בהתחלה חשבתי – נו טוב, אם אחינעם ניני יכולה להתברג כך בין שועי עולם (ואחד יובל שטייניץ) לבטח גם אני יכול...
אז זהו – שלא.
איני מתבייש לומר שזה היה אחד הספרים הקשים, הסבוכים, המתסכלים, המעייפים, הפתלתלים (תוכלו להוסיף לרשימה עוד כמה שמות תיאורים אם בא לכם) שקראתי אי פעם.
אבל, כמו שכתב דיקנס
" It was the best of times, it was the worst of times, it was the age of wisdom, it was the age of foolishness" (בין שתי ערים)
אבל בהחלט היו גם הבלחות מספקות של הבנה, של צחוק, של פליאה (בעיקר בדיאלוגים של אכילס, הצב וחבר מרעיהם) שעזרו להתגבר על הדחף לזרוק את הספר על מסילת הרכבת.
סך הכל הבעיה הגדולה שלי הייתה רק בקטעים של המתמטיקה, הפיזיקה, הביולוגיה, המחשבים, הלוגיקה, המוזיקה והציור – אבל חוץ מזה שחיתי כמו דג בקישון.
להלן רק מספר דוגמאות של מונחים שנאלצתי לחפש בויקיפדיה תוך כדי הקריאה (רשימה חלקית ביותר:
פוגה, פלרוד, ריצ'רקאר, מחרוזת כריעה, שגרת הכרעה, קואן, קנון, קונטרפונקט, סילום ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד...
לסיכום. אני שמח שקראתי את הספר, ואני עוד יותר שמח שסיימתי אותו.
ואסיים בקוואן א-לה זנון:
צעיר הנזירים סיים לקרוא את הספר וניגש לאב המנזר. "כיצד אוכל לדעת אם סיימתי את הספר, או שהספר סיים אותי?"
אב המנזר לקח את הספר מידו של הנזיר והיכה אותו למוות. "אם אינך יודע את התשובה, מוטב שתאמר עבור"
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
