יש ספרים, שמגיעים רק פעם בחיים. ספרים שחוצים את גבולות הז'אנר. ספרים שאי אפשר להניח אותם ולו לרגע אחד.
הספר הזה הוא בפירוש לא אחד מהם.

אבל אם "זכיתם" ואתם נמנים על קומץ מצומצם של אנשים שאשכרה הלכו וקנו את הספר, כמוני, אז הביקורת הזאת מוקדשת לכם.
אגב, חדי העין שבינכם אולי הבחינו כי הביקורת הזו נכתבה טרם סיום הספר המדובר (והמבוקר), ולא במקרה.

מהיוצרים שהביאו לכם את הביקורות על הספר "התיאוריה האחרונה" ועל "תעלומה בשישה קולות" – מגיעה עוד ביקורת על ספר שטחי ורדוד, המתיימר להיות "צופן דה-ג'יפסי".

עלילה מפותלת, דמויות ססגוניות, סגנון קולח, כתיבה משובחת, יצירתיות חדשנית, מטאפורות מבריקות, עומק מחשבתי – את כל אלה לא תמצאו באוסף הדפים שאתם מחזיקים כרגע ביד. כל שלוש מאות שלושים וארבעה הדפים – כולל הנספח המפואר - מילון/שיחון צוענית-בולשיטית.

אז מה כן תמצאו בספר?
אה... המממ... פפפפ... רגע, לא יכול להיות שאין שם כלום... שניה... אולי... אם אני אקרא את הספר מהסוף להתחלה?... אולי אם אחזיק אותו אל מול אור הנר?... אולי זאת בכלל אנגרמה?...

לא, אין פה כלום. אבל רגע, לא יכול להיות! הרי כתוב במפורש ש"מריו רדינג הוא סופר ברוך כישרונות, הכותב הן סיפורת והן ספרי עיון!"
אה, רגע, בהמשך כתוב "חייו המגוונים כללו מכירת ספרים נדירים, הוראת רכיבה על סוסים באפריקה, לימוד רכיבה אמנותית על סוסים בווינה, ניהול אורוות באנגליה וטיפוח מטע קפה במקסיקו" – אז למה בעצם ציפיתי?

לספר כזה יש הצדקה אחת – תרגיל בקורס כתיבה למתחילים. כמה מתחילים? מאוד מתחילים.

ואסכם בציטוט, המכיל, לטעמי, קורטוב מהרע שבספר הזה:
"המפקד, למה אתה מספר לי את זה?" מקרון הרגיש כיצד המילים חוסמות את גרונו כפירורי ביסקוויטים. "אתה יודע שאינני אינטלקטואל. לא כמוך." (עמוד 129. כן כן, נשבע לכם)

האמת? זה מגיע לי. כזה אני, רץ לקנות כל ספר שרק מריח סטאלין, ברית המועצות, קג"ב, גולאגים ושאר מוטיבים שמהם עושים סרטי "מישן אימפוסיבל" או לחילופין - משחקי Call of Duty...
אבל כמו שכתבו כבר לפני (עומר ציוני ליתר דיוק) – "לא ברור לי מדוע ומאיפה נלקחה הכותרת ומה הרלוונטיות שלה לסיפור".
אז אני אנסה להסביר – עם לא מעט ספויילרים – אז למי שלא קרא מומלץ לעצור כאן. במחשבה שנייה, אני קצת מקנא במי שלא קרא – לי אף אחד לא יחזיר את השבועות האחרונים (כן, אני קורא מאווווד לאט)

אז נתחיל במשחק אסוציאציות קצר. אני אזרוק מילה ונעשה מזה ספר –
רוסיה – רצח – משטרה – מכות – בבושקות – שחיתות – צ'צ'נייה – טרור – רכבת תחתית - ברית המועצות – שלג – קזינו – וודקה – חשפניות – שוב וודקה – קצת אפגניסטן – שחמט – כומתות שחורות – טיפ'לה היסטוריה – עוד וודקה – מלחמת העולם השנייה – קג"ב – עבר הווה עתיד – סטאלין (– עוד קצת וודקה).

וככה הגענו לשם "רוחו של סטאלין". לא ברור? צודקים. גם אני הפכתי את הספר תוך כדי קריאה כדי לנסות להבין את הקשר בין הכריכה האחורית לעלילת הספר.
הספר, כך נראה, מנסה לייצר מסתורין ומתח מכלום. הדמויות רדודות, העלילה מופרכת, סגירת הקצוות מטורללת לגמרי, פרטים אינפורמטיביים מ-ש-ע-מ-מ-י-ם! וגרוע מכל – הקלישאות. אוי, הקלישאות! ליקטתי עבור הקורא רשימה חלקית ביותר –

• קר ברוסיה
• מאוד קר
• המשטרה מושחתת
• גם התובע המחוזי
• גם החיילים
• דמות שהיא רופאה
• חוקר בעל חוש צדק מפותח
• מוסקבה
• וודקה
• קומוניזם
• סטאלין היה רע
• אבל גם טוב

לסיכום:
Пролетарии всех стран, соединяйтесь!
קשור? לא ממש – בדיוק כמו הספר.

אני בבעיה.
הבעיה היא שהרבה יותר קל לכתוב ביקורת רעה מאשר טובה. אבל האמת צריכה להיאמר. יופי של ספר.
מה שכן, יכול להיות שאני טיפה'לה משוחד – אחרי הכל, תנו לי כמה נאצים, איזה צלב קרס פה ושם (רצוי על העטיפה) וניחוח של מלחמת העולם השנייה – ואני מיד קונה את הספר ומזמין כרטיסים לסרט.
אבל משוחד או לא – אהבתי את הכתיבה, את העלילה, ויותר מהכל, את הדיוק היחסי בפרטים ההיסטוריים (את מי לא זרקו לשם – היטלר, רוהם, הימלר, היידריך, מנגלה – ממש "פורסט גאמפ"). יודעים מה? אפילו אהבתי את העטיפה!

רק שלושה דברים טרדו את מנוחתי. דברים קטנים, אני מודה, אולי אפילו קטנוניים...

האחד – בעוד שהעלילה מציינת במפורש כי הגופה הייתה בעלת ראש מגולח, הרי שעל העטיפה מצוירת אישה בעלת שיער שחור וגולש.

השני – השימוש המופרז והשגוי בביטוי "אח זו" במקום "אל זו" שפירושו (בתרגום חופשי ביותר) "ובכן", "בסדר גמור" (ואם זה ממש, אבל ממש מעניין מישהו - http://en.wiktionary.org/wiki/also#German)

והשלישי (נשימה עמוקה) -
"פוצי"?
באמת?
לא "בריגיטה", לא "זלדה", לא "אווה", לא "אילזה".
דווקא פוצי!

נו שוין...

בהתחלה חשבתי – נו טוב, אם אחינעם ניני יכולה להתברג כך בין שועי עולם (ואחד יובל שטייניץ) לבטח גם אני יכול...
אז זהו – שלא.
איני מתבייש לומר שזה היה אחד הספרים הקשים, הסבוכים, המתסכלים, המעייפים, הפתלתלים (תוכלו להוסיף לרשימה עוד כמה שמות תיאורים אם בא לכם) שקראתי אי פעם.
אבל, כמו שכתב דיקנס
" It was the best of times, it was the worst of times, it was the age of wisdom, it was the age of foolishness" (בין שתי ערים)

אבל בהחלט היו גם הבלחות מספקות של הבנה, של צחוק, של פליאה (בעיקר בדיאלוגים של אכילס, הצב וחבר מרעיהם) שעזרו להתגבר על הדחף לזרוק את הספר על מסילת הרכבת.

סך הכל הבעיה הגדולה שלי הייתה רק בקטעים של המתמטיקה, הפיזיקה, הביולוגיה, המחשבים, הלוגיקה, המוזיקה והציור – אבל חוץ מזה שחיתי כמו דג בקישון.
להלן רק מספר דוגמאות של מונחים שנאלצתי לחפש בויקיפדיה תוך כדי הקריאה (רשימה חלקית ביותר:
פוגה, פלרוד, ריצ'רקאר, מחרוזת כריעה, שגרת הכרעה, קואן, קנון, קונטרפונקט, סילום ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד...

לסיכום. אני שמח שקראתי את הספר, ואני עוד יותר שמח שסיימתי אותו.

ואסיים בקוואן א-לה זנון:
צעיר הנזירים סיים לקרוא את הספר וניגש לאב המנזר. "כיצד אוכל לדעת אם סיימתי את הספר, או שהספר סיים אותי?"
אב המנזר לקח את הספר מידו של הנזיר והיכה אותו למוות. "אם אינך יודע את התשובה, מוטב שתאמר עבור"

אם הייתי נוקט בשיטה הכל כך אהובה על מחבר הספר ומצייר גרף המתאר את רמת העניין בספר לפי התקדמות הקריאה, הוא היה יורד בצורה א-סימטרית אסימפטוטית פחות או יותר אחרי התמונה של אצבעו המשומרת של גלילאו המופיעה על הכריכה הפנימית.
למעוניינים, הנה הנוסחה המדוייקת –

2∭ 45.63425 Δy/Δx+2x≜■(1x0y0@0&1oo0-0+0+1)(234.234234) e^(-iωt) Δy/Δx ∏_234^234▒6 ∏_(k=1)^n▒A_k

מה בסך הכל רציתי, להצטייד בכמה מונחים לשיחת סלון?
לא ברור לי מי הוא קהל היעד של הספר? אנשי מקצוע בתחום? אנשי פדגוגיה באקדמיה? סטודנטים למדעים מדוייקים לפני בחינה בפילוסופיה של המדע?
אני אישית לא ממהר לדרג ספר כ"בזבוז של זמן" – מצד שני אני גם לא זוכר מתי בפעם האחרונה מצאתי את עצמי מדלג על עמודים, תוך כדי רפרוף חסר תוחלת במשפטים סבוכים מלאי סימונים לא ברורים...
ממש כמו בתחילת שנת לימודים חדשה, כך בתחילת כל פרק אמרתי לעצמי – "או, זה פרק מעניין, הפעם אני אנסה להבין משהו"
כעבור שלושה עמודים (במקרה הטוב) שוב מצאתי את עצמי מחכה להפסקת האוכל...

ונסיים בציטוט: "המחבר מאיר את עינינו לפיוט שבמדע העמוק. הפרוזה הספרותית של אטקינס מותירה אותנו מלאי השראה, עושר רוחני, ועם זאת בחיים"

המממ... NOT

מה? רגע, לא הבנתי...
אז מי בסוף רצח את ויקי? (גם כן שם – לאורך כל הספר חשבתי על מישהי שעבדה איתי)
העיתונאי? מה הקשר? בשביל מה לשרבט עלילה, מגוחכת ככל שתהיה, לאורך 500 עמודים? ליצור שש דמויות "ססגוניות"? לטרוח "לשזור" את קורות החיים שלהם זה בזה? לבנות רומן א-לה אגאתה כריסטי?
אם בסוף הרוצח הוא מר פלפלי עם מלחייה בחדר האמבטיה?!
לא יודע אם זו הפרעת הקשב שלי או... טוב, זו כנראה הפרעת הקשב שלי, אבל למרות שהעלילה אכן זרמה (מי שמכיר אותי יודע שאצלי לסיים ספר בשבועיים זה מהירות שיא) – מצאתי את עצמי הופך את הדפים האחרונים כשהבעת "מה לעזאזל?" על פניי (מפאת צנעת האתר לא נקטתי במונח הלועזי...)

אבל נתחיל לפי הסדר
ראשית הדמויות – ויסלח לי הקורא אם אני מתבלבל כי הספר לא לידי.
ויקאס ויקאס ויקאס, אני שמח שכדיפלומט הודי אתה מוצא את הזמן לקחת קורסי כתיבה יוצרת, ואפילו יצא לך די טוב (אפילו מצויין) עם הספר הקודם, אבל על התרגיל של בניית הדמויות הייתי מכשיל אותך בענק!
נו באמת, כולנו הרי מכירים את הודו ואת הליהוקים השגרתיים – השחקנית מבוליווד, הפוליטיקאי המושחת ובנו הנהנתן והרשע, העני טוב הלב – ולצדם, באופן פחות שגרתי – האמריקאי הדביל ובן השבט התמים (אין לי נישה לשים בה את הפריק הזה שהפך לגנדי/באפו)
ואם לסכם במשפט –
האמריקאי – הבנו, אתה מטומטם ומדבר בגוף ראשון
אקטי – הבנו, אתה שחור עם שיער מקורזל ושיניים לבנות
שבנאם – הבנו, את יפה, ויודעת לצטט את ניטשה
ויקי – הבנו, רצחת את רובי גיל, ואתה לא מצטער
אבא של ויקי – הבנו, אתה מושחת ואוהב לדבר בטלפון (ניתוק)
זה שהפך לגנדי – הבנו, אתה מתוסבך עם גנדי
מונה הנייד – הבנו, אתה עני, למרות שיש לך תואר ראשון

ואוו, ריגשת אותי עם המנעד ה"ססגוני" של הדמויות. נוט. תחושה של עוד סרט הודי בערוץ זי.טי.וי.

שנית, העלילה – זהירות ספויילר (כאילו שלא צפיתם את זה)
מה לא דחפת לשם ויקאס; אסון אקולוגי, דיבוק, טרוריסטים, שבטים אבודים, רצח פוליטי, ניטשה... מעניין מה יישאר לך לספר הבא? זומבים והמחאה החברתית...
שלא לדבר על צירופי המקרים המגוחכים שמלווים את הספר מתחילתו. טוב שלא פגע בויקי ברק בדיוק כשאקטי המוזר הזה הוציא את הדיבוק מאיש העסקים המעצבן הזה (יכול להיות שסיכמתי עכשיו את העלילה במשפט אחד?)

שלישית – שונות
אני מניח שאני לא יכול לבוא אליך בתלונות על השמות, אבל להבא, ויקאס, סתם שתדע, שהשם "שבנאם סקסנה" לא עושה טוב לקורא הישראלי (לפחות לי). אנחנו מתחברים יותר לשמות הודים "אשכנזיים" כמו: רג'יב, מוניר, יסמין, לליטה וכו'
גם שחקנית בוליווד שמצטטת את ניטשה – לא כל כך מתקבל על הדעת

ולסיום, אני שוקל לקרוא לארנב שלי באפו.

אל הקורא –
הביקורת להלן עשויה להכיל קטעי קריאה קשים ולעיתים שנויים במחלוקת. אין מה לעשות. ככה זה.

הביקורת הרשמית –
ספר חשוב. לא רק בגלל שהוא מציג תמונה מפורטת, בלתי אמצעית, של המציאות היומיומית של המשטר הנאצי, על שלל תככיה, בכיריה, שאיפותיה, תוכניותיה, מחדליה וכשלונותיה, אלא גם (ובעיקר) בגלל שלראשונה נוצר הרושם כי המרחק בין הנאצים – אותם יצורים אפלים סמי-מיתיים – לבין שאר הפוליטיקאים הקטנוניים והמושחתים ברחבי העולם אינו גדול כפי שחשבנו. ולכל המתרעמים – קחו בחשבון שהמציאות הייתה שונה, ואם הסופר עצמו לא מתייחס לנושא היהודים – גם אני לא אתייחס.
אגב, אם מישהו ממש מעוניין לקרוא קצת על האיש באופן יותר אובייקטיבי מוזמן לקרוא את הביוגרפיה שלו מאת יואכים פסט (אם כי האובייקטיביות מוטלת בספק היות שפסט עצמו היה גם בין העורכים של הספר הנוכחי).
אחרי שסיימתי את הספר (למען האמת, תוך כדי הקריאה) פתחתי ויקיפדיה וקראתי קצת על שפאר. אחר כך פתחתי יוטיוב וצפיתי בכמה סרטונים על האיש. אחר כך חיפשתי אותו בפייסבוק (כן, קצת פרוורטי, אני יודע) ולהפתעתי הרבה מצאתי גם אותו וגם את בנו. מעניין. מומלץ לכולם כבילוי לשעת צהריים מפוהקת...

הביקורת הלא-רשמית –
אני אישית מחבב את אלברט. בנאדם משכיל, מטופח, בעל חוש הומור ונטייה קלה להערצה-נטולת-כל-חוש-ביקורת-עצמית (אבל ביננו, מי לא?). אני מכיר כבר את הטיעונים – הוא רק רצה להציל את עצמו, הוא ידע ולא עשה כלום, הוא האריך את המלחמה בחודשים ארוכים ועוד ועוד... – ועדיין, צריך הרבה אומץ כדי לשבת בבית המשפט בנירנברג ולקחת אחריות (גם אם לא להכיר באשמה). זה נאצי שהייתי יושב איתו על כוס קפה (טוב, יכול להיות שהייתי מרעיל את הכוס שלו, אבל עדיין). אגב הנאצי השני שהייתי יושב איתו הוא קולונל האנס לנדה ("ממזרים חסרי כבוד"). מעניין יהיה לעשות סקר: "עם איזה נאצי (אמיתי או פקטיבי) הייתם יושבים לכוס קפה?" (אני לוקח גם את מקס אואה – מ"נוטות החסד")

הביקורת העוד פחות רשמית –
כשתפרוץ המהפכה, ראשון לעמוד לפני כיתת היורים שלי יהיה מי שאישר את ההגהה של הספר הזה. אלברט שפאר היה מתהפך בכלאו (נכון למועד הוצאת המהדורה העברית). וכפראפראזה לפיוט "דיינו":

אילו הדפס של ספר לא היה משתמש בפונט מתוך שאריות אוסף הפונטים של יוהאן גוטנברג (גרמניה, 1483) – דיינו

אילו מפעיל מכונת הדפוס לא היה נרדם בשמירה ושם לב לכמויות הדיו שנשפכות בכל עמוד – דיינו

אילו המגיה של הספר לא היה בשירותים בדיוק בשיעור שלמדו על סימני פיסוק – דיינו

אילו המתרגם היה מדפדף אחורה מדי פעם כדי לוודא שאין אישיות בשם "רייכסמארשל הרמן גרינץ" – דיינו

אילו היועץ המדעי (אם היה כזה) היה טורח ממש להוסיף הערת שוליים במקום רק כוכביות – דיינו

אילו אותו יועץ מדעי היה טורח להשתמש באותה טרמינולוגיה לאורך כל הספר במקום להמציא מונחים כל עמוד זוגי - דיינו

אילו הדפס (כן, אני יודע, פעם שנייה) היה שותה עוד כוס קפה במקום להדפיס פסקאות שלמות פעמיים – דיינו

אילו העורך של הספר היה טורח לצרף את המלל הרלוונטי לתמונות (הרבות – יש לתת את הקרדיט) במקום להעתיק את המשפט בעמוד הכי קרוב – דיינו

ויש עוד כל כך הרבה...

נראה לי שאלברט שפאר עצמו היה עושה עבודה טובה יותר עם מכונת צילום ושדכן ב"מפעיל" (הסטודנטים שבינכם מבינים אותי).

מחכה כבר לקרוא את הספר הבא שלו...

מתוך תמליל שיחת המשוב של קארין גרהרדסן:

אני: "שלום קארין, הגענו לשיחת ההערכה שלך בעקבות הוצאת הספר "בית הממתקים". ברשותך, נתחיל עם הנקודות לשימור, נעבור על הנקודות לשיפור ובסיום אשמח לשמוע את דעתך"

קארין: "Okej" ("בסדר גמור" בשוודית)

אני: "אז ככה, קודם כל, לא מרחת – הספר באורך הסביר של 333 עמודים, הכריכה מעניינת ו... זהו, בעצם. ועכשיו נעבור למספר נקודות לשיפור"

קארין: "Okej" ("בסדר גמור" בשוודית)

אני: "העלילה לוקה בחסר. כלומר, מה חשבת לעצמך? שלא נעלה על חוסר המקוריות? על הניסיון לפצות בעודף פירוט גיאוגרפי (הייתי יכול להמשיך בקריאה השוטפת גם מבלי לדעת ש-"שיירהולמן" הוא פרוור בדרום מערב שטוקהולם! – עמ' 81, או ש-"גלובן" הוא אצטדיון מרכזי בשטוקהולם – עמ' 184, או ש-"סטורה-פלן" הוא מתחם בילויים אקסקלוסיבי בשטוקהולם, עמ' 205 – זה רומן או מדריך של "לונלי פלאנט"?) על דמויות רדודות (באמת היינו צריכים את הטייפקאסט המוסלמי ג'מאל חמד?) ומניע מגוחך? שלא לדבר על חורים בעלילה שלא היו מביישים תחרה או גבינה הולנדית!!! (רמז – אוי, במקרה שנינו נזכרנו לחפש את אותם אנשים אחרי בדיוק שלושים ומשהו שנה...)"

קארין: "Okej" ("בסדר גמור" בשוודית)

אני: "אני מבין שנולדת וגדלת בשודיה, אבל תביני, חוץ מ"איקאה" ו"וולוו" אין מוטיבים שוודיים חשובים דיים לקורא הישראלי עד כדי הצורך לציינם בפרטי פרטים (כולל התייחסות לשבועון "המטס" לעקרות בית – עמ' 144, או למשפחת "דינגלה באמרדייל" גיבורי אופרת הסבון מאותו עמוד) משל היו מפרט טכני של שולחן קפה מדגם "LACK" (299 ש,ח בצבעי לבן, שחור ואגוז). כשארצה לדעת מה זה "גלוג" אפתח ויקיפדיה, או לחילופין את עמוד 126)"

קארין: "Okej" ("בסדר גמור" בשוודית)

אני: "נחזור שניה לקו העלילה. אולי במתמטיקה – ואני מבין שאת מתמטיקאית – יש חשיבות לדרך, אבל בספר, ובמיוחד בספר מתח כביכול, אין שום סיבה לגרור את העלילה במשך 280 עמודים עד שמתחיל לקרות משהו לעזאזל! במיוחד לא כשבצדו האחורי של הספר כבר מפורט ה"טוויסט" העיקרי (או אפשר לקרוא לזה "טוויסט"), אם לא היחיד, של העלילה!" (אני מתייחס כמובן לשורה "אך האם הוא מסוגל...")

קארין: "Okej" ("בסדר גמור" בשוודית)

אני: "ועוד משהו בקשר לעלילה, קארין. את יודעת, בתסריטים של תוכניות טלוויזיה יש לעיתים שימוש בעלילות משנה שמטרתן, בין היתר, לתת אתנחתא מקו העלילה המרכזי (לדוגמה, שעות הקליניקה של ד"ר האוס – אם זה מדבר אליך). לסטיות אלה אין בדרך כלל השפעה על העלילה המרכזית, כאמור, ומטרתן בעיקר לשחרר קצת את המוח מהמעקב אחרי הפרטים החשובים...
כל זה יפה ונכון לגבי טלוויזיה. לא לספר! מה הקטע עם פטרה וסטמן??? איך זה בדיוק תרם לי לסיפור? סליחה על ההתפרצות. תרצי אולי לעשות הפסקה?"

קארין: "Okej" ("בסדר גמור" בשוודית)

אני: "מצוין. אז קחי לתשומת לבך את הדברים שהעלינו בשיחה ונתראה בעוד חצי שנה אחרי שתוציאי את הספר הבא בסדרה, מסתבר. יום טוב קארין"

קארין: "Okej" ("בסדר גמור" בשוודית)