לחברה שלי קראו מאיה
היינו צוחקות עליה שהיא צריכה להתחפש לדבורה בפורים
וממש כמו דבורה היא היתה פעילה, זריזה, לא נחה לרגע.
וכמו האחיות בסיפור שעסקו בחסד ובנתינה גם היא. היא הספיקה יותר ממני בכל החיים שלה מהבחינה הזו. אמא שלה והיא לא הפסיקו לתת. ועד הפיגוע הזה אף אחד לא הכיר אותן בכלל, הן היו סתם בנות שעוסקות בחסד. לכן החלטתי לכתוב את הביקורת הזאת על ״החיים הסודיים של הדבורים״ שהוא ספר מהמם. תקראו אותו.

חברה שלי נרצחה בפיגוע בבקעה ביום שישי לפני שבוע ויום.
יש לא מעט משפטים שכדי לעכל אותם צריך לחזור עליהם כמה פעמים עד שתבין את מה שאתה אומר. המשפט הזה הוא אחד מהם. אני עוד מעכלת. הלב שלי לא מפסיק לכאוב.

היינו ביחד באותה מדרשה לבנות דתיות בלוד. התנדבנו ביחד במועדונית לילדים מרקע כלכלי נמוך. נהגנו לתכנן כל ביקור שם לפרטי פרטים. גרנו ביחד באותה דירה. למדנו יחד תנ״ך בהתחלת השנה. התלוננו אחת באוזני השניה על הנקיונות לקראת פסח לפני קצת יותר משבוע. ואז יום אחרי החג, קצת לפני כניסת שבת, קיבלתי את ההודעה על הפיגוע.
היא הייתה רק בת 20. כבר לא אדבר איתה, לא אשמע את יותר את קולה .

לקראת סוף שנה הוצאנו מחברות כדי שכל אחת תכתוב מכתב לחברות שלה. על המחברת היה משפט ששתי בנות הקדישו לכל בת.
על המחברת של מאיה היה כתוב: ״ואני רואה יופי, את העיקר ולא את החסר״ (שיר חמלה/ אביתר בנאי)
כזאת היא הייתה. כשהייתי מתלוננת בפניה על משהו, היא תמיד היתה אומרת: ״מה אבל אין מצב, בטוח יש במה שאת אומרת משהו טוב. המצב לא כזה נורא,״ ואני הייתי חושבת על זה שניה ומבינה שהיא צודקת.
אני הייתי נוטה להגזים.
אני תמיד ראיתי את השלילי. היא היתה רואה את הטוב. אני הייתי יכולה לבזבז את הזמן ולבהות בתקרה, לשמוע מוזיקה. היא היתה הולכת מההתנדבות ישר למדרשה כדי לא לבזבז את הזמן. להספיק ללמוד עוד משהו. לא נחה לרגע

לחברה שלי קראו מאיה
היינו צוחקות עליה שהיא צריכה להתחפש לדבורה בפורים
וממש כמו דבורה היא היתה פעילה, זריזה, לא נחה לרגע.
וכמו האחיות בסיפור שעסקו בחסד ובנתינה גם היא. היא הספיקה יותר ממני בכל החיים שלה מהבחינה הזו. אמא שלה אחותה והיא לא הפסיקו לתת. ועד הפיגוע הזה אף אחד לא הכיר אותן בכלל, הן היו סתם בנות שעוסקות בחסד
לכן ״החיים הסודיים״..


כשנכנסתי לנגן לך בהוספיס
אני בכיתי ואתה גם
אני צעקתי למה עכשיו?
אתה אמרת בכאב שלך מונח הכאב של כל העולם
אבל
אם למותי אין סיבה אז אין סיבה לכלום
אם יש סיבה למשהו אז למותי יש גם
אם לשמש יש סיבה אם לאהבה
אם לחכמה לילדות ולחמלה
אני מוכן אני מוכן

יש פה מנגינה, בוא נקשיב נשיר אותה.

זה השיר ממנו לקוח המשפט שנכתב על המחברת של מאיה. בלי שידענו הוא הפך רלוונטי להכאיב.

חמלה.
אני משאירה את המילה הזו תלויה כאן באוויר. שכל אחד ייקח ממנה את מה שהוא מסיק.


ועם הכתיבה הזו אני מנסה להמשיך. צריך להתמקד בטוב. אני יודעת שזה מה שמאיה היתה רוצה שיקרה. שנמשיך להפיץ את הטוב שהיא היתה עושה.
החיים חזקים מהכל, ככה אמא שלי אמרה.
אני יודעת שאני מתאבלת עכשיו. ואני נותנת לזה זמן. משתדלת להיות בחמלה עם עצמי. להבין שהיתה לי הזכות להכיר אותה גם אם לזמן קצר. להודות על הזמן הזה ולהוקיר אותו. אני לוקחת מיליון נשימות עמוקות ביום. מתמודדת עם הכעס. העצב שהוא כמו משקולת על החזה. מתמודדת עם השאלות ועם הפחד.

ותמיד חשוב לסיים במשהו טוב! בקצת אופטימיות. אז יש טוב!
חברה שלי מתחתנת עוד חודש וחצי. נולדו אחיינים לחברות אחרות מהמדרשה. נעשים המון חסדים קטנים בעולם ברגע זה ממש. אח שלי קרא לאחותי סיפור. אבא שלי כותב שירים. אם תרצו להסתכל- אוצר שיר חדש ויפהפה שיצא לאחרונה.
https://youtu.be/oQ9QJFzMXGQ

אני מקווה להיות טובה יותר. רוצה שזה יחזיק. רוצה להתפקס. מקווה שאצליח.

אמריקאיים יקרים, אלה לא אתם - זו אני.

לכאורה, זה ספר התבגרות מרגש, ספר חניכה עם כל המרכיבים הנכונים. נערה לבנה צעירה, שבורחת מאב מתעלל ומתנכר ומוצאת מקלט אצל שלוש אחיות שחורות. כל כך הרבה פוטנציאל - מתח בין הורים וילדים, מתח בין גזעי, אבדנות, אהבה צעירה, מה לא? והתוצאה? עיסה סכרינית כמו שרק אמריקאים יכולים להכין:

*נערה חכמה ויצירתית ביותר, אך נאיבית ותמימה כילדה - צ'אק
*סיפור ילדות קשה: אב מתעלל, אם שמתה בנסיבות טרגיות - צ'אק
*אהבה בלתי אפשרית - צ'אק
*חברה מבוגרת טובה, אך טיפשה יחסית לנערה הצעירה - צ'אק
*עיר מקלט צבעונית - צ'אק

נתבל בבית ורוד, נוסיף קצת דבש מלכות לפי טעם, נערבב עד שכל השחורים יהיו מושלמים וללא חסרונות כלל, נסנן את כל הלבנים הרעים. הגשה מומלצת עם שם מסקרן וכריכה בגוונים פסטרליים. המהדרין יוסיפו פירורי נצרות ופאגניות ביד רחבה.

בתיאבון

אתם מכירים את המצבים האלו בהם אתם יודעים שאתם אמורים להרגיש משהו אבל לא חשים בכלום? כאילו איזה כוח נסתר לחץ על כפתור הכיבוי בלב שלכם ונותרתם עם רגשות ברמה אפס? זה מה שקרה לי כשקראתי את הספר הזה, לא משנה כמה התאמצתי, לא הצלחתי לעורר בפנים שום רגש. גם עכשיו לאחר סיומו אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו או מתעבת אותו, אני לא יודעת האם סבלתי בשעת הקריאה או שנהנתי.

לילי אוונס בת הארבע עשרה גרה עם אביה הנורא בבית חווה מרוחק בקרוליינה הדרומית. אבא של לילי הוא אדם שלא הייתם רוצים להימצא בחברתו, הוא לא מאמין במסיבות פיג'מות או במסיבות ריקודים, אבל הוא כן מאמין בכך שאם הוא יאמלל מספיק את הבת שלו ויכלא אותה הרחק מבני גילה ייצא ממנה משהו. אביה של לילי מוצא דרך ייחודית להתעלל בבתו בעונש שנקרא "גריסים" - כריעת ברך על גריסי שיבולת שועל המונחים על הרצפה המתחפרים עמוק בעור - ולא מהסס להשתמש בו בכל פעם שהוא מרגיש שזה מגיע לבתו.

לילי אוהבת רק את רוזלין, העוזרת השחורה שמטפלת בה מאז מות אימה עשר שנים קודם לכן. לילי מרגישה בחסרונה של אימא שלה כמעט בכל רגע נתון. בידה יש את הכפפות שלה, תמונה שלה בצעירותה ותמונה של מריה השחורה עם כתובת לא מזוהה באחורי התמונה. ביום בו רוזלין הולכת העירה בכדי להירשם בפנקס הנבחרים היא לוקחת עימה את לילי. בדרך הן נתקלות בשלושה גברים לבנים גזעניים שמכים את רוזלין מפני היותה שחורה ובעקבות כך הן נכנסות לכלא. כמובן שלילי משתחררת מיד ע"י אביה אבל רוזלין נאלצת להישאר בפנים. הילדה בת הארבע עשרה מחליטה לעזוב את הבית, לשחרר את רוזלין ולברוח איתה הרחק מחייה הקודמים. הן מצליחות להימלט עם סכום כסף קטן בכיס.

לילי מחליטה לברוח לכתובת המצוינת בגב התמונה של מריה השחורה ובעקבות כך השתיים מוצאות את עצמן בבית הוורוד של האחיות בוטרייט. שלוש האחיות הרווקות גרות ביחד והאחות הגדולה, אוגוסט, היא כוורנית שמטפלת בהרבה דבורים שקיבלה בירושה מסבתה. כל היום של האחיות סובב סביב הדבש ובאמונה שלהם בפסל של מריה השחורה. לילי מרגישה שלנשים האלו יש חלק בעברה של אמה והיא ורוזלין נשארות לגור שם בתמורה לעבודה. לילי לומדת על דבורים ועל הדבש, על אמונתם של האחיות במריה השחורה ועל עוד דברים שהיו נסתרים מעיניה עד כה. היא מכירה בחור שאיתו כמובן היא לא יכולה להיות מפני צבע עורו אבל זה לא מונע בעדה להתאהב בו. לילי מנסה לחפש מידע על אימה מבלי להזדהות מפני שהציגה את עצמה בתור מישהי אחרת אבל לאט לאט היא מתאהבת בחייה החדשים ובאנשים סביבה והשקר מכביד עליה, וכך גם הסוד של אימה שהשאירה אותה לבדה מאחור עם אביה הרשע.

למרות שאני לא יודעת הרבה על המתח הגזעי בארצות הברית, הגזענות בספר נראתה קצת מזויפת ולא אמינה. הקצב של הספר רע מאוד, האפיון של הדמויות נורא קלוש ויש כל כך הרבה "חכמה" שהסופרת מנסה לדחוס לספר בכדי להוכיח נקודה לא מובנת בכלל. הקול של לילי הוא לא אחיד, לפעמים היא חושבת כמו ילדה בת שתיים עשרה ולפעמים כמו אישה בת שלושים. אבל הקו החזק של הספר שנמשך עד סופו ושגורם לו להיות נסבל זה; הסיפור סובב סביב דמויות נשיות שיודעות להסתדר לבד, למרות שהן אהבו גבר בעברן הן מעדיפות את החופש שלהן (אני חושבת שהקלישאה הזאת עדיפה על פני הקלישאה האחרת בה נשים תלויות בגבר שלהן ולא מפסיקות להתבכיין על חייהן).

זה לא ספר גרוע, אבל באותו הזמן זה גם לא ספר טוב. הוא לא משעמם למוות אבל גם לא מעניין במיוחד. אתה מוצא את עצמך קורא אותו כי אתה רוצה להמשיך אבל גם כי אתה רוצה כבר לסיים. זאת הייתה חוויה מאוד מוזרה עבורי, אף פעם לא קרה לי דבר דומה עם ספר אחר. מצד אחד קשה להזדהות עם הדמויות ועם כל הסיפור השונה הזה כי עמוק בפנים אתה מודע לכך שזה לא ממש אמין, אבל מצד שני לא קורים בספר הזה דברים מופרכים עד כדי כך שגורמים ללסת שלך להישמט. הכל די צפוי אבל בכל זאת שרוי במעט קסם.

מומלץ ולא מומלץ באותו הזמן.

אני אדם שכחן. מפוזר ושכחן. ככה זה. בילדות אמא שלי כתבה את השם שלי בגדול על כל ילקוט או חפץ או סוודר או מעיל. היה ברור שמשהו ממנו ישכח. קשה לספור את הפעמים שבהן שכחתי את הארנק. או את הטלפון. אני עוזבת את הרכב בלי לקחת את המפתחות איתי, או בלי להפעיל את אפליקציית החניה. הסיבה היחידה שבעטיה לא שכחתי תינוק באוטו היא שכאשר הילדים שלי היו קטנים, לא היה לי אוטו. הילדים שלי צוחקים שיש ריטואל קבוע בכל בוקר. אני יוצאת מהבית ואחרי כמה דקות חוזרת, בשביל משקפי השמש. או הארנק. או היומן. או משהו.

למה התחלתי עם כל זה? שכחתי כבר. אה, כן. גם את הספרים שאני קוראת אני לא בהכרח זוכרת. לפעמים אני זוכרת את שם הכותב, אך לא את שם הספר. לפעמים את שם הספר, אך לא את שם הכותב. לפעמים אני שוכחת את שניהם, וזוכרת רק את העטיפה. לרוב אני לא זוכרת את התוכן. את העטיפה איכשהו אני כמעט תמיד זוכרת. אבל זה לא אומר שקראתי את הספר בכלל. לפעמים אני זוכרת כי ראיתי אותה בחנות הספרים והיא משכה את תשומת ליבי. למעשה המטרה העיקרית של הכתיבה שלי כאן באתר היא לקטלג את ההתרשמויות מהספרים שקראתי, כדי שכשיהיה דיון על ספר, אני אזכור מה חשבתי עליו בעת הקריאה. הפך להיות קצת מביך שמבקשים ממני המלצות בספריה, ואני עומדת בשתיקה ולא יודעת מה לומר.

ובכן, לעניין. ביום קיצי אחד מכרה ששמה דבורה ערכה פינוי ספרים מביתה, והציעה לי לבחור. ראיתי את הספר "החיים הסודיים של הדבורים" וזכרתי שקראתי אותו ושהוא היה טוב. אפילו כאן באתר דירגתי אותו בארבעה כוכבים, והכנסתי לרשימה "שווה קריאה שניה". אז זכרתי שהוא טוב, רק לא זכרתי מה בדיוק כתוב בו. וכך לקחתי. וגם "מילון לבית הספר", כי לא מזיק שיהיה ספר כזה בבית.

אז קראתי. שנות השישים של המאה הקודמת, דרום ארצות הברית. נערה נורא-נורא מסכנה, שאמא שלי נעלמה מחייה, ואבא שלה מתעלל בה. ועוזרת אחת, "צבעונית", שהיא הדמות האוהבת היחידה בחייה. אני מניחה שבעבר זה היה נראה לי מאוד מיוחד, על תקופה ומקום ואנשים שלא הכרתי. מאז קראתי את "העזרה" וספרים נוספים, והנוסחה הפכה להיות קצת מוכרת מדי.

"הבנתי בפעם הראשונה בחיי: אין בעולם כלום חוץ ממסתורין, איך הוא מסתתר מאחורי מרקם ימינו העלובים, המאוימים, זורח באור יקרות, ואנחנו בכלל לא יודעים".

לילי, הגיבורה המספרת, ורוזלין, העוזרת השחורה, בורחות, ומגיעות אל בית מוזר, ורוד כולו. אל נשים שחורות ששמותיהן שמות חודשים ושעוסקות בגידול כוורות (כך קוראים לזה?) ורדית דבש. מכאן ואילך זה סיפור התבגרות של לילי, רצוף מכתמים כמו הציטוט למעלה. לפעמים אהבתי אותם, ולפעמים לא, תלוי במצב הרוח. והרבה נצרות, מהצד היותר פאגאני שלה. בסיכום, בקריאה שניה הוא היה שווה הרבה פחות מהזוהר שנותר אצלי בדייסה שאני קוראת לה מוח. היום הייתי מקטלגת אותו ברשימת "בקלילות", זו שכוללת את הספרים שבהם הדברים מסתדרים קצת יותר מדי טוב. אבל זה לא נורא. אני לא יודעת אם הייתי נותנת 4 כוכבים מלאים. אבל ממוצע ה-3.8 של הדירוגים באתר נראה לי סביר למדי.

ספר יפה מאוד שעוסק במס' נושאים. אחד זו הגזענות שהייתה בארה"ב בשנת 1964, כמה מקומם ונוראי. הנושא המרכזי הוא כמובן סיפורה של לילי שצריכה להתמודד עם טרגדיה נוראה וללמוד לחיות אתה. כמה כמהה הילדה לאהבת האם ואיך זה הציר המרכזי בחייה כ"כ עצוב ונוגע ללב. כמה רוע וכמה טוב יש בסיפור הזה, והטוב האנושי מנצח את הרע , מקסים !

כאשר הסרט הנהדר משחק הדמעות יצא לאקרנים אי שם בשנות ה- 90, העולם נחלק ל- 2 , אלא שראו ואלה שעדין ציפתה להם ההפתעה
היום לאחר קריאת הספר החיים הסודיים של הדבורים פתאום הבנתי רובד נוסף באותו סרט שאולי לא הבנתי עד היום,
וזו אולי סיבה מאוד טובה לקרוא את הספר - ההפתעה הקטנה באמצע הספר,
כמו אגב הספר עצמו, גורמת לנו קצת לבחון את הדעות הקדומות (או קודמות) שלנו מחדש
גם אם אנחנו תמיד חושבים שאנחנו לא כאלה או שכבר ראינו הכל - עדיין תמיד יש מקום לשפר...
ספר עדין מרגש כתוב בחוכמה
עוד ספר ביכורים מומלץ שכולו חוויה (אבל יכול להיתפס כ"דביק")
שורה תחתונה אני נהנתי

הגיבורה היא ילדה בת 14 - ולמרות שנכתב בגוף שלישי - זה ברמה של גיל 14. ילדה לבנה בדרום קרוליינה בראשית שנות ה-60. הנושא המרכזי הוא מצב הכושים ומאבקם לשיויון, שעיקרו באותה תקופה.
בסה"כ - אולי ספר לנערות - שטחי. הרגשות פורצים באופן גלוי, יודעים מיד מי טוב ומי רע. המון רגש. שפה רדודה.
מצד אחד - הוא מאד קריא. אפשר לגמור אותו בכמה ימים. מצד שני - חבל על הזמן. פשוט לא מעניין. זה נורא צפוי, קלישאתי, אז הפסקתי באמצע הספר.

ספר נפלא,מאוד מיוחד!!!!ספר שהוא זורם מהעמוד הראשון אני לא יכולתי להניח אותו מהידיים עד שלא סיימתי לקרוא אותו!!!!!הבחלט מומלץ מאוד!!!!!

אני משתדל להתמקד במה שהיה טוב בספר. והיה בו מספיק מזה כדי שיגרום לי להמשיך עד סופו בהנאה ניכרת. היה בו על המתח הבין גזעי בארה"ב של תחילת השיוויון (המדומה), על אלימות במשפחה, על חמלה, על אבא אטום ואלים ובת המבגרת שנגעה לליבי. כן, היו בו היבטים פחות נעימים של דת דביקה, של נצרות מיופיפת, ועוד דברים שאחרים כבר ביקרו, אבל אני משתדל להתעלם מהם כמה שניתן. ואם הצליח לי להתעלם ממה שרצוי להתעלם – דייני.

אז לסיכום:
אני נהניתי ממנו. לא בטוח שהוא מתאים לכל אחד בכל זמן, ורוב הביקורות עליו מוצדקות. אבל לי לא איכפת, כי העיקר מבחינתי שהוא הצליח לגעת בי.