוסי'
'מה זה מפתח רוסי?' תמהו שני חבריו.
'פטיש חמש קילו', הוא הסביר, 'פותח כל דבר' "

או כשהוא מדבר על רגשותיהם של הצמחים בגינתו:
"לעצים, בין שהם עושים פרי שאנחנו אוכלים ונהנים ממנו ובין שהם עושים פרי שאינו ערב לחכנו, יש תכונות שיש גם לבני אדם וגם לבעלי חיים: הם נולדים ומתים, אוכלים, שותים, מתרבים, גדלים, חולים, חשים אור, חום, מגע, רטיבות, אולי גם זמן. לכמה מהם יש גם יכולת תנועה... אחד מעצי הזית שלי למשל אינו אוהב את האלה הגדולה שלידו, והוא נוטה נטייה ברורה שמרחיקה את ענפיו משלה."

או קטע קצרצר מהפרק המקסים ביותר שלו על כלניות:
"...פרחי הכלנית... אינם רק מסעדות אלא גם חדרים במלונות שמתמחים בסוג כזה של השכרה.
המידע הזה הפך אותי מיד מבוטנאי חובב לזואולוג מציצן. תכף ומיד הסרתי את משקפיי, קירבתי את חוטמי אל פרח של פרג ובחנתי מקרוב את התרחש בו. זה יתרונם של קצרי הרואי, שאחרי גיל חמישים נהפכות עיניהם לזכוכיות מגדלת. ואכן ראיתי שם שתי חיפושיות, האחת נושאת את רעותה על גבה, ועל פי ארשת פניהן, הן לא שיחקו ב'שק קמח' אלא במשהו אחר לגמרי."

וקטע אחרון כי אני פשוט לא מסוגלת להפסיק:
"יום אחד מצאתי אלמנה שחורה בגינה שלי. הנחתי אותה בצנצנת, לקחתי אותה הביתה, והלבטים התחילו: האם להשאיר אותה אצלי או להעביר אותה למישהו אחר?" ואם למישהו אחר, האם לספר לקורבן המיועד על המתנה שקיבל? או להשאיר אותה אצלו ולהתעניין בתוצאות בעזרת מודעות האבל שמתפרסמות בעיתון. והכי חשוב: למי להעביר אותה? ומדוע? האם בגלל חשבון אישי או על מנת לשרת את הציבור כולו?"

הקטעים הללו הם קמצוץ כל כך זעיר ולא ממלא ממה שעוד מחכה לכם בספר הזה, פשוט כי יש בו הכל מהכל. גם עכשיו, לאחר שסיימתי לקרוא, אני יודעת שעוד אשוב אליו ולקטעים שונים שלו שסימנתי לי שאהבתי. ולעת עתה, סיימתי עם הסקירה שלי, כי אם עד כה לא השתכנעתם חבל, יש לי גנים סובייטים ואני דימונאית במקור אל תסתבכו איתי. ועכשיו ברצינות, מאיר שלו עשה דבר נפלא; הוא חיבר בין אהבתו לכתיבה לבין אהבתו לגינתו וסידר לנו ספר מרגש, מצחיק, מעניין, קריא ונהדר! אני מבטיחה שאחרי כל פרק בספר כל מה שתרצו זה לקפוץ למשתלה הקרובה לביתכם, או לאיזה כביש שרוצים להרוס ותצילו את הפרח הראשון שיקרה בדרכם.
רוצו עכשיו לקרוא את הספר הזה וכבר מחר תשתלו איזה עציץ, תעשו טוב לעצמכם ולעולם שמשרת אתכם.

https://www.facebook.com/skiraya/posts/1769342206443158

לפני 8 שנים•
★★★★★
•ראיה
חכמת המזרח - יפן

חכמת המזרח - יפן

אלישע בן מרדכי

רבות דובר על יפן, ארץ השמש העולה, פריחת הדובדבן הנעימה, התרבות שנמצאת בכל פינה ובכל אדם, על האוכל והטיולים ובעיקר על כיצד אורח חייהם של היפנים הינו בין המיוחדים שקיימים וסובב סביב הזן, השלווה ועקרונות מדויקים להפליא.

הוצאת 'אסטרולוג' הוציאה ספר זה אשר מאגד בתוכו את מה שהיה נראה לעורכי הספר כפרקי תרבות יפנים בלתי ניתנים להשמטה. ספר כזה, שיר איקיו אחר ועוד סיפור נוסף – כולם חברו להם יחדיו למשהו שהוצג בכריכה האחורית כחובת קריאה לכל מי שתרבות יפן מעניינת ומושכת אותו. בספר ניתן למצוא 'ספר התה', 'התודעה הבלתי כבולה' (אשר מכילה בתוכה עוד מספר יצירות מאת אותו הוגה), קובץ שירי הזן של ריוקן, 'ספר הכר', 'סיפורי אהבה' ועוד.

את יפן ותרבותה גיליתי לעומק בשנתיים האחרונות כאשר התבקשתי, כחלק מהתואר המדעי, לקחת גם שלושה קורסים הנוגעים במדעי הרוח. אז פישפשתי ופישפשתי ומצאתי את עצמי לוקחת קורס אחר קורס של הפרופ' יעקב רז, מומחה לתרבות המזרח בדגש על יפן. במשך שנתיים, מחוץ לתואר שלי, למדתי איתו על יפן עצמה, על תרבות התה, על זן וההיסטוריה שהובילה לכך ובעיקר למדתי להתאהב בתרבות המזרח. אוחח כמה רבה הייתה קנאתי כאשר בן הזוג שלי עזב לשבוע ליפן כחלק מהמחקר שלו וחייתי דרך התמונות והסיפורים שלו את הריחות של השווקים והאוכל, את המקדשים והתרבות היפנית הקשוחה במיטבה.

ספרים וסרטים על יפן עוד קראתי וראיתי לפני השנתיים הללו. סופרים יפנים וספרי זן עוד קרצו לי הרבה לפני וכחלק מכך ובתוספת הקורסים שלקחתי יצא לי להיחשף ליצירות כאלה ואחרות שבאמת מעבירות את התחושות הנכונות על האזור והתרבות. כמה גדולה הייתה האכזבה שלי כשהבנתי שאף אחת מיצירות ההגות, שבעיניי ובעיני חוקרי תרבות רבים אחרים הינם חשובים לאין ערוך לתרבות היפנית, לא מצאו את דרכם לספר הזה.

אינני מתיימרת להיות מבינת עניין וגאון בנושאי יפן ותרבותה. בטח שלא שמה את עצמי במקום של ביקורת על 'ספר התה' או כל יצירה שנחשבת כמופת – לא על כך הביקורת. הביקורת שלי היא על כך שהספר הזה לא עבד מבחינתי. לא ברור לי האם מדובר בהליך התרגום שגרם לקסם של אותן היצירות ללכת לאיבוד, או בין אם הסדר של היצירות לא היה במקום; אבל אני חייבת לומר שלא צלחתי את החיבור. לרעתי, הספר היה מורכב מיצירות שונות מה שגרר אותי מיצירה ליצירה ולא יכולתי פשוט להפסיק באמצע ולומר די, הספר לא טוב. אבל עם כל יצירה שעברה הרגשתי שאני מאבדת את הרצון שלי להמשיך לקרוא. מה שכן עבד לטובתי זה שהיו את שירי הזן שאהבתי מאד שהעבירו לי את הזמן בנעימים ומידי פעם פרק כזה או אחר שהצליח לצוד את מוחי ולהשאיר אותי בmood של קריאה, אבל לא לאורך זמן. מצאתי עצמי נגררת ומתחילה לקרוא ספרים אחרים או מעדיפה אפילו לא לקרוא במהלך נסיעה רק כי הכתבים שיעממו אותי.

בלב כבד אני נאלצת לא להמליץ על הספר. בטח לאנשים שלא יצא להם לקרוא יצירות יפניות ומתכננים על הספר הזה כחשיפה ראשונית לתרבות. אפשרי כי היצירות שכלולות בספר יהיו הרבה יותר טובות בתרגום שונה (בטח שביפנית, אבל מי מאיתנו קורא יפנית שוטפת...?) אז חבל לבזבז את הזמן על הניסיון להתחבר אליהן דרך האסופה הזו.

מעבר לכך, מי שעוד לא נחשף ומי שעוד לא נתן את ליבו למזרח אני ממליצה לכם לעשות חיפוש בחברנו האהוב גוגל ולמצוא את כל הטוב שקיים בארץ היפה הזו ובכל מה שמסתתר בה, או יותר טוב מכך, לקפוץ לספרייה הקרובה לביתכם ולחפש ספרים הקשורים לכך על מנת שתוכלו להנות מהיופי בעצמכם.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•ראיה
ככה החיים יפים

ככה החיים יפים

אוליבייה בורדו

'He said I dance now
At every chance in honky tonks
For drink and tips
But most of the time
I spend behind these county bars
Cause I drinks a bit'
(Nina Simone, Mr. Bojangles)
הבית הספציפי הזה משירה של נינה סימון 'מר בוג'נגלס' מתאר בעיני את הספר בצורה הטובה ביותר; ההילולה והרקע הצבעוני, הרוקד והשמח מגיעים עם רובד לא נעים, קודר ועצוב בסופם. גם הכריכה הזו... הצבעים החיים, הזוג הצעיר הרוקד ומלא התשוקה והשם המעטר את אותה הכריכה הם הסתרה, אינם מנבאים לקורא את העתיד לבוא ואפילו גורמים לתחושה של שמחה ושעשוע בבחירת הספר שעל המדף.
ספר בן פחות מ130 עמודים שמספר על משפחתם הקטנה של ג'ורג' ולואיז, בנם והציפור ההזויה שלהם או בשמה 'מדמואזל אין בה צורך'. חיים מלאי הפתעות, ריקודים, מסיבות בביתם, חופשות בבית הקיץ שלהם בספרד, אלכוהול ושעשוע אינסופי. לכל אורך הספר אנו נסחפים איתם לחייהם המלאים, במה שנראה, כל טו‎ב. עם זאת, הקורא מצליח לקבל סימנים שמשהו ממש לא בסדר באם המשפחה, משהו שם אינו רגיל ומובן.
"הייתי מודע לכך שהשיגעון שלה עלול לרדת מהפסים יום אחד. זה לא היה ודאי, אבל בגלל הילד הייתי חייב להתכונן לזה. זה כבר לא נגע לגורלי, ילדון עמד להיות מעורב בעניין, וייתכן שהספירה לאחור כבר החלה. ובגלל אותו 'ייתכן' רקדנו וחגגנו מידי יום ביומו". (עמוד 48)
זה מה שאומר ג'ורג' טרם לידתו של הילד במשפחה, המוכנות לקראת יום הדין, לקראת השגעון בר החלוף שהוא הרגיש שעומד להשתלט על משפחתם הוא מחליט שהם צריכים להמשיך באורח חייהם הנוכחי ולא להפסיק לרקוד לרגע.
הספר מסופר ברובו על ידי הילד, מנקודת מבטו על החיים שהוא העביר בצל אימו המיוחדת ופגועת הנפש לצד אביו שלא יכל לקחת את חייהם לידיו והמשיך להסתחרר סביב אהבתו הבלתי נדלית לאם וסחף לתוך המערבולת הריגשית והנפשית הזו גם את הילד. הילד מראה לנו דרך עיניו את החיים לתוכם הוא גדל, מספר כיצד הוריו הוציאו אותו מבית הספר בדיוק בשל אורח חייהם היחודי, כיצד כבר מילדות הוא נחשף לאלכוהול רב, לפוליטיקה ולאנשים רמי מעלה שהתייחסו אליו כבוגר לכל דבר ועניין. הוא מספר כיצד הוא ראה את ההתרפסות של האב בפני 'השגעונות' של האם שבבוא היום הסתבר שאכן נבעו מפגיעות נפשיות כאלה ואחרות וכיצד הוא בתור ילד חש את הסביבה הזו והפנים אותה בצורה הלא מודעת למצב כלל.
את הספר גם מעטרים קטעים מתוך יומנו של האב שנחשפו על ידי הילד מאוחר יותר וכך אנו גם מקבלים איזשהי זווית לחיים של משפחה זו גם מתוך תחושותיו של אב המשפחה. של ההבנה שלו כבר בשנים הראשונות שלו עם לואיז, כיצד הוא ניסה להפיח חיים ולהסתיר את הבעיות ואת הקושי וכיצד, מרוב אהבתו, הוא התעוור לעתיד לבוא וסירב להאמין לכך למרות שידע בעומק נשמתו את התוצאות גם לא לאחר הבלתי נמנע:
"היסטריה, דו-קוטביות, סכיזופרניה, הרופאים העמיסו את כל הז'רגון המדעי שברשותם כדי להצביע על כך שהברגים שלה רופפים. אז הם קיבעו אותה להמון תרופות, וקיבעו אותה למרשם עם חותמת מטה הרמס. קיבעו אותה רחוק מאיתנו כדי לקרב אותה למטורפים. הדבר שהפחיד אותי נהפך למציאות. הדבר שסירבתי להאמין לו צנח לנו על הראש..." (עמוד 90)
את חייהם של ג'ורג' ולואיז מלווה השיר 'מר בוג'נגלס' של נינה סימון, בגלל זה גם החלטתי לפתוח את הסקירה שלי איתו. ברגע שסיימתי לקרוא את הספר חיברתי אוזניות למחשב והאזנתי לשיר. לכל מי שמשתכנע לקרוא את הספר לאחר הסקירה שלי אני ממליצה לכם לעשות את אותו הדבר. הספר הזה קשה. מי שהתמודד אי פעם עם בן משפחה או מכר בעל פגיעה נפשית כזו או אחרת, קשה יותר או קשה פחות יבין את הטירוף שהספר הזה אפוף בו, את הכאב שמסתתר שם ואת ההתמודדות הבלתי נמנעת שמצב כזה מביא איתו.
הרבה אנשים לא התחברו לספר, לסופר עצמו לקח המון זמן עד שהוצאה אחת הסכימה להוציא אותו לאור ולעיתים זה היופי בספרים מהסוג הזה. לא לכולם הם מתאימים. לא כל אדם בעולם הזה יקרא את הספר ויאמר שהוא ספר טוב. אינני מתיימרת לומר שאני יותר חכמה ממי שלא אהב את הספר בשל סיבה כזו או אחרת, אני רק אומרת שספרים מהסוג הזה נוגעים בכל אדם בדרך שונה בדיוק בגלל הנושא של הספר והדרך שבה הוא כתוב. ההצגה שלו כצבעוני ומלא בשעשוע ו"שיגעון טוב" יכולה לגרום לאנטגוניזם אצל אנשים מסוימים ואני חושבת שדווקא בגלל זה קיבלנו כאן ספר שהוא מצוין, מפתיע, קשה לעיכול ומאד מאד טוב. כבר בעמודים הראשונים של הספר ניתן להבין שהספר הולך להפתיע את הקורא כי הוא כלל וכלל לא מה שחשבנו שהוא וכבר מהעמודים הראשונים אנו מקבלים סטירת לחי ומבינים שהמשפחה אינה בסדר ולכן אל תחשבו שהסקירה גילתה לכם משהו שלא הייתם אמורים לקבל טרם הקריאה, אני פה לנתח את מה שמובן כבר מלכתחילה ומנסה לשכנע אתכם לתת לספר הזה סיכוי ולבקש מכם שתיגשו אליו בראש פתוח ומבין. הוא לחלוטין שווה את זה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•ראיה
מסעות בחדר הכתיבה

מסעות בחדר הכתיבה

פול אוסטר

מאז שהתחלתי לסקור ספרים אי שם לפני 4 שנים בערך התרגלתי לעובדה, שלעיתים, אני מקבלת ספרים של סופרים בעלי שם דבר בספרות, שלי, לצערי, לא יצא לקרוא את כתביהם עד אותו רגע. לרוב זה נותן לי יתרון של פרספקטיבה אובייקטיבית, בה אני לא מושפעת מספריו/ה הקודמים של הסופר/ת (לא לחיוב ולא לשלילה) ואני באמת קוראת ספר במצב של 'טאבולה ראסה'.

פול אוסטר בשבילי נכנס לקטגוריה הזו. כאמור, סופר בעל שם, בעל ספרים מוכרים שאף תורגמו בהוצאת 'עם עובד' שנים לפני שפישרית כמוני הגיעה לסקור ספרים. ועם זאת, הנה הגעתי אני וקיבלתי לידי את הספר הזה – 'מסעות בחדר הכתיבה'; שם מבטיח, כריכה בטוב טעם ותקציר מסקרן מאד. אוי כמה מרה הייתה הגלולה!
בערך שבועיים לסיים ספר של 140 עמודים. לא היה ולא נברא במחוזותיי עד כה. בתחילה הייתי בטוחה שהבעיה טמונה בי ונגרמת כתוצאה מלחץ כלשהו בחיי, מפאת חוסר זמן וכו'. לצערי נוכחתי לגלות שהאשמה הבלעדית הינה של הספר ואוסיף ואומר של הסופר בכבודו ובעצמו.

אצטט מהכריכה האחורית: "איש זקן מתעורר לבדו בחדר מסויד לבן ובו רק חפצים מעטים. הוא אינו יודע מי הוא ואינו זוכר כמעט דבר..." – מבטיח, נכון? אותו איש זקן, שכונה 'מר בלנק' מתעורר לו לעולם בו הוא לא בטוח מי הוא והיכן הוא נמצא ובטח שלא מדוע. הוא מוצא חבילה של דפים כתובים ומספר תמונות. הכל נראה מאד מותח ומעניין עד לרגע בו מבינים שהדמות שיטחית, אין סביבה שום סיפור אמיתי או מספק ולא ניכרת שום תחושה של התקדמות בעלילה. מעבר לחוסר העלילה הדמות של האיש הזקן הזה, של מר בלנק, הצליחה כל כך להגעיל אותי שמצאתי את עצמי קוראת וכועסת; הוא מתואר כזקן טרחן, מטריד מינית את המטפלות שלו ועוד כהנה וכהנה דברים לא נעימים שהורידו את ההנאה שלי מהספר פלאים.

אך יש כאן כביכול קוריוז. אוסטר כתב ב140 עמודיו של הספר "סיפור על סיפור" ובמובן הכי שטחי שיכול להיות. הוא אפילו סוגר את מקצת דפיו האחרונים של הספר עם תחילתו, מילה במילה. לפני שתשלפו אקדחים לכיווני - זהו לא ספוילר, כי אין כאן על מה לעשות ספוילר. אין עלילה. וזו נקודה שהצליחה להכעיס אותי מאד. אומנם הספר קצר, אבל חוסר ההתקדמות והקצב הנסחב גרמו לי להתענות על הרגעים בהם קראתי את הספר שכן ברגע שאין קו עלילה שמקדם אותך ואתה מרגיש שאתה דורך במקום אתה יכול לחוות תסכול נוראי וזה מה שקרה לי.

ההרגשה שלי בסיום קריאתו של הספר הייתה שאוסטר כל כך סומך על כך שקוראיו הנאמנים יקנו באופן עיוור כל ספר שהוא יוציא לאור שהוא החליט להוציא ספר שכנראה כתב בעת מחסום כתיבה כזה או אחר. וזה עבד לו. זה עבד לו בעיקר משום שמבדיקה אקראית שלי ביקורות על הספר מתחלקות לשני הקצוות – אלו שנמנים עם קוראים כמוני ואלו שחשבו שמדובר בעוד ספר מצוין של אוסטר וגאונותו.

ולכן... כשאתם מסתכלים על הביקורת שלי, של מי שלא נחשבת קוראת ותיקה שלו, אתם יכולים לקחת את זה לשני צדדים: האחד, להקשיב לי ולביקורת התמימה שלי על סופר שאינני מחזיקה לו שום חסד נעורים (לא שהיה מגיע לו עם הספר הזה) או מצד שני לומר "מה היא מבינה בכלל", לקרוא עוד ביקורות נוספות ולעשות לעצמכם חשק להבין על מה הסאגה וכך לתת לספר את ההזדמנות שכנראה מגיעה לו.

כן, אומנם אני לא התחברתי לספר כלל ועיקר אך יש בי את הכבוד המינימלי לתת לסופר ולכתיבתו ואף לקוראים אחרים שלו שכן חיבבו. לשיקולכם בלבד והורידו נא ממני כל אחריות על החלטתכם עם ספר זה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•ראיה
עונת החתונות

עונת החתונות

ליסה קלייפס

כשאתם קוראים לספר 'ספר לחופשה' האם מדובר בחופשה מתוכננת? כזו שטסים איתה לחו"ל? או בנסיעה ארוכה לצפון? או שחופשה קצרה יכולה להיות גם בבית אחרי תקופה לחוצה וקשה? כמו כן, תקנו אותי אם אני טועה, אבל לרוב 'ספר חופשה' נחשב לספר שלא שווה לבזבז עליו זמן אחר כי זהו ספר בדרך כלל 'מעפן' ויותר זורם ופחות גורם לרוח מחשבתית. הרשו לי לתת לכם את ההגדרה שלי ל'ספר חופשה' – אני אוהבת לקרוא ספרים רומנטיים, קלילים ושגורמים לי להרגיש טוב במיוחד אחרי שאני ברצף של ספרים רציניים, מעוררי מחשבה וכבדים ולכן, חופשה בשבילי זו גם חופשה מנטלית של "מעבר פאזה", של הורדת סף הרצינות והסתכלות מעט נעימה יותר על החיים, אופטימית משהו.
בעיני 'ספר חופשה' לא חייב להיות ספר 'מעפן' או סתם כזה ספר שלא מבזבזים עליו זמן אחר, כל ספר הוא ספר הוא ספר ועל כל אחד כזה הושקעה מחשבה מאחוריו ולכן לכל אחד יש לתת את הכבוד המינימלי.

אני לא חושבת שבסקירות קודמות שלי על ספרים רומנטיים העלתי את מחשבותיי והפעם היה לי חשוב כי הבנתי את החשיבות (בשבילי לפחות) של קריאה בספרים מהסוג הזה: נחת. נחת לגוף, לראש, לדאגות וכו'. במיוחד מה שגרם לי לכתוב על כך זו העובדה שהספר הזה אפילו זוכה ממני להמלצה למרות שהוא קיטשי ביותר והכי 'גירלי' שיש, בז'אנר הקומדיה הרומנטית אם היו עושים עליו סרט. עם זאת, הוא ראוי לציון ולנקודות זכות בסקירה שלי רק משום שהיו בו נקודות אור.

רבים מאיתנו קראו ספרים מהסוג הזה, ספרי רומנטיקה שבמרכז העלילה אישה שמתאהב בה גבר אמיד (למה זה אף פעם לא הפוך?), היא עושה לו חיים קשים עד שהיא סוף סוף לא יכולה יותר לסרב לרגשות שלה והם חיים באושר ועושר עד האין-סוף. כמובן שהספר גם מתובל בסצנות סקס מעוררות קנאה ותחושה שמישהו הדליק חימום בחדר בו אנו נמצאים, כך שחס וחלילה לא נחשוב שהאהבה המופלאה של הזוג הזה נטולה כל חיי מין עשירים ומטורפים. הספר הזה עובד לפי כל הכללים האלה, שלא תחשבו אחרת! אז למה לקרוא אותו?

הדמות הראשית. אייברי, בת 27, מתוארת כאישה בעלת מידות שלא מתאימות להגדרת אידיאל היופי שאנו נוטים לקבל בספרים כאלו, מזיעה מלחץ, מקצועית, עסוקה ועם זאת עדינה וטובה. אנושית במידת מה. לאייברי נשבר הלב לפני 3 שנים והיא נעזבה ביום חתונתה, מאז היא העסיקה את עצמה עם אחותה האבודה ועסק תכנון החתונות שהקימה ולא מוצאת דקה אחת לחשוב על עתידה הזוגי. עד שהיא פוגשת את ג'ו. כפי שכבר בטח תיארתם לעצמכם – בן עשירים, חתיך הורס שכל אישה רק מחכה ליפול לרגליו (או לידיו...) ומה שנקרא "שיעשה בי כרצונו אמן". אבל לא אייברי. היא בנתה סביבה חומות והיא לא רוצה להיפגע שוב ולכן היא לא רק משחקת אותה קשוחה היא באמת משתדלת לעשות את זה. אבל זה לא כל כך הולך לה והיא עושה את זה בצורה כל כך חמודה שאי אפשר לא להזדהות איתה.

עוד סיבה לקרוא את הספר היא עלילות המשנה שקיימות בספר. הסופרת הצליחה ב200 ומשהו עמודים להכניס לא רק את הסיפור של אייברי וג'ו אלא גם את הסביבה שאופפת אותם, כמו סיפור הזוגיות של אחותה למחצה או סיפורם של זוג שלא הבין את משמעות הנישואים האמיתיים למשל. וזה לא טרחני, זה משתלב נהדר בעלילה הראשית ובמהלך הקריאה ככה שלא צריך לחשוש שהספר הופך לעלילה מתוסבכת ולא נעימה.

סיבה נוספת היא החביבות שבה הכל קורה. אין את ההארד קור של '50 גוונים...', אין את המתח הרע, הover doze של סצינות סקס (או הגזמה פרועה שלהם) ועוד כל מה שאנו רגילים לקבל בספרים מהסוג הזה. כפי שאמרתי זהו ספר שהולך לפי הכללים של העלילה המנחה אבל יודע לצאת מהקווים כשצריך והסופרת בהחלט ידעה מה היא עושה.

אני אסכם ואומר שלחלוטין נהנתי מהספר. אהבתי לקחת הפסקה ולקרוא ספר מהנה בקלילותו, בעלילתו ובאופטימיות שהוא מביא לקורא בו. זהו בהחלט לא ספר לאנשים שלא אוהבים קיטשיות ונמנעים ממנה ועדיין אני ממליצה לכל מי שבא לו לנוח על זרי דפנה עם ספר נחמד ביד, זה הספר הבא שתקראו בבקשה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•ראיה

ביקורות נוספות על "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים"

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

מתוך כל הספרות הגרועה נחת עליי ספר טוב. אוטומטית מה שרציתי לעשות - לכרוע על רגל אחת ולבקש מהסופר שיתחתן איתי, ולא אכפת לי שזאת פדופיליה לשמה.
אוקיי, אולי יש לזה קשר קטן לעובדה שהייתי בודדה בוולנטייז-דיי. “כי זה רק אנייייייי” וחבית הגלידה "שליייייייייי".
צוחקת, אין לי חבית גלידה=.=
אוף, רק אזכור של היימיטץ' (חברתי היקרה בת ה13) העלה לי אוטומטית את אזכור ה20 אקסים (לפחות) שלה@.@
"My loneliness, is killing meeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeee”
באמת שאני לא שומעת בריטני ספירס על בסיס קבוע, זה פשוט נראה כל כך מתאים כרגע.

טוב, הכל בהומור. לא שהייתה לי הזדמנות חוץ מהשעות המאוחרות של יום האהבה לחשוב על זה שאני בודדה בו. אתמול. בשתיים בלילה-.- תעשו לי טובה.
אז איך היה וולנטייז דיי בשבילי? לא משהו. באמת. רוב רובו של וולנטיינז דיי, לא ידעתי שוולנטייז דיי.
הוא התחיל בהתעוררות בצרחות של אח שלי ורעשי שיפוצים, הבנה ששוב סנופי האייפון קרס (אחרי שחשבתי להעניק לו "תעודת נוקייה" על ששרד אחרי נפילה לשירותים), צפייה ב"מתים המהלכים" והקאה על הבוקר בגלל שאחד הזומבים נקרע לשניים, ועוד זוועות מגוונות כגון בילוי עם המשפחה. זוועה:O

כשחזרתי אל הבית שלי (אחרי שעתיים מזעזעות ביום הולדת של בן דודי שחגג שנה) והתלבשתי אחרי מקלחת, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן. הזמן למה? להמשיך סוף סוף לקרוא את הספר. השאלתי אותו לפני שבוע לערך, התחלתי לקרוא לפני מספר ימים, ונתקעתי בפרק הרביע; עמוד 87.
עבר זמן מה עד שנשאבתי סופית לתוך הספר, אבל זה עבד, וקראתי אותו במהירות עד סופו ביום אחד. הידד לחופש הגדול.
אגב, גיליתי שיום האהבה בגלל שמישהו כתב את זה בסקייפ. מעודכנת להחריד, אה?

(אלוהים אדירים, בנות הן עם חופר. פסקה ענקית כדי להגיע לעיקר@.@ טוב, לא ענקית. אבל יכולתי להגיע לעיקר קודם, באמת:O)

בכל מקרה, קצת רצינות לא הזיקה לאף אחד.
הספר הזה, רעיון הבסיס מקסים. להפוך תמונות חסרות רקע לחלק מפאזל שלם. אני עצמי מצאתי את רעיון התמונות מסקרן ומעניין.
למרות שהתמונות מאחורי הכריכה... במילים עדינות... scared the hell out of me.

אני לא רואה צורך בתקציר, רק תמצות קטן, כי התקציר ייקח הרבה, באמת.
הספר עוסק בתמונות ישנות שסבו של ג'ייקוב הרבה להראות לו לפני שנרצח באכזריות, לפי קביעת המשטרה בידי חיות פרא, לפי קביעתו של ג'ייקוב, שראה את סבו עד אז כתמהוני ולא אמין, בידי מפלצות. בעקבות מילותיו האחרונות של סבו, אייב (אייברהם – מן הסתם הגרסה האמריקאית לאברהם). הנער חטף טראומה קשה בעקבות מות סבו, ונשאר כך למשך מספר חודשים, ולבסוף החל למצוא תשובות.

קודם כל, התרשמתי בעיקר מהעניין שבו הסופר לקח את מלחמת העולם השנייה כבסיס עיקרי בספר, והפך את הדמות הראשית ל-לפחות רבע יהודי. אני אישית לא פגשתי בזה הרבה (-:

לאחר מכן, אני יותר מחייבת לשבח את ריגם על כתיבה שובה, קלילה, וזורמת. היא לא כתיבה מהסוג שגורם לך לומר "וואו, זאת כתיבה אדירה", זאת כתיבה חמודה ונעימה שגורמת לך לחייך אל הספר ולדעת שגם אם הספר הזה גרוע, יהיה קל לסיים אותו כי הכתיבה תעזור לך.

עוד משהו, הספר הזה הזכיר לי מאפיין שלא נתקלתי בו לאחרונה.
הדמויות הן א-מ-י-נ-ו-ת!, לפחות הרבה יותר מכל הספרים שקראתי לאחרונה. כל כך הרבה זמן לא נתקלתי בזה. כל הדמויות הראשיות הבנות שהחליטו על דעת עצמן דברים מפגרים. אוף, קצת נמאס.
האמינות נמצאת פה בשפע – אין התאהבות מהירה מידי, אין השתלבות מהירה מידי, יש היסוסים, יש טעויות, יש הכל מהכל D: יש גם הפתעות שמפתיעות גם את הדמויות וגם אותנו. לעזאזל, ריגם, אני אוהבת אותך. אני כל כך הייתי צריכה ספר כזה. קצת היגיון, זה כל מה שאני מבקשת@.@

אגב דמויות ראשיות בנות – הדמות ראשית היא בן! בן! כמה זמן לא נתקלתי בדבר מדהים שכזה. כנראה כי לרוב כל הסופרים שיצא להיתקל בהם אלה בעצם סופרות!
כל הפמיניזם הזה קצת מוגזם, הספרי פנטזיה בכמויות שמסופרים מנקודות מבט של בחורות. יש גבול, אנשים. באמת.
ולמה כל הספרי פנטזיה שבחור הוא הדמות הראשית מצחיקים, וכשבחורה היא הדמות הראשית אז הספרים נטולי חוש הומור? לעזאזל, אנחנו עושות רושם רע לבנים! סופרות-פנטזיה-של-הזמן-האחרון, תפתחו חוש הומור!
הא. רגע. קסנדרה קלייר אדירה. אני אחזור על עצמי.
סופרות-פנטזיה-של-הזמן-האחרון-חוץ-מקסנדרה-קלייר-המדהימה-והאדירה, תפתחו חוש הומור! קדימה, להתעשת!
כנראה לסופרים בנים יש דמויות ראשיות בנים, ולסופרות ההפך? -_- אנשים, תתחילו לחקור על המין השני, הגיע הזמן להתפתח, להבין שגם לבנות יש חוש הומור (אהמ), ושבנים הם לא קופים (לא לגמרי קופים. לא ולא, אם כי מעט P:), סופרות, אתן יכולות לכתוב עליהם, הם גם יותר מעניינים, והם לא יזרקו עליכן צואה וקליפות בננה.

אז הספר הזה מקורי יותר, הרעיון שלו מרענן לחלוטין. זה לא פוגע בילד בבית הספר, וזה לא הבחור/ה-הביישן/ית-שמגלה-שהיא/הוא-בעל-כוח-על-מדהים-והופך-מקובל.
ואגב, הגיבור לא מושלם, הוא כנראה רק עשיר. הוא לא גם עשיר, גם חתיך, גם בעלי כישרונות חברה מדהימים. יש לו רק חבר אחד (פה חשדתי – יש קטע לסופרים בזמן האחרון עם חבר טוב אחד) שגם הוא שם רק בגלל שהוא משוחד. היחסים בין ההורים שלו לא משהו (מזדהה), והוא צריך לעבוד בחברה, אבל בגלל שאי אפשר לפטר אותו הוא עושה שם מגדלים מחיתולים. (לעזאזל, חנונים הם אדירים!!)

אגב, בואו נבקר את סיפור האהבה -
1. זה לא סיפור אהבה, אלא יותר "סיפור הידלקות”. לא שמעתי את המילה "אהבה" פעם אחת בספר, ולא נראה כאילו היה משהו עמוק בין הדמויות. רק משהו חיצוני עם מעט זיק פנימי, בלי משיכה מטורפת, אלא רדודה, שטוחה, ומציאותית – תודה לאל.

2. הוא פגש אותה רק יום אחד, לא מרגיש אליה כלום. שני, גם כלום, הוא נדלק איפשהו בין המפגש השני-לשלישי. אבל לא בצורה מטורפת ובוטה שפתאום פוגעת בקורא ומעיקה על הקריאה באי-אמינות.

3. לאחר מכן, אבוא ואומר שהיא לא אוהבת אותו בחזרה כן כן. זו היא האמת. היא מאוהבת במישהו אחר שמזכיר לה אותו, ואני לא אגיד מי זה מחמת ספויילרים, ומחמת העובדה שאני נוהגת לכנות "זה-מטריד-אותי”. בכל מקרה, כמה פעמים נתקלנו בזוג שרק אחד אוהב או מחבב, או דלוק על השני? פשוט טוב :O

הספר הזה שופע בהומור, הוא מתחיל במגדלים מחיתולים (לא משומשים, כמובן), וכלה בציטוט (המעט-גס-אך-מצחיק-מעט) הבא:
"נו, באמת, אולי אתה ואמא תקנו לי איזה צמיד קטן שכתוב עליו מה היה ד"ר גולן עושה עכשיו? ככה אני אשאל את עצמי את השאלה הזאת לפני כל פעולה. לפני שאני מחרבן: אז איך ד"ר גולן היה רוצה שאני אחרבן הפעם? שאני אנסה לכוון הצידה, או בקליעה חלקה לאמצע? מהו החרבון הכי יעיל מבחינה פסיכולוגית?"
הציטוט הזה גרם לי לחשוב - “אני אוהבת את הסופר הזה".

הנה עוד כמה ציטוטים נבחרים מהספר שגרמו לי לחייך:
1. “הם לא הרשו לי גם לשמור את אוסף חולצות הבאולינג של סבא (“הן מגוחכות", טען אבא שלי) את תקליטי הביג-בנד והסווינג הישנים שלו (“אפשר למכור אותם במחיר טוב"), ואת תכולת ארון הנשק הגדול שלו, שעדיין נותר נעול (“אתה צוחק, נכון? אני מקווה מאוד שאתה צוחק").
2. "הדוד בובי הוא גבר גדול בעל מכונית גדולה שגר בבית גדול, ויום אחד הוא ימות מהתקף לב גדול מכל הפואה-גרה וההמבורגרים המפלצתיים שהוא תקע במרוצת השנים.”
3. "אני הנכד של אייברהם פורטמן, אגיד לה. צר לי שאני נאלץ להודיע לך את זה, אבל הוא הלך לעולמו. ואחרי שהיא תמחה בעדינות את דמעותיה, אני אפציץ אותה בשאלות.”
4. "-"מי ראש הממשלה?”
“וינסטון צ'רצ'יל,” הוא אמר. “נדפק לך השכל?”
“מה עיר הבירה של בורמה?”
“אלוהים, אין לי מושג. ראנגון.”
“יופי! מתי היום הולדת שלך?”
“אולי תפסיקי לצרוח ותתני לי לדמם בשקט!”-”
אני אוהבת את הסופר הזה^_^

הספר הזה הוא בהחלט לא יצירת מופת. יש בו אי-אלו בעיות, כגון ילדותיות מוגזמת מפעם לפעם, ומעט זירוז של הדברים (כי הזמן קצוב), אבל הוא באמת ממש טוב, ומקבל בכיף אצלי ארבעה כוכבים; הכתיבה מקסימה, הדמויות אמינות וטובות, והבדיחות הצליחו במטרתן (לפחות איתי וחוש ההומור הרדוד שלי).
הוא ממש הציל אותי אחרי תקופה ארוכה של ספרים לא טובים@.@ חנות ספרים, I need you!!!

אז אני ממליצה עליו בחום, באמת. ספר מקסים מאוד. כיף להעביר איתו את הזמן. אגב, אני לא מבינה איך חברה שלי אומרת שהיא נתקעה עם סיוטים בגללו, שתהיה בריאה זאת, עוד תמות מהתקף לב כמו דוד בובי :-)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

פנטזיה מקסימה לילדים בוגרים וגם למבוגרים שאוהבים . עליל מעניינת וכיפית שמתפתחת לכיוונים שונים ומשונים כמו ילדי המעון עצמו . כיף לקריאה.

לפני שבוע•
★★★★★
•הקורא המסור
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

אח, איזה ספר,יא רבי.
כמו משב רוח רענן באמצע הסהרה.
כמו חטיף שוקולד מריר עם קוקוס באמצע תקופת הצנע.
כמה חינניות ומקוריות ותום ואימה בספר אחד.
תענוג צרוף.
קצת קצר מדי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•רוני אשכול
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

ספר שונה.
זה הספר הראשון שאני קוראת, ככל הזכור לי, המסופר מסביב לתמונות אמיתיות - לא תמונות של הסופר ובני משפחתו או ארועים היסטוריים מתועדים - תמונות של אספנים. התמונות שמי שמצולמים בהם התגלגלו - כמו שקורה תמיד למזכרות, ספרים, וחפצים שבעליהם נפטרו - לשווקים ונקנו על ידי אספנים. איש אינו יודע עוד מי מצולם בתמונות האלה ומה היה הסיפור שלו, תמונות יתומות. הסופר טווה סיפור (פנטסיה, אלא מה...) ופתאום התמונות האלה הפכו חלק ממשהו, מוכרות לקוראי הספר וכבר יש להן משפחה...

הסיפור הוא על ג'ייקוב שהוא חנון בן 16 שאינו מוצא את מקומו בעולם. אין לו חברים ממש, והאדם היחיד שהוא מוקסם ממנו הוא סבו שניצל כילד כשנשלח מפולין לאנגליה. אבל הסבא הוא "מספר מעשיות" מקצועי ואדם לא אמין, וגם ג'ייקוב אינו מאמין לו, עד שהוא מוצא אותו פצוע ונוטה למות, שומע את מילותיו האחרונות ויוצא למסע לגילוי האמת ומציאת מטרה לחייו.

הסיפור חביב. הוא מעלה תובנות ידועות בדבר אפשרויות הבחירה. חיים בטוחים ומוגנים וגם משמימים ללא צמיחה מול חיים של בני אדם רגילים - סכנות, פחדים, זיקנה וחולי וגם עניין והתלהבות. זה ספרו הראשון של ריגס שהוא, כמו שכתוב על הכריכה, בלוגר פורה ויוצר סרטים "מעניינים" (שזה, כמו שאני מבינה, סרטים שרק מומחים הולכים לראות...) הספר מעניין בעיקר בגלל השילוב עם התמונות, למרות שהפטנט הזה גורם לעתים לסיפור להיות קופצני ולא רהוט. נהניתי ממנו, אפשר שגם אתם תהנו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yaelhar
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

יש משהו בהורות למתבגרים שמוריד קשות את הביטחון העצמי. ממושא הערצה אי-אז בימים עברו, הפכתי להיות זאת שלא מבינה, שלא יודעת, שאפילו לא משתמשת באייפון. הוכחות לנחיתותי קמות על כל צעד ושעל. וההאשמה הגדולה מכולם: "את ממש זקנה". זקנה? אני?? מה פתאום??? אמנם שירים מהאייטיז מעוררים בי נוסטלגיה עזה, ותיכון סיימתי בשנת 91, כלומר 1991, אבל זה לא אומר שאני זקנה. זה אומר שאני צעירה ונלהבת בשנת הארבעים לחיי.

ואז לקחתי את הספר הזה לידיים שלי. מהספריה, ברור שמהספריה. ראיתי אותו על המדף של הרכישות האחרונות, עוד טרם נעטף והודבק במדבקות קטלוגיות שונות, והתמונה שעל הכריכה שבתה את ליבי. ביקשתי מהספרנית שתשמור לי אותו, וביום חמישי קיבלתי אותו לידי. בשבת התיישבתי על הספה לקרוא. לידי ישבה טל, שהיא הבת הקטנה ביותר שלי, והיחידה שטרם הגיעה לגיל ההתבגרות, ועל כן עדיין מעריכה את החכמה של אמא שלה. טל קראה את מנהרת הזמן 54, ואני פצחתי בקריאת הספר. הי, אמרתי לטל, את יודעת מה? גם בספר שלי יש מנהרת זמן. צחוקים.

טוב, לא ממש מנהרת זמן, אלא לולאה של זמן מוקפא, משהו שקצת מזכיר את הסרט "לקום אתמול בבוקר". וקצת לא. ג'ייקוב מנסה להירגע מהסיוטים שתקפו אותו לאחר מותו האלים של סבו אייברהם, ונוסע לאי קטן בוויילס, המחוז הקסום של זכרונות הסב, ומקום שלפי סיפורי הילדות שסיפר בו ג'ייקוב נמצאים בו ילדים עם כוחות קסומים. וזו היתה הנקודה שבה הצטערתי שאין לי אישית מכונת זמן, כזאת שתעביר אותי עשרים וחמש שנים אחורה. זה ספר נוער, וככזה הייתי מאוד נהנית ממנו בגיל 14 או 15. כיום אני מבוגרת מדי, צינית מדי, ומאחורי ותק ספרות מד"ב גדול מדי. זה לא ממש מד"ב, כי העיסוק בזמן שטחי ולא נטול חסרונות. זה לא סוריאליזם, כי בניגוד לכתיבה המורקמית, למשל, הסוריאליזם כאן מתעקש להסתדר בתוך מסגרת סיפורית מסודרת של סיבה ותוצאה. וזה גם לא מתח, למרות הניסיון לייצר מתח.

מה שכן, יש סיפור מעניין, התצלומים כגון זה שעל הכריכה משולבים לכל אורך הספר, ויוצרים עיצוב מרהיב עין ומרתק, מה שמכניס לתוך החוויה של הקריאה.

לפני 13 שנים•נצחיה
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

מתוך כל הספרים שקראתי, "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" הוא אחד הספרים שהכי רציתי לכתוב עליו ביקורת. כנראה כי יש לי כמה דברים חשובים להגיד לגביו.

הדבר הראשון הוא (אתם תופתעו, אני חושב) שלא הייתי מגדיר את הספר לנוער. הספר הזה נמצא בחנויות הספרים על הבמה של ספרי ילדים ונוער, וכשסיימתי לקרוא תהיתי למה. על הכריכה האחורית כתוב לבני 12 עד 120, כלומר המו"ל מודעים לכך שהספר מתאים גם למבוגרים, אבל למה 12? כנראה בגלל שבאמריקה (שם הספר נכתב ויצא) הילדים מתבגרים מאוד מהר, והחליטו גם בישראל לכתוב שזה לגילאים האלה, כמו בארה"ב. אבל אני הייתי נותן לספר הזה +16 לפחות. הספר כתוב מנקודת מבט של נער בן 16, גוף ראשון, אז קודם כל לא הייתי מציע לקוראים צעירים יותר להיכנס למחשבות שלו. הספר מכיל שפה בוטה וקטעים אלימים, מזוויעים, מצמררים, מחרידים או כל מילה אחת שתרצו, הבנתם. אם ספר הוא בסך הכל מילים ואותיות בשבילכם, זה עוד יכול להיות בסדר עבורכם, אבל אם אתם כמוני – ממש נכנסים לתוך העולם ומצליחים לדמיין כל דבר ולראות את המילים הופכות למציאות (כביכול) – אז לא. צריך בגרות מסוימת, אז אני חוזר, לדעתי הספר מגיל 16 לפחות.

הדבר השני הוא שקרה לי בספר הזה משהו שבדרך כלל לא קורה לי כשאני קורא ספר בתקופה לחוצה של מבחנים בכיתה י"ב: התמכרות. הספר הזה היה בשבילי אסקפיזם טהור. קשה לי אפילו להתחיל להסביר למה. אני אנסה. בתקופה המאוד מלחיצה של הלימודים, התחלתי לקרוא את "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים", שכתוב בגוף ראשון מנקודת מבטו של ג'ייק, בן 16 -ואני בן 17 וכמה חודשים, אז הזדהיתי עם הדמות, וחשבתי לעצמי שיהיה כיף להיות מישהו אחר.

רנסום ריגס יודע לכתוב. הכתיבה הייתה שואפת לשלמות בעיניי. כמה שמחתי. אני קורא הרבה ספרים, ומעטים הספרים שהצליחו עד כדי כך לסחוף אותי לתוכם. מבחינת סגנון הכתיבה – חד משמעית אני נותן 5 כוכבים! רגע, לא סיימתי- אז למה הספר הזה היה בשבילי אסקפיזם טהור? כי באמת נסחפתי לספר, וגם כי בתוך העלילה של הספר, ג'ייק בורח מאביו מעת לעת אל המעון של מיס פרגרין, ואז הרגשתי בריחה כפולה: אני גם בורח מהמציאות שלי, וגם בורח מהספר עצמו, או מהחיים שנכנסתי אליהם דרך הספר. משהו כזה. כל כך נהנתי. אני כאילו האמנתי לכל דבר שקראתי, הרגשתי שאני ג'ייק ואני ממש חווה את כל זה. בגלל שהרגשתי שאני חווה את החיים שלו, מאוד התמכרתי וקראתי את הספר מהר.

עד כאן הכל טוב. כאילו. צר לי לאכזב אתכם, אבל הייתה לי גם בעיה עם הספר הזה... לא כל כך אהבתי את העלילה.

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" הוא ספר פנטזיה המספר את סיפורו של ג'ייק מהרגע שסבו מת באופן מסתורי ביער בלילה, והוא מזהיר אותו מפני איזה מפלצות. כולם חושבים שג'ייק צריך טיפול פסיכולוגי, והוא בעצמו מבין שהוא חייב להבין מה קרה, ובשביל זה עליו לנסוע לאי - אל המעון של מיס פרגרין לילדים משונים, כי שם סבו התגורר בעבר ותמיד סיפר לו סיפורים מוזרים מהתקופה ההיא, ואולי שם יקבל תשובות. הוא באמת נוסע לאי עם אביו, ומכאן כל דבר יכול להיחשב כספוילר, אז לא אציין עוד משהו. אני כן אגיד שהספר מטלטל ויש קטעים מטרידים, מצמררים ומחרידים. אוסיף שהרגשתי שעלילת הספר הייתה קצרה יחסית, אבל זה כי יש המשך – בעברית יצאו כבר שלושה ספרים שממשיכים את סיפורו של ג'ייק, אז אם אתם מתכננים לנסות לקרוא רק את הראשון, כדאי לכם לדעת שלספר הזה אין סוף.

הספר עתיר תצלומים אמיתיים בשחור-לבן מארכיונים של אספנים; הם קשורים לתוכן הספר ומוסיפים לו צד אפל (ולדעתי גם מטריד). על אף שמדובר ברומן בן 360 עמודים (עם כל העמודים של התמונות), העלילה לא הייתה יותר מדי מסובכת ולא היה קשה לעקוב. אני הייתי נותן על סגנון הכתיבה 5 כוכבים ועל העלילה של הספר 3 כוכבים מקסימום. על הספר בכללותו, בממוצע מן הסתם, 4.

לסיכום, למרות שאני אוהב פנטזיה, למה לא מתתי על הספר הזה? כי שנאתי את המפלצות (ואחרי שראיתי את הסרט המאוד סביר מ-2016 שמבוסס על הספר עוד יותר שנאתי אותן), כי היו קטעים מחרידים (או שזה דווקא מה שמגניב בספר הזה? אני לא סגור על זה), כי כתוב על הכריכה שהספר מתאים לקוראים מגיל 12 והספר מלא בשפה בוטה ומכיל קטעים מזעזעים, וכי לא כזה אהבתי את הרעיון הזה של ילדים משונים... בכל מקרה, אני כן ממליץ על הספר כי כל אחד אוהב משהו אחר ומה שכתבתי זה בסך הכל הדעה שלי.

"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" הוא בהחלט ספר שונה ומיוחד באופיו. מדובר ברב-מכר עולמי, וזה גם כתוב בכריכה הקדמית, ויש מעריצים לסדרת הספרים הזו בכל העולם. אולי גם אני אהפוך למעריץ של הספרים האלה, כי אני חייב לקרוא את ספרי ההמשך. הכתיבה הייתה סוחפת מאוד, ואני מקווה שהעלילה תשתפר בספרים הבאים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•תום
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

ספר מעולה. קראתי מספר ביקורות על הספר ולדעתי עושים לו עוול.
הסופר עשה עם הספר טוויסט. הוא לקח תמונות וינטג' מתחילת המאה הקודמת, שבזמנו הן היוו משהו מיוחד. אנשים בזמנו האמינו שהתמונות אמיתיות. אז עשו כל מיני קונצים של צילום שהיום מובן מאליו איך עדו אותם. על סמך התמונות האלה הוא כתב את הספר.
בגדול מסופר על ג'ייקוב, שמגיל צעיר סבא שלו, פליט מפולין, שנשלח על ידי משפחתו לאי ליד בריטניה, ומספר לו על מפלצות שמנסות להרוג אותו. על הילדים בתמונות שהוא אומר שהם אמיתיים, ושהוא צריך להגן עליהם.
הנכד בקטנותו פחד פחד מוות מהמפלצות. וכשבגר מעט חשב שהכל סיפורי אגדות. אבל יום אחד בגיל 16 מישהו או משהו פוגע בסב והוא מגיע ברגע האחרון ומקבל מס' משפטים כמו צוואה בעל-פה.
וכאן יש לנו התחלה של סיפור פנטזיה מעניין, התמונות לאורך הספר נכנסות לעלילה ומסבירות מדוע הילד הזה או אחר נראה כך. וגם כל מיני ארועים מהעבר. אני לא אספר עוד בשביל לא לעשות ספויילר.
אני אישית מאוד נהניתי מהספר ומאוד מאוד ממליצה עליו. תהנו מהספר כמו שהוא, ועל תנסו לראות דברים מעבר הוא מעולה. מירה

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Mira
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

ספר מקורי ויוצא דופן. 
את הספר רכשתי בהמלצת חברה, שאמרה שהסיפור מתפתח סביב תמונות, שהמחבר מצא אצל אספנים. הצצתי בכמה תמונות, והתרשמתי שזהו מותחן מיסטי.
התקציר והכריכה די מרמים, זהו ספר פנטזי מקסים. 
הסיפור מרתק, מדהים, פנטסטי ומחמם את הלב. לא נותן לשכוח את העבר וגורם לחשוב על ההווה.
זהו סיפור על מערכות יחסים, על אמון ועל בחירה. על מה שחי בכל אחד מאיתנו.
במהלך הקריאה, עברה לי מחשבה, הרי כל אחד מאיתנו חי בלולאת זמן משלו, כשכל יום דומה לקודמו, אותם האנשים, אותן הפעולות, אותו מקום, יום יום. ומלווים אותנו אותם הפחדים, לכל אחד שלו, אותה ריקנות. ורק העונות המתחלפות וההשתקפות המזדקנת במראה מזכירים לנו שאנחנו חיים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Hope
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

אם אזדהה עם שאר הביקורות המעורפלות של הספר הזה ואכתוב שהוא "מוזר", בלי לפרט את כוונותי, הרי שתרוצו לקנות את הספר כאשר המניע היחיד שלכם הוא סקרנות. כן, זה מה שקרה לי. לא שאני מתלונן, ספר לא רע בכלל. הוא באמת מוזר, אבל מוזר ברעיון שלו, בדרך המקורית להפליא של הסופר (הגאוני) לספר את הסיפור באופן שאינו כובל אותך לעלילה בשלשלאות, ובכל זאת נותן לך תחושת מתח והתעניינות. לא הפסקתי לפזול לכיוונו בעת פעילויות החול היומיומיות שלי. הדמויות יציבות, נאמנות לאופיין ובנויות יפה (אם כי מבלבלות מעט, וכמובן - משונות עד מאוד), הסיפור בנוי קטעים - קטעים, אך פרט זה אינו מונע מן העלילה להירקם, להתהוות ולזרום. להפך, הקטעים מתחברים ויוצרים עלילה משעשעת ומיוחדת. האופן שבו הסיפור מובא אל הקורא משאיר מקום רחב לדימיון, חרף העובדה הקובעת כי רוב הסצינות מומחשות בעזרת תמונות וינטג'. מבלי לחשוף פרטים נוספים, רק אומר שמאוד נהינתי, וגם אם היו טובים יותר, או שגרתיים יותר, אני ממליץ בחום!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Ortash
דירוג
5.0
לפני 13 שנים

“ב"ה נהדר, מרגש, מרטיט, מותח, קולח, קסום, נוגע ללב.”