• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מולד הירח

מולד הירח

מאת סטפני מאייר

הביקורת של נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)

תמונה של נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
מולד הירח

מולד הירח

מאת סטפני מאייר

הביקורת של נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
הוצאה לאור:ספרית פועלים
שנת הוצאה:2009
סדרה:דמדומים #2
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
Books__princess__
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 10 שנים

“אז הנה אנחנו שוב, חוזרים לעוד הרפתקה של אדוארד ובלה.... עוד הרפתקה מגוחכת להחריד.... כמו תמיד בל”

2/78
ביקורות על מולד הירח
הבאה
תום
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•2 דקות קריאה

קראתי את הספר די מזמן, טוב ממש מזמן, דמדומים הייתה הסדרה הראשונה שקראתי לפני כמה שנים טובות.
הספר הראשון תמיד עושה רושם שונה, ואני זוכרת איך פשוט התאהבתי בספר הזה-עולם מלא בפנטזיה, בחורה שפוגשת את אהבת האמת שלה, ולמרות שהאהבה מסוכנת לה ולאהוב שלה הם בכל זאת מאוהבים. נשמע טוב, לא?
אני זוכרת באיזו קלות התחברתי לבלה. ובספר הזה, שאדוארד עזב אותה, זה פשוט שבר אותי.
הייתי שבורה ביחד עם בלה, וקראתי ממש מהר כדי להגיע כבר לקטע שאדוארד חוזר אליה.
שמחתי ביחד עם בלה כשאליס הגיעה, היה לי כל כך קל להתחבר אליה. לגמרי הרגשתי את מה שהיא הרגישה.

אבל אחרי זה חשבתי שאם דמדומים לא הייתה סדרת הפנטזיה הראשונה שקראתי, אולי הרושם שלי מהסדרה היה שונה. זאת אומרת, אחרי שאני מכירה דמויות נשיות חזקות ועצמאיות יותר, כמו קאת' ורוז ואריה וקטניס וטריס, אולי הרושם שלי מבלה היה קצת שונה והייתי חושבת שהיא תלותית ומעצבנת, בייחוד אם משווים אותה לדמויות אחרות. אז ניסיתי לקרוא שוב, והרושם שלי לא השתנה. הבנתי שמה שאהבתי בספר הוא האהבה העצומה שיש בין בלה לאדוארד (חלק יאמרו שזה קיטשי, אבל לדעתי זה מקסים) ובזכות האהבה שלהם הכל אפשרי. הפרידה מאדוארד שברה אותה, ובצדק. זה לא הופך אותה לתלותית, לפחות לא לדעתי.

ממש נהניתי בקריאה, ואני ממליצה בחום!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זלי
זלי
תמונה של Bo
Bo
תמונה של מישי
מישי
T
tals
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של קוראת הכל
קוראת הכל
תמונה של אנג'ל
אנג'ל
תמונה של בוקי
בוקי
13קוראים|גיל ממוצע37|100%נשים

על המבקרת

תמונה של נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)

נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
64 ביקורות•398 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מתורגמת
תמונה של נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות64
לייקים שקיבלה398
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)20מדע בדיוני ופנטזיה17ספרות מתורגמת7

דיון על הביקורת

2 תגובות
מישי
מישי•לפני 12 שנים

סופסוף!:)

הגיע זמן שמישהו יכתוב תגובה נורמלית שבאמת מראה על הבנה כלשהי!!.. כמה נמאס לי לראות את כל התגובות המעצבנות האלה שרק אומרות לך שיש אנשים שפשוט לא הבינו את הכוונה של כל הספר.. המון תודה שכתבת את התגובה הזאת! לי, אישית, היה קצת קשה לנסח אחת.. אז תודה!!..:)
t
tals•לפני 13 שנים

מסכימה לגמרי :)

כל כך אהבתי את הכתיבה של הסופרת :)
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)

עיר של זכוכית

עיר של זכוכית

קסנדרה קלייר

A really good book:
Hard to find
Harder to put it down
And impossible to forget it
~באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב. תתמודדו.~

אני לא רוצה רק לקרוא את הספר הזה, אני רוצה גם להכנס לתוכו, לחיות בו, ולהכיר כל אחת מהדמויות באופן אישי. ספר מדהים כל כך.
לא יכולתי להפסיק לקרוא. נקרעתי בין הרצון למשוך את הקריאה כמה שיותר זמן (והצלחתי לא רע, קראתי את הספר בשלוש חודשים!)לבין הרצון לדעת מה יקרה בסוף והצורך להחזיר אותו לספריה.

מדהים איך שקסנדרה קלייר בנתה עולם יפה כל כך, שכולל ציידי צללים, שוכני תחתיות, שדים והכל נראה מציאותי וקסום כל כך.

מדהים עוד יותר איך שהיא תכננה את העלילה, הכל נקבע אצלה מראש. יש סופרים שממציאים את העלילה תוך כדי הסיפור ורואים לאן זה יזרום ומשם ממשיכים. אצל קסנדרה זה לא ככה. אצלה, עוד מהרגע שקליירי וסיימון נכנסו לפנדומוניום בפרק 1 של עיר של עצמות, היא כבר יצרה את סבסטיאן ואת סטיבן הרונדייל ואת כל הדמויות והעלילה של הספר השלישי. זה פשוט אדיר.

אבל שום דבר לא משתווה לדמויות של הספר. לכל דמות יש אישיות ואופי, כל דמות שונה מהאחרות, לכל אחת יש משהו שמייחד אותה. העוקצנות והשנינות של ג'ייס, הטירוף של וולנטיין, ההתנהגות ההומואית של מגנוס ("קליירי מעולם לא חשבה שזה רעיון טוב לבטוח במישהו ששם כל כך הרבה אייליינר.")

וקליירי פשוט אדירה. היא לא כמו הדמויות המושלמות והנטולות הפגמים (שדרך אגב, בלתי אפשרי להתחבר אלהן), היא דמות אנושית לגמרי, אבל היא אמיצה וחכמה ומצחיקה ואני פשוט מעריצה אותה. היא מהדמויות הבודדות שהצלחתי להתחבר אלהן ולהרגיש את מה שהן מרגישות בזמן קריאת הספר. זה הגיע לרמה כזאת שכשקליירי שפכה משהו, חשבתי לעצמי"אוף, אין לי כח לנקות את זה איתה עכשיו" (אם אתם צוחקים עליי, תעשו את זה בעדינות.)

עכשיו בואו נדבר על ג'ייס. אוי ג'ייס. אני מציעה הצעת חוק, שלפני שדמות חשובה מדי עומדת למות ואחרי 10 עמודים לקום לתחייה, תופיע האזהרה הבאה בתחילת הפרק:"זהירות! ג'ייס לייטווד עומד למות בפרק הקרוב, אבל אל תדאגו, הוא יחזור לחיים." זה יחסוך הרבה מאוד בכי ודיכאון בקרב הקוראים.
כמעט. בכיתי. עליו.
איךךך הוא מעז לחיות אחרי שהייתי כל כך קרובה לבכות עליו?? היו לי דמעות בעיניים כשהוא "מת". הייתי צריכה לגייס את כל כח הרצון שלי כדי לעצור אותן ולמנוע מהן לזלוג. תודה רבה, ג'ייס. אני מקווה מאוד שאתה מרוצה מזה!

אה, ושחכתי לומר עד כמה אני אוהבת את הכתיבה של קסנדרה קלייר, קולחת, זורמת עם הומור ובלי תיאורים מייגעים. מדהים, בדיוק כמו שאר הספר.

טיפה הפריע לי שהפרקים ארוכים כל כך. זה טיפה בעייתי כשיש לי רק 10 דקות לקרוא ואז אם אני רוצה לקרוא פרק שלם אני צריכה לנסות לקרוא 30 עמודים ב-10 דקות. לדעתי אפשר לקצר את הפרקים ל-10 עד 15 עמודים לפרק. כי כמו שאומרים ברוסלינד, פרקים קצרים עוד לא הרגו אף אחד!

ועוד משהו בעייתי- הסוף היה יפה כל כך!! מצד אחד, אני מפחדת לקרוא את המשך הסדרה כדי לא להרוס לעצמי את הסוף היפה הזה, אבל מצד שני אני שמחה שיש סדרת המשך כי קשה לי מדי להפרד מקליירי, מג'ייס ומסיימון עכשיו. וכן, אני יודעת שאני סותרת את עצמי. זה קורה לפעמים.

אהה ואני שמחה מאוד שמגנוס ואלק ביחד. יש לי חיבה מיוחדת לגייז, ואני סוף סוף שמחה שהם התנשקו. (נקווה שזה לא היה ספויילר)

בשם המלאך, הספר הזה מדהים!
אם לא קראתם עד עכשיו, אין לכם מושג מה אתם מפסידים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
צל לילה

צל לילה

אנדראה קרמר

אני בחיים לא אבין את האנשים שאומרים לי לא לשפוט ספר לפי הכריכה.
המשפט הזה 100% נכון ואני מסכימה איתו, אבל בכל זאת, הכריכה ושם הספר הם הדבר הראשון שאנחנו רואים בספר, ובסופו של דבר, ולא משנה כמה אנחנו מתכחשים לזה, הם נותנים לנו את הרושם הראשוני מהספר ואם אנחנו מתעניינים ספר או לא, זה בדרך כלל בגלל הכריכה.
קרה לי הרבה פעמים שהכריכה או השם (או השילוב של שנהם)של הספר נראו לי טיפה מוזרים ולא רציתי לקחת, ובסופו של דבר, כשקראתי התאהבתי לגמרי בספר. אף פעם לא חשבתי שזה עובד גם הפוך.

כלומר, תסתכלו על הספר הזה! כריכה יפה, שם די מיסתורי, איך ספר כזה יכול להיות גרוע?
אבל אז, ברגע שהופכים את העמוד הראשון, אפילו הכריכה המעוצבת של הספר הזה לא מסוגלת להציל אותו.
קודם כל, הדמויות. אויייי הדמויות!
כל כך שטחיות ומטומטמות.

קאלה מתיימרת להיות כמו הדמויות שאני כל כך מעריצה ואוהבת, כמו ביאטריס פריור, קטניס אוורדין וקליירי פריי(או מורגנשטרן, כרצונכם..) ועוד רבות אחרות וטובות, היא מנסה להיות הדמות המרדנית האמיצה שכולם אוהבים, אבל במקום זה היא אנוכית, שטחית וחסרת אופי.
אני יודעת שזה לא בסדר לדחוף לפה דמויות אחרות כדי שלקאלה לא יהיו תסביכים כלשהם, אבל אני חושבת שבכל זאת אני אשתמש בטריס כדי להמחיש לכם את עמדתי.
אני יכולה להשתמש בסמיילים, כש- %#$%^@$#^^$#^%$^#%$@#$%^%$#@$%^&%$# מבטא את כל הכעס והשנאה שלי כלפי קאלה, אבל נו באמת, זה לא הולך לעבוד.
אז איפה הייתי? אה כן, טריס. (מצטערת, אני פשוט אוהבת יותר מדי את הספר "מפוצלים". אבל היי, אפשר להאשים אותי? הוא מדהים!)
הכי חשוב, לטריס פריור היו ערכים ואופי. טריס האמיצה, טריס המתחשבת, טריס שאוהבת את טוביאס ואת המשפחה שלה יותר משהיא אוהבת את עצמה, שחושבת על האחרים לפני כל פעולה שהיא עושה.
ומה עם קאלה? קאלה היא חתיכת אגואיסטית מטומטמת וחסרת אופי! כבר אמרתי את זה? כן, אמרתי את זה. אם לקאלה היה אכפת אפילו טיפה מאמא שלה, או מהלהקה שלה, היא הייתה מתאמצת טיפה, ולא היה אכפת לה ללבוש בגדים בשביל שאמא שלה והלהקה יהיו מרוצים.
קאלה, מסכנה שכמוה, היא האלפא של להקת צל לילה, היא מהממת וכולם מתים עליה, אבל לא האנשים המבוגרים, כמו הגבירה שלה ואמא שלה, הם מכריחים את המסכנה ללבוש בגדים טיפה יותר מעודנים ולהתנהג יותר כמו מנהיגה. פשוט לרחם עליה, נכון?
זה
סך הכל
ב-ג-ד-י-ם
מה הביג דיל פה?
פאק. אני כל כך לא מבינה אותה.
עוד משהו ממש חשוב, שרוב הסופרות לא שמו לב אליו, הוא שאם הדמות מושלמת מדי, בלתי אפשרי להתחבר איתה.
נחזור עוד פעם לטריס (מקווה שאין לכם בעיה עם זה שטריס מתארחת פה בביקורת באופן די קובעXD).
ורוניקה רות עשתה את טריס נמוכה, בלי פנים יפות במיוחד, עם חזה קטן ומראה של ילדה בת 12. ולעומת זאת, היא הוסיפה לה את תכונות האופי המדהימות שלה, כמו האומץ וחוסר האנוכיות.
זה לא היה במקרה, היא עשתה את זה כדי להדגיש את האופי שלה, ולהראות שהחיצוניות היא רק מעטפת והאופי הוא שמשנה, וטריס הצליחה בגלל האומץ וטוב הלב ולא בגלל משהו אחר.
קאלה היא בדיוק ההפך, בעלת יופי מדהים ואופי חרא.
קשה מדי להתחבר לדמויות מושלמות מבחינת חיצוניות ואהובות כל כך על ידי האנשים כמו קאלה. היא מזכירה לי יותר מדי את הבנות שפחדתי מהן בבית ספר היסודי, המקובלות האלה והיפות שכולם אוהבים אותן כי הם לא רואים את הפנימיות שלהן.
זה לא שאני שונאת את שאר הדמויות כמו שאני שונאת את קאלה, אבל לדעתי, גם להן חסר עומק ואישיות ואופי.
והעלילה יותר מדי קיטשית. במשפט אחד העלילה היא: קאלה היא אלפא בלהקת זאבים, היא מדהימה ומושלמת וכולם מתים עליה, המבוגרים מכריחים אותה להתלבש ולהתנהג כמו נסיכה אבל היא לא רוצה כי היא כזאת מרדנית ואמיצה וזה גורם לקוראים כל כך לאהוב אותה. (ציניות היא אמצעי רטורי חשוב.)
השד יודע איך הספר הזה רב מכר. דמויות כל כך שטחיות, עלילה כל כך קטשית וצפויה, כל כך הרבה העדר עומק.
אבל בעצם, למה אני מצפה? אני רואה איך בנות מעריצות סיפורים מטומטמים שנכתבים על ידי פקאצות פייסבוק (ותסלחו לי על שאמרתי את זה, אבל הסיפורים שבפייסבוק כל כך מפגרים, לא הגיוניים וחסרי כל עומק ואישיות וחן בכתיבה שזה עושה לי להקיא) אז למה שלא יאהבו גם את צל לילה? אחרי הכל, אפילו לו יש יותר עומק ועלילה מאשר לסיפור על ילדה שהכירה ילד ואחרי יומיים הוא כבר אמר לה שהוא יילחם עליה, ואחרי יום וחצי היא התאבדה בשבילו.

עוד לא סיימתי את הספר הזה, ואחרי שאני אסיים את אש אני אחזור אליו, בגלל הסיכוי הקלוש שאולי תהיה תפנית בעלילה או משהו כזה שיגרום לי לאהוב אותו.
כרגע, פשוט חבל לי על הכסף והזמן שבזבזתי על הספר הזה. לא ממליצה. בכלל.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

בדיוק הספר שהייתי צריכה כדי להחזיר לעצמי את השפיות אחרי שאזרתי מספיק כח רצון לקרוא ספר פילוסופי של חיים שפירא.
אם אתם שואלים, אז לא, השפיות שלי עוד לא חזרה אליי (כרגע היא בחופשה בהוואי. קיבלתי ממנה גלויה אתמול, היא נהנית מאוד!) כי בדיוק התמכרתי לאנימות יפניות כמו דת' נות וסול איטר (שמתי לב שסול איטר נשמע כמו סוליטר כשאומרים אותו בקול רם. אבל דת' נות וסול איטר נשמע יותר טוב ממחברת המוות ואוכל הנשמות.)
אבל, זה לא אומר שלא נהניתי מהשפיות לזמן הקצר שהיה בין הרגע שבו התחלתי לקרוא את הספר לבין הרגע ששפיותי הלכה שוב בגלל אנימות יפניות ארורות.
הכתיבה קולחת, מותחת, בלי תיאורים משעממים וכל מילה במקום.
אבל הפרקים היו הרבה יותר מדי ארוכים! ספר של 365 עמודים מתחלק ל-11 פרקים בלבד. אני שונאת פרקים ארוכים. יום אחד אני אשתלט על העולם, ואז אקבע חוק שמספר העמודים בכל פרק בספרים לא צריך לעלות על 15 עמודים. (ואם אנשים קוראים בנסיעות או לפני השינה ואין להם זמן לקרוא פרק בן 30 עמודים!? למה לא מתחשבים בהם?) עד אז אני פשוט אתלונן על זה כהוגן בביקורות
שלי.
התצלומים היו תוספת מקורית וייחודית לספר, למרות שבחלק מהתצלומים אמה נראית כמו אישה מבוגרת בשנות ה-30, כשהיא אמורה להראות כמו נערה בסביבות גיל 15. זה קצת מחרפן.
ויש הרבה דברים שלא הבנתי, ודברים שהם לא הגיוניים. למה מיס פרגרין בחרה ליצור את הלולאה דווקא בתאריך 3 לספטמבר 1940? הרי זה הלילה של ההפצצה! וזה באמצע תקופת מלחמה, ויש צוללות גרמניות בכל מקום. באמת, היא לא יכלה לבחור תאריך שלו יותר שבו יוכלו לחיות לנצח?
ולמה הילדים המשונים לא לומדים להשתלט על הכוחות שלהם? למה אוליב לא מנסה לייצב את התעופה שלה, ולמה יו לא יכול להשתלט על הדבורים שלו? הם חיים חיי נצח לפחות 70 שנה, ואני מאמינה שהיה להם די זמן פנוי שבו יכלו ללמוד לשלוט בכוחות שלהם.
*זהירות ספויילר*
איזו אכזבה! מתחילת הספר היה ברור שג'ייקוב יתברר כמשונה, אבל ציפיתי שיהיה לו איזה כח על מגניב ומיוחד. ומה הכח שלו? לראות את החלולים (המפלצות). אני לא מבינה מה זה מועיל לו. זה לא שזה יעיל בקרב בצורה כלשהי, זה לא נותן לו יכולת מיוחדת מול החלולים, הוא פשוט מסוגל לראות אותם בלי יכולת להגן על עצמו. ככה שיוצא שאין לו כח מיוחד שהוא באמת שימושי.
אגב, נפחלול זה שם ממש מטומטם לגזע של מפלצות. אני רק אומרת.
**סוף ספויילר*
אה, וכמעט שחכתי להגיד שהסוף פתוח. מה שאומר, או שיהיה ספר המשך, או שהסופר יקבל נבוט בראש מהקוראים של הספר. מה שיגיע קודם.
אבל הרעיון כל כך יפה, ככה שלמרות הדברים הבלתי הגיוניים והסוף הפתוח אני לא יכולה לתת לספר פחות מ-4 כוכבים.
והדמויות נהדרות. בכל אחת יש עומק, אישיות, עקרונות.. כל כך שונות מהדמויות השטחיות של הספר שאני קוראת עכשיו (למען האמת, קראתי רק 2 פרקים מהספר ההוא אז אולי אני טועה לגביו.)
וג'ייקוב הוא כל כך...אין לי מילה מתאימה כדי לתאר אותו, אבל אני אגיד לכם שאם לא הייתי מאוהבת עד מעל האוזניים במישהו אמיתי (ובמישהו ארור מאנימה יפנית) כנראה שהייתי מתאהבת לגמרי בדמות של ג'ייקוב. הוא אמיץ, חכם, נחמד.. שלא כמו הדמות של הספר שאני קוראת עכשיו (אולי בשביל זה המציאו את הספרים השטחיים. כדי שספרים טובים ייראו אפילו טובים יותר על הרקע שלהם)

לסיכום, ממש אהבתי את הספר...(:
חובה קריאה!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
על הדברים החשובים באמת

על הדברים החשובים באמת

חיים שפירא

וואו, אני לא מאמינה שגמרתי את הספר הזה ונשארתי חיה! (וחבל שאני לא יכולה להחליף את המילה 'חיה' במילה 'שפויה').
אני עומדת, כנראה, לשבור את שיא הביקורת הארוכה ביותר עם דעתי על הספר, אבל בואו נחזור רגע לאחור, ללפני שבוע וחצי עם פלאשבק דרמטי, ליום ההולדת של הסבא המת שלי (שהוא במקרה גם יום ההולדת של הילד שאני אוהבת. מוזר, לא?).
~~~~~
זה היה יום שמשי ובהיר. השמש חדרה מבעד לחלון הבית הגדול והמרשים שבו ישבתי ובהיתי במבט אטום על שולחן האוכל.
ההורים שלי, ביחד עם דודה שלי והבת דודה המבוגרת שלי, שנמנים עם האנשים שהכירו את הסבא המת שלי כשהיה בחיים, החליטו לעשות סוג של אזכרה ביום הזה.
חשבתי על סבא שלי, שלא זכיתי להכיר אותו.
חשבתי על הילד שאני אוהבת, על איך שהוא מחזיק את הפנים שלי ומנשק אותי, בהתחלה בביישנות ואחר כך בתשוקה, ואיך אני מעבירה יד בשיערו, כמו שתמיד רציתי לעשות.
חשבתי שזה לא בסדר מצידי לחשוב על הילד שאני אוהבת באמצע האזכרה של הסבא המת שלי.
''מרי, יש לי ספר בשבילך'' קולה של בת דודה שלי חתך את רצף המחשבות שלי באמצעות שימוש במילות הקסם.
היא הושיטה לי ספר עם כריכה די פשוטה. נרתעתי. ''זה לא ספר פנטזיה או מדע בדיוני,'' חשבתי ''ואת יודעת טוב מאוד מה דעתי על ספרים כאלה.''
אבל לפני שהספקתי להגיד משהו הספר כבר היה בידי, והיא הסתלקה בחזרה לשולחן האוכל. איזה יופי!
~~~~~

כמו ששמתם לב, לא היו לי הרבה ברירות מלבד לקרוא את הספר, או להחזיר אותו אחרי 3 ימים ולומר ''וואו איזה ספר יפה!'' תוך כדי העמדת פנים שקראתי את הספר.
אז נחשו מה עשיתי!
(לא, לא פתחתי בית מחסה לגרבילים מנוקדים, אם זה מה שאתם חושבים.)
התחלתי לקרוא, לראשונה בחיי ספר שבדרך כלל הייתי נרתעת ממנו.

ההתחלה נחמדה. הסופר לא מפיל את כל הפילוסופיה והפסיכולוגיה על העמודים הראשונים, הן מגיעות רק אחר כך.
הכתיבה קלילה, וטובה וזורמת ומלווה בהומור, למרות שהספר מכיל בתוכו משמעות עמוקה, היה קל מאוד לקרוא ולהבין אותו.
הרעיונות שהסופר מביא מעניינים, אבל אני לא יכולה לומר שלא איבדתי את שאריות השפיות המועטות שלי איפשהו במהלך הקריאה.

אלוהים
אדירים
כל
כך
הרבה
פילוסופיה

הספר הזה גורם לך להרהורים פילוסופיים ומדעיים ועשוי לגרום לפסימיות זמנית תוך כדי מחשבות על מטרות הקיום שלנו ומשמעות החיים!
הכל היה טוב ויפה, הייתי סתם בן אדם תמים (בעצם.. לא. ממש לא תמים.) שחלם בהקיץ והיו לו פנטזיות פרועות, ופתאום בא איזה חיים שפירא עם המשפטים הפסימיים שלו ודפק לי את כל המצב רוח.
מצטערת, אבל זה נכון. הספר מאוד מעניין, הוא מעלה נקודות שלא העזתי לחשוב עלהן קודם, אבל עם זאת... יש בו כל כך הרבה פסימיות. זה לא שהסופר עצמו פסימי, אבל הוא מצטט כל כך הרבה משפטים פסימיים שגורמים לך לרצות לדפוק פטיש של 100 קילו על הראש של מי שהמציא אותו תוך כדי צעיקת דברים מוזרים.

~מרי מגלה את ספרי הפילוסופיה, סצנה 1~
פילוסוף אקראי כלשהו: ''כדור הארץ הוא הגהנום של כוכב אחר''
אני: " שמע, אני בן אדם פאקינג מאוהב ומאושר כרגע, זה החיים שלך היו חרא לא אומר שהחיים של כולם היו כאלה! בבקשה תפסיק להרוס לי את המצב רוח הטוב, איש ארור עם כליות מתפקדות!!!!!"
אמא שלי:"מרי, את שוב מדברת לחפצים דוממים?"

אני רוצה לראות בן אדם אחד שלא התחרפן במהלך קריאת הספר.
או בן אדם שהסכים עם כל מילה שכתובה בספר.
אומרים שאנחנו משחקים תפקידים ולובשים מסכות, שאנחנו כל כך רגילים להם, שאפילו אנחנו לא שמים לב אלהם, ואם ננסה להוריד אותן נגלה שיש לנו עוד ועוד מסכות מתחת וגם אחרי שננסה להוריד את כולן, אחרי המסכה השלישית זה נעשה מוזר מדי.
אוקיי, אז אני מודה שאני מרמה אנשים מסויימים בלי הפסקה.
אנשים אחרים אני מרמה פחות.
את עצמי עוד לא הצלחתי לרמות בצורה מושלמת. עמוק בלב, אני יודעת היטב מתי אני מרמה את עצמי.
הרי כולנו יודעים מתי אנחנו מרמים את עצמנו!
זה אבסורדי לגמרי לשקר לעצמנו. אתם לא שמים לב כשאתם מרמים את עצמכם?

אוקיי שמתי לב שזה התחיל להיות דומה יותר ויותר להרהור פילוסופי כמו בספר הארור הזה.

אם מילא איבדתם את שפיותכם- אין לכם מה להפסיד, אתם מוזמנים לקרוא את הספר הזה!
אם שפיותכם (או שאריותיה) עדיין איתכם והיא יקרה לכם, תברחו בצרחות בכל פעם שתראו את הספר הזה ברדיוס של 3 ק''מ.

אני הלכתי להחזיר את שפיותי באמצעות כמות סיטונאית של ספרי פנטזיה ומדע בדיוני.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
אבות אכלו בוסר

אבות אכלו בוסר

חדוה נוה

היי, הנה עוד ספר שקראתי די מזמן ולא כתבתי עליו ביקורת. אבל, כמו שאמר מישהו חכם ביותר, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
אז הכל התחיל לפני שנתיים, איפשהו בכיתה ו'. הבנות המקובלות דיברו בקולות גבוההים ומתלהבים על טלנובלות ספרדיות שמשודרות בשעת לילה מגוחכת, הילדה הלא מקובלת (כלומר, אני P:) נחרה לה מקצה הכיתה. לפחות, עד הרגע שהמורה נכנסה עם ערמת ספרים חדשים.
הילדה המוזרה קפצה לשמע המילה 'ספר' והתיישבה במהירות, נועצת עיניים במורה. שאר הבנות עברו לדבר בפתקים ובשפת סימנים כשהן חשבו שהמורה לא רואה.
המורה היחידה בכל העולם שהטון שלה לא היה חדגוני התחילה להסביר על כמה מהספרים. אני חטפתי את הספר הזה. עוד 2 בנות לקחו ספר מרצונן החופשי, ואת שאר הספרים לקחו הבנות המקובלות, סתם כדי להפטר מהמבטים המאשימים של המורה.
התחלתי לקרוא כמעט מיד.
הספר לא היה מכביד או מעיק אבל גם לא בדיוק קליל והוא מתאים גם לילדים קטנים.
הוא מספר את סיפורה של מיכל, שאביה נלקח לכלא. כולם רואים בה גרסה מוקטנת של אביה, אף אחד לא מדבר איתה, כולם רואים בה רק פושעת, גנבת, אולי אפילו מצורעת.
אבל בעצם, באמצע כל זה, מיכל לומדת מי החברים האמיתיים שלה, ועל מי היא באמת יכולה לסמוך.

אני לא יכולה להגיד שזה וואו, או שזה נכנס לי ללב בצורה כלשהי, אבל הספר בהחלט טוב והוא מתאים גם לילדים בכיתה ג' או ב' (ככה מרגילים ילדים קטנים לקרוא ספרים!)

אז קחו את אחיכם הקטן, תדחפו לו כמה שיותר ספרים בסגנון הזה, ובשלב מסויים תנו לו את מפוצלים או תיכון לילה או משחקי הרעב. בהצלחה! (:

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
תיכון לילה 2 - שקר לבן שקר שחור

תיכון לילה 2 - שקר לבן שקר שחור

סי ג'יי דוהרטי

יש הרבה דרכים לאבד את השפיות. דרכים רבות ומוזרות מאוד. התסמין הראשון לאיבוד השפיות הוא דיבור לחפצים דוממים. התסמין השני הוא כשהחפצים הדוממים עונים לך בחזרה. ככה מצאתי את עצמי מאבדת את השפיות, באשמתו של ספר מזורגג (אין לי מושג מה המילה הזאת אומרת, אבל אני די בטוחה שהיא מקבילה ל'ארור' ול'מקולל')ומעולה לגמרי.
ישבתי לי לתומי בחדרי, וקיללתי בשקט כל מורה ומורה שהחליטה שכיתות מדעיות לא צריכות להנות מהטבה הקרויה ''חופשת פסח'' ולכן המציאה עבודות יצירתיות במיוחד שאפשר להצליח לעשות אותן באמצעות הרבה כישרון וערמומיות, וכמובן המרכיב הסודי-מנה נדיבה של קללות בשפה זרה.
באותו הזמן הספר הלבן המפתה נח בשקט על שולחני, שולח לי מסרים תת-הכרתיים ברוב חוצפתו. כשהשיטות הזדוניות שלו עבדו והצליחו להסיח את דעתי מעבודה מוזרה בספרות ופניתי להסתכל אליו, הוא השתתק. משכתי בכתפיי והמשכתי לקרוא סיפור על ילדה שחוותה ''השפלות'' בילדותה, והן היו קטנות מכדי שתהיה להן חשיבות. אחר כך הספר התחיל לדבר.
''מרי....''
''שקט, אני מנסה לעבוד פה!''
''אני יותר מעניין מסיפור על ילדה חדשה בכיתה שהכריחו ילד אחר מהכיתה שלה להזמין אותה למשחק מחניים וזה השפיל אותה נורא רק כי כולם הסתכלו עליה. תעזבי את הסיפור הזה, אז מה אם את צריכה להגיש עליו עבודה בעוד יומיים. תקראי אותי, תקראי אותי. תקראי אותי!!''
''לא תצליח להפיל אותי בפח, ספר!!''
אבל הו, הספר הארור הצליח. תלשתי דף פוליו מקלסר ביולוגיה, כתבתי עליו כמה תשובות, וכמובן שבשאלה הארורה מכל, זאת שמבקשת להביא מקרה אישי של משהו שקרה לך, כתבתי משהו דיכאוני ביותר (משהו על חברה דיכאונית שחותכת עם תוכניות התאבדות). לא חשבתי שזה ישפיע לי על הציון בצורה כלשהי, פשוט תיארתי לעצמי שיהיה משעשע לראות את הבעת הפנים של המורה כשהיא תקרא את זה.
אחרי שסיימתי לחרטט משהו דיכאוני ועמוק על דף פוליו שדחפתי לתוך שקית ניילון, לקחתי את הספר המפתה, שעכשיו שכב בתמימות מעושה, מחכה שאפתח אותו.

אז פתחתי אותו, בתחושה שאני עושה טעות איומה ואצטער על כך אחר כך, כשאאלץ להכין את כל העבודות בדקה התשעים. אבל, אוי, זה ספר כזה טוב! בדרך כלל, זה טבעי שהספר הראשון יותר טוב. מדהים כמה קל להדרדר בכתיבת ספרי המשך לסדרה, כמה קל להרוס סדרה שלמה בגלל ספר המשך לא מוצלח, כמה קל לאבד את זה. לעיתים נדירות ספרי ההמשך טובים מקודמהם. אבל הוכחה חיה, זה יכול לקרות! לספר הקודם בסדרה נתתי 4 כוכבים. לספר הזה, אני חושבת שמגיע לפחות 6. (אם רק היה ציון כזה)
הדבר שהכי הפריע לי בספר הקודם הוא התרככות האישיות של אלי, והעובדה שתמיד צריך להציל אותה ולהגן עליה. בספר הזה, אלי אחרת לגמרי בקטע הזה, היא יכולה להגן על עצמה, להלחם, והיא לא זקוקה לחבורת חתיכים שיילחמו בשבילה.
אם כבר מדברים על חתיכים. בטח שמתם לב בביקורות קודמות שהדבר שהכי מחרפן בספר הזה הוא הפרידה של קרטר ואלי.
אוףף, כל כך מבאס!!!

למההה אלייייייייייייייייי!! למההה!! למה לא יכולת לסמוך על החבר שלך?!?!?!? הוא פאקינגג אהב אותך, מטומטמת!!!!!!!! אבל לאאאא, היית חייבת לשקר לו!!!
אם רק היית מדברת איתו, ולא עם סילבןן!! אוף, אלי, למה את כזה בן אדם מטומטם!!!!!!!
אוףףףףףףףף!!!
רלחיעחלריחהקינרכטצוחהעטקירכטוהעקריגכעורקעקורעכה $^&%^%@#^$Y%T$^E%&$#^#%$%@$%#&^)(_)&^%$^&)&^%$%^&

וכמו ששמתם לב, הפרידה בין אלי וקרטר לא השפיעה הרבה על הקוראים מבחינה רגשית. אגב, מה שאני הכי לא מבינה, זה למה אלי כל הזמן מחליפה בין קרטר לסילבן. בהתחלה היא הייתה עם סילבן. אחר כך היא זרקה אותו, ולמה? כי הוא ניסה לאנוס אותה. אני באמת היחידה שרואה שהוא לא ניסה לאנוס אותה? הוא רק נישק אותה בצורה חושנית. הוא לא ניסה להפשיט אותה, או להשכיב אותה, או משהו בסגנון. רק אני רואה את זה ככה?!
אחר כך, אחרי שאלי כמעט נאנסה, היא ישר עברה לקרטר. ואז, בספר השני, היא שוב עוברת לסילבן. אז הוא התנצל והוא ממש השתנה ופתאום הוא נהיה חמוד, ואלי ישר נופלת ברשת שלו. ואחר כך, כנראה היא וסילבן שוב ייפרדו, והיא תהיה שוב עם קרטר. זה מחרפן! למה שהיא לא תבחר אחד, את זה שהיא אוהבת באמת, ותהיה איתו ורק איתו? משולש האהבה הזה שונה קצת מהאחרים, בדרך כלל במשולשי אהבה אפשר לדעת כמעט בוודאות את מי הדמות תבחר. (קליירי בחרה בג'ייס, בלה בחרה באדוארד, קטניס בחרה בפיטה. וואוו, איזו הפתעה!! אנשים ממש לא צפויים!!!) אבל בתיכון לילה זה לא ככה. כל אחד מהבנים חמוד וטוב בדרכו שלו, אין העדפות ברורות. זה ממש נחמד וזה מוסיף, אבל זה טוב כל עוד אלי לא יוצאת עם אף אחד מהם ולא מחליפה בנים כמו גרביים. (ציפור קטנה לחשה לי שעומדים להיות 5 ספרים בסדרה, במקום שזו תהיה טרילוגיה. אם במשך 5 ספרים שלמים אלי עומדת להחליף בין קרטר וסילבן, אני עלולה לאבד את שאריות השפיות המועטות שנותרו לי.)
היא אומרת שקרטר חונק אותה, לא נותן לה לנשום, וסילבן אנס אותה (למרות שלדעתי, הוא סך הכל נישק אותה בחושניות רבה מדיי. אבל נעזוב את זה עכשיו) אבל כל אחד מהם טוב, ומושלם, וחתיך, וחכם בדרך הייחודית לו. מצד אחד, אפשר להבין למה אלי לא בוחרת באחד מהם. אבל מצד שני, הפרידות האלה הן משהו קשה לכל הקוראים!

כמעט שחכתי לדבר על העלילה והכתיבה, שהיו מצויינות. אף רגע משעמם. אף מילה מיותרת. בלי תיאוריים משעממים ומייגעים שגורמים לך לרצות לדלג עלהם. המתח נשמר לאורך כל הספר, והספר מצליח לרתק אותך בצורה שזה פשוט מדהים. קראתי כל הזמן 'רק עוד פרק אחד ואני ממשיכה את שיעורי הבית\הולכת לישון, אני פשוט חייבת לדעת מה קרה' בין העבודות ושיעורי הבית, ולפני השינה בשירותים בשעת לילה מוזרה. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו.
והעלילה נותרה פתוחה. עוד לא יודעים מי המרגל של נתניאל. כמה מתוחכם מצידה של הסופרת! הרי ברור שנקנה את הספר הבא בסדה על השניה שגומרים להדפיס את העותק הראשון כדי לדעת מה יקרה לאלי וקרטר, וכדי לגלות מי המרגל. אני אישית חושדת שזה קרטר או סילבן. או אולי אלי! אולי בעצם אלי היא סוכנת של נתניאל שעברה שטיפת מח ונשלחה לקימריה תוך כדי שהיא חושבת שהיא רק ילדה תמימה, ובעצם היא נשלחה לשם כדי לאסוף מידע, ואחר כך הם יאספו אותה, יחזירו לה את הזיכרון והיא תספר להם הכל על קימריה? לא, בעצם, המרגל מספר לנתניאל הכל על אלי, אז אין מצב שאלי בעצמה עושה את זה.. או שאולי כן?
אבל בעצם, יותר הגיוני שזה יהיה קרטר או סילבן.

אבל אוייש, הספר הזה פשוט טוב! באחת הביקורות אמרתי שהעלילה, הכתיבה, הרעיון והדמויות הם כמו סריג ביחד, קשורים אחד בשני ויחד יוצרים ספר. אם אחד מהם גרוע- זה הורס את כל הספר! אבל כאן זה בדיוק הפוך. הכל מושלם כל כך, נהניתי מכל רגע של קריאה. הספר מדהים. פשוט מדהים. חובה קריאה.

אגב, אנג'ל צדקה. אי אפשר לקרוא את הספר בלי לאכול שוקולד בכמות סיטונאית ולרסן בכל הכח את הרצון לבכות.
בווווהווו!!!

אבל, באמת שזה ספר מדהים. מגיע לו 6 כוכבים מתוך 5. אולי אפילו 7.
אני לא ממליצה לכם לקרוא אותו, אני אומרת שאתם פשוט חייבים לקרוא אותו. עכשיו! חייבים!!
יום אחד אני אשתלט על העולם, ואכריח את כולם לקרוא את תיכון לילה, ומי שלא יעשה את זה יגורש. עד אז אני פשוט אקווה שהביקורת שלי שיכנעה אותכם שזה ספר טוב.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
נצח

נצח

מגי סטיווטר

אני לא יודעת מה להגיד. אני לא יודעת כמה כוכבים לתת. מכירים את זה שקראתם סדרה שהייתה די טובה, והספר האחרון קצת איבד את זה, ואתם פשוט לא רוצים להאמין שהספר האחרון טוב מקודמיו, אז אתם מנסים לשכנע את עצמכם שהוא טוב בדיוק כמו השאר כדי לא להרוס לעצמכם את הסדרה?
ציפיתי לתשובה ברורה בנוגע למה שהופך את הזאבים לזאבים. התשובה הייתה די מעורפלת, ''אנדרנלין, וכמה מחבריו'' באמת לא אומר לי הרבה. זה היה גם די צפוי, ולא הבנתי מה זה קשור לחום או לקור. לא הגיוני, ולא מספק. וזה הספר האחרון בסדרה, ככה שכנראה לעולם לא אקבל תשובה על השאלה הזאת. כאילו שהסופרת בעצמה לא הצליחה לחשוב על תשובה נורמאלית שתספק את הקוראים ותגרום להם להלם, אז היא נתנה תשובה מעורפלת ומוזרה שדי ברורה מאליה. חבל, מגי יכלה לחשוב על משהו אדיר שהופך את הזאבים לזאבים ולשחק אותה בקטע הזה. ממש בזבוז של כישרון.
לסופרים יש קטע כזה, להמציא עולם, ואז להפריך את מה שיודעים על העולם. למשל, במשחקי הרעב- מחוז 13 קיים. בשבע הממלכות- לק הוא לא מלך שוחר שלום, אלא מחונן מרושע. מגי סטיווטר ניסתה לעשות אותו דבר, רק שזה פשוט הרס את הספר במקום להוסיף לו. הרעיון של זאבים שמשתנים בחורף היה ממש טוב ומקורי, וברגע שהיא שינתה אותו זה פשוט הרס את הכל. חבל. כל כך חבל!! אוף, סופרת ארורה!!! למה הרסת רעיון טוב כל כך?!!?!
חוץ מזה, הספר מלא במתח. אבל לא מתח מסוג המתח שמרגישים בקריאת ספרים כמו ''תיכון לילה'' או ''מחסה'', המתח הבלתי נסבל הזה שמדרבן אותכם להמשיך ולהמשיך לקרוא ולגלות עוד ועוד פרטים, המתח בספר הזה הוא לא מתח מהנה כזה. הוא יותר מתח משעמם, היו הרבה קטעים, שפשוט השתוקקתי לדעת מה יקרה בהמשך, אבל הקטעים עצמם היו די משעממים ומלאים בתיאורים מייגעים שלא מביאים אותך לשום מקום.
ספרים הם כמו אלכוהול, או סמים, אבל בצורה חיובית (תסלחו לי על ההשוואה המטורפת קצת). הם פתח לעולם אחר שהוא טוב יותר. אני נזכרת בספרים אחרים, שריתקו אותי ולא נתנו לי להניח אותם מידי, בלי אף תיאור משעמם או רגע מיותר. לפעמים אני קוראת כדי לא לחשוב על החיים שלי. אני זוכרת את עצמי בגיל קטן יותר, נשכבת במיטה, ועל הרגע שהדלת נסגרת אני מוציאה ספר ומתחילה לקרוא, מהר, לפני שאני אתחיל לחשוב על משהו מהחיים האמיתיים והמטורפים שלי. אם הספר לא מרתק אותך לגמרי, בשלב מסויים מתחילים לחשוב על דברים אחרים והמחשבות נודדות הרחק מהעלילה. זה קרה לי הרבה פעמים בספר הזה.. הוא לא יהיה הספר שאני אקרא כשארצה הסחת דעת.
אבל עם זה, הפרקים האחרונים היו יפים כל כך. מותחים בצורה הכי טובה שאפשר. היה שווה לקרוא כמה מהתיאורים המייגעים שבאמצע כדי להגיע לסוף המותח, היפה (והקיטשי).
הדמויות טובות. רואים שיש בהם עומק, אישיות, כל דמות שונה מהאחרות. איזבל וקול דומים בצורה מוזרה מעט, שנהם חריפים, לא אכפת להם ממה שחושבים עלהם והם אומרים את כל מה שהם חושבים בפרצוף, ושנהם קשורים לרפואה ולמדעים בצורה עקיפה. זה די מוזר שכוכב רוק לשעבר כמו קול יהיה חכם בצורה יוצאת דופן ויתחיל לעשות מחקרים, אבל בעצם זה הופך את הדמות של קול מדמות-סטריאוטיפית-נדושה-של-כוכב-רוק לדמות שונה עם עומק שיש לה כמה צדדים באישיות.

אני גם לא יודעת אם להמליץ או לא. מצד אחד, רעד היה יותר מעניין. מצד שני, גם נצח היה טוב לא פחות מבחינת העלילה, והעלילה היא העיקר, לא? בעצם, העלילה, הדמויות, הכתיבה והרעיון קשורים אחד בשני, כמו סריג, והיו חלקים משעממים ביותר בכתיבה. למה אני כל כך לא החלטית? זה לא הגיוני, אני עוד לא במחזור..

תחליטו אתם אם לקרוא או לא. אני הולכת לגנוב שוקו קר מהמקרר.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
שהות

שהות

מגי סטיווטר

איזה יום ארור. הרגע הרגתי שני יתושים בגודל טרנטולה, אבל אז החברים הענקיים שלהם החליטו להתנקם בי (או שהם סתם החליטו שאני טעימה) ועכשיו הלכה התוכנית שלי להראות במקומות ציבוריים בחופש.
אז מה אני עושה בדרך כלל כשמשהו מעצבן קורה? קוראת ספר! (ספרים- הפיתרון האולטימטיבי להכל, קנו ספרים עכשיו בחנויות הספרים! זה לא פרסומת סמויה, אבל החנויות שלנו פתוחות משמונה עד עשר.^^ )
למרות ששמתי לב שלא כולם יסכימו איתי שהספר הזה מרגיע או משחרר או שכיף לקרוא אותו ביום חורפי קר עם פוך ושוקו חם, או בתקופה הזאת של השנה עם מזגן ושוקו קר. (זה כל כך יותר טעים משוקו חם)
והסיבה לזה? האהבה בין סם לגרייס, שהיא אחד האלמנטים הבולטים בספר, ואנשים מסויימים חושבים שזה מתוק וחמוד, והאנשים האחרים חושבים שזה קיטשי יותר מדי ולא מציאותי, כי הרי אהבה כזאת, דביקה וקטשית ומתוקה להחריד (אבל בצורה טובה), יש רק בספרים. פשוט יש יותר מדיי ספרים שמתארים אהבות חזקות כאלה, אבל כשזה מגיע למציאות, זה קשה לדמיין שמתישהו איכשהו תמשך למישהו באותה רמה שסם נמשך לגרייס. רמות הקיטשיות הגבוההות בספר, הן בדרך כלל הסיבה העיקרית לחוסר הזדההות עם הספר.
אבל מה אם אני אגיד לכם, שאהבות כאלה כן קיימות במציאות? שמצאתי מישהו עכשיו שאני מאוהבת בו עד מעל לאוזניים, באותה צורה קטשית ומפחידה טיפה שבה גרייס אוהבת את סם? עכשיו כבר לא תוכלו להשתמש בתירוץ הזה ולהגיד שהספר לא מציאותי.
אחרי שהוכחתי את זה בצורה מדעית על עצמי, אני יכולה לומר לכם בביטחון שאהבות כאלה אפשריות. הרגע נתתי לכם סיבה אחת פחות לשנוא ספרים בגלל שהם קיטשיים! (חוץ מ'לנצח' (לא לבלבל אותו עם 'נצח') ושאר ספרי בני האלמוות. הם כבר קיטשיים בצורה מטומטמת)

הספר הזה היה מותח יותר ומעניין יותר מהספר הראשון, הוא פשוט גורם לך להשאב לתוכו. באמצע הקריאה, לא יכולתי שלא לתהות ביחד עם הדמויות לגבי הגורם שהופך אנשים לאנשי-זאב, ובסוף קיבלתי רק תשובה חלקית ומעורפלת. זה חכם מצידה של הסופרת לתת תשובה כזאת, כדי להבטיח שנרצה לקרוא את הספר השלישי כדי לגלות מה גורם לזאבים להחליף צורה, ולמה הם מגיבים בצורה שונה.
אבל, אם אני לא מקבלת לזה תשובה בספר השלישי, אני הולכת עם נבוט הישר אל הבית של הסופרת. אגב, ידעתם שנבוט זה סוג של מקל בייסבול קדמוני עם קוצים?

היה משהו קטן שדי הפריע לי בספר, והוא שגרייס פשוט מושלמת מדי. אין לה אויבים, שמתם לב? היא מוצאת חן בעיני כל אדם שהיא פוגשת.
איזבל הייתה סנובית ושטחית בתחילת הספר הראשון, אבל היא מתנהגת טוב אל גרייס והיא השתנתה אחרי שהיא התחברה יותר עם גרייס ואחרי שהיא גילתה את הזאבים.
קול הוא זמר להקת רוק מטורף, מכור לאלכוהול ולסמים וחותך את עצמו ולא שם על כל העולם ואישתו ואחותו ודודתו החורגת צובטת הלחיים, אבל פתאום כשהוא פוגש את גרייס היא ישר מוצאת חן בעיניו והוא נהיה פחות מגעיל כדי להתיידד איתה.
כאילו גישת הלא-אכפת-לי-ממך נעלמת אצל כל אדם ברגע שהוא רואה את גרייס.
זה לגיטימי שלכל דמות יהיו אנשים שמחבבים אותה וכאלה שמחבבים אותה פחות, ואם זה לא ככה וכל העולם אוהב אותה, זה די מפריע להתחבר איתה ולהזדההות איתה.
אבל ביחד עם זה, אני לא יכולה לומר ששנאתי אותה או שלא יכולתי להתחבר אליה בכלל. אבל מצד שני, הייתי מתחברת אליה אפילו יותר אם היא לא הייתה כזאת מושלמת.

העלילה הייתה מעניינת. זה מוזר שקראתי את הספר תוך שבועיים, פי 10 בערך מהזמן שלוקח לי לקרוא ספרים (בעצם אולי זה לא כזה מוזר, מי בכלל מספיק לקרוא משהו עם כל עומסי הלימודים האלה?) כי העלילה הייתה לגמרי מותחת ומורטת עצבים. קשה לעזוב את הספר מהיד.
אה, ויש גם דמויות חדשות בסיפור! (שחצי מהן מתות בסוף. טוב, חצי זה לא כזה הרבה אם המספר של הדמויות החדשות היה 2, ורק דמות אחת מתה.)
זה די מפריע שלא היה הרבה מידע או רקע על ויקטור, וכל מה שאנחנו ידענו עליו היה מנקודת המבט של קול. הסופרת יכלה לפרט עליו קצת יותר ולא רק להגיד שהוא היה בלהקת נרקוטיקה ושהוא אח של אנג'י.
קול הוא דמות מוזרה. מצד אחד, די קל להתחבר אליו ולהבין אותו, ומצד שני קל מדי לחשוב ''וואו, איזה חולה נפש!'' ואז לראות שיש לך לא מעט דברים משותפים איתו ולתהות מה זה בעצם אומר עליך ועל מצב בריאות הנפש שלך.
לא הבנתי את הקטע בין קול לאיזבל. היא אוהבת אותו? הוא אוהב אותה? זה סתם תשוקה מינית מה שיש בנהם, או שהם סתם ידידים וזהו? אני מצפה לתשובות בספר השלישי!

לסיכום-
הספר מעניין, הרעיון עם הזאבים פשוט מדהים ומקורי ושוקו קר זה יותר טעים משוקו חם.

מומלץ (עם שוקו) !

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
רעד

רעד

מגי סטיווטר

מסקנות מהחיים:
*אל תשאיל את המעיל שלך לזרים, גם אם הם לא בדיוק זרים ולומדים איתך בשכבה כבר יותר מחצי שנה.
*אל תשים בננה בתיק לטיול שנתי של יומיים, זה יימרח לך על כל הספר, הכובע והאוכל.(מזל שהיו מגבונים בסביבה)
*אל תדפקו בעצים עם הראש. נסו לא להדפק בעצים, בו זמנית לא למעוד על סלעים ולא לדרוך על חרא נוזלי כשאתם מטפסים על הר.
*פחד גבהים זה דבר דפוק. זה פשוט לא הגיוני שאין לי בעיה עם שבילים צרים בלי מעקה על הרים בגובה 500 מטר, אבל אני מקבלת התקף נוראי של פחד גבהים על מיטת קומתיים חורקת ומעצבנת.

אז, כדי לשכוח שאני על מיטה מעצבנת ולא יציבה במיוחד באיזו אכסניה נידחת שמכינה פנקייקים מעולים, אני מוציאה את רעד וממשיכה לקרוא.
הספר הזה פשוט טוב. אבל לפני שאני מספרת לכם על הספר, אני חייבת להוציא את זה. מכירים את האנשים האלה שמוציאים בביקורות כל דבר קטן שמפריע ושלא מפריע להם בספר? אז אני כזאת.

לפי הכריכה, הספר הזה נראה כמו ספר אימה. יער כחול, המילה רעד כתובה בשחור, ויש נקודה של דם. אה ויש גם זאב בכחול בהיר יותר, שתוקע בך מבט שגורם לך להשתין.
הכרתי אותו הרבה זמן, אבל לא חשבתי לקרוא אותו אף פעם. אני לא אוהבת ספרי אימה, חוסר העלילה שלהם מחרפן אותי. במקרה הספציפי הזה (אני אוהבת להגיד ספציפי) עדיף כבר סרטי אימה.
לא חשבתי אפילו לנסות את הספר הזה, (וכאן מגיע המשפט של 'אל תשפטו ספר לפי הכריכה או שג'ף הרוצח יאכל את הפרצוף שלכם בלילה') עד שראיתי שכל עמודי הספרים בפייסבוק משתפים שיצא ספר שלישי של הסדרה. כאן התחלתי לחשוד שאולי שפטתי את הספר לא נכון בגלל הכריכה.
ואז במקרה מצאתי את שני הספרים הראשונים בטרילוגיה למכירה פה בסימניה במחיר קטן פי 3 לפחות ממה שהספר הזה עולה בחנויות הספרים. ואני חייבת לציין ששנהם הגיעו במצב מעולה.
אז עכשיו יש לי שני ספרים במצב מעולה ומחיר נדיר, אני יכולה להתחיל לקרוא!
הספר הזה פשוט מפתיע. ציפיתי בהתחלה שסם יהיה יותר בסגנון של בונז, או רת' או אולי ניק... אולי אפילו פור. כאילו, קשוח ומפחיד עם כלי נשק מוסתרים. אבל לא, סם הוא קצת יותר רגיש, ולא, אין לו כלי נשק מוסתרים מתחת לבגדים.
זה היה מפתיע, סם היה די שונה ממה שציפיתי (בצורה חיובית) אבל אי אפשר שלא להתאהב בו.
מה שהיה קצת מוזר, הוא היכולת של סם להמציא שירים על המקום. הוא הולך, הולך, הולך, הולך, הולך ופתאום...פוווף! שניצל. אה רגע זה לא הסיפור הזה. אופס.. סם הולך הולך הולך, פתאום מתחשק לו להמציא שיר ועל המקום יש לו שיר עמוק ומרגש. לא ככה כותבים שירים! על שירים חושבים הרבה, יושבים וחושבים על הדימויים ועל איך להכניס לתוכם את הרגשות שלך ואז עורכים אותם, שירים לא נופלים עליך מהשמיים כמו שניצלים. ואני מוכנה להתערב שגם לסופרת לקח זמן לכתוב את השירים האלה, היא בטח ערכה ושינתה אותם כמה פעמים לפני שהכניסה אותם לספר.

גרייס היא דמות נחמדה. אין לי הרבה מה לפרט עליה, אבל אפשר להתחבר אליה, להבין אותה, לדאוג יחד איתה לגבי מה שג'ק עשה לסם.

האהבה בין גרייס וסם, שמאוהבים לגמרי אחד בשני (אפשר אפילו לומר אובססיביים) תורמת הרבה לספר, הופכת אותו לרומן קיטשי ודביק אבל בצורה ממש חיובית, כזאת שגורמת לך להגיד 'אווווו' במקום לגרום לך להקיא.
אבל עם זה, עדיין יש עלילה בספר, ככה שאי אפשר לומר שכל שלד העלילה זה רק האהבה בין גרייס וסם.

עכשיו אני תוהה אם לסם יש קשר משפחתי כלשהו לורוניקה רות, או שסתם יש להם אותו שם משפחה.

**זהירות ספויילר****
מה שהיה ממש מבאס, היה המוות של ג'ק. מצד אחד, זה לא היה אמור לבאס אותי יותר מדי כי הוא היה רע, מצד שני.. אוף. הוא היה אחת הדמויות האהובות עליי.
***סוף הספויילר*****

אז בקיצור..
הכתיבה- קלילה, קולחת, זורמת, מתאימה לבני נוער.
העלילה- די מעניינת, מעורבת בקטשיות מתוקה ודביקה, אבל היי, זה טוב כל עוד הקטשיות לא הופכת לקטשית מדי. (אין לי מושג מה אמרתי הרגע)
הדמויות- ממש טובות, אפשר לראות שלכל דמות יש אישיות ועומק. ממש יפה.
הרעיון- די טוב. הרעיון עצמו מיוחד, מקורי ושונה, לא שמעתי עוד על זאבים שמחליפים צורה רק כשקר, בחורף. למרות שאני חושבת שזה בטח ממש מבאס בשביל אותם זאבים.

הספר הזה טוב, ואם הוא הצליח להשכיח ממני את העובדה שהמיטה שלי והמעקה שלה חורקים ועומדים להתמוטט, סימן שיש בו משהו מיוחד.

ממליצה! לכו לקנות אותו עכשיו! יש מבצע בצומת ספרים עליו P;
ולא, לא שילמו לי בשביל הפרסומת הסמויה. או שזה מה שאני רוצה שתחשבו. חעחחעחעחעחעחעע.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)

ביקורות נוספות על "מולד הירח "

מולד הירח

מולד הירח

סטפני מאייר

"מולד הירח" הוא ספר ההמשך של "דמדומים" המספר על בלה, נערה בתיכון שמתאהבת עד כלות נשמתה באדוארד, ערפד יפה תואר. מאייר פורצת את הגבולות של העלילה כאשר כבר בפרק הראשון בלה נתונה בסכנה: במסיבת יום הולדת 18 שלה שמשפחת הערפדים מארגנת לה, היא בטעות נחתכת מעטיפת מתנה ולכן כמעט ננשכת מערפד שלא מסוגל לרסן את עצמו. ההתחלה מטורפת, כי אדוארד מבין שכדי לא לסכן אותה עליו לעזוב.

"אצל בלה סוון יש דבר אחד חשוב יותר מהחיים עצמם: אדוארד קאלן" – כך נפתח התקציר של הספר. האם היה תצליח לחיות בלעדיו? איך נראים החיים שלה באומללות האינסופית? בלה שקועה בדיכאון ברמה שהיא לא מסוגלת לחיות, וזה מתואר היטב בספר "מולד הירח". איך מבינים ריקנות מהי? קודם כל, להכניס ארבעה עמודים ריקים שכתוב עליהם "אוקטובר, נובמבר, דצמבר, ינואר". רק אחר כך מאייר יכולה להתחיל לתאר לנו את מחשבותיה של בלה, שהספר מסופר מנקודת מבטה. כל החיים, המחשבות, האירועים, הדמיונות, החלומות והסיוטים שבלילה כתובים בצורה מאוד מושכת ומרתקת, שלא יכולתי לא להזדהות ולחוש אמפתיה כלפי הדמות, לאהוב אותה ולרצות לדעת מה יעלה בגורלה. כיצד תצליח להמשיך לשרוד כשפיסה מהלב נלקחה, כשמהצד השני היא מוכרחה להוכיח לאביה צ'רלי, שהיא גרה איתו, שהיא מסוגלת להמשיך לחיות.

בלה מגלה שיש משהו שיכול להסיח את דעתה: הסכנה. כאשר היא מגלה את האדרנלין והפחד ממעשים אסורים, היא ממש שומעת בראש את הקול של אדוארד, מרגישה כאילו הוא נמצא לידה, ולכן היא לא תהסס לעשות דברים אלה בשביל לחוש אותו כביכול. צעיר ממנה בשנתיים, ג'ייקוב בלאק מתחבר אליה ומתקן בשבילה אופנוע. בלה מופתעת כשהיא מתחילה להרגיש קצת שמחה כשהיא עם ג'ייקוב. חולפים השבועות, השניים מתקרבים, עד שג'ייקוב עוזב אותה. איזה סוד הוא מסתיר ממנה? טוב, זה הרבה יותר מטורף ממה שאפשר להעלות על הדעת.

כמה נהניתי לחזור לקרוא את סדרת "דמדומים". אני מאוד מתחבר לסגנון הכתיבה. מאוד מוצאת חן בעיניי הדרך שבה סטפני מאייר בוחרת לספר את הסיפור, ובהצלחה רבה. הספר הצליח להעביר אליי את רגשותיה של הדמות, וזה נדיר מאוד עבורי, כי הרבה ספרים שקראתי לא הצליחו לעשות זאת מבחינתי. הכתיבה נפלאה, שמצד אחד הייתה נוחה וקלה לקריאה בשפה פשוטה, ומצד שני העבירה בדיוק במילים הנכונות את הסיפור ולגמרי החייתה את בלה הדמות כאילו היא בן אדם ממשי. כלומר, הכתיבה הכניסה אותי במאה אחוז לראש של בלה וליצרים שמניעים אותה, הכל היה מתואר היטב במינון הנכון. כדאי לכם לקרוא אם שכחתם מה זה ספר טוב שמכניס אתכם לראש של דמות.

לאורך הספר יש אנלוגיה מעניינת לרומיאו ויוליה, ואפילו שם אחד הפרקים הוא שמה של אחת הדמויות מהמחזה (פאריס). אז נכון, משפחת קאלן עזבה בתחילת הספר, ולכן אין ערפדים (בחלק מהזמן), אבל תסמכו על הסופרת שהם יופיעו בהמשך, היא תכניס מדי פעם את הסכנה, המתח, הפחד מהמוות של הדמויות, הדרמה והסקרנות של הקוראים ממה שעוד צפוי.
470 עמודים, שחלק מהם היו "משעממים", אבל זה כי הם היו הרי חלק מהמציאות בחיים של בלה, והוכיחו לי שאני נכנס לחיים שלה, וזה אמין שהחיים יכולים להיות משעממים ועצובים ולא מלאים באקשן כשאהובה עזב והיא בודדה.
שאר הספרים בסדרה טובים יותר. עדיין כתיבה איכותית שבהכרח מעידה על ספר רציני שמטרתו בעיקר לפתוח קווי עלילה מעניינים מאוד לספרי ההמשך.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תום
מולד הירח

מולד הירח

סטפני מאייר

נו, כן. הכתיבה מקסימה, העלילה מרתקת, סטפאני יודעת להחזיק את העיניים עד המילה האחרונה.
אבל קראתם פעם ספר שאהבתם לקרוא אותו, אבל אתם שונאים את הדמות הראשית? זו סתירה שלא מאפשרת להנות מהספר עד הסוף.

העזיבה של אדוארד, והסיבות לעזיבה, היו צפויות מאוד ומובנות מאליהן. וחוץ מזה, כאן כמה דברים הפריעו לי:
אדוארד ובלה - שניהם כל כך אוהבים ליפייף את הנפש שלהם! קשה לי להסביר. אבל נדמה שהם בכלל לא קולטים אף פעם מה יגרום לזה לזו להיות מאושרים באמת. והם גם לא כועסים זה על זו בכלל, זה מוציא את כל הכיף, הטבעיות ויכולת ההזדהות ממערכת היחסים שלהם, והופך הכל למרוח ודרמטי ונפשות מגונדרות.
זאת אומרת, יש להכל פאן כל כך מגוחך - בעובדה שלבלה לא היתה טיפת אמון באהבה של אדוארד כלפיה. היא האמינה לו תוך שניה שהוא אדיש כלפיה ולא הטילה יותר צל של ספק בעובדה שהוא שיקר לה - והיה כל כך ברור צריך להיות, בייחוד לה, למה הוא הוא משקר לה - לא היה בה ניצוץ של תקווה, סטפאני כיבתה כל מחשבה אופטימית טבעית וזה יצר תחושה מאולצת, כאילו היא מנסה להגזים ולהעמיק את האבל והדרמה בצורה... לא נכונה.
ובלה נהייתה מעצבנת מתמיד. כי היא מתנשאת על כל העולם חוץ מערפדים. אנשים אנושיים משעממים אותה. התנהגות אנושית משעממת אותה, ופרט לכך שאני לא מזדהה איתה כי התנהגות אנושית זה דבר מאוד מעורר אהדה לדעתי - היא בעצמה ילדותית ומטופשת מכל בן-אנוש שם. איך היא יכולה לגלגל עיניים כשאנשים בגילה משתעשעים עם מצלמה, ומצד שני כשהיא מסתכלת בתמונה שלה עם אדוארד כל מה שהיא יכולה לראות זה שהיא לא יפה כמוהו ואז להתחיל להרגיש רגשי נחיתות כל כך מטופשים?
אין לה שוב אהבה בעולם כלפי אף אחד חוץ מאדוארד, שום רגש אמיתי כלפי ההורים שלה וזה כל כך מבחיל, לקרוא על בן אדם שכל כך מנותק מהחיים של עצמו. היא מתייחסת לחברים שלה כמו יויו חסר רגשות שאפשר לעשות איתו הצגה, לפגוע בו, לעבוד עליו, כי נו, מה כבר שווים הרגשות שלהם, רק היא יודעת להיות מה זה שבורה באמת והם כל כך לא לרמה שלה. היא מרגישה רעה על דברים אנוכיים שהיא עושה אבל באופן מרוחק, והיא בכלל לא מתנצלת לא משנה כמה פגעה וכמה היתה צבועה - אלא אם כם זה אדוארד, האדם היחיד בעולם שהיא אוהבת.
וחוץ מזה, אם היו לרגשות האכפתיות ביניהם משהו קצת בריא וטבעי, היא היתה כועסת עליו כמו שצריך. אבל לא. היא פשוט נהיית מתה. בלי חיים. זאת אומרת, אין לה חיים בלעדיו? איזה מן מסר זה? תתלו את כל חייכם בבן אדם שאתם אוהבים כדי שמכל בן אדם אחר בעולם, מההורים ומהחברים שלהם, מהתחביבים ומהעולם שבחוץ יפסיק להיות לכם אכפת, ואז החיים שלכם יהיו כמו של בלה
אותי זה מגעיל. העליונות של אהבת-בני-זוג מעל אהבת החיים, כל מי שאוהב אתכם, כל מה שאפשר לאהוב מסביב.
וזה בסדר, אם סטפאני היתה מנסה להעביר את המסר ההפוך בקונטרס, אבל לא! סטפאני כאילו מנסה להסביר כמה שבלה חזקה בגלל זה - וזה מסר כל כך שגוי! כשצ`רלי מדבר עליה ואומר שדווקא בגלל שהיא החליטה לשקוע במרה השחורה זה אומר שיש לה אישיות חזקה והיא עקשנית ואליס מסכימה ואומרת, "היא משהו" - זה גרם לי לגלגל עיניים. אלוהים אדירים!!!
והקולות! באמת שציפיתי להסבר יפה, לא למריחה האווילית הזאת הזאת על התת מודע וחוסר האמון עצמי של בלה, שרק שם דגש על כל מה ששנאתי בה!
בקיצור, כל העניין עם אדוארד ובלה - גרם לי לגלגל עיניים, והקשה עליי מאוד להתחבר לשניהם. בעיקר לבלה.

אבל ג`ייקוב חמוד! מגיעה לו מישהי טובה פי 100, לדעתי, מבלה. הוא הדמות האהובה עליי בספר, אני חושבת. הוא אמיתי כל כך, בנוי מהתחלה ועד הסוף, מעורר אהדה בצורה שאהרוס אם אתאר, ופשוט צריך לקרוא אותו. הייתי אומרת שהוא השמש של הספר הזה - וגם חם כמוה!
הדבר היחיד שמעצבן בו הוא שהוא מאוהב בבלה, אבל נו, יש את האנשים האלה שיש להם נטיה להתאהב באנשים שרחוקים מלהיות ראויים להם. נקווה שהוא יקבל קצת שכל...

סאם ואמילי: כאן היה שממש הרתיע אותי והטריד אותי. הצדקה רעיונית לעניין שגבר יכה את בחורה שלו, או שנדמה לי? דרך העיניים (המטופשות כל כך!) של בלה, אנחנו רואים שהיא מגיבה על זה ברחמים ובהערצה גדולה על האהבה שלהם, לא בדחייה ובכעס. זה פשוט מרגיש דוחה.
אני לא יודעת אם המסר היה צריך להיות הפוך, אבל הוא יצא מעוות. במיוחד בגלל כל ה... אנושיות שבזה, אנשי-הזאב מתנהגים בצורה אנושית כל כך, כל הזמן יש בתוכם חיה שרק מחכה לזנק מתוכם, וזה כאילו... אפשר להגיד את זה על אנשים מסוימים.
קשה לי להסביר, אבל יש כאן משחק מאוד מסוכן באש, במה שהיא כתבה. ואני לא אוהבת את זה לאור המצב העגום בחיים האמיתיים. במיוחד לאור העובדה שאוכלוסייה שלמה של בנות ברחבי כל העולם לוגמות כל מילה מספר הזה בשקיקה וזוכרות כל פרט. אני מקווה מאוד, מאוד, שלא יוצא מכאן שום מסר מעוות.

הערפדים שלנו, וקארלייל: הם כל כך פלקטיים, דמויות שטוחות. בעיקר קארלייל, המושלם-מכל-בחינה. זה מאוד מפריע שאנחנו בכלל לא מכירים את האופי שלהם, אולי בקושי, למרות שהם כביכול המשפחה של בלה. לדעתי סטפאני יכלה לבנות את זה כמו שצריך, במקום למרוח "הם-כולם-יפים-ומושלמים-אסמה-אמהית-קארלייל-מושלם-אליס-הכי-טובה-רוזלי-מרושעת-אמט-מצחיק-ג`ספר-כרזימטי".

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אאורה
מולד הירח

מולד הירח

סטפני מאייר

אז הנה אנחנו שוב, חוזרים לעוד הרפתקה של אדוארד ובלה....
עוד הרפתקה מגוחכת להחריד....

כמו תמיד בלה שלנו כל כך מאוהבת באדוארד ככה שלא אכפת לה ממה שסובב סביבה...
כמו תמיד יש מישהו שמאוהב בבלה אבל היא לא שמה עליו והולכת אחרי אדוארד כמו צל....

לפי דעתי הרעיון של הספר היה די טוב ולפני שיקטלו אותי כאן אני מתכוונת לרעיון שמשפחת קאלן עוזבת את פורקס.

כרגיל בלה מתפרקת כשאדוארד לא לצדה ומתחילה לפתח דיכאון במשך חצי שנה....

אני מצטערת אבל סדרת הספרים הזו כל כך שובינסזטית, ~~בלה חייבת את אדוארד והיא לא מסוגלת לתפקד בלעדיו~~
הדמות של בלה מביכה אותי כנערה\אישה , כאשר היא כל כך תלותית במישהו שהיא לא רוצה להמשיך בחייה אם הוא איננו.


כל פעם אותה תחזית בסדרה-

שרב כבד של אהבה דביקה

סערה של דיכאון ועצב

וקשת בענן כשהכל מסתיים באושר ואושר.

תכינו את כל מה שצריך גבירותיי ורבותיי כי היום הולך להיות יום דביק ביותר. מציעה לכם לא לצאת מהבית.


עד כאן לתחזיתנו , שיהיה לכולם יום שלא כולל בו את תחזית מזג האוויר של מולד הירח.......
☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠☠
שם הספר- מולד הירח
שנת הוצאה- 2009
מספר עמודים - 472
סופרת - סטפני מאייר

לפני 10 שנים•
★★★★★
•Books__princess__
מולד הירח

מולד הירח

סטפני מאייר

מכיל ספויילרים!

לא ציפיתי להרבה כשקראתי את הספר, אבל בכל זאת התאכזבתי בגדול.
קראתי את דמדומים ולא התלהבתי במיוחד, אבל הנחתי שזה בגלל שהיו לי ציפיות גבוהות ממנו (חברה שלי אמרה לי שהוא ממש טוב וכו') אז קראתי את New moon באנגלית, והדבר הראשון שעלה לי לראש הוא שצריך לקחת את הספר ולהוריד ממנו לפחות 200 עמודים. מה שסופר נורמלי היה כותב בעשרים, שלושים עמודים גג סטפאני מאייר פורשת על מאה לפחות, ומלווה את זה בהמון הערות נרגשות וחסרות ערך כמו "הבור שזה-שאין-לנקוב-בשמו-כדי-לא-להכאיב-לי-יותר-מדי-קאלן השאיר לי בחזה במקום לב הרגיש ריק יותר מתמיד כשמייק התחיל איתי כי הוא היה משוכנע שהשטח פנוי", בניסוח מסורבל וניחוח תינוקי ודביק.

לאורך הספר גיליתי שהתחושה שליוותה אותי לאורך כל "דמדומים", למרות שמאייר מנסה להציג אותה כילדה מגניבה וחמודה עם תסביכי נחיתות קלים והמון חוויות סף-המוות, שבלה היא בסך הכל סנובית עם אופי של ילדה בת חמש התאמתה לגמרי. דבר ראשון: ברגע ש(הו! אני לא מאמינה כמה הוא מושלם, אפילו כשהוא זורק אותי!)אדוארד עוזב אותה לאנחות, היא ממשיכה לנסות להצטרף לסרט האימה החי שמגלמת המשפחה של החבר-לשעבר שלה, והופכת לזומבית חסרת חיים ומזילת ריר. מסתבר שתקופת המשבר בעקבות העזיבה של משפחת קאלן וההתנוונות של בלה בעקבותיה כוללות גם להתייחס אל ג'סיקה, שאולי היא לא החברה הכי נאמנה בעולם אבל בסך-הכל היא באמת אחלה בן אדם, כמו אל יצור מעצבן שמנסה להשכיח מבלה שלנו עד כמה היא מסכנה כי אדוארד עזב אותה, ואחרי חצי שנה כשנמאס לג'סיקה לנסות לעודד את בלה כל מה שיש לבלה לומר זה ש"אני לא מאמינה שזה שהעלבתי אותה אחרי הסרט ביום שישי גורם לה להיות כל כך מרושעת" ולהתפלא שהיא "עברה לצד של הרעים". כלומר: לורן, טיילור וכל בן אדם נורמלי שנמצא בפורקס.
גם אל מייק ואנג'לה, שלא עברו "לצד של הרעים", לפי החלוקה האדיוטית של איזבלה סוון, היא מתייחסת כמו אל שני דברים ממש-מעצבנים שנדבקו לה לעקב של הנעל, וגורמת לקורא לרצות לפתוח לא את הראש ולנסות להחדיר לה קצת שכל לגולגולת, מה שלא קורה אפילו בסוף הספר, כי נראה שסטפאני מאייר לא חושבת שבלה עשתה עוול לחברים שלה, ולא חשה צורך לגרום לה להתנצל בפניהם על ההתנהגות הגועלית שלה.

אבל, בלי שום ספק, העוול הכי גדול שנעשה בספר הזה הוא לג'ייקוב בלאק, שהוא, דרך אגב, הדמות היחידה שגרמה לי לשרוד את הספר הזה עד הסוף. ג'ייק הוא בחור חביב, אופטימי ביותר, שמצליח לגרום לבלה לצאת מדמות-הזומבי סוף סוף, ולהוכיח לנו שאפשר לשרוד גם אחרי שהחבר שלך זורק אותך, ותמיד יש עוד בחורים (שאנחנו לא מתכוונות באמת לצאת אתם, כמובן, אבל הם יהיו הפראיירים שלנו ויעשו הכל בשבילנו, כי הם כל כך נואשים) שאפשר לנצל ולנסות לעודד אותם להידבק אל בלה ולנסות לגרום לה לזרוק את זכרו של הדפוק הזה, קאלן, ולצאת אתם.
ג'ייקוב בהחלט רוצה לצאת עם בלה, ואין לי שמץ של מושג למה, אבל סטפאני מאייר גורמת לו להשפיל את עצמו בכל דרך אפשרית. בנוסף, היא גם מתארת את הרגשות של בלה ביחס להשפלה-העצמית של ג'ייק ("ידעתי שאני חייבת להסביר לו שאני לא מתכוונת לצאת אתו, והוא פשוט דרך לסתום את הבור שזה-שאין-לנקוב-בשמו השאיר בתוכי, אבל היה לי נעים שהוא חיבק אותי אז דחיתי את ההסבר להזדמנות אחרת ונתתי לו לצאת מטומטם"). בקיצור, היא מתעללת בכל דמות שמנסה להיות נחמדה ולתמוך בבלה - וכל זה, כשאני לא טורחת לדבר על צ'רלי, כי נכון שהוא אבא של בלה, אבל לדעת הפרינססה הקטנה הוא דמות שולית ביותר, שכל תפקידה הוא לראות משחקי בייסבול בטלוויזיה ולאכול את מה שבלה מבשלת.

בקושי שרדתי את כל הספר, שהיה צפוי עד כדי בחילה וחסר אופי ייחודי. בנוסף למה שכבר ציינתי מסתבר שסטפאני מאייר בטוחה שאין סיכוי לעניין קוראים (סליחה, קוראות) אם היא לא דוחפת יצורים לא אנושיים לספרים שלה, ומכיוון שהקאלנים נעלמים מהשטח צריך להכניס לעלילה אנשי זאב, שלמרות היריבות המיתולוגית בין הערפדים לאנשי זאב היו נחוצים בסדרת "דמדומים" בערך כמו שהם נחוצים ב"סינדרלה".

"מולד הירח" הוא בזבוז של המון דפים, ואם לא היו דמויות כמו ג'ייקוב (ששכחתי לציין: מאייר דואגת שגם הוא יצא זבל ברגע שאדוארד חוזר לתמונה, כדי שלא נחשוש לרגע שעלול להתפתח רומן עם הבחור היותר-חמוד שהיא הצליחה ליצור) וג'סיקה, הייתי עוזבת אותו בייאוש עוד לפני האמצע.

ובקיצור:
אם את טינייג'רית חולת רומנטיקה עם נטייה מלודרמטית במיוחד את תאהבי את הספר הזה. אם לא - אין סיכוי.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•עצמילי
מולד הירח

מולד הירח

סטפני מאייר

מולד הירח , הינו אחד הספרים המושכים שקראתי .
אני לא מבינה את האובססיה הטיפשית
הזאת להתעקש להשוות את ספריה של סטאפני להארי
פוטר .
זה משהו שונה וזה משהו שונה .
אז מספפפפיק כי זה כבר מה זה מעצצצבן ~
ועצם העובדה שהוא קיבל את הכבוד בכלל להיות
משווה להארי פוטר . D =
זה כבר אומר הרבה .

ספר נהדר , מושך , סוחף .
אבל זה מתחיל לעלות על העצבים ממש .
מה הקטע של החוסר אופי של בלה ?
כמה חלשה ומטומטמת היא יכולה להיות ?
' אני לא מסוגלת להזכיר את השם שלו ' , ' אני מרגישה כאילו אני ריקה מבפנים '.
גאאאאאאאאאד ( =
תרגיעייי .. הגזמנו ממש .
בקושי שנה הם יצאו וכבר היא כזאת תלויה ?

לפני 16 שנים• ~דניאל~
מולד הירח

מולד הירח

סטפני מאייר

במשך כמה שנים נמנעתי מקריאת הסדרה, למה? כי...סיפור אהבה בין בת אנוש לערפד התחיל להיות מין רף הזוי שכולם צריכים להגיע אליו
אם אין לך ערפד, איש-זאב, גרביל בספר אז מה הוא שווה?!
אי לכך ובהתאם לזאת, שאני אלך עם הזרם?
הימים חלפו והפכו לשנים והספרים איכשהו נערמו לי על המדף בזה אחר זה, אנשים משום מה חשבו שבגלל שאני אוהבת לקרוא אז זו סידרה שאסור לי לפספס וקיבלתי כל פעם ספר לציון איזשהו אירוע. מה שחתם את השלמת הסדרה היה הספר האחרון וקופסת מארז מהודרת.
בסוף... אמרתי לעצמי טוב בסדר, מה כבר יכול להיות? מה כבר יכול להיות?!
הו הו הו! מעולם לא חשתי כעס והתחלה של שנאה כלפי איזושהי דמות בספר שקראתי.
את הספר הראשון קראתי עד סופו בכוח, חשתי שאני צריכה לכבד את סטפני, בכל זאת השקיעה זמן ומחשבה בכתיבת הספר.
אבל בספר השני כבר הרגשתי שאני לא מסוגלת לשאת יותר את הרגשות הללו כלפי בלה וטרקתי את הספר.
אח בלה בלה מה יהיה?
את פשוט מרגיזה.
כן.
מרגיזה.
בלה הצליחה לזחול לי מתחת לעור ולהוציא אותי מדעתי.
לא בטוחה שאני יודעת מה בדיוק היה הדבר... החוסר ביטחון? החוסר אונים? החולשה בחגורת הכתפיים? (ככה דמיינתי אותה, מה אני אעשה)
לא יודעת!
משהו שם פשוט לא עבד לי.
דיברתי על זה עם אחותי והיא המליצה לי בחום לראות את הסרטים והבטיחה לי שבסרטים בלה שונה וחזקה ומעצימה ולמרות שאני לא אוהבת לראות סרטים של ספרים שקראתי, ראיתי את הסרטים ורציתי לרסק את הטלוויזיה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•rainbow
מולד הירח

מולד הירח

סטפני מאייר

טוב... מה אני יכולה להגיד על הספר הזה... אני קראתי אותו אחרי הספר הראשון "דמדומים", והיו לי ציפיות רבות ממנו. הייתי בטוחה שהוא גם יהיה מאוד יפה ומעניין ורומנטי כמו הספר הראשון, אבל התברר שהוא ממש לא כזה. בעצם נורא התאכזבתי מהספר מהעלילה. הספר מתחיל להיות נסבל רק לקראת הסוף כשבלה נוסעת עם אליס לוולטרה לאיטליה, כדי להציל את אדוארד. לא יכלתי פשוט לסבול את כל הרחמים העצמיים של בלה, במהלך כל הספר, כי חוץ מלרחם על עצמה היא לא עשתה בעצם כלווום! ונורא כעסתי על הדמות של אדוארד, לא האמנתי שהוא עזב את בלה פתאום כשהם רק הפכו לזוג. זאת אומרת אני נורא אהבתי את הדמות של אדוארד בספר הראשון, ממש התאהבתי באדוארד כי הוא היה פשוט מושלם, הנסיך על הסוס הלבן, או כמו שאומרים הערפד על הוולבו הכסופה :)
אחרי הספר הזה, פשוט שנאתי את אדוארד, אבל במיוחד שנאתי את בלה. כמובן שבספרים הבאים נשבתי בקסמיו של אדוארד שוב, אבל המשכתי לשנוא את בלה. אהבתי את ג'יקוב, אבל הוא עדין לא התאים לה בתור בן זוג, למרות שעזר לה מאוד. בקיצור הספר השני הוא הכי פחות מעניין ויפה מבין כל 4 הספרים בסדרה הזאת.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•לינוש :)
מולד הירח

מולד הירח

סטפני מאייר

הזהירו אותי שלמאייר הייתה נפילה, אמרו לי שאני בקושי אצליח לסיים, סיפרו לי שאדוארד (הדמות האהובה עליי) בקושי מופיעה. אבל בכל זאת קראתי את מולד הירח, כי כל כך אהבתי את הספר הראשון בסדרה וחשבתי שאין סיכוי שסופרת טובה כמו מאייר תכתוב ספר גרוע (הייתי תמימה אז).
אז קראתי את הספר וגיליתי שכל האזהרות היו נכונות. ספר ארוך ומייגע בלי התקדמות עלילתית כל כך. כל ייסוריה של בלה כל כך ארוכים שמרתיחים לקורא את הזעם. כל הספר מרגיש כאילו רצית לשתות תה חם בחורף אבל לא הספקת כי התה כבר התקרר.
פספוס אחד גדול, כי למאייר הייתה מכת פתיחה מאוד טובה כשפרצה עם דמדומים. אבל לספר הזה הייתה בעיה רצינית מאוד.

הייתי יכולה לתת דירוג של כוכב אחד.
אבל אני מאוד אוהבת את שאר הסדרה, ואם רוצים סדרה מלאה.
אי אפשר לוותר על מולד הירח.
2 כוכבים

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מג'נטה
מולד הירח

מולד הירח

סטפני מאייר

הספר השני בסדרה של דמדומים. הראשון- נחמד מאוד פלוס.
עכשיו, הגענו לשני.
אתם מסכימים לי לשפוט קצת את ההיגיון הדק של אדוארד קאלן?
יופי, תודה. (לא ששאלתי.)
אדוארד טוען שהוא "עזב את בלה בשביל להגן עליה".
חכם, הגיוני? נכון שזה נשמע ככה?
צר לי לנפץ את חלומותיכם.
בלה, בכל הספר הראשון, אמרה לאדוארד שהיא "תתפגר בלעדיו" "תמות בלעדיו" ועוד, ואדוארד ידע שהיא רצינית בעניין הזה.
אז בכל זאת, הוא נוטש אותה. העיקר בשביל לשמור עליה, נכון?
ועכשיו, בואו נשפוט קצת את בלה הכלבה.
בזמן הדכאונות שהיא עוברת בגלל שאדוארד לא קיים, היא נמצאת עם ג'ייקוב. ג'ייקוב מציל אותה, ג'ייקוב עוזר לה, ג'ייקוב מעסיק אותה, ג'ייקוב צריך אותה על הראש כל היום. וברגע שהוא אומר לה- רק אומר לה שהוא מאוהב בה- -בום- הכול מתנפץ, והיא צורחת עליו. אחרי כל מה שהוא עשה לך?
סתומה, כפויית טובה, *@#%&8&
ובסופו של דבר, אדוארד חוזר אחרי שהוא מהסה להתאבד, דווקא באיטליה, ובלה שוכחת את ג'ייקוב.
הזכרתי כבר שהיא כלבה?
ב
אבל בכל מקרה, למרות הדמויות הדוחות, הספר מעולה.
לא יכולתי לעזוב אותו.
הכתיה כל כך פשוטה- מה שגורם לך דווקא להמשיך ולהמשיך ולהמשיך.
אני לא אחפור עוד, רק אגיד שזה פשוט ספר מצוין, למרות הדמויות הפגומות, שמצליחות להוריד רק כוכב אחד.
ביי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אור
דירוג
4.0
לפני 4 שנים

“"מולד הירח" הוא ספר ההמשך של "דמדומים" המספר על בלה, נערה בתיכון שמתאהבת עד כלות נשמתה באדוארד, ערפד”