• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שחר מפציע

שחר מפציע

מאת סטפני מאייר

הביקורת של Rowan Jin

תמונה של Rowan Jin
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
שחר מפציע

שחר מפציע

מאת סטפני מאייר

הביקורת של Rowan Jin

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של Rowan Jin
הוצאה לאור:ספריית הפועלים
שנת הוצאה:2010
סדרה:דמדומים #4
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
~דניאל~
לפני 16 שנים

“אהבתי כל רגע, ובכל זאת, התעצבתי קצת שבלה הפכה לערפדית. אני לא יודעת למה, היה לי קשה להתחבר אליה מנק”

14/102
ביקורות על שחר מפציע
הבאה
אנג'ל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 14 שנים

“אהבתי את הספר כל כך. התיאורים העמוקים היממו אותי. אהבתי לקרוא את נקודת מבטה של בלה, אבל אחרי זה רצי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•2 דקות קריאה

ביקורת שעלולה לחשוף ספויילרים

אז יום האהבה שמח!3>
אז מה בעצם המשמעות של היום הדביק הזה, לפחות לרווקות כמוני?
זה יום עם הרבה דובונים וורדים וכריות אדומות בצורת לב (כמה מקורי!), יום מלא בשוקלדים (רק אני היחידה פה שמפוצצת משוקלדים של מקס ברנר?) ונשיקות ועוד ועוד ועוד.
אז מי שלא היה לבד ביום הזה וגם מי שרווק כמוני ושבילה את רוב היום עם פוך במיטה וזלל שוקולדים שקיבל מאבא/ BFF שלו (כמוני!)- יום האהבה שמח! ♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥
ואולי הספר הראשון שאני רוצה לעשות עליו ביקורת בולנטיינ'ז דיי הוא הספר 'שחר מפציע'.
כי מה לעשות שהכל נגמר בהאפי אוור אפטר, ופשוט אי אפשר להתעלם מהאהבה בין אדוארד לבלה?

------

אני חושבת שזה הספר הטוב ביותר בסדרה, הוא לא צולע.
החלק של בלה היה נורא יפה, ואז בא הקטע של ג'ייקוב, ו... טוב, לא היה ספק שאיש זאב כתב את זה. ><
אני לא חשבתי שהחלק של ג'ייקוב רע, הוא פשוט קצת קליל מדי.
היו מלא שאלות שהסופרת היתה צריכה לספק להם תשובות, למשל בעיית המשולש אהבה בין ג'ייקוב, אדוארד ובלה, והיא פתרה אותם וכתבה אותם מצויין, בצורה שמספקת את שני הצדדים.
בואו נעשה הרצה קדימה לחתונה של בלה, לירח דבש שלה (♥) ישר להריון לא צפוי (חיחיחיחי, מעניין מה היתה התגובה של אבא שלי אם הייתי באה אחרי טיול שנתי ואומרת לו, 'אבא, אני בהריון מערפד') מאדוארד (לא, זה לא סתם הריון רגיל, זה היריון מע-ר-פ-ד!) , שהוביל לילדה/ערפדית שגודלת בקצב מטורף.
רואים את הצורך של בלה להציל את רנסמיי, וזה כל כך מתוק ומקסים! הסוף דרמטי וכתוב בצורה יפה:)
הספר מרגש, דרמטי, מרתק ומטלטל, הוא עלה על כל הציפיות שלי, אז הנה לכם ספר מושלם ליום האהבה שנגמר עוד כמה שעות.
כן, אני יודעת, קצת איחרתי עם הביקורת, לא נורא, תמיד יש את שנה הבאה:)

♥♥♥

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של הוני-רוז
הוני-רוז
תמונה של נטע
נטע
תמונה של נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
תמונה של Hope
Hope
T
tals
5קוראים|גיל ממוצע30|100%נשים

על המבקרת

תמונה של Rowan Jin

Rowan Jin

חברה מזה 14 שנים
44 ביקורות•442 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מתורגמת
תמונה של Rowan Jin
Rowan Jin
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות44
לייקים שקיבלה442
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)14מדע בדיוני ופנטזיה10ספרות מתורגמת6

דיון על הביקורת

3 תגובות
נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)•לפני 13 שנים

ביקורת יפה, כמו תמיד (:

ואני חושבת שטיול שנתי זה לא אותו דבר כמו ירח דבש.. אבל נהה, מי שם לב לפרטים הקטנים? XDD
Rowan Jin
Rowan Jin•לפני 13 שנים

Alt+3

ותודה:)
t
tals•לפני 13 שנים

ביקורת מקסימה כתמיד :)

אני אישית פחות אהבתי את הספר הזה. כלומר, את שני החלקים הראשונים אהבתי מאוד, אבל השלישי... הסוף היה טיפה יותר מדיי "מושלם" לטעמי... דרך אגב, איך עשית את הלב הזה?
3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של Rowan Jin

אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

If I die young, bury me in satin"
Lay me down on a bed of roses
Sink me in the river- at dawn
"Send me away with the words of a love song

כשאני חושבת על 'אשמת הכוכבים', השיר הזה שהבית הראשון שלו מוזכר לעיל, מתנגן לי בראש. הספר הזה כל כך טוב בכל כך הרבה בחינות.
ג'ון גרין בונה לנו סיפור אהבה בין שני חולי סרטן- סיפור אהבה שלדעתי אף אחד לא באמת ציפה שסופו טוב ומאושר כמו באגדות- או אפילו הוגן.
מה אני יכולה לומר? הספר הזה הוא פשוט שלמות ספרותית שמתפרשת לאורך 283 עמודים, 25 פרקים, של בכי, של צחוק, של לטישה המומה בקטעים נבחרים, ולעתים של כל השלושה ביחד.
'אשמת הכוכבים' הוא ספר עצוב, אבל לא מדכא. הוא עמוק, אבל לא מעיק. הוא קליל ועם רגש, אבל לא שטחי וקטשי. הוא כל כך הרבה דברים שספרים אחרים לא.
על הכריכה של הספר (שאני חושבת שהיא יפהפה, גם בגרסה האנגלית), כתוב שהספר "קרוב מאוד לגאוני", לפי מגזין טיים.
לא. פשוט לא.
ג'ון גרין הוא גאון. הספר עצמו גאוני. הוא גאוני כי הוא גרם לי להאמין בספר שבכלל לא קיים. כי הוא גרם לי להגיע לתובנות שלא חשבתי שאי פעם אגיע אליהם בחיי, בנוגע לאהבה, מחלת הסרטן, חיים ומוות. כי הוא גרם לי להסתובב עם סיגרית Parliament Blue לא דלוקה ובעצם לבעת את ההורים שלי למוות.

הערה הקצרה
באמת? איך יש אנשים בסימניה שחושבים שהייזל ואוגאסטוס הן דמויות לא אמינות? אני חושבת שקהילת הנוער בסימניה היא הוכחה חותכת לכך שבני נוער יכולים להיות אינטילגנטים ובעלי תובנות; לא כולנו, ואני מצטטת מהספר- “עדרי בני
שש-עשרה רדופי החרדה".

בחזרה לספר

אני חושבת שאחד הדברים שהופך את הספר הזה לספר באמת מיוחד, הוא שכשקראתי את המילים האחרונות בספר, מבעד לכל הדמעות והבכי, חייכתי. כי ג'ון גרין, סיים את הספר עם בחירת המילים המוצלחת ביותר-
"אני אוהבת, אוגאסטוס.
כן.”

הוו, וג'ון גרין צייץ ב-25 בספטמבר-
"Sad day, man. I never really understood how sad this book is until now. Why did I make it so sad? Why have so many people read it?”

וואו, היית צרייך לחשוב על זה לפניי שגרמת למי-יודע-כמה-אנשים למרר בבכי.
סתם. אני אסירת תודה לג'ון גרין על כך שכתב את הספר הזה, ואני ממליצה אותו לכולם :)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Rowan Jin
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

סינמה סיטי זה מקום מדהים. לפניי שבוע הייתי שם עם שתי האחיות שלי בפעם הראשונה זה ארבע שנים בערך. אז די ברור שאני הלכתי לסניף של סטימצקי כשהאחיות שלי הלכו לאיזשהיא חנות מותגים, שאני אהיה מוקפת בספרים ולא בבגדים שהשווי שלהם ישולם בכרטיס האשראי של אבא שלי.
נכנסתי לחנות. הסניף גדול יחסית, ואני חייבת להודות שהלכתי קודם כל למדפי הדיסקים ואחריי שהתאכזבתי לגלות שאין שם את הדיסק של הלהקה שאני אוהבת (לא וואן דיירקשן, אנשים. Disciple. כן, יש כזאת להקה!!), התפניתי לדבר החשuב הבא, הלוא הוא הסטנד של הספרים שמשתתפים במבצע. היה מבצע של 1+1. בהתחלה חשבתי לקחת את ה'פריצה', ספר ההמשך של 'הבחירה' ואת מפוצלים, אבל אחר כך ראיתי את 'המעון של מיס פרגרין לילדים משונים'.
אז הסתכלתי על הכריכה. יש תמונה של ילדה מעופפת בשחור לבן שתוקעת בי מבט שגורם לי לרצות להשתין.
איזו דרך מעניינת לגרום לספר להראות מעניין, להפחיד את הקוראים למוות כבר בכריכה.
בכריכה האחורית יש עוד ארבע תמונות, של תאומים-בלרינות עם פרצוף מוזר כהוגן שלא ברור כל כך מה הם עושים, של ילדה שבהשתקפות שלה בבריכה מול בית קברות מציגה 2 ילדות, של מערה עם 2 צליליות, וילד חמודי ומסכן עם תחפושת של ארנב. הידד!!
קול ציפציף
"ל-לרה, אני אקח את 'מפוצלים' ואת 'ההמעון של מיס פרגרין לילדים משונים'."

***
הסרט, דרך אגב, היה אדיר! לכו לראות את 'אשליה'. ברצינות, ספר אדיר.
קאבום.

***

הספר מגולל את סיפורו של ג'ייקוב, נער בן 16, שעושה ארמונות מחיתולים בזמן הפנוי שלו.
סבא שלו היה יהודי ששלחו אותו למעון באי מבודד ליד חופי ווילס כדי להצילו. ילדותו של ג'ייקוב הייתה בנוייה על סיפורים הזויים ומדהימים מילדותו של סבא שלו, אייב (אברהם),במעון של מיס פרגרין לילדים משונים, שלוו בתמונות מצמררות.
מילותיו האחרונות של אייב לג'ייקוב נכדו היו, 'המפלצות חזרו', וכדי להבין את משמעות הדברים ג'ייקוב נוסע לאי, כדאי לגלות את האמת מאחוריי הסיפורים ששמע כל חייו על המעון.

***

הספר הזה פשוט מקסים.
קודם כל, הרעיון מקורי. שום ערפדים, לא דיסטופיה כלשהיא, לא משולש אהבה צפוי, לא כלום. רק מעון וילדים משונים.
הרעיון של התמונות? גאוני. הייתי משתהה על כל תמונה איזה עשר דקות, בוחנת ובוחנת אותה, מצמררת כי תמונות וינטאג' מפחידות אותי O.O הייתה שם תמונה של סנטה קלאוס חסר עיניים עם ילדים. בברררררר איך אני אמורה לראות את התוכניות הרוסיות עם הסנטה קלאוסים בערב השנה החדה, איךך?! תודה, רנסום ריגס, על ההתחשבות.
העלילה מעולה, לא צפויה.
הכתיבה- נחמדה. לא מושלמת, בהחלט לא. הייתי מצפה מהסופר שיכתוב פרולוג שממש מראה את ג'ייקוב בן השש מרותק לסיפריו של סבו או משהו, או שיתאר יותר. אבל בגדול הכתיבה ממש נחמדה ומקסימה. קלילה ומצחיקה אפילו, לפעמים.
בנוגע לדמויות, אני אוהבת את ג'ייקוב. הוא לא מושלם, לא כתוב שהוא חתיך-על, והוא שובה. הוא, והוא זכר. כן, הוא בן!! D: הידד!!

לסיכום, הספר מאוד מקסים ומרענן, מומלץ (:

הלכתי לכתוב על צמיד סיליקון לבן 'מה גולן היה עושה עכשיו?' D:D:

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Rowan Jin
עיר של עצמות

עיר של עצמות

קסנדרה קלייר

סוף סוף ביקורת. חודשיים. חודשיים בלי ביקורות. גררררר.

אז אני חד קרן מאוד אופטימי. שמח. היפראקטיבי בצורה מדאיגה. אני לא אחת שמתעצבנת בקלות, אני קלילה ונחמדה והכל בסדר איתי. אבל כשזה מגיע לספרים, אני מסוגלת להיות שור ספרדי זועם שבדיוק ראה את התחתונים האדומים של סבתא.
אז היה לי את הספר האדיר הזה שנה. שנה מזורגגת. אבל לא קראתי אותו.
אחותי קנתה לי אותו לפניי שנה, ולא נגעתי בו למרות כל התשבוחות עליו עד לפניי כמה חודשים. למה?
אז בחודש ספטמבר באו אלינו בני דודים מזורגגים מרוסיה, שלא אכפת לי במיוחד מהם. כלומר, בכלל לא. וכמובן שאימא שלי תכריח אותי להעסיק את הילד ההוא שלהם בן ה-7. אז הוא ואני בחדר שלי, הדלת פתוחה כדי שהוא ירגיש שהוא מוזמן לעזוב בכל זמן, ככל שיקדים יהיה מוטב יותר, אני פותחת את "עיר של עצמות", הוא חופר לי על פרודיה רוסית מטומטמת של גאנגנם סטייל שהוא ראה, אני מגלגלת עיניים, הוא מקבל מיץ גזר מאימא שלו, אני תוקעת בה מבט רצחני והיא מחזירה בי מבט תמים של, 'מה כבר עשיתי'. באת לישראל, זה מה שעשית. תחזרי כבר למוסקבה, דמט.
היא יוצאת מהחדר ואני חוזרת לעיר של עצמות, דף ראשון.
הוא שאל מה אני קוראת ודחף את הידיים השמנוניות שלו לספר.
סלו מושן
"לללאאאאאאאאאאא!!"
והקוף שפך בטעות את המיץ הארור שלו עליי ועל הספר.
תשכחו ממני!!!! הספר!!!!!!!
שאגה
אתם לא צריכים לדעת יותר. ההמשך כולל בתוכו קללות ברוסית ושאגות ובעיטות ובכי של ילד קטן ויבבות של ילדה מתבגרת.
כי אני שונאאאתתתתתת כשאנשים שלא יודעים להתייחס לספרים נוגעים לי בספרים!!!!!! שונאת!!!!!!!!
והספר האומלל שלי הסריח מגזר ונרטב ובכיתי וזה היה נורא וייבשתי את הספר אבל בדפים שלו לא היה ריח טוב של נייר אלא של גזר ושל רוסיים וזה היה נורא בבווההווההווו :'(
ובאותה יום נקטל הרצון שלי לקרוא את הספר המסכן,ומאז אני פשוט לא אוכלת גזרים.
כי גזרים זה רוע.
ו-"עיר של עצמות" נשאר על המדף, גלמוד ובודד.
וכמובן שהעמוד הראשון- שני לא שבו אותי, אז גם לא הייתה לי מוטיבציה לקרוא. אז לא קראתי.
וזאת הייתה הטעות שלי.

***

ורק לפניי כמה חודשים נקלעתי למחסור בספרים חמור, ובלית ברירה קראתי את הספר, מסריח, כתום(יבבה), ומוזנח.
ולא התחרטתי, תודה לאל.

***

קודם כל, הכריכה מגניבה לגמרי לדעתי. מושכת את העין. רקע של עיר עם גורדי שחקים, גולגולות, שילוב מנצח.
כן, אין עוד מה לומר על הכריכה, נקסט.

הכתיבה פשוט מהממת, סוחפת וקלילה בצורה מדהימה ושנונה. הספר שואב אותך אליו, ומחזיר אותך בסיומו, כשאתה מייחל לחזור אליו. העלילה? אדירה. לא צפויה, מסובכת. ההתחלה לא ברורה ומעורפלת מעט, ואז פרטים נעשים למובהרים יותר ויש כבר תמונה כוללת של הספר, דמויות, עלילה.
בואו נודה בזה- לקסנדרה קלייר יש כישרון ענק. היא מהסופרות הכי טובות של הדור. היא כותבת מעולה, והיא מצליחה לבנות לה עולם שכולל את כל יצורי הפנטזיות, עם מילים בלבד. איך סטאפני מאייר אמרה, "עולם סיפורי שאני משתוקקת לחיות בו. יפהפה!" מסכימה. עולם מדהים, ב-2 מילים.

ובדמויות יש את קליירי, סיימון וג'ייס.
קליירי, המתבגרת הטיפוסית, שמגלה שהיא לא עד כדי כך טיפוסית כמו שהיא חשבה, והעולם שלה מתהפך פתאום. הממ, איפה שמענו כבר את זה? גגררר. נסלח לך, קסנדרה קליר (מאודדד מקורי ששמת את היוד הזאת בשם של הגיבורה שלך. מאודדד -,-).
סיימון, החנון החמוד-חבר-הכי- טוב שנגרר עם ידידתו, הלוא הא קלייר שלנו. אני אוהבת אותו, הוא חמוד ושנון ונראה כאלו חוברת קומיקס פלטה אותו, חיחי^^
וג'ייס, הסקרוט פוץ תחת היהיר המעצבן שמאוהב בעצמו (אהמנרקיסיסטיאהמ). הוא דמות כריזמטית שזה כואב. אבל אבל אני אוהבת אותו >.< עוד לא הבנתם שזו רק מסיכה, שמסתירה את מי שהוא באמת? נוו באמת, אנשים =.=

הכל טוב ויפה ומדהים ומושלם עד שברור שצריך להיות משהו שכבר ראינו במיליון ספרים אחרים.
וכאן נכנס משולש האהבה בין קליירי לחתיך-צייד צללים-הנפוח לחנון-הידיד-הכי-טוב.
בברררר.
אבל זה לא גורע הרבה מהשלמות הכללית של הספר. מהכתיבה המדהימה, הקלילה והקולחת. מהדמויות.
אז אני לא מורידה כוכב:)

מומלץ! מציעה שתקראו ואז תראו את הסרט שיצא באוגוסט (:

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Rowan Jin
דיו חיוור

דיו חיוור

הרלן קובן

והנה אני פה, ישובה עם ברכיים שלובות על הכורסא הירוקה המאובקצת והישנה שיש לי בחדר, שכל כך נוחה לקריאה. אני בעמוד האחרון, 446, פעורת פה, מחפשת המשך כלשהו אבל אני רואה רק את חותם הספרייה.

***
הכל התחיל ביום תמים אחד כשאני ואבא שלי הלכנו לספרייה הציבורית שאני כל כך שונאת. אני חפרתי לאבא שלי על זה שאין שם ספרים מעניינים או ספרים שאין לי ולא קראתי, ושזה מחרפן אותי שיש שם מבחר רב יותר של ספרים ברוסית מאשר ספרים בעברית טובים באמת. התערבתי איתו על 20 ש"ח שאין שם את 3 הספרים שאני רוצה לקרוא בדחיפות, 'הילדה בסוודר הירוק', 'אני כריסטיאנה פ' ו- 'יצורים יפהפיים'. ולא היו אותם שם, והספרנית הרוסייה ההיא אמרה לי 'לא' ברוסית ופנתה לאבא שלי, ואני אומרת לכם, אני חושבת שהיא מנסה להתחיל איתו. והוא נשוי והכל. מבחיל. בחרתי את 'הסיפורים המפחידים ביותר בעולם' בלית ברירה, שרק מהשם נשמע שזה בכלל לא מקורי או משהו. כן, אז אם כבר, אל תקראו אותו, לא גרם לי לשקשק או משהו. ובחזרה ל'דיו חיוור'. טוב, נוו, אני מודה, לא הייתי שמה לב אליו אם לא הייתי רואה שהוא עומד ליפול מהמדפים המאובקים עד רמה של בכי (לפחות לתולעות ספרים כמוני), אבל מחובתי להחזיר את הספר למקום ולוודא שהוא לא על סף קריסה, לא? אני פונה למדף ו, יאי! הרלן קובן! התרגשות! הרלן קובן השאיר אצלי רושם ממש ממש (X8) טוב אחרי שאני קראתי את 'יער', אז לקחתי גם אותו. חזרתי הבייתה, קניתי שוקולד ואוראו עם ה-20 שקל שקבלתי, והתיישבתי לקרוא.

***

אני חייבת לציין שזו משימה לא קלה לקרוא ספר ולא סתם לבהות במילים המודפסות כשאת מנסה להתעלם מכמות האבק האדירה שנכנסה לחדר בגלל השיפוצים שיש לי עכשיו בבית. שלא לדבר על הרעש. לא קל. אני אתחיל לשבח את הספר בזה שאני אומר שהוא גרם לי לשכוח מכל ההסחות דעת.
וזה השלב שאני שמה את האצבע בפה, מתבוננת בספר הנ"ל שמולי, וחושבת על התגובות החלוקות שיש על הספרים של קובן. יש את האנשים שאהבו את הספרים שלו, ויש את אלו שלא. בבווהההוווההוו, אני לא מבינה איך אפשר שלא לאהוב את הספרים שלו. הרי העלילה כל כך משוכללת ומתוחכמת, כל פרט חשוב.
שנתחיל בפרוט על העלילה? כן, נראה לי שזה רעיון טוב.
זה הספר השלישי של הרלן קובן שאני קראתי, ויש לי את התחושה הזו שהרלן קובן בא לביקור חודשי בתחנת המשטרה, מבקש כוס קפה ואומר לניצב לרסון או משהו, 'מה קורה? יש איזשהם פרשות מוזרות ולגמרי מעניינות ומסתוריות שקרו השבוע?' ניצב לרסון ממלמל משהו שנשמע כמו 'ננממ, תחפש בתיקים האלו שם מימין.” קובן מחטט ומזמזם לעצו מנגינה עליזה ולגמרי לא במקום, ומוצא משהו. 'הוו! אסון בקונצרט של להקת ג'ימי X בבוסטון!! על זה אני יכול לכתוב סיפור קטנטן באורך של 446 עמודים! למה לא?” ואז הוא לוקח את התיק ותווה את העלילה. ואני יודעת שזה לגמרי לא הגיוני והזוי, אבל זו ההרגשה שנוצרת. ואני חיפשתי אפילו את המילים 'אסון בבוסטון' בגוגל, והתוצאות היו בנוגע לפיגוע המחריד והנורא ההוא בבוסטון לפני כמה ימים. טרוריסטים הם עם %^#&*@, מסכימים איתי?

אין לי מושג מאיפה קובן הביא את העלילה המעולה הזו, שמקיפה את הרעיון מכל הכיוונים, אבל הוא גאון, כי לא כל הסופרים מספקים פתרון גאוני כל כך לבעיה מורכבת כל כך.
ברוב ספרי המתח שקראתי יש רק שיא אחד בעלילה, פה נראה שיש כמעט בכל פרק שיא שעוצר את הנשימה לרגע. בום טראח.
נקסט- דמויות.
מה שאני אוהבת בקובן, זה שהוא מקיף את הדמויות ומספר ומרחיב עליהם גם אם יש רק כמה עמודים מסכנים בהם אור הזרקורים מכוון עליהם. למשל, על הסיפור של רוקי קונוול מנקודת המבט שלו יש רק פרק אחד. כבר אני מעריכה אותו על החיים רבי התהפוכות שלו, על התקוות שעדיין נשארו. על המחשבה האחרונה שלו לפניי מותו, שמה של האקסית שלו. מתוק. שרלין דמות יותר מרכזית. אני מעריצה אותה על האומץ שלה. ו... גרייס! הדמות האהובה עליי בספר. מחושבת ומתוחכמת, גיבורה אמיתית, אמיצה וחכמה ויש לה את האישיות שאני הייתי רוצה לקבל כשאהיה גדולה. וג'ק. ג'ק, הבעל הנאמן והאהוב והאב המסור. שמת, הקריב את שארית כוחותיו למען גרייס, אשתו. אני בכיתי כשהוא מת. וזה עדיין כואב לי, אז אני לא אפרט יותר לגביו, ואסכם באמירה שהוא דמות מדהימה.
אז- עלילה- יש.
דמויות- יש.
כתיבה- אין :'(

כתיבה מדהימה, גדושה במחשבות ובניסוחים טובים, תיאורים מפורטים שלא מכבידים על הקורא.
יש גם הרבה נקודות למחשבה בספר. האם תמיד חשוב לדעת את האמת, או שלפעמים כדאי להניח לעניין? ועוד ועוד ועוד.

אני אסיים בעובדה שהספרים של הרלן קובן מעודדים אותי ומדרבנים אותי לכתיבה יותר מתוחכמת, לספק לקוראים את העלילה המשוכללת והמקורית והמורכבת ביותר שיש.

מומלץ (:

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Rowan Jin
רעד

רעד

מגי סטיווטר

לפני שאני מתחילה בביקורת, הרשו לי לשתף אותכם בשיחה מרתקת בשיעור מתמטיקה.

שיעור מתמטיקה. אאררגג. המורה שנראית כמו נשר עם ג'ל לשיער בדיוק סיימה להסביר את הנושא, והתחילה לכתוב משימות על הלוח. ההוא שיושב לידי בטח לא יודע שכבר שיעור מתמטיקה, ולא היסטוריה, הרי הוא שקוע במשחק טמפל ראן מסעיר. אני מתבוננת באבק שקרני האור הבוקעות מן החלון חשפו, נאנחת בדרמטיות ובודקת אם יש הודעה חדשה מאנג'ל.תיבת הודעות ריקה. אני נאנחת שנית, עוד יותר בדרמטיות, ושוקלת מה אני יכולה לעשות עכשיו. האפשרויות שלי-
*להסתכל על הזבוב האומלל שלכוד בכיתה, ושמוציא מריכוז את התלמידים המועטים שיש להם עניין כלשהוא בשיעור.
* לבקש מההוא שיושב לידי משחק אחד בטמפל ראן.
* להשעין את הראש על המחברת ולחשוב על המיטה שמחכה לי בבית.

האפשרות השלישית נשמעה לי הכי סבירה. אז במהלך שהתלבטתי מה הספר הבא שאני אקרא, שמעתי פטפוטים מאחורי.
ואני, כתלמידה למופת, הייתי חייבת להעיר לבנות חסרות החינוך שהעזו לפתוח את הפה במהלך השיעור המרתק הזה!
- חהחה, ממש!
"הראש של המורה נראה כמו דורבן, הא?"
אופס, פטפוט לא נכון.
"יש לי את 'רעד' ואת 'שהות'.." לחשושים לחשושים לחשושים. "אני קוראת עכשיו את 'שהות', וזה ממש מעניין.." חברה שלי אמרה.
אני מרימה את הראש במהירות על טבעית ומסובבת אותו לאחור
"ר-ע-ד?"
"אה-הא."
עיניים מטורפות, התעלמות מוחלטת מהשיעור
"חייבת. לקרוא."
חברה שלי מסתכלת עלי במבט מוזר, "משוגעת," היא אמרה וגילגלה עינים, "אחרי שנסיים, אני אביא לך."
והיא הביאה לי. ברצינות, כמעט נדרסתי בדרך הבייתה, הייתי כל כך מאושרת.
חזרתי הביתה, זרקתי את התיק על הרצפה בחדר והתחלתי לקרוא.
סיפור אמיתי!

***

אוי, איזה ספר!
ציפיתי לגרסה, אממ, זאבית יותר ל'דמדומים', אבל הספר הזה עלה על הציפיות שלי.
הספר הוא על סיפור האהבה הבלתי אפשרי בין סם לגרייס, כשהקור מאיים עליהם. הוא מסופר משתי נקודות מבט, של סם וגרייס.
התאורים פשוט הדהימו אותי- כל כך יפים, מרגשים. התאורים של סם לגרייס, 'ילדת הקיץ'. ייחלתי לראות את הזאבים, להריח את הריח המנחם של היער. אני רוצה לראות מישהו שקרא את הספר ולא השתנק מהתיאור של חנות הממתקים ההיא. אחד.
קל להזדהות עם הדמויות, עם גרייס, ספ, בק, איזבל ואפילו ג'ק. סם כל כך רגיש, שזה מתוק. ממש מתוק. גרייס גם דמות נחמדה, התרגזתי קצת בגללה בערך באמצע הספר, חשבתי שהיא מזניחה את החברות שלה לטובת סם, אבל התברר שגם אוליביה לא הייתה לחלוטין חברה טובה. אני לא יכולה להגיד בדיוק מה כל כך אהבתי באיזבל, אבל היא אחת הדמויות האהובות עליי בספר הזה, כך גם ג'ק, משוגע ומטומטם וכועס ככל שיהיה, הוא גם דמות אהובה פה.

ספויילר
ג'ק מת:'(

סוף ספויילר, אבל אני מזהירה, עלולים להיות ספויילרים בהמשך

העלילה לא מתרכזת רק באהבה בין סם לגרייס, וזה מה שנפלא, יש גם את הרעיון המטורף והנואש של איזבל של ה"תרופה" שתמנע מג'ק, אוליביה וסם להפוך לזאבים. כן, הספר קיטשי, אבל במובן חיובי לחלוטין, מהסוג שאוהבים לקרוא בחורף, עם פוך ושוקו חם, שמחמם את הלב.

הכתיבה קולחת וזורמת, כיף לקרוא אותה.

ועכשיו לחק הכי מעניין- הסוף. הסוף!
סם. אנושי. איך?!

אז אני ממש ממליצה על הספר הזה, ואני הולכת לסחוט את חברה שלי כדי שתביא לי את 'שהות'.

חג שמח לכולם! ♥

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Rowan Jin
שומרת אחותי

שומרת אחותי

ג'ודי פיקו

זה אחד הספרים המרגשים שפשוט שוברים ומנפצים את הלב למיליוני רסיסים.
הרשו לי להזהיר אותכם מספויילרים בביקורת.

***
את הספר הזה מצאתי במדף הספרים הדל מאוד של אחותי. ממש התפלאתי שיש לה את הספר הזה. אחותי, שאקרא לה בלה בביקורת, לא מרבה לקרוא. יותר מההפתעה שחשתי, הרגשתי גם שמחה רצופה, כי אני רוצה לקרוא את הספר הזה אולי כבר חצי שנה, אבל הוא לא נמצא בספרייה הציבורית (כמה מפתיע) ולא יצא לי לקנות אותו. לקחתי אותו, כמובן, וישר אחרי שאימללתי את אנג'ל המסכנה שגם רוצה לקרוא הספר (אנג'; גם אני רוצה!!!!) וסיימתי לקרוא את 'בת העשן והעצם' לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לקרוא את הספר.

רוצים לדעת מההרגשה שלי אחרי שקראתי את הספר?
אני מרגישה חלולה וריקה. אני מרגישה כאילו הספר לקח פטיש (או נבוט) וריסק לי את הלב.

לפני שאתחיל בביקורת, אני חייבת לכתוב משהו על הכריכה. היא פשוטה ויפהפיה. בכריכה רואים שתי בנות. הגבוהה יותר היא אנה, עומדת זקופה, והנמוכה יותר היא קייט, נתמכת על ידיי אנה. מי שקרא את הספר יכול להבין את המשמעות העמוקה של הכריכה. קייט חיה בזכות אנה, נתמכת על ידה.
הספר מדבר על אנה, נערה בת 13 שנולדה על מנת לשמש כתורמת איברים מושלמת לאחותה בת ה-16, קייט, החולה בסרטן הדם (לוקמיה). אנה מחליטה לתבוע את הוריה כדי לדרוש את הזכויות שלה על גופה. הספר מסופר בכמה נקודות מבט שונות, מנקודות המבט של הוריה של אנה, אנה, קמבל (עורך הדין ששכרה אנה), ג'סי (אחיה של אנה וקייט) וג'וליה (אפוטרופוסית של אנה) ובסוף גם של קייט. הספר מגולל את החוויות הלא נעימות בהכרח של המשפחה, מרגע גילוי הסרטן אצל קייט ועד רגעי הגסיסה שלה. עליות ומורדות.

הספר מתחיל מנקודת המבט של אנה. אנה ישר מטילה נקודה למחשבה: איך ולמה נולדים תינוקות בעולם? יש כאלה שנולדו מאהבה, משתייה מופרזת, ממערכת יחסים מחוץ לנישואים, מזנות, ועוד ממיליון סיבות אחרות, לא בהכרח טובות. היא מספרת שהיא נולדה כדי לשמש תורמת איברים לאחותה. זה החל בתרומת דם טבורי לקייט, אבל זה לא נגמר- כעת אנה מחוייבת לתרום כלייה לאחותה כדי שקייט תחיה.

אני חייבת לציין שאני ממש מזדהה עם אנה. אני יודעת איך זה להיות האחות של מישהי החולה בלוקמיה. לפניי 3 שנים אחותי הבכורה בת ה-28 היום חלתה בלוקמיה. אז כן, אולי לא נמצאתי תורמת לאחותי, אבל זה לא אומר שאני לא מכירה את התחושה הנוראה הזאת. אני זוכרת את היום המקולל הזה, כשאבא שלי הודיע לי שהוא חייב ללכת. כששאלתי אותו למה, הוא לא ענה. אבל אתם יודעים מה? לא נראה לי שציפיתי שיענה. ידעתי אז לפי הבעת פניו שמשהו רע קורה. הוא נעל אותי בבית והלך. אח שלי בא לבית, להיות איתי, בעוד בלה הייתה בצבא. אני זוכרת את הימים הארוכים שנמשכו כמו נצח ללא ההורים שלי, או אחותי הגדולה, שאקרא לה ולריה בביקורת. אני זוכרת את חוסר תשומת הלב המיותרת מצד ההורים שלי, שדיברו בשפה רפואית שלא היה לי שום ידע בה. אני זוכרת, ובגלל כלללל זה אני מתחברת לאנה כל כך. המשכתי לקרוא, נשאבתי וחוויתי והתעמקתי ועצרתי נשימה בקטעים התאימים, ואפילו הזלתי דמעה פה ושם. היו קטעים שחייכתי, היו קטעים שהיססתי לקרוא. הספר ריאליסטי עד כאב, לפחות אחרי הפנטזיה שקראתי לפניו. הסופרת כותבת מדהים, גורמת לך להזדהות ולחוות הכל, כאילו את ממש שם.
אולי החסרון היחידי הוא הפן הרפואי הענק בספר, שכלל מושגים מתחום הרפואה, כמו לימוציטים וטסיות ועוד, אבל זה גם לא הפריע כל כך כי ההורים שלי רופאים, אז יכלתי לשאול אותם או לפתוח ויקיפדיה כדי להבין קצת את הרקע.
ואז הגיע הסוף, כואב, שורף, לא צפוי. והוא הרג אותי. ניפץ אותי. זיעזע אותי. אנה נהרגת בתאונת דרכים וקייט שורדת באמצעות הכלייה שלאחותה. אחר כך פרצתי בבכי. אני יכולה להשבע שכל השרוול של החולצה שלי נרטב מרוב דמעות. לא יכולתי לראות מרוב דמעות. בכיתי ובכיתי וחיסלתי טישו. ואז קראתי את האפילוג, וקצת, קצת, הרגשתי יותר טוב. החיים נמשכים, כפי שכתבה הכותבת באיזשהו קטע בספר, אבל הספר תמיד יישאר איתי, אפיחו אחריי שאעכל אותו. הוא מומלץ מאוד, אבל ממש מכאיב ומרגש.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Rowan Jin
בת העשן והעצם

בת העשן והעצם

לייני טיילור

ביקורת מכילה ספויילרים!

כשאת מוגבלת למיטה בשבת עם חום של 38.9, אף סתום והתעטשויות בלתי פוסקות אין לך מלא דברים לעשות.
*לצפות ב-MTV- לא. אני יכולה לתקוף התקף אפילפסיה מכל התנועות האלו בקליפים, וחוץ מזה, קשה לי לראות אנשים שרים וקופצים ורוקדים כשאני מרותקת למיטה.
* לזלול עד שאני אקיא- כאילו שיש לי תאבון.
*לישון- אני ממש לא יכולה לישון, אני עוד אחנק!
*להתקדם בחומר הלימודי- כן, ממש. מי המוזר שהכניס את האפשרות הזאת לרשימה הזאת?! אני אתבע אותו!

רוב האפשרויות שלי לא כל כך מוצלחות. נשארה רק אפשרות אחת- לקרוא ספר. רציתי משהו חזק, שישכיח ממני את ההצטננות הנוראית שלי (למה נראה לי שבנאדם שמכור לסמים היה אומר את אותה התשובה?). ספר שלא קראתי (כל ספרי הארי פוטר ועוד מיליון ספרים אחרים נמחקו מהאופציות האפשריות), ספר לא צפוי, פנטזיה טהורה.
אז שלפתי את 'בת העשן והעצם', והתחלתי לקרוא.
והמשכתי, דף אחרי דף, מילה במילה.
לא הפסקתי לקרוא את הספר באותו היום. שכבתי מרותקת, עם 3 שמיכות פוך ועם כוס שוקו (חמישית לאותו היום), גומעת בשקיקה את הספר.
רוצים אני אגלה לכם סוד?
התגעגעתי.
התגעגעתי לספר שאני יכולה להביא לו 5 כוכבים בלי להניד עפעף, התגעגעתי לפנטסיה אמיתית.
רוצים עוד סוד?
כשהלכתי לצומת ספרים, בפורים, קצת היססתי כשבחרתי את הספר הזה. היו מלא ביקורות עליו, כמעט כולם משבחות, ואולי הביקורת שבזכותה העפתי מבט על הספר הזה בחנות היא הביקורת של מרי בלאק (סתם מישהי) על הספר. אני הססתי, כי כשקראתי את התקציר על גב הספר, התנהל... קרב מוזר ביני לבין התקציר, הספר.
הסתכלתי על התקציר.
נחשו מה?
הוא לא הסתכל בחזרה.
זה כבר מעיד על גסות רוח, שלספר יש עמדה ברורה, הספר לא הולך להתחנן בפניי
כדי שאני אקרא אותו.
אני מוזרה, אני יודעת ><

זה ספר מ-ו-ש-ל-ם!
כשהתחלתי לקרוא, הכתיבה והתאורים דירבנו אותי. העלילה מתחילה בפראג, עיר יפהפייה שהייתי בה אולי מיליון פעמים, עם האחיות שלי, עם אחותי, עם בת דודה שלי, ואני מאוהבת בעיר הזו, עיר מדהימה להתחיל בה סיפור. הזדהתי עם התאורים של הסופרת של פראג. בכלל, הכתיבה זורמת וקלילה, אבל היא ברמה יותר גבוהה מאשר ספרי נוער אחרים.
הדמויות-
מאוד התחברתי לקארו. מאוד. לא רק שגם אני רוצה לצבוע את השיער לצבע לא הגיוני (אדום!!), אני מתחברת לצורך של קארו לדעת מי היא, להתחבר לעצמה, לגלות. היא גם אמנית, אומנות היא חלק ממנה. מה גם, היא ממש נאמנה. האישיות שלה מדהימה. הרגשתי אהדה כלפיה, היא לא מושלמת, אבל היא דמות ראשית טובה מאוד. המשמעות של השם 'קארו' היא תקווה. זו דרך מקורית להעביר את אחד הערכים בספר- התקווה. זה שם יפה כשחושבים על זה- הוא מתנגן יפה (ההמממ, האם השם 'קארו' נכנס לרשימת השמות להם אני רוצה להחליף?).
סוזנה- הוו, אני מתה עליה! קשוחה, זעירה וחריפה, אבל עם זאת- חברה טובה!
עקיבא- חוץ מהשם המוזר, אין לי שום טענות נגדיו. הוא עבר הרבה, הוא רוצח, הוא בובה על חוטים- מלאך חתיך וסקסי, שמרגיש ריקנות ו'איניות' עד שהוא פוגש את קארו. אני מזדהה גם איתו, אני מכירה את הרגשת הריקנות והכמיהה למשהו, לאור.
ברימסטון וכל הכימרה למינהם- גם אני רוצה משפחה מגניבה שכזאת! בכיתי כשנודע לי שכולם מתים. :'(
העלילה-
טיפונת צפויה, אבל מפותלת ומשובחת, רומנטית ומדהימה. סיפור אהבה עוצר נשימה ומעלה דמעות על אהבה בין בת שטן למלאך, על התקווה שאולי, אחרי מלחמה ארוכת ימים, יהיה שלום. בעיקרון הספר מדבר על תקווה וחיפוש על הזהות האמיתית, אם לנסח את המסקנה הזו במילים של הניו יורק טיימס בוק ריוויו.
לסיכום, לייני טייילור מביאה פה עולם חדש ומקורי, פנטזיה מהדרגה הראשונה.
מומלץ!

ועכשיו הלכתי לחפש פרטים על היציאה של ספר ההמשך, ואז להתחיל את 'שומרת אחותי' למרות שספיילרו לי את הסוף. למישהו יש טישו לתרום לי?

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Rowan Jin
דרך הקסם

דרך הקסם

רינה קסם

במילה אחת:
מ-ש-ע-מ-ם!
קניתי את הספר כשסטימצקי הציעו ספרים עם פגמים קלים ב-20 ש"ח, ולא היה מבחר גדול, אז לקחתי אותו.
ספר משעמם. אני נרדמתי בפעם הראשונה במהלך קריאה, משיעמום.
הרגשתי כאילו פרופסור טרלוני כתבה אותו.
אותי זה לא עניין, ואני לא ממליצה לאף אחד.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Rowan Jin
מלאך משמיים

מלאך משמיים

בקה פיצפטריק

ייתכנו ספוילרים

איזה כיף, פורים!!!
כן, ממש.
אז היום שלי התחיל בשיחות נפש עם אנג'ל בסמסים, בצביעת השיער שלי לאדום (הצבע הרס לגמריי את השיער שלי), לבישת שמלה צמודה (מאוד) אדומה, ולשקול להבריז.
למה?
כי זה פורים.
ואני לא אוהבת פורים!
מה כל כך כיף בלבישת תחפושת בחום שכזה?!
אוף, ממש בא לי הלוואין במקום><
נשימה עמוקה
ועכשיו בנוגע לספר:
די הרבה זמן אני מתלבטת בנוגע לציון ולדעה שיש לי על הספר, אני לא כל כך החלטית בביקורת הזאת.
זה אחד מהמיליון ואחד הספרים האחרים בסגנון של מישהו-חתיך-אפל-וממש-מעל-הליגה-שלי-התיישב-לידי. אז מקוריות אני לא חושבת שיש פה הרבה, למרות שאת הרעיון של המלאכים והנפילים לא ראיתי בשום ספר אחר (בינתיים).
אני לא התחברתי במיוחד לנורה או לפאץ', שהתנהג כל הזמן בהתנשאות ובזלזול, או לכל דמות אחרת בספר.
ואחד הדברים שהרתיחו אותי פה (כתם שמן על המפית) זה כמה פעמים אפשר להזכיר שיש איזשהוא 'כוח אפל ומסתורי, מן מגנט שמושך אותי לפאץ'. התרגום גרוע ביותר, כתיבה מרוחה ומעצבנת אפילו.
כמו שציינה טליה, הרעיון של הספר לא כל כך מובא טוב, ויש משהו בוטה וגס, ולא מעודן ועמוק.

אבל בסופו של דבר- אני לא חושבת שאפשר לקרוא את הספר הזה בלי להנות, ככל שהספר הזה יהיה קיטשי ומאוס.

הספר הזה מקבל ממני 3 ושלושת רבעי כוכבים:)

*מי שמתעניין בהמשך היום שלי-
החלפתי משלוח מנות עם מישהי שאני שונאת, קיבלתי כפיצוי 3 ספרים חדשים 'מצומת ספרים' ('בת העשן והעצם', 'מכשפה וקוסם' ו-'הכוחות האפלים מכל:זימון'), עשיתי סקירה בחדר של אחותי וגיליתי שיש לה את הספר 'שומרת אחותי', אז לקחתי לה אותו ואת 'שרלוק הולמס- כל הסיפורים-כרך א' שאני אקרא אם אנג'ל (שפן הניסויים שלי) תודיע לי שזה ספר קריא וטוב למרות השפה הגבוהה בו (אל דאגה, היא תקבל גזר!!). בערב באו אליי דודים מרוסיה שאני לא מכירה והתחלתי קצת (הרבה) לסבול מפיניאס ופרב ברוסית, והנחמה היחידה שלי הייתה שיש לי 7 ספרים שמחכים לי על המדף:)*

אז לילה טוב, חלומות פז, וכל מה שמאחלים למי שהולך לישון.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Rowan Jin

ביקורות נוספות על "שחר מפציע"

שחר מפציע

שחר מפציע

סטפני מאייר

הביקורת היא על כל הסדרה.

***

יומני היקר, כשאהיה גדולה אני רוצה להיות עשירה, ממש עשירה. אז קראתי את "הארי פוטר" וחשבתי לעצמי שאם זאת ספרות טובה אני אוכל להרוויח יותר על בולשיט, הכל עניין של לעורר קנאה אצל מי שקורא את הסיפור. אני אכתוב סיפור ואהפוך למיליונרית, כי גאד, לא צריך יותר מלזלזל באינטליגנציה של הקוראים היקרים בשביל שיצא לך ספר נוער מצליח.
קודם כל, אגרום להם (אוקיי, להן) לחשוב שמדובר בסיפור אהבה.
כן, סיפור אהבה. כמה שהם טיפשים, בני הנוער. לא צריך להתאמץ יומן יקר, הסודות פשוטים - אובססיביות מוגזמת, אובר-דרמטיות, נטיות תלותיות, הערכה עצמית נמוכה וחמודה ועוד כמה סיפורים מסתוריים שהכאב ראש שהם יצרו יגרום לחוסר התעמקות בהם וכך אוכל לכתוב מה שבראש שלי ללא חשש.

***

אל דאגה יומני היקר, כמעט הכל כבר מוכן, עוד מעט אוכל להתחיל לפרסם את הספרים שלי ולעוות לקוראות את התפיסה מספיק כדי שהן יאמינו שקיטשיות המעוררת הקאות לא נשלטות, חומרניות, אידיאל יופי מחליא והערצה כלפיי אנשים הלא ראויים לה נקראת אהבה.

גיליתי משהו נפלא יומני היקר, ככל שהספר יותר שטחי - הוא יותר מוכר! מסתבר שלא צריך להתאמץ, אני פשוט אמרח מונולוגים של בלה על שרירי החזה של אדוארד ועל כמה שהיא לא ראויה לאהבתו. זה עד כדי כך פשוט, גם אני הופתעתי מכמה שאובססיביות יכולה להיות הפיתרון להכל.

יומני היקר, נתקלתי בבעיה - יצרתי דמויות מושלמות, אני לא רוצה שיהיו להן חסרונות, אז הפיתרון שלי הוא פשוט לכתוב על כמה יתרונות שלהן בתור חסרונות, כי בלה באמת כל כך מסכנה שהיא לא יודעת מה להגיד לבנים שמזמינים אותה לצאת. So sad.

אני מתחילה ממש ליהנות מכל העסק יומני היקר, עד עכשיו רק תיארתי את ההתנהגות ההזויה של אדוארד כלפי ואת האוכל שאני מכינה לצ'רלי, אבל אז חשבתי לעצמי "come on, סטפאני, מדובר כאן בבנות-נוער, את צריכה להיות קצת יותר וולגרית בשביל שהן יבינו שהכתיבה שלך סקסיסטית."

יומני היקר, החלטתי שהעניין עם הערפדים לא הספיק לי, אז צירפתי גם את אנשי הזאב לעסק. יש לי עכשיו את השילוש המקודש, יו נואו.

יומני היקר, בדיוק סיימתי את הסדרה, עכשיו נשאר עניין השמות והכריכות. בסוף התפשרתי על ציורים יפים ולא קשורים שיראו כמה עומק ויופי יש בסדרה הזאת. יצורים מצחיקים, ילדים. אני מוכנה להתערב שזה ימכור. בקשר לשמות, אה, נו פרובלמו, שמות מעוררי מחשבה על תקופות שונות ביממה יהיה גוד אינף. הדבר הנפלא כאן הוא שאני יכולה לעשות מה שארצה, כולם כבר נשבו בקסמיי וילכו איתי גם אם הם יגלו שמה שבלה רצתה מהחבר שלה זה פשוט לשכב איתו. לזה, יומן יקר, אני קוראת עומק.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lali
שחר מפציע

שחר מפציע

סטפני מאייר

יש המון מה לומר על הספרים הללו.

כל כך הרבה שבחים, כל כך הרבה ביקורות חיוביות, כל כך הרבה קוראים שבויי לב, כל כך הרבה דברים טובים נאמרו עליו.
אתה מצפה לקרוא ספר מושלם. ספר מושלם? ממש לא. זה בטוח.
נחמד? טוב? מעולה? מצויין? גרוע? נוראי? אני לא יודעת.

סדרת הספרים הזו, כידוע, מספרת את סיפורם של בלה האנושית, אדוארד הערפד, וג'ייקוב איש הזאב, שחייהם שזורים זה בחיי זה והם כלואים בתוך משולש אהבה אכזרי.
בין היתר, כמובן,הדמויות נמצאות בסכנת מוות כל פרק שני, כל המיתוסים והאגדות הופכים לאמיתייים וקו הגבול שבין הדמיון למציאות מטשטש.
על התזמורת מנצח סיפור אהבתם הבלתי אפשרי והמרגש של אדוארד ובלה, עם כל הכאב, השמחה, הרגשות, הפחד והקשיים.

הכתיבה של סטפני מאייר מקסימה. רגישה, קלילה, רצינית כשצריך וזורמת.
הספרים לא כבדים, למרות כל המאורעות הדרמטיים שגודשים אותם, והוא גם לא קלילים מדי, למרות השפה הזורמת והיומיות כביכול.

אז מה בכל זאת לא בסדר? בלה. בלה מעצבנת.
היא אנושית. היא מסכנה. היא מעל כל בני האדם, החברים שלה לא ראויים לה.
בלה מחליטה להתחיל לקפוץ מצוקים כדי להזות את החבר שלה.
להזכירך, בלה יקרה, גם את אנושית. וגם אנחנו, הקוראים.
ואדוארד... רק רגע, כמה זמן הם ביחד? כמה חודשים?
אוקיי, אז אדוארד חתיך ומושלם ואין כמוהו, אבל יש עוד דברים חוץ ממנו!
מילא, אחרי 10 שנים...

לא, שלא תבינו לא נכון, אני לא שונאת את בלה. היא חמודה, אבל גם מעצבנת בהרבה תחומים, והעובדה שהיא המספרת ואנחנו שומעים אותה כל הזמן, הופכת את הכמה דברים האלה לצורמים מאוד.

אדוארד... מה אנחנו יודעים עלייך? אתה מושלם, אתה הדבר שהכי חשוב לבלה בעולם, ויש לך יצר כפייתי להגן עליה.
טוב, אז, כל הבנות המאוהבות לצאת מהאשליה: חוץ מזה שהוא חתיך, לא יודעים עליו כלום. הוא בקושי דמות.

יש בספר המון פינות לא סגורות, מקומות מטושטשים ולא ברורים,דברים שצריך ללטש.

זה ספר בנות - מה הפך אותו לאהוב כל כך? האהבה המדהימה שיש בו, כמובן.שהיא, קצת... מוגזמת.
עם כל המעלות של הספר, נוצר טעם לוואי של ספר זול.
כי הכל סובב סביב בלה, בלה ואדוארד, אדוארד ובלה, בלה מאוהבת באדוארד, אדוארד מאוהב בבלה, בלה מאוהבת באדוארד.

ובכל זאת, זהו סיפור אהבה מתוק, המספר על אהבה בלתי אפשרית שמנצחת את כל המכשולים, פורצת אל הנצח, אל עתיד טוב יותר.
וברור שהכל עם הכתיבה המדהימה של סטפני :)

לסיכום -
בנות יהנו מהסדרה הזאת, יש בה הרבה מקומות שצריך לשפץ, אבל למרות הכל, הספרים כיפיים, מסתוריים ומקסימים.
אהה, ומרתקים ;)

לפני 14 שנים•ליילק
שחר מפציע

שחר מפציע

סטפני מאייר

*ספויילר*

התחלתי לקרוא את סדרת דמדומים בחודש מאי האחרון. מייד נשאבתי לתוך הספר. הסופרת כישרונית בצורה מדהימה. היא מתארת את הרגשות של הדמויות בצורה כל כך מדוייקת ואמיתית, שלפעמים אתה יכול להרגיש כאילו אתה נמצא שם איתן.

התאכזבתי קשות כשראיתי אחר כך כמה מהסרטים. השחקנים לא מעבירים לדעתי את עומק הרגשות של הדמויות שבספר. הם לא מראים את האהבה העצומה שיש בין בלה לאדוארד.

את הסדרה סיימתי לקרוא לפני כמה שבועות. הספר האהוב עליי ביותר היה הראשון, בגלל הפשטות שבו: הוא אוהב אותה, היא אוהבת אותו, שניהם ביחד. בלי יותר מדיי סיבוכים לגבי הוולטורי או ג'ייקוב.

את הספר הרביעי, קראתי כמובן בנשימה עצורה כמעט כל הזמן, אך כשסיימתי אותו, וחשבתי על הספר, הרגשתי מעין פספוס...
החלק בו משפחת קאלן אוספים את כל הערפדים, ובכלל החלק השלישי בספר, שמסופר מנקודת מבטה של בלה, היה בעצם פחות מותח ומעניין לדעתי משאר הספר. הסוף היה צפויי מדי.

בהתחלה כשראיתי שהחלק השני של הספר מסופר מנקודת המבט של ג'ייקוב, גם אני חשבתי שיהיה משעמם, אבל טעיתי. הכתיבה הייתה לדעתי יותר קלילה ומשוחררת. ובכלל, זה לא פשוט להעניק קול שונה לדמויות שמנקודת מבטן הסיפור מסופרף ועל כך כל הכבוד לסטפני מאייר.

בחלק השלישי, הסיפור החל להיראות בעיניי "מושלם מדיי." בלה פתאום נהפכת ליפהפיה, היא השיגה את הבחור הכי חתיך ומושלם שיש, אף אחד לא יכול לעמוד בפני הילדה הקטנה והמתוקה שלה. גם לה, לילדה ולבעלה יש כוחות מיוחדים. בכלל, כמעט כל העלילה של החלק השלישי של הספר מתקיימת סביב "אי הבנה" אחת גדולה, שיודעים שהיא "אי הבנה" כבר מתחילת החלק הזה. זה נראה כאילו הדמויות עושות יותר מדיי עניין מסתם שטות.

בסך הכל, התחברתי מאוד לבלה. הכתיבה מצד אחד לא הייתה במילים יותר מדי "מסובכות" ומצד שני השפה לא הייתה יותר מדיי עממית. אמנם לפי דעתי שוב השתמשו בסדרה בכלל בדמות ראשית "חלשה" אבל כולם מגנים עליה- רעיון קצת יותר מדיי נדוש לטעמי.

סדרה מומלצת מאוד! אחד הספרים שקשה לשכוח.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•tals
שחר מפציע

שחר מפציע

סטפני מאייר

טוב, אתחיל בזה:
הגעתי למסקנה שהגיע לעשות מחקר. איך יש פה אנשים שכותבים "היי" ומקבלים טריליארד ביליארד אהבתי.
כמו האלה בפייסבוק, שמפרסמות פצע בגרות שלהם, והם מקבלות תוך כמה דקות איזה שלוש מאות לייקים, ובתגובות: "פאק, מושלם", "התינשאי לי?" חיימשליייי".
אז לא. אני לא רוצה שתגיבו לי כל מיני דברים כאלה.
אני רוצה אהבתייייי!! גם אם לא קראתם את הספר,לא הסכמתם עם ביקורת- תעשו אהבתיייייייי.
אז, לספר:
בזכות אחות שלי, שהכריחה את המשפחה שלנו לפני איזה שנה להתיישב בסלון ולראות את דמדומים, התחלתי לקרוא את הספרים.
ולא נעים לי להודות- הסרט כל כך הרבה יותר טוב.
את הראשון אהבתי, פחות טוב מהסרט, אבל נחמד.
השני- בסדר...
השלישי- מצוין!
והרביעי- מוש- לא.
פשוט לא.
מזה- הדבר- הזה?
דבר ראשון, בלה, את לא חושבת שזה קצת מוגזם להתחתן עם חבר שלך תמורת יחסי מין? לעזאזל!
הסרטים הרביעים (חולקו לשתיים, ממממ), גם היו מאוד חלשים. אבל הספר? הרבה יותר! לא הצלחתי לגמור אותו!
זה כל כך נמרח ומעצבן, ואדוארד אומר כל שנייה "אם אני אפגע בך" (אין לי מושג מה הקשר....).
בקיצור, ספר מיותר.
אז היא רצתה שבלה תהיה ערפדית. מה דעתך לעשות שבראשון היא תהפוך לערפדית, תעבור את כל מה שהיא תעבור והרביעי לא ייצטרך להיות קיים?
נו באמת! הספר הזה סובב רק סביב זה!
"אדוארד, תהפוך אותי לערפדית."
"אם אני אפגע בך..."
"אדוארד, תהפוך אותי לערפדית."
"אם אני אפגע בך..."
קלטנו!
והקיטשיות הזאת...
והאובססיה המזעזעת שלהם אחד כלפי השני...
לא יודע.
וגם בלה לא מרוצה מכלום מעצמה, אז איזה מסר את רוצה להעביר?
שלהפוך למישהו אחר זה הפתרון? (באופן מוקצן, כמובן...)
בקיצור, לדעתי זה המשכון מיותר ביותר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אור
שחר מפציע

שחר מפציע

סטפני מאייר

קראתי את הספר לפני זמן רב מאוד באנגלית.
לאחרונה התגלגל לידי הספר המתורגם והתחשק לי לקרוא שוב ובכן- זו היתה נפילה, התרגום נוראי ממש!!
הרגשתי כאילו ילדה בת 14 תירגמה את הספר וכעסתי על עצמי שהתפתיתי לקרוא אותו בעברית במיוחד לאחר שאהבתי מאוד את סדרת הספרים כולה (קראתי אותם הרבה לפני שזה נהיה טרנדי)
העלילה מעולה כמובן, הדמויות מדהימות אבל התרגום כ"כ הורס.
המלצה שלי- בבקשה קיראו באנגלית, אתם תהנו הרבה יותר.

לפני 15 שנים•עדי
שחר מפציע

שחר מפציע

סטפני מאייר

"שחר מפציע" הוא ספר טוב . אך כגודל הציפייה כך גודל האכזבה .
הספר התחיל נהדר וסחף אותי לגמרי , גם החלק של ג'ייקוב הלך טוב - אמנם שיעמם במקצת בהתחלה אבל שמר על קו יציב שדי השתווה לרמה של בלה , במיוחד כי הוא היה הרבה פחות דרמטי מהאופן שבו בלה מספרת.
מהחלק שבלה החלה לספר שוב , הספר התחיל להיות די משעמם ומייגע .
סטפאני מאייר חוזרת על עצמה בלי סוף , אבל היא סופרת מעולה וזאת המגרעה היחידה שלה .
אחד הדברים האהובים עלי בסיפור היו משפחות הערפדים המגוונות , שיכולתי לדמיין את כולן בצורה טובה ומעניינת - במיוחד את האמזונות.
ג'ייקוב היה ממש מקסים במשך הסיפור , אהבתי אותו יותר מאת כולם לשם שינוי (לא חיבבתי אותו בדמדומים וליקוי חמה) , ואני מסכימה עם דניאל - לא התחברתי אל בלה כלל וכלל בתור ערפדה , והעדפתי אותה בצורה האנושית שלה (אך אל תטעו : גם בתור בת אדם היא לא הדמות האולטימטיבית).

לאחר שלושה ספרים טובים , סברתי כי "שחר מפציע" יציע לי סיום מדהים ועוצר נשימה לאחת מסדרות הספרים המוכרות והאהובות בעולם - אך לצערי הרב התבדיתי .

לפני 16 שנים•
★★★★★
•יער
שחר מפציע

שחר מפציע

סטפני מאייר

זהירות: ביקורת ארוכה מאוד, שמכילה ספויילרים.

ובכן, שחר מפצי סוף סוף הגיע לידיי, ואחרי שלושה ספרים בינוניים למדי יכולתי לקוות רק לשיפור. ואכן השיפור הגיע! זה ללא ספק הספר האהוב עליי בסדרה, אבל זה עדיין ספר עם כמה חסרונות מהותיים, והוא לחלוטין לא מושלם.

ראשית, האורך. לי אין בעייה עם ספרים ארוכים, אבל בספר כזה גדול העלילה פשוט רחבה מדי ועמוסה בפרטים, ואם הספר היה מפוצל היה יותר קל לעקוב אחריה.
שנית, הדמויות. סוף סוף בלה משיגה את מבוקשה והופכת לערפדית, מה שהופך אותה גם לדמות הרבה פחות מעצבנת ויותר אנושית (אם זה לא נשמע לכם מוזר מדי). האובססיה שלה לאדוארד פוחתת סוף סוף, ובהחלט יותר מעניין לקרוא על החוויות שלה בבתור ערפדית מאשר על כמה אדוארד מושלם וכמה העיניים שלו יפות והעור שלו נוצץ וקר והוא מושלם והוא אדוניס ובלה בלה בלה. היא עדיין לא דמות מושלמת, והיא עדיין אובססיבית למדי ומושלמת מדי, אבל היא השתפרה.
ג'ייקוב נפטר מהרכושנות שלו כלפי בלה ומתאפס. הוא חוזר יותר לאופי הנעים יותר שלו, אבל מרגיז שהוא מודאג ומטורף מכעס כשבלה סובלת בהריון שלה, ופתאום כשהוא מביט ברנסמיי כל העולם שלו הופך לוורוד ומושלם. אומנם הוזהרנו שכך יהיה, אבל היה נחמד אם עם ג'ייקוב זה היה הולך אחרת.
ורנסמיי... מעט מושלמת מדי. היה נחמד אם האישיות שלה הייתה מיוחדת יותר.

סה"כ, העלילה לעתים צפויה מדי, קלישאתית מאוד, הדיאלוגים מרגיזים והתיאורים כבדים מדי, אבל זה ספר סוחף ומותח יותר מקודמיו וקשה להניח אותו מהידיים. מומלץ.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•סאפירה
שחר מפציע

שחר מפציע

סטפני מאייר

וואו, זה ספר כל כך מדהים! ממש נהניתי לקרוא אותו!
הוא ללא ספק הטוב מבין הארבעה! והם ממש טובים!
מכירים את האמרה : "אתה יודע שקראת ספר טוב כשאתה מעביר את הדף האחרון ומרגיש כאילו איבדת חבר"? ככה בדיוק הרגשתי לגביו. רק שהפעם ידעתי שלא יהיה לו המשך, בגלל שהוא הספר האחרון בסדרה.
בגלל שראיתי את כל הסרטים לפני שבכלל ידעתי שהם מבוססים על הספרים, חשבתי שאני ממש מכירה את האופי של הדמויות. אבל זה התברר כטעות גמורה. הרושם שקיבלתי מהסרטים הוא שבלה משחקת באדוארד ובג'ייקוב - אתם יודעים, כל הקטע הזה שהיא נישקה אותו - ובמולד ירח התברר שהיא בכלל עשתה את זה בגלל שהיא חשבה שהוא ימות אם היא לא תנשק אותו.
בלה שבספרים כל כך שונה מבלה שבסרטים. האהבה שלה לאדוארד כל כך ענקית - שזה פשוט לא נתפס. ובסרט ממש לא ראיתי את זה.
הסופרת ממש גרמה לי להתאהב ברנסמיי. היא יצרה רושם שהיא כזאת מלאכית. ותבינו - בהתחלה ממש, אבל ממש, שנאתי אותה. בגלל שהיא נשכה את בלה, למרות כל מה שהיא הקריבה בשבילה. אבל עכשיו אני מבינה שזה טיפשי, מפני שאולי היא חכמה בצורה יוצאת דופן - אבל איך היא יכלה לשלוט בעצמה ולשים לעצמה גבולות כשהיא רק הרגע יצאה לעולם? היא בכלל לא יודעת מהם הקווים האדומים שאסור לחצות.
הסוף היה כל כך מדהים! כל כך הופתעתי מהכוח החדש של בלה. תמיד ידעתי שהיא מיוחדת, אבל לא ניחשתי שזה יתבטא בזה.
אז למי שלא קרא - מומלץ נורא! הסוף ירתק אתכם. והכי-הכי הקטע האחרון. הוא היה פשוט מרגש.
אלה שקראו לפחות ספר אחד בסדרה - הספר הזה יעלה גם על הציפיות שלכם. אתם תופתעו מאיך שבלה השתנתה לאורך כל הסדרה.
אז לאלה שראו את הסרטים, וחושבים ששום דבר לא יכול להתעלות מעליהם - אין לכם מושג כמה שאתם טועים!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מוריס :]
שחר מפציע

שחר מפציע

סטפני מאייר

לדעתי זה ספר עם רעיון מפוספס.
נתחיל מזה שאהבתי את הראשון, השני היה בסדר, השלישי היה נוראי, והרביעי התחיל טוב עד ש...
---
מה בעצם מפריע לי זה לא רק השלמות של אדוארד, אלא גם המסר שבעצם הדמות של בלה מעבירה.
איך היא הייתה בהתחלה? ילדה מגושמת עם רגשי נחיתות והערכה עצמית נמוכה. פתאום היא פוגשת ערפד מושלם ש"איכשהו" מצליח למצוא בה משהו. יכל להיות יפה אם היא הייתה מגלה לאט לאט שהוא לא מושלם (היא הרי גילתה שהוא "נשבר" בדיאטה שלו מבני אדם, אבל זה לא הזיז לה), ולבסוף אוהבת גם את עצמה ומגלה שהיא "מיוחדת" או משהו בסגנון.
אבל מה קרה?
**************ספויילר*************
הוא פשוט נשך אותה והיא הפכה למושלמת.
זהו? זה הפיתרון? לחכות לערפד ולהפוך למנצנצת? זה מה שבנות בגיל הטיפש עשרה אמורות לדעת על העצמה עצמית?
הרי אם הוא לא היה נושך את בלה היא הייתה נשארת "סמרטוט" כרגיל, והכל היה חוזר להיות משעמם.
************* ספויילר נגמר**************
אחרי הכל, לספר יש יתרונות. העלילה מרתקת, יצירתית, התיאורים יפים ומאוד מהנים לקריאה.
אז לסיכום, ספר טוב, אבל סטפני מאייר פשוט לא מוציאה מהדמויות שלה את ה-BEST.
נ.ב., אדוארד נשאר שלמות.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•RayOfLight